הרקע העובדתי שקדם להליכים בבית הדין

1. הנאשם היה המנהל ובעל המניות של חברת משאל קאב חברה לבניה ואספקת עבודות קבלניות וכח אדם בע"מ (ח"פ 513731604, אשר תיקרא להלן: "החברה").

2. ביום 18/12/08 שלחה המאשימה הודעות תשלום קנסות מנהליים, הן על הנאשם והן על החברה. בהודעה על הטלת הקנס המנהלי על החברה, יוחסה לה עבירה מנהלית מכח סעיפים 2(א) ו-14 לחוק שכר המינימום, התשמ"ז-1987 (שייקרא להלן: "החוק" או: "חוק שכר מינימום"). בהודעה על הטלת הקנס המנהלי על הנאשם יוחסה לו עבירה מנהלית מכח סעיפים 2(א), 14 ו-15 לחוק.

3. הנאשם ביקש להישפט.

ההליכים הראשוניים בבית הדין

4. לאחר שהנאשם ביקש להישפט, הגישה המאשימה, בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, כתב אישום כנגדר הנאשם וכנגד החברה.

5. הנאשם והחברה טענו טענות מקדמיות שונות בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, אך לא ניתנה החלטה בטענות אלה, שכן על פי החלטת השופטת דלית גילה מבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, הועבר התיק להתברר בבית דין זה (בנצרת).

6. בהחלטתי מיום 29/8/11 ציינתי כי אין בידי די פרטים לשם החלטה בטענות המקדמיות שהועלו על ידי הנאשם ועל ידי החברה, וביקשתי מב"כ המאשימה פרטים נוספים. עקב כך, התברר כי למעשה המאשימה חזרה בה מכתב האישום כנגד החברה (לאחר שהמאשימה הבינה, כנראה, כי החברה כלל לא ביקשה להישפט). משכך - הגישה המאשימה, ביום 15/9/11, כתב אישום מתוקן שהתייחס לנאשם בלבד. בכתב האישום המתוקן יוחסו לנאשם עבירות על הסעיפים שנזכרו בהודעת תשלום הקנס המנהלי שנשלחה אליו.

7. משהוגש כתב אישום מתוקן, כבר לא היה צורך להיזקק לטענות המקדמיות שהופנו כנגד כתב האישום המקורי. משכך, נקבע התיק לישיבת הקראה ביום 16/1/12. במועד זה טען ב"כ הנאשם כי הוא אינו יכול להגיב על כתב האישום המתוקן, מאחר שכתב האישום המתוקן הומצא לו באמצעות הפקסימיליה. משכך, הודפס כתב האישום המתוקן ונמסר לידי ב"כ הנאשם. לאחר מכן, ביקש ב"כ הנאשם להגיש בקשה בכתב שבו יפרט טענות מקדמיות. בקשתו התקבלה בהסכמת ב"כ המאשימה, ואכן הוגשה בקשה כזו שעליה הוגשה תגובה מצד המאשימה.

תמצית הטענות המקדמיות שהעלה ב"כ הנאשם

8. אביא כאן תמצית של טענותיו המקדמיות של ב"כ הנאשם:

א. בהודעת תשלום הקנס מצויינים סעיפים שאינם רלוונטיים לנאשם עצמו. סעיפים 14 ו-15 לחוק נרשמו על גביה בכתב יד, ואין בה פירוט של ההוראה שמכחה נקבעה העבירה המיוחסת לנאשם.

ב. תקנה 1 לתקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - שכר מינימום), התשס"ג-2003, אינה מאזכרת את סעיף 15 לחוק כעבירה מנהלית שמכחה ניתן להטיל קנס מנהלי על הנאשם.

ג. עם ביטול כתב האישום כנגד החברה, אין כבר טעם להותיר את הנאשם כנאשם יחיד. ביטול האישום כנגד הנאשם לא יפגע באינטרס הציבורי.

ההכרעה בטענות המקדמיות

9. בהחלטתי מיום 5/3/12, הבעתי את דעתי על כך שלאחר בחינת טענות הנאשם ותגובת המאשימה, הגעתי למסקנה שלפיה אין לקבל את הבקשה, כך שאין לבטל את כתב האישום בשל הטענות המקדמיות, אלא יש להמשיך להתדיין בתיק זה.

הטעמים לכך - יוסברו להלן.

10. הטענות כנגד פגמים בהודעת הקנס עצמה - אינן יכולות להצדיק את קבלת הבקשה.

אמנם, בעבר, בוטלו כתבי אישום בשל פגמים בהודעת הקנס המנהלי, וזאת, על פי ההלכה הפסוקה שנקבעה בבית הדין הארצי לעבודה, אשר התבססה על הכלל שלפיו עם הגשת הבקשה להישפט, הופכת ההודעה לכתב אישום. אולם, הלכה זו כבר אינה עומדת בעינה, ובית הדין הארצי לעבודה שינה אותה. ההלכה הפסוקה כיום קובעת כי פגמים בהודעת תשלום הקנס, כבר אינם רלוונטיים לאחר שהוגש כתב אישום, כך שאת הטענות המקדמיות יש לבחון על פי כתב האישום.

ראו בענין זה את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"פ 61/09 מדינת ישראל - בנאי (פס"ד מיום 13/4/10), שבו נאמר - בין השאר - כך:

"משהוגש כתב אישום לאחר שהנאשם ביקש להישפט ומשכתב האישום הוגש כדין אין עוד נפקות לפגמים בהודעת תשלום הקנס.".

וכן ראו את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"פ 31635-06-10 ועוד מדינת ישראל - גאוצ'וס בע"מ ואח' (פס"ד מיום 3/7/11), שבו נאמר - בין השאר - כך:

,אין נפקות לטענות לפגמים בהודעות הקנס לאחר הגשת כתב האישום כל עוד לא הצביעו על חסר ופגמים שנפלו בכתב האישום עצמו.".

על כן, דחיתי את הטענות המקדמיות שנסמכו על טענות בדבר פגמים בהודעת תשלום הקנס.

הטענות על כך שלא היה ניתן להטיל קנס מנהלי על הנאשם

11. חלק אחר של הטענות המקדמיות שהעלה ב"כ הנאשם עסק בטענה שלא היה ניתן כלל להטיל על הנאשם קנס מנהלי, מאחר שהעבירה המיוחסת לו, בהיותו מנהל של החברה, אינה בגדר עבירה מנהלית.

ראוי להדגיש כי טענה זו, בניגוד לטענות שבהן דנתי בסעיף 10 לעיל, היא טענה מהותית בדבר פגם בכתב האישום עצמו, ואין היא טענה כנגד פגם בהודעת תשלום הקנס, שאותה יש לדחות כאמור לעיל. זאת, מאחר שדחיית הטענות כנגד הודעת תשלום הקנס נעשתה על בסיס ההנחה שמשהנאשם ביקש להישפט - יש לבחון את כתב האישום שהוגש בעקבות הבקשה וכבר אין להיזקק לטענות בדבר פגמים בהודעת תשלום הקנס.

אולם, אם אין מדובר כלל בעבירה מנהלית, הרי שלא ניתן לומר על הנאשם שהוא "ביקש להישפט" במשמעות של חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1986.

על כן, סברתי כי היה נכון להידרש לטענה מקדמית זו - לגופה.

12. העבירות שיוחסו לנאשם, בכתב האישום המתוקן, היו - כאמור - עבירות על סעיפים 2(א), 14 ו-15 לחוק.

סעיף 2(א) לחוק קובע את החובה לשלם שכר שלא יפחת משכר המינימום. סעיף 14 לחוק קובע כי מעביד שלא שילם שכר מינימום לעובד שלו, עבר עבירה. בסעיף 15 לחוק נאמר:

"נעברה עבירה לפי חוק זה בידי תאגיד, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה.".

13. תקנה 1 לתקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - שכר מינימום), התשס"ג-2003, קובעת כך:

"עבירה על סעיפים 6ב, 14 ,14א ו-15ג(ב) לחוק שכר מינימום ... היא עבירה מינהלית.

14. המאשימה לא טענה כי הנאשם אישית היה המעסיק של העובדות של החברה אשר להן, לפי הנטען, לא שולם שכר מינימום. המאשימה התייחסה אל הנאשם כאל "מנהל" במשמעות של סעיף 15 לחוק.

על כן, לכאורה, יש ממש בטענת ב"כ הנאשם על כך שעבירה על סעיף 15 לחוק אינה בגדר עבירה מנהלית, משלא נקבע כך בתקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - שכר מינימום), התשס"ג-2003, תקנות שאינן מזכירות את סעיף 15 לחוק.

15. בית הדין הארצי לעבודה דן בעבר בשאלה אם מנהל בתאגיד שנאשם בעבירה על הפרת חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (שייקרא להלן: "חוק עובדים זרים"), היה אמור לקבל הודעת תשלום קנס מנהלי לפני שהוגש נגדו כתב אישום באופן אישי.

הדיון בענין זה היה בתיק ע"פ 37/09 ג. לוריה בע"מ ואח' - מדינת ישראל (פס"ד מיום 29/6/09 שייקרא להלן: "ענין לוריה"). בענין לוריה נדון עניינו של תאגיד שהעסיק עובדים זרים והואשם בעבירה על חוק עובדים זרים, ביחד עם נושא משרה באותו תאגיד. לנושא המשרה האמור לא נשלחה הודעת תשלום קנס מנהלי, וטענתו בפני בית הדין הארצי לעבודה היתה שלא היה מקום להגיש נגדו כתב אישום, בלא שניתנה לו ההזדמנות לשלם קנס מנהלי ובלא שהופעל בעניינו שיקול דעת מכח סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות.

בית הדין הארצי לעבודה, בדחותו את טענתו של אותו נושא משרה, קבע בענין לוריה - בין השאר - כך:

"חוק עובדים זרים הוא אחד מהחוקים המנויים בתוספת הראשונה לחוק עבירות מינהליות. הימצאותו של חוק זה בתוספת לחוק העבירות המינהליות מאפשרת להפוך הפרת חלק מהוראותיו לעבירות מנהליות עליהן חל חוק עבירות מינהליות, זאת, כל עוד מצויה הוראה זו מפורשות בתקנות שהתקין השר מכוח סעיף 1(א) לחוק עבירות מינהליות. התקנות הרלוונטיות לענייננו הן תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - עובדים זרים), התשנ"ב-1992 (להלן: התקנות).

סעיף 1 לתקנות קובע כי: 'עבירה על הוראה מהוראות סעיפים 2 עד 4 ו-6(ה) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן - החוק), היא עבירה מינהלית'.

עינינו הרואות, לפי לשונה המפורשת של תקנה 1 לתקנות, עבירה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים - הוא הסעיף בו הואשם המערער - אינה עבירה מינהלית. משכך, טענתו של המערער לפיה היה על [ה]מדינה לאפשר לו לבחור בנתיב המינהלי דינה להידחות על הסף. לא ניתן לאפשר לאדם לבחור בנתיב המנהלי, כאשר העבירה המיוחסת לו איננה עבירה מנהלית. בנסיבות אלה, גם לא חל סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות שעניינו 'סמכות תובע' עליו נסמך המערער בטיעוניו.

המערער טען כי עבירה על סעיף 5 לחוק עובדים זרים אינה עבירה העומדת בפני עצמה, וכי לצורך ההרשעה בסעיף זה נדרשת כתנאי הרשעה בסעיף 2 לחוק עובדים זרים, המהווה לפי התקנות עבירה מינהלית. לכן, היתה מוטלת על המדינה החובה לשלוח לו הודעה בדבר הטלת קנס מינהלי בגין העבירה על סעיף 5 לחוק עובדים זרים. אנו סבורים כי יש לדחות טענה זו. אכן, סעיף 5 לחוק עובדים זרים, כפי שצוטט לעיל מפנה להוראות סעיף 2 לחוק עובדים זרים, ואולם ההרשעה בסעיף 2 לחוק עובדים זרים אינה תנאי לתחולת הסעיף. לפי לשון הסעיף, הרשעה בסעיף 2 לחוק עובדים זרים יוצרת חזקה הניתנת לסתירה, לפיה הפר נושא משרה את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעתה, אך כאמור, הרשעה זו אינה תנאי לתחולת סעיף 5 והעבירה לפי סעיף זה היא עבירה העומדת בפני עצמה. החובה המוטלת על נושא משרה למנוע את ביצוע העבירות על פי סעיפים 2-4 לחוק עובדים זרים קיימת גם אם העבירות עצמן טרם בוצעו וכדי למנוע את ביצוען. יתכן שאפשרות זו נדירה, אך תיאורטית היא קיימת. אם בכל זאת בוצעו העבירות קיימת החזקה שבסעיף 5(ב) לחוק עובדים זרים. מכל מקום העבירה על פי סעיף 5 למרות הזיקה שלה לעבירות על פי סעיפים 2-4 יש לה קיום עצמאי ונפרד. משכך, כאמור, לא ניתן היה לשלוח למערער הודעת קנס בכל הנוגע לסעיף 5 לחוק עובדים זרים."

לכאורה, היה בפסק הדין בענין לוריה כדי לתמוך בטענתו המקדמית של הנאשם, שכן יישום הלכה זו על עניינו של הנאשם, היה עשוי להביא למסקנה שהמאשימה כלל לא היתה מוסמכת להטיל על הנאשם קנס מנהלי בשל אחריותו כמנהל בתאגיד שנאשם באי-תשלום שכר מינימום. אולם, בהחלטתי מיום 5/3/12, קבעתי כי בענין זה, מקובלת עלי פרשנותה של ב"כ המאשימה, אשר מאבחנת בין הוראת סעיף 15 לחוק שכר מינימום לבין הוראת סעיף 5 לחוק עובדים זרים.

כדי להסביר זאת, אביא כאן את סעיף 5 לחוק עובדים זרים:

(א) נושא משרה חייב לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות כאמור בסעיפים 2 עד 4 בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר את חובתו כאמור, דינו - קנס ...

(ב) נעברה עבירה לפי סעיפים 2 עד 4 בידי התאגיד, חזקה היא שנושא משרה הפר חובתו האמורה בסעיף זה, אלא אם כן הוכיח שנהג בלא מחשבה פלילית ובלא רשלנות ושעשה כל שאפשר כדי למנוע את העבירה.".

השוואה בין סעיף 5 לחוק עובדים זרים לבין סעיף 15 לחוק שכר מינימום (שצוטט בסעיף 12 לעיל), מגלה את ההבדל בין שתי ההוראות.

בעוד שסעיף 15 לחוק שכר מינימום אינו קובע כל חובה חדשה ואינו יוצר כל עבירה חדשה, אלא רק מרחיב את אחריות התאגיד גם אל המנהל, הרי שסעיף 5 לחוק עובדים זרים מטיל חובות ישירות על נושא המשרה בתאגיד, ומחייב אותו לפעול כדי למנוע עבירות על ידי התאגיד. חובה כזו אינה כלולה בסעיף 15 לחוק שכר מינימום.

משכך, ניתן להבין מדוע אי-הכללת סעיף 5 לחוק עובדים זרים בתקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - עובדים זרים), התשנ"ב-1992, מצדיקה את המסקנה (שאליה הגיע בית הדין הארצי לעבודה), שעבירה על סעיף 5 לחוק עובדים זרים אינה בגדר עבירה מנהלית.

לעומת זאת, סעיף 15 לחוק שכר מינימום, בהיותו סעיף אשר אך מרחיב את אחריות התאגיד, אך אינו קובע עבירה בעצמו, אינו אמור להיכלל בתקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - שכר מינימום), התשס"ג-2003.

על כן, לא היתה מניעה שהמאשימה תטיל קנס מנהלי על הנאשם באופן אישי, נוכח טענת המאשימה כי החברה הפרה את הוראות החוק, ונוכח הוראת סעיף 15 לחוק בדבר הרחבת האחריות גם אל המנהל בתאגיד.

16. התוצאה היא, כאמור, שבהחלטתי מיום 5/3/12, דחיתי גם את הטענה המקדמית בענין העדר האפשרות להטיל על הנאשם קנס מנהלי.

האינטרס הציבורי

17. בהחלטתי מיום 5/3/12 ציינתי שלא מצאתי כל סיבה לקבוע שאין אינטרס ציבורי בהעמדתו לדין של הנאשם, רק בשל העובדה שהחברה כבר אינה נאשמת ביחד עמו.

קבלת טענה כזו, תוכל להביא למצב שכל תאגיד שעליו יוטל קנס מנהלי בשל אי-תשלום שכר מינימום, לא יבקש להישפט, ובכך - ימנע את האפשרות להגיש כתב אישום כנגד המנהל באותו תאגיד, אשר כן ביקש להישפט.

18. קיים אינטרס ציבורי ברור באכיפת חוק שכר מינימום, ומשהמחוקק קבע כי בין האחראים לעבירות יש לראות גם את המנהלים בתאגידים שלא שילמו שכר מינימום, סברתי כי היה אינטרס ציבורי גם בבירור האישום כנגד הנאשם.

19. על כן - כאמור - דחיתי את הטענות המקדמיות שהעלה ב"כ הנאשם ושוב קבעתי ישיבת הקראה בתיק.

המשך ההליכים בבית הדין לאחר דחיית הטענות המקדמיות הראשונות

20. עם דחיית אותן טענות מקדמיות שהעלה הנאשם ואשר נדחו בהחלטה מיום 5/3/12, קבעתי את התיק לישיבת הקראה ליום 7/5/12.

בישיבת ההקראה האמורה, כפר הנאשם בחלקי כתב האישום המתוקן שייחסו לו עבירות על חוק שכר המינימום. הוא הודה בחלקים אחרים של כתב האישום המתוקן. בהתאם להודאתו של הנאשם, ניתן לקבוע כבר כעת כך:

א. הנאשם היה המנהל והבעלים היחיד של החברה.

ב. הנאשם היה אחראי על קליטת עובדי החברה.

ג. החברה העסיקה את העובדות גב' רנין סילאוי, שמספר הזהות שלה הוא: 039136296 (אשר תיקרא להלן: "רנין") וגב' ז'אנה בט, שמספר הזהות שלה הוא: 307621698 (אשר תיקרא להלן: "ז'אנה").

ד. הנאשם היה המנהל הישיר של רנין ושל ז'אנה.

ה. ביום 18/12/08, הוטלו על הנאשם ועל החברה קנסות מנהליים, בגין אי-תשלום שכר מינימום לרנין ולז'אנה. הנאשם ביקש להישפט בגין אותם קנסות.

21. משהוברר כי הנאשם כופר בחלק מהעובדות האמורות בכתב האישום, נקבע התיק לישיבת הוכחות, ליום 13/9/12.

טענת ההתיישנות

22. בעת הישיבה שנועדה לשמיעת הוכחות - העלה בא כחו של הנאשם טענה מקדמית נוספת; טענת התיישנות.

23. בהסכמה דיונית בין באי כחם של הצדדים, שהושגה באותה ישיבה - הוסכם שהמאשימה תגיב בכתב על טענת ההתיישנות וכי ב"כ הנאשם יוכל להשיב בכתב על אותה תגובה. כן הוסכם שהמאשימה תוכל לצרף לתגובתה גם מסמכים שמלמדים על קיום פעולות חקירה, מבלי שתוכנם של המסמכים ייחשב כראיה בתיק, ומבלי שההסכמה להגשתם, תמנע מב"כ הנאשם לטעון כנגד קבילות המסמכים לצורך הדיון עצמו, במקרה שטענת ההתיישנות תידחה.

ההסכמה הדיונית האמורה - קיבלה תוקף של החלטה, ואכן קויימה על ידי ב"כ הצדדים.

24. בהחלטתי מיום 4/11/12 - דחיתי את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי ב"כ הנאשם.

אביא להלן חלק מהאמור בהחלטה מיום 4/11/12, כדי להבהיר את סיבת דחיית הטענה.

המועדים שאותם הבאתי בחשבון לצורך בחינת טענת ההתיישנות

25. בתחילת ההחלטה מיום 4/11/12, ציינתי את המועדים שאותם אני מביא בחשבון. אלה היו המועדים:

- העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום המתוקן - היו בתקופה שמדצמבר 2005 ועד אפריל 2006.

- הקנסות המנהליים הוטלו ביום 18/12/08.

- כתב האישום המקורי שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה הוגש ביום 27/5/10.

- כתב האישום המתוקן הוגש לבית דין זה ביום 15/9/11.

בחינת טענת ההתיישנות

26. לטענת ב"כ הנאשם, מאחר שלנאשם נשלחה הודעה על תשלום קנס מנהלי, מדובר ב"עבירת קנס", שלגביה יש הוראות מיוחדות המוסדרות בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (שייקרא להלן: "החסד"פ"). פרק זה כולל את סעיף 225א(א) לחסד"פ הקובע תקופת התיישנות בת שנה לעבירות קנס.

בנוסף, טען ב"כ הנאשם כי הודעת תשלום הקנס המנהלי שנשלחה לנאשם וגם החקירה שביצעה המאשימה אינן בבחינת "ארוע מנתק" המביא לתחילה מחודשת של מרוץ ההתיישנות, על פי האמור בסעיף 9(ג) לחסד"פ.

27. העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום המתוקן (כמו אלה שיוחסו לו גם בכתב האישום המקורי), הן עבירות על סעיפים 14 ו-15 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987.

העונש הקבוע לגבי עבירות אלה, הוא מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (שייקרא להלן: "חוק העונשין").

לפי סעיף 24(2) לחוק העונשין, העבירות האמורות מסווגות כעבירות מסוג "עוון".

28. סעיף 9 לחסד"פ, קובע כך:

"(א) באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה-

(1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם- עשרים שנים;

(2) בפשע אחר- עשר שנים;

(3) בעוון - חמש שנים;

(4) בחטא- שנה אחת.

...

(ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר.".

מכאן שתקופת ההתיישנות בעבירה מסוג עוון, היא בת חמש שנים. תקופה זו מתחילה להימנות מיום ההליך האחרון בחקירה שהיתה בטרם הגשת כתב האישום המקורי, ולגבי כתב האישום המתוקן - היא מתחילה להימנות מחדש מיום הגשת כתב האישום המקורי.

29. סעיף 22א לחוק העבירות המנהליות, קובע כך:

"(א) אין בקביעת עבירה כעבירה מינהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין.

(ב) לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, אולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד.

(ג) ...".

מכאן, שהעבירות המיוחסות לנאשם, אף שהן בבחינת "עבירה מנהלית" לפי חוק העבירות המנהליות, אמורות עדיין להיות מסווגות כעבירות מסוג "עוון" לפי סעיף 24 לחוק העונשין, ותקופת ההתיישנות האמורה בסעיף 9 לחסד"פ לגבי אותן עבירות (5 שנים) אמורה להיות מופסקת בעת הטלת הקנס המנהלי, שאותו יש לראות כמועד ההעמדה לדין.

כלומר - על פי השילוב בין הוראת סעיף 22א לחוק העבירות המנהליות לבין סעיף 9 לחסד"פ, הרי שבעבירות מסוג "עוון" שנקבעו כעבירות מנהליות, ניתן להטיל קנס מנהלי עד תום 5 שנים מהיום שבו בוצעה העבירה (או ממועד נדחה של תחילת מירוץ ההתיישנות, על פי האמור בסעיף 9(ג) לחסד"פ).

30. לטענת ב"כ הנאשם - כאמור כבר לעיל - מאחר שהוטל קנס מנהלי, יש לבחון את תקופת ההתיישנות על פי הוראות פרק ז' לחסד"פ, הכולל את סעיף 225א(א) לחסד"פ שבו נקבעה תקופת התיישנות בת שנה על עבירות קנס.

טענה זו חייבה בדיקה של היחס בין הוראות חוק העבירות המנהליות לבין הוראות פרק ז' לחסד"פ.

את זאת עשיתי בהמשך ההחלטה מיום 4/11/12, בהתאם לפירוט שלהלן.

31. פרק ז' לחסד"פ קובע סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס.

סעיף 221(א) לחסד"פ קובע מהי "עבירת קנס". כך נאמר בו:

"שר המשפטים רשאי לקבוע שעבירה על הוראה פלונית, שאיננה פשע, היא עבירת קנס, דרך כלל או בתנאים או בסייגים שקבע; היתה העבירה קבועה בחוק, או על פי חוק, ששר אחר ממונה על ביצועו, תהיה קביעת שר המשפטים טעונה הסכמת אותו שר (להלן - השר הממונה).".

[201א]

סעיף 225א לחסד"פ קובע כך:

"(א) עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב); ...

(ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי סעיף 229, אף אם עברו המועדים הקבועים בסעיף קטן (א). ...".

ובסעיף 227 לחסד"פ נאמר:

"הסמכות לפי סעיף 221(א) לא תחול לגבי עבירות שחוק אחר מסמיך לקבען כעבירות קנס, אולם שאר הוראות פרק ז' יחולו על עבירות כאלה.".

32. העולה מהוראות סעיפי פרק ז' לחסד"פ שצוטטו בסעיף 31 לעיל, הוא שעבירה ששר המשפטים קבע אותה כעבירת קנס או שהיא נקבעה כעבירת קנס בחוק אחר, לא יהיה ניתן להגיש כתב אישום ולא יהיה ניתן להטיל קנס בגין אותה עבירה, לאחר שחלפה שנה מיום ביצוע העבירה, אך זאת - מבלי שתימנע האפשרות להגיש כתב אישום ממי שביקש להישפט לאחר שהומצאה לו הודעת תשלום קנס.

33. פרק ז' לחסד"פ היה יכול להיות רלוונטי לענייננו, אילו העבירות שכתב האישום המתוקן מייחס לנאשם - היו "עבירות קנס".

אולם, דעתי היא שעבירות אלה אינן בגדר "עבירות קנס", כמשמעות המונח בפרק ז' לחסד"פ.

העבירות המיוחסות לנאשם לא נקבעו כעבירות קנס על פי סעיף 221(א) לחסד"פ. הן גם לא נקבעו כ"עבירות קנס" על פי חוק אחר.

אמנם, כאמור לעיל, הן נקבעו כעבירות מנהליות לחוק העבירות המנהליות. קביעה זו נעשתה בתקנה 1 לתקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי - שכר מינימום), התשס"ג-2003. אולם, קביעת עבירה כ"עבירה מנהלית" על פי חוק העבירות המנהליות, אינה זהה לקביעתה כ"עבירת קנס", לא על פי סעיף 221(א) לחסד"פ ולא על פי חוק אחר המסמיך קביעת עבירה כ"עבירת קנס".

העובדה שגם על פי חוק העבירות המנהליות מוטל "קנס" (קנס מנהלי), אינה גורמת לכך שעבירה מנהלית היא בגדר "עבירת קנס".

בהעדר קביעה (בין לפי סעיף 221(א) לחסד"פ ובין לפי חוק אחר) שהעבירות על סעיפים 14 ו-15 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 הן בגדר "עבירות קנס" - הרי שאין מדובר ב"עבירת קנס", ואין תחולה לפרק ז' לחסד"פ בקשר לעבירות אלה.

34. אילו עמדת ב"כ הנאשם על כך שמדובר ב"עבירת קנס" היתה נכונה, הרי שסעיף 22א(ב) לחוק העבירות המנהליות, שצוטט לעיל, לא היה מפנה לסעיף 9 לחסד"פ, אלא היה מפנה לסעיף 225א(א) לחסד"פ (ראוי להבהיר שסעיף 22א לחוק העבירות המנהליות נחקק לאחר חקיקת סעיף 225א לחסד"פ).

35. לפיכך, משאין מדובר ב"עבירת קנס" אין לקבוע את ההתיישנות על פי פרק ז' לחסד"פ.

36. ב"כ הנאשם, הפנה לפסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה בתיק ת"פ (פ"ת) 3269/06 מדינת ישראל נ' תנובה בע"מ (החלטה מיום 26/6/07). אכן, העולה לכאורה מההחלטה שם הוא כי בית משפט השלום בפתח תקוה סבר כי הוראות סעיף 225א לחסד"פ חלות בענין עבירה מנהלית, וכי עבירה מנהלית היא - בהכרח - בגדר "עבירת קנס". אולם, אם אכן כך סבר בית משפט השלום בפתח תקוה, הרי שאני סובר אחרת, בשל הטעמים המוסברים לעיל.

37. העולה מהאמור לעיל הוא שזמן ההתיישנות לעבירות שמיוחסות לנאשם בכתב האישום המתוקן - הוא משך זמן של חמש שנים.

38. העבירה המוקדמת ביותר המיוחסת לנאשם נעברה - לפי הנטען - בדצמבר 2005. כתב האישום המקורי הוגש בחודש מאי 2010, כלומר - לפני שחלפו חמש שנים מיום ביצוע העבירה הנטענת.

מאחר שמדובר בעבירה מסוג עוון ובהתאם לסעיף 9(ג) לחסד"פ, הרי שהגשת כתב האישום המקורי, מתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות, לצורך בחינת האפשרות להגשת כתב אישום אחר. כתב האישום המתוקן הוגש בחודש ספטמבר 2011, כלומר - פחות מחמש שנים מאז הגשת כתב האישום המקורי.

התוצאה היא - כאמור - שבהחלטה מיום 4/11/12 - דחיתי את טענת ההתיישנות.

המשך ההליכים לאחר דחיית טענת ההתיישנות

39. עם דחיית טענת ההתיישנות, קבעתי שוב ישיבת הוכחות. הישיבה התקיימה ביום 4/2/13, ובה שמעתי את עדויות עדי המאשימה.

40. בתום שמיעת עדויות עדי המאשימה, הודיעו ב"כ הצדדים כי מאחר שהנאשם מצוי באבל, הם הגיעו להסכמה שעדותו תישמע במועד אחר. בהתאם לכך, קבעתי ישיבה נוספת, לשמיעת עדויות מטעם הנאשם. ישיבה זו התעתדה להיות ביום 9/5/13, אך נדחתה ליום 21/5/13, לבקשת ב"כ המאשימה (בשל חג לעדה הנוצרית), ובהסכמת ב"כ הנאשם.

41. בישיבה שהתקיימה ביום 21/5/13 - לא היתה התייצבות מטעם הנאשם. בא כחו נדרש להסביר את פשר אי-ההתייצבות. בהודעתו (מיום 2/6/13), הסביר ב"כ הנאשם כי היה מדובר ב"טעות טכנית". מאותה הודעה השתמע גם שברצון הנאשם להביא עדויות של עדים נוספים מטעמו.

לאחר קבלת ההסבר, נקבעה ישיבה לשמיעת הוכחות הנאשם, ביום 21/11/13.

42. לישיבה שהיתה ביום 21/11/13, התייצב עו"ד מטעם בא כחו של הנאשם, אך לא הנאשם עצמו שלגביו נטען כי הוא חולה, כפי שנטען גם לגבי בא כחו של הנאשם עצמו. מכל מקום, דחיתי את הישיבה ליום 16/12/13.

43. בישיבה שהתקיימה ביום 16/12/13 - שוב לא היתה כל התייצבות מצד הנאשם. בהתאם להחלטה שניתנה באותו יום, הגיש ב"כ הנאשם, ביום 19/12/13, הודעה שלפיה הנאשם היה חולה ולכן לא היתה התייצבות מצדו. בהודעתו זו, ציין ב"כ הנאשם כי הנאשם כבר אינו מעוניין להעיד או להביא עדים מטעמו, וביקש כי תינתן החלטה בדבר הגשת סיכומים בכתב.

בהתאם לכך - ומאחר שבהעדר עדויות מצד הנאשם, התברר כי הסתיימה שמיעת העדויות, ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב. הסיכומים אכן הוגשו (אם כי - סיכומי הנאשם הוגשו לאחר המועד המקורי להגשתם).

אלה העובדות

44. חלק מהעובדות שאותן ניתן לקבוע - פורטו כבר בסעיף 20 לעיל, על סמך הודאת הנאשם בחלק מהפרטים העובדתיים שנמסרו בכתב האישום המתוקן. אשלב אותן בעובדות שיפורטו להלן.

45. כאמור לעיל, הנאשם היה המנהל והבעלים היחיד של החברה והיה אחראי על קליטת עובדי החברה בעבודתם.

46. בחודש נובמבר 2005, היו רנין וז'אנה מחוסרות תעסוקה וביקשו לקבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלת הבטחת הכנסה. לפיכך, בהתאם לדין שהיה אז בתוקף, היה עליהן להתייצב במרכז התעסוקה של תוכנית "אגם מהל"ב" שהופעלה באותה עת, ולהיענות להפניות יועצי התעסוקה של התוכנית, אל מקומות העבודה.

כל אחת מהן הופנתה על ידי יועץ התעסוקה לעבוד בחברה.

47. ביום 15/11/05, הגיעה רנין לראיון עם הנאשם, שהחליט לקבל אותה לעבודה. הנאשם מילא באותו יום את הצד הראשון של טופס "אישור המעסיק" שהוכן על ידי "אגם מהל"ב". בעמוד זה של הטופס ציין הנאשם כי רנין נמצאה מתאימה לעבודה אצל החברה ב"טלמרקטינג".

ביום 16/11/05, החלה רנין לעבוד בחברה.

ביום 28/11/05, מילא הנאשם את הצד השני של טופס "אישור המעסיק" שהוכן על ידי "אגם מהל"ב". בעמוד זה של הטופס ציין הנאשם כי רנין מועסקת במשרה חלקית, במשך 6 שעות עבודה ביום ו-36 שעות בשבוע, וכי שכרה נטו לחודש הוא בסך 2,000 ₪.

48. ביום 1/12/05 או סמוך לפני כן, הגיעה ז'אנה לראיון עם הנאשם, שהחליט לקבל אותה לעבודה. ביום 1/12/05, החלה ז'אנה לעבוד בחברה.

ביום 1/12/05, מילא הנאשם את הצד השני של טופס "אישור המעסיק" שהוכן על ידי "אגם מהל"ב". בעמוד זה של הטופס ציין הנאשם כי ז'אנה מועסקת במשרה חלקית, במשך 40 שעות בשבוע, וכי שכרה לחודש הוא בסך 1,700 ₪.

49. שבוע עבודה רגיל של רנין בחברה, היה בן 6 ימים (ימי שני עד שבת). יום עבודה של רנין נמשך 6 שעות (מהשעה 14:00 עד השעה 20:00).

50. החברה לא שילמה לרנין שכר על עבודתה בחודש נובמבר 2005.

51. בחודש דצמבר 2005, עבדה רנין בחברה 150 שעות, ב-25 ימי עבודה (כעולה מתלוש המשכורת שהחברה הפיקה בגין חודש זה).

בעבור חודש זה שילמה החברה לרנין שכר בסך (ברוטו) של 1,668 ₪. התשלום שולם באמצעות צ'ק של החברה, באיחור בן מספר ימים.

52. בחודש ינואר 2006, עבדה רנין בחברה 120 שעות, ב-20 ימי עבודה.

בעבור חודש זה שילמה החברה לרנין שכר בסך (ברוטו) של 1,334 ₪. השכר שולם לרנין באיחור בן מספר חודשים, רק לאחר שהיא פנתה אל הנאשם לביתו, ובהמשך - אל רואה החשבון של החברה.

53. בחודש פברואר 2006, עבדה רנין אצל החברה רק יומיים (ימים 1-2/2/06), במשך 12 שעות עבודה.

החברה לא שילמה לרנין שכר בעבור חודש זה.

54. שבוע עבודה רגיל של ז'אנה בחברה היה בן 6 ימים (ימי ראשון עד שישי). יום עבודה של ז'אנה בימי א'-ה', נמשך 7 שעות (מהשעה 8:00 עד השעה 15:00). יום עבודה של ז'אנה בימי ו', נמשך 6 שעות (מהשעה 8:00 עד השעה 14:00).

55. בחודש דצמבר 2005, עבדה ז'אנה בחברה במשך 25 ימי עבודה. 20 מהם היו בימי ראשון עד חמישי, וחמשת הנותרים היו בימי שישי. (ז'אנה נעדרה מהעבודה ביום 18/12/05). בהתאם לכך, מספר שעות העבודה של ז'אנה בחברה בחודש דצמבר 2005, היה - 170.

בעבור חודש זה שילמה החברה לז'אנה שכר בסך (ברוטו) של 1,668 ₪.

56. בחודש ינואר 2006, עבדה ז'אנה בחברה במשך 25 ימי עבודה (ז'אנה לא עבדה ביום 1/1/06).

לא הוברר כיצד נפרסו 25 ימים אלה בתוך שאר 26 ימי העבודה האפשריים באותו חודש (לאחר יום 1/1/06).

מאחר שבימי שישי היו פחות שעות עבודה מאשר בימי ראשון עד חמישי, אניח - לטובת הנאשם - כי 25 הימים האמורים כללו את כל ימי השישי שהיו אפשריים באותו חודש - כלומר - 4 ימי שישי, וכי רק 21 ימי עבודה היו בימי ראשון עד חמישי.

בהתאם לכך, ניתן לקבוע כי ז'אנה עבדה בחודש ינואר 2006, במשך לפחות 171 שעות עבודה.

בעבור חודש זה שילמה החברה לז'אנה שכר בסך (ברוטו) של 1,501 ₪.

57. בחודש פברואר 2006, עבדה ז'אנה בחברה במשך 24 ימי עבודה (בתלוש המשכורת, שהוצא רק זמן רב לאחר מכן, נרשם כי היו 25 ימי עבודה, אך איני נותן משקל ראייתי לרישום מספר ימי העבודה בתלוש חודש זה). בהתאם לנתונים האמורים בסעיף 54 לעיל, ובהתאם ללוח השנה, ניתן לקבוע כי ז'אנה עבדה בחברה בחודש פברואר 2006, במשך 164 שעות עבודה.

החברה לא שילמה לז'אנה שכר בעבור חודש זה, עד לאחר הסכם הפשרה בתובענה האזרחית שז'אנה הגישה נגד החברה ועליה עוד ידובר בסעיף 61 להלן.

(החברה הכינה, זמן רב לאחר חודש פברואר 2006, תלוש משכורת בעבור ז'אנה בגין חודש פברואר 2006, ונכתב בו כי - כביכול - השכר ששולם לז'אנה בעד אותו חודש, היה בסך 1,501 ₪).

58. בחודש מרץ 2006, עבדה ז'אנה בחברה עד יום 17/3/06, ולאחר מכן לא עבדה עד סוף החודש, בשל מחלת בתה של ז'אנה. בהתאם לכך, עבדה ז'אנה באותו חודש 15 ימי עבודה, מהם 12 בימי ראשון עד חמישי, ו-3 בימי שישי, כך שז'אנה עבדה במשך 102 שעות עבודה באותו חודש.

החברה לא שילמה לז'אנה שכר בעבור חודש זה, עד לאחר הסכם הפשרה בתובענה האזרחית שז'אנה הגישה נגד החברה ועליה עוד ידובר בסעיף 61 להלן.

(החברה הכינה, זמן רב לאחר חודש מרץ 2006, תלוש משכורת בעבור ז'אנה בגין חודש מרץ 2006, ונכתב בו כי - כביכול - ז'אנה עבדה 25 ימי עבודה באותו חודש, וכביכול - השכר ששולם לז'אנה בעד אותו חודש, היה בסך 1,501 ₪).

59. בחודש אפריל 2006, עבדה ז'אנה בחברה 2 ימי עבודה בלבד (ימים 2-3/4/06), במשך 14 שעות עבודה.

החברה לא שילמה לז'אנה שכר בעבור חודש זה, עד לאחר הסכם הפשרה בתובענה האזרחית שז'אנה הגישה נגד החברה ועליה עוד ידובר להלן.

60. במועד מסויים (כנראה באפריל 2006), מסר הנאשם לז'אנה צ'ק בסך 3,000 ₪, שנמשך מחשבון של חברה בשם "יריד המאסטר ייעוץ והשקעות בע"מ" (ח"פ 513803643), במטרה שצ'ק זה יכסה את השכר שהגיע לז'אנה בעבור החודשים פברואר ומרץ 2006. זמן פרעונו של הצ'ק האמור היה ליום 5/5/06.

ז'אנה הפקידה את הצ'ק, אך הוא לא נפרע, בשל הסיבה: "א.כ.מ." - כלומר "אין כיסוי מספיק".

61. בשנת 2007, הגישה ז'אנה לבית דין זה, תובענה כנגד החברה וכנגד הנאשם באופן אישי, בשל טענתה על כך שהיא זכאית לזכויות שונות בגין עבודתה בחברה (תיק עב' 1276/07).

ביום 9/3/09, התקיים באותה תובענה דיון בפני מותב בראשות נשיאת בית דין זה, השופטת ורד שפר, שם הגיעו ז'אנה והנאשם להסכמה שלפיה לסילוק מלוא תביעותיה של ז'אנה, ישלם לה הנאשם סך של 3,000 ₪. ההסכמה האמורה, כללה גם הצהרה של ז'אנה שהעסקתה היתה בהתאם לכל דין, לרבות - בהתאם לחוק שכר מינימום.

אותה הסכמה קיבלה תוקף של פסק דין על ידי המותב שדן בתובענה האמורה, והסכום שעליו סוכם - אכן שולם. עם קבלת הסכום - ויתרה ז'אנה על שאר זכויותיה כלפי הנאשם וכלפי החברה.

62. הן רנין והן ז'אנה לא ראו שנערך על ידי הנאשם או על ידי אדם אחר מטעם החברה רישום לגבי שעות עבודתן.

במהלך הליכי החקירה, נדרש הנאשם למסור למפקחת רישום שעות העבודה של רנין ושל ז'אנה אך הוא לא מסר.

הוראות רלוונטיות מחוק שכר מינימום

63. בסעיף 2(א) לחוק, כנוסחו בעת הרלוונטית לתיק זה, נאמר:

"עובד ... זכאי לקבל ממעבידו שכר עבודה שלא יפחת משכר המינימום לחודש, שכר המינימום היומי או שכר המינימום לשעה, הכל לפי הענין." .

64. סעיף 7ב לחוק, כנוסחו בעת הרלוונטית לתיק זה, קבע חזקות כך:

"בדיון באישום או בתובענה לפי חוק זה נגד מעביד, חזקה היא כי בכל אחד מאלה לא שילם המעביד שכר מינימום, אלא אם כן הוכיח אחרת:

(1) הנאשם או הנתבע לא הציג רישום נוכחות המתייחס לעובד, אם הוא מחויב ברישום הנוכחות של אותו עובד לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה, או בית משפט;

(2) הנאשם או הנתבע לא נתן לעובד פירוט שכר כאמור בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, או לא הציג פנקס שכר כאמור בסעיף 24 לאותו חוק, אם הוא מחויב במסירת פירוט שכר ובניהול פנקס שכר לפי אותו חוק, משנדרש לכך בידי העובד, מפקח עבודה או בית משפט;

(3) הנאשם או הנתבע לא ציין בפירוט השכר שנתן לעובד או בפנקס השכר שניהל לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר, את ערך השכר המשתלם לעובד בעד שעת עבודה; החזקה לפי פסקה זו תחול רק בהתקיים שניים אלה:

(1) המעביד מחויב במתן פירוט שכר או בניהול פנקס שכר לפי חוק הגנת השכר;

(2) על העובד חל חוק שעות עבודה ומנוחה, למעט כאשר העובד מקבל שכר כולל לפי הסכם קיבוצי שאושר בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר."

65. בסעיף 14 לחוק, כפי שהיה בעת הרלוונטית לתיק זה, נקבע:

"מעביד שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו - מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.".

לענין המונח "אחריות קפידה", אעיר כי הוא נלקח מסעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (שייקרא להלן: "חוק העונשין"), שבו נאמר כך:

"(א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ...

(ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה.

(ג) לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות.".

66. ובסעיף 15 לחוק, כפי שציטטתי כבר בסעיף 12 להכרעת דין זו, נקבעה אחריות המנהלים בתאגיד, כך:

"נעברה עבירה לפי חוק זה בידי תאגיד, יואשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד באותו תאגיד ואחראי לענין הנדון, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירתו של חוק זה.".

שכר המינימום בתקופה הרלוונטית לתיק זה

67. שכר המינימום החודשי בכל אחד מהחודשים שמנובמבר 2005 ועד מרץ 2006, היה בסך 3,335.18 ₪. שכר המינימום לשעה באותה עת, היה בסך 17.93 ₪.

שכר המינימום החודש באפריל 2006 היה בסך 3,456.58 ₪. שכר המינימום לשעה באותה עת היה בסך 18.58 ₪.

האם רנין וז'אנה קיבלו שכר מינימום בעד תקופות העסקתן בחברה

68. רנין הועסקה כבר מנובמבר 2005. בעד נובמבר 2005 היא לא קיבלה כל שכר, כך שברור שהיא לא קיבלה שכר מינימום בעד נובמבר 2005.

69. בדצמבר 2005, עבדה רנין בחברה 150 שעות. לפיכך, היא היתה זכאית להשתכר שכר בסך 2,689.50 ₪ לפחות. למרות זאת, החברה שילמה לה סך של 1,668 ₪. כלומר - היא קיבלה שכר הנמוך משכר מינימום בדצמבר 2005.

70. בחודש ינואר 2006, עבדה רנין בחברה 120 שעות. לפיכך, היא היתה זכאית להשתכר שכר בסך 2,151.60 ₪ לפחות. למרות זאת, החברה שילמה לה סך של 1,334 ₪. כלומר - היא קיבלה שכר הנמוך משכר מינימום בינואר 2006.

71. בחודש פברואר 2006, עבדה רנין אצל החברה 12 שעות עבודה. לפיכך, היא היתה זכאית להשתכר שכר בסך 215.16 ₪ לפחות. החברה לא שילמה לה כל שכר בעבור חודש זה.

72. בחודש דצמבר 2005, עבדה ז'אנה בחברה במשך 170 שעות. לפיכך, היא היתה זכאית להשתכר שכר בסך 3,048.10 ₪ לפחות. למרות זאת, החברה שילמה לז'אנה שכר בסך 1,668 ₪ בלבד. כלומר - גם ז'אנה השתכרה פחות משכר המינימום.

73. בחודש ינואר 2006, עבדה ז'אנה במשך לפחות 171 שעות עבודה, כך שהיתה זכאית לפחות לשכר בסך 3,066.03 ₪. החברה שילמה לז'אנה בעבור חודש זה שכר בסך של 1,501 ₪,כך שגם בעד חודש ינואר 2006 השתכרה ז'אנה שכר הנמוך משכר המינימום.

74. בחודש פברואר 2006, עבדה ז'אנה בחברה במשך 164 שעות עבודה, כך שהיתה זכאית לפחות לשכר בסך 2,940.52 ₪.

בחודש מרץ 2006, עבדה ז'אנה במשך 102 שעות עבודה, כך שהיתה זכאית לפחות לשכר בסך 1,828.86 ₪.

בחודש אפריל 2006, עבדה ז'אנה במשך 14 שעות, כך שהיתה זכאית לפחות לשכר בסך 260.12 ₪.

בעבור שלושה חודשים אלה (2-4/06) לא שילמה החברה מאומה לז'אנה, עד שבעת הדיון בתובענה האזרחית, שילם הנאשם לז'אנה סך של 3,000 ₪, כך שברור שגם בעבור חודשים אלה לא שולם לז'אנה שכר מינימום.

הכרעת הדין

75. מהאמור לעיל עולה שבכל אחד מהחודשים שנדונים בכתב האישום המתוקן, לא שילמה החברה שכר מינימום. בחלק מהחודשים - לרנין, בחלק מהחודשים - לז'אנה, ובחלק אחר - הן לרנין והן לז'אנה.

76. בכך - עמדה המאשימה בנטל להוכיח את אשר היה מוטל עליה להוכיח. זאת, מאחר שכאמור לעיל, מדובר בעבירה של "אחריות קפידה", כך שלא היה מוטל על המאשימה להוכיח יסוד נפשי.

77. הוכח גם (לא היה חולק על כך), כי הנאשם עצמו היה "מנהל פעיל" בחברה וכי היה "אחראי" לענין הנדון (לא היה כל אחראי אחר מלבדו).

בכך - התקיים גם היסוד העובדתי הנדרש בסעיף 15 לחוק שכר מינימום לגבי אחריותו האישית של הנאשם כמנהל.

78. הן לפי סעיף 15 לחוק שכר מינימום והן לפי סעיף 22 לחוק העונשין, היה הנאשם יכול לנסות להוכיח שאין להטיל עליו אחריות פלילית בגין אי-תשלום שכר המינימום לרנין ולז'אנה. אם לפי סעיף 15 לחוק שכר מינימום - באמצעות הוכחה שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט את כל האמצעים הסבירים להבטחת שמירת חוק שכר מינימום. אם לפי סעיף 22 לחוק העונשין - באמצעות הוכחה שהוא נהג ללא רשלנות ושעשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה.

הנאשם לא ניסה כלל להוכיח את אלה.

79. מסקנתי היא, איפוא, שיש להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, אך בטרם אסיים את הכרעת הדין, אתייחס - בקצרה - לטענות ב"כ הנאשם בסיכומיו.

80. בסעיפים 12-24 ובסעיפיפ 39-41 לסיכומיו, חזר ב"כ הנאשם על הטענות המקדמיות שהוא העלה לפני כן, ואשר אליהן התייחסתי בהרחבה בסעיפים 8-19 להכרעת דין זו.

עמדתי היום בענין הטענות המקדמיות האמורות, זהה לעמדתי כפי שהיתה בעת מתן ההחלטה מיום 5/3/12, כך שגם היום אני סבור שיש לדחות את אותן טענות ואני דוחה אותן.

81. בסעיף 31 לסיכומיו טען ב"כ הנאשם כי עדותה של רנין על כך שהיא לא ערכה רישום של שעות העבודה, אינה מתיישבת עם עדותה של המפקחת שערכה חישובים על פי הנתונים שהיא קיבלה (בין השאר) מרנין. טענה דומה העלה ב"כ הנאשם בסעיף 38 לסיכומיו, ביחס לז'אנה.

אני דוחה טענה זו. רנין וז'אנה מסרו בהודעות שנגבו מהן פרטים בדבר שעות עבודתן וימי עבודתן, ולא היתה אמורה להיות למפקחת כל מניעה מלהסתמך על כך (משהנאשם לא נענה לדרישות להמציא רישומים של החברה), כפי שגם אני הסתמכתי על כך.

82. בסעיף 32 ובסעיפים 34 ו-35 לסיכומיו, טען ב"כ הנאשם כי העובדה שהן רנין והן ז'אנה העידו כי אין להן כעת טענות כנגד מעסיקתן - מצדיקה את זיכוי הנאשם.

גם טענה זו איני מקבל.

היחסים בין העובדות לבין החברה או הנאשם, במישור האזרחי, אינם אמורים להשפיע על הכרעת הדין (ייתכן שתהיה להם השפעה על העונש). אם מתברר (כפי שאכן התברר) שהמאשימה הוכיחה את המוטל עליה ושהנאשם לא הוכיח את המוטל עליו (כאמור בסעיף 15 לחוק שכר מינימום או בסעיף 22 לחוק העונשין), הרי שיש להרשיע את הנאשם, בלא קשר לשאלה אם העובדות מעוניינות בהליך הפלילי או אם לאו.

הוא הדין ביחס למשמעות ההצהרה שלפי הסכם הפשרה שנכרת עם ז'אנה בתובענה האזרחית כמפורט בסעיף 61 לעיל (אשר נזכרת בסעיף 36 לסיכומי ב"כ הנאשם). להצהרתה של ז'אנה על כך שהעסקתה היתה - כביכול - "כדין" ולפי חוק שכר מינימום, אין משקל נוכח העובדה שהוכח כי החברה הפרה את חוק שכר מינימום בעניינה של ז'אנה.

לסיכום

83. החברה לא שילמה לרנין שכר מינימום בעבור החודשים שמנובמבר 2005 ועד פברואר 2006, ולא שילמה לז'אנה שכר מינימום בעבור החודשים שמדצמבר 2005 ועד אפריל 2006. הנאשם היה באותה עת בגדר "מנהל" בחברה, שאחראי לענין זה. הנאשם לא הוכיח שפעל כדי ששכר המינימום ישולם. על כן, הוא נושא באחריות פלילית. לפיכך, אני מרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

84. אני קובע ישיבה לשם השמעת טיעונים בדבר העונש, ליום 3/11/14, בשעה 11:45. אנצל את אותה ישיבה גם כדי להסביר בפומבי את עיקרי הכרעת הדין, כנדרש על פי סעיף 182 לחסד"פ (אך ב"כ הצדדים נדרשים להיות מוכנים לישיבת הטיעונים לעונש באותו יום).

ניתנה היום, י"א בתשרי תשע"ה, 30 בספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.