לפני בקשות מטעם הנתבעת 3 והנתבע 4 לסילוק התובענה שבכותרת על הסף.

1. רקע הדברים

בתובענה שבכותרת טוענת התובעת, כי הנתבעים ניסו להתחמק, בחוסר תום לב, מהתחייבויות מפורשות ומוסכמות אשר נתנו לתובעת. על פי הנטען בכתב התביעה, בחודש מאי 2009 נכרת הסכם בין התובעת לבין הנתבעים 1, 3 ו-4, שלפיו הנתבעת 1 תרכוש את אחזקותיה של התובעת בחברת אסים נדל"ן בע"מ (להלן: "החברה"), בתמורה להעברת 1.5 מליון ע.נ אג"ח (סדרה א') ו-2.5 מליון ע.נ. אג"ח (סדרה ב') של הנתבעת 1 (להלן, ביחד: "אגרות החוב") לידי התובעת. על פי הנטען, מספר חודשים לאחר מכן, ובטרם הספיקו הצדדים להעלות את ההסכם על הכתב, נמכרה השליטה בנתבעת 1 מהנתבעת 3 לנתבעת 2 ובהתאם הוחלפה הנהלת הנתבעת 1, תוך שבהסכם מכירת השליטה הצהירה הנתבעת 3, מפורשות, על ההתחייבויות על פי ההסכם עם התובעת. על פי הנטען, למרות זאת ובחוסר תום לב משווע, בעלת השליטה החדשה בנתבעת 1, היא הנתבעת 2, ביקשה לנצל את חילופי המחזיקים בנתבעת 1 על מנת להתכחש ולהתחמק מהתחייבויותיה של הנתבעת 1 כלפי התובעת על פי ההסכם.

התובענה הוגשה כנגד הנתבעת 1, אשר, כאמור, אמורה הייתה לרכוש את אחזקות התובעת בחברה בתמורה לאגרות החוב; כנגד הנתבעת 2, אשר, הינה, כאמור, בעלת השליטה בנתבעת 1 החל מיום 26.8.09; כנגד הנתבעת 3, אשר הייתה בעלת השליטה בנתבעת 1 עד ליום 26.8.09 וכנגד הנתבע 4, מר עדי קייזמן, שהינו בעל השליטה (בשרשור) בנתבעת 3 ואשר בתקופה הרלבנטית, בה הייתה הנתבעת 3 בעלת השליטה בנתבעת 1, שימש כיו"ר הדירקטוריון של הנתבעת 1. עילות התביעה שעליהן נסמכת התובענה הן הפרת הסכם והסעד המבוקש בכתב התביעה הוא אכיפת ההסכם וכן פיצוי בסך 59,591 ₪, בגין אובדן תשלומי הריבית ששילמה הנתבעת 1 למחזיקי אגרות החוב נשוא ההסכם לאחר חתימת ההסכם. לחילופין, אם וככל שימצא כי סעד של אכיפת ההסכם איננו אפשרי, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים לרכוש מהתובעת את אחזקותיה בחברה כנגד שווי ה"פארי" של אגרות החוב, היינו לפי השווי הנומינאלי. התובעת טוענת עוד, כי ככל שבית המשפט יקבע כי הנתבעת 1 אינה מחויבת לבצע את ההתחייבויות על פי ההסכם, הרי שיש לקבוע כי נתבעים 3 ו-4 חייבים על פי ההסכם כלפי התובעת, זאת הואיל והם אלו אשר ניהלו את המו"מ וסיכמו את תנאיו של ההסכם מול התובעת, אך בשל רשלנותם או חוסר תום לבם, לא גרמו לכך כי המוסדות המתאימים של הנתבעת 1 יאמצו את ההסכם. התובעת מוסיפה וטוענת, כי ככל שבית המשפט ימצא כי לא נכרת הסכם מחייב שכן הוא לא אושר על ידי דירקטוריון הנתבעת 1, אזי יש לקבוע, כי המשא ומתן שנוהל על ידי הנתבעת 3 והנתבע 4 נוהל בחוסר תום לב כלפי התובעת.

הנתבעים, כולם, טענו (כל אחד בנפרד) בכתבי ההגנה שהגישו, כי לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, תוך שנתבעים 3 ו-4 הגישו גם בקשות לסילוק התובענה על הסף. ביום 28.5.12 התקיים דיון מקדמי בתובענה, שבמהלכו הצדדים שבו וחזרו על טענותיהם. מאחר שהטענות שהעלו הנתבעים 3 ו-4 לסילוק התובענה על הסף דומות בעיקרן, אסקור את טענות הנתבעים 3 ו-4 להלן במאוחד.

2. טענות הצדדים בבקשות לסילוק התובענה על הסף

הנתבעים 3 ו-4 טוענים, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה שכן שווי התביעה, כפי שצוין על ידי התובעת בכותרת כתב התביעה, הוא 59,951 ₪ בלבד. מכל מקום, ככל שימצא כי מתוך שגגה התובעת לא מצאה לנכון לפרט את שווי סעד האכיפה הנתבע על ידה, הרי שגם אם תתקבל טענת התובעת כי לא ניתן לכמת את הסעד העיקרי המבוקש – הוא אכיפת ההסכם בדרך של העברת אגרות החוב – אזי הסעד החלופי המבוקש על ידי התובעת לאכיפת ההסכם כנגד תשלום כספי בשווי ה"פארי" של אגרות החוב הינו סעד שניתן היה לחשבו בנקל ולשלם אגרה בגינו, דבר שלא נעשה ומשכך, דין התובענה שהגישה התובעת – סילוק על הסף.

הנתבעים 3 ו-4 טוענים עוד, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה או יריבות כלפיהם. לעניין זה טוענת הנתבעת 3, כי ניסיון התובעת לייחס לה ניהול מו"מ בשמה ובעבורה של הנתבעת 1 הינו משולל יסוד ומופרך וכי כתב התביעה איננו כולל כל פירוט לטענה הכללית הנ"ל. נטען עוד, כי לא ניתן להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת 3 בגין פעולותיו של הנתבע 4 בכובעו כיו"ר הדירקטוריון של הנתבעת 1, רק משום היותו בעל שליטה בשרשור בנתבעת 3. הנתבע 4 טוען, מצדו, כי לא ניתן לאכוף על אדם הסכם שהוא מעולם לא היה צד לו וזאת רק משום שניהל מו"מ למול אותו גורם בשם חברה שבה כיהן כיו"ר הדירקטוריון.

הנתבעים 3 ו-4 מוסיפים וטוענים, כי התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, משום שבזמן אמת התובעת לא ראתה את הנתבעים 3 ו-4 כבעלי דינה ולא באה עמם בדברים, אלא בחרה לפנות אליהם רק בדיעבד, תוך העלאת דרישות וטענות כבושות ומדומות.

התובעת טוענת, כי יש לדחות את הטענה לחוסר סמכות עניינית וגם את הטענה החלופית, כי לא שולמה אגרה מספקת; עיון בסעיף 37 לכתב התביעה מלמד, כי התביעה עוסקת בשני סעדים מצטברים; הסעד המרכזי עוסק בעתירה לאכיפת עסקת חליפין בניירות ערך, שבמסגרתו תמסור התובעת מניות של החברה ובתמורה תקבל אגרות חוב של הנתבעת 1, שהוא סעד המצוי בסמכות בית משפט זה. הסעד השני הוא שולי וטפל לסעד המרכזי, הנובע מתשלומי הריביות שהתובעת הייתה מקבלת, לו עסקת החליפין הייתה יוצאת אל הפועל. נטען, כי מאחר שהסעד הראשי והמרכזי הוא סעד ששוויו אינו ניתן להערכה בכסף, שולמה אגרה כדין על פי שווי הסעד המשני. מכל מקום, אף אם היה ניתן להעריך את שווי הסעד המבוקש, הרי שלצורכי סמכותו העניינית של בית המשפט מדובר בתביעה ששווייה מעל 2.5 מליון ₪.

התובעת טוענת עוד, כי כתב התביעה אכן מגלה עילה ויריבות והוא מפורט די הצורך. לעניין זה, מפנה התובעת, בין היתר, לאמור בסעיפים 32-34 לכתב התביעה. התובעת מאזכרת את ההלכה, לפיה לצורך הכרעה בטענה לסילוק על הסף מניח בית המשפט, כי כל האמור בכתב התביעה נכון, בציינה כי השאלה עד כמה יעלה בידי התובעת להוכיח טענות אלו אינה רלבנטית לשלב מקדמי זה.

3. סילוק על הסף – המסגרת הנורמטיבית

סילוקה של תביעה על הסף מהווה אמצעי קיצוני הננקט רק משהוברר כי ההליך שהוגש אין לו תוחלת וכבר נפסק, לא אחת, כי השימוש בסמכות הסילוק על הסף שמור למקרים חריגים, בהם ברור כי גם אם יעלה בידי התובע להוכיח את כל טענותיו לא יזכה בסעד המבוקש על ידו (ראו ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (ניתן ביום 4.6.07); רע"א 8524/10 טיב טעם הכרמל תעשיות (2002) בע"מ נ' פרימיוס קלאס בע"מ (ניתן ביום 31.1.11); רע"א 9070/11 אולג אייזיקוביץ' נ' זנון קלוגר (ניתן ביום 16.1.12)). על כן נקבע, זה מכבר, כי כאשר "למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף.." (ראו ע"א 335/78 יוסף שאלתיאל נ. אריה שני ואח', פ"ד לו(2) 151 (1981)).

כאמור לעיל, נתבעים 3 ו-4 טוענים, כי התובענה אינה מגלה עילה או יריבות נגדם. אולם, על רקע האמור ובשים לב לטענות שנטענו ביחס לנתבעים אלו בכתב התביעה, אין לומר כי לא קיים סיכוי – ולו קלוש – שהתובענה תתקבל. מכל מקום, הטענה כי התביעה איננה כוללת פירוט מספק ביחס למעורבותם של נתבעים אלה אינה משמשת נימוק מספק לסילוקה של התובענה על הסף. טענות התובעת כנגד נתבעים אלו יתבררו במסגרת הדיון ולא בשלב מקדמי זה, ומובן כי ככל שיימצא כי אכן לא היה מקום להגשת התביעה נגדם, יוכל הדבר לבוא לידי ביטוי במסגרת פסיקת ההוצאות.

באשר לטענת הסמכות העניינית ואי תשלום אגרה מספקת, הרי שהסעד העיקרי המבוקש על ידי התובעת לאכיפת ההסכם לרכישת אחזקות התובעת בחברה בתמורה לאגרות החוב אכן אינו ניתן להערכה בכסף. אולם, נכונה טענתם של הנתבעים, כי הסעד המשני המבוקש על ידי התובעת לרכישת אחזקותיה של התובעת בחברה כנגד השווי הנומינאלי של אגרות החוב, אכן ניתן לביטוי בכסף. אשר על כן, ולאור הוראות תקנה 2(ב) ותקנה 3(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז-2007, היה על התובעת לשלם אגרה בהתאם לשווי הסעד המשני המפורט בסעיף 39 לכתב התביעה.

4. סוף דבר

הבקשות לסילוק התובענה על הסף נדחות.

הנתבעת 3 והנתבע 4 יישאו בהוצאות התובעת בגין בקשה זו בסכום של 20,000 ₪ (כל אחד).

התובעת תשלם האגרה בתוך 30 ימים מהיום. לא תשולם האגרה תמחק התביעה מבלי שיתקיים בה דיון נוסף. תשולם האגרה, תודיע על כך התובעת לבית המשפט וינתנו הוראות באשר להמשך ניהול ההליך.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ב, 11 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.