בבקשה לקבלת תסקיר קצין מבחן

לצורך ביטול ההרשעה, לפי סעיף 192א לחסד"פ

1. ביום 5/10/14, ניתנה על ידי הכרעת דין בתיק זה. בהכרעת הדין הרשעתי את הנאשם, כנושא משרה בתאגיד, בעבירה לפי סעיף 15 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 (שייקרא להלן: "חוק שכר מינימום"), בשל כך שהחברה שאותה הנאשם ניהל - לא שילמה שכר מינימום לשתי עובדות שעבדו אצלה, במשך מספר חודשים. פירוט לענין זה מצוי בהכרעת הדין.

באותה הכרעת דין קבעתי כי היום (3/11/14) יישמעו הטיעונים לעונש.

2. ב"כ הצדדים התייצבו לישיבת הטיעונים לעונש, ובפתח הישיבה ביקש ב"כ הנאשם למנות קצין מבחן, כדי שייתן תסקיר שיאפשר להביא לביטול ההרשעה, לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (שייקרא להלן: "החסד"פ").

לטענת ב"כ הנאשם, מאחר שהנאשם עוסק "בעבודות קבלניות ובכח אדם", הרי שלהרשעתו עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על עיסוקו. לנאשם אין עבר פלילי רלוונטי להרשעתו הנוכחית ועל כן - נכון יהיה לבקש תסקיר קצין מבחן, כדי לבחון אפשרות להטיל על הנאשם שירות לתועלת הציבור או לתת לו צו מבחן, במקום ההרשעה.

ב"כ המאשימה התנגדה לבקשה. לטענתה, גם ההרשעה לא תחסום את הדרך בפני הנאשם להתמודדות במכרזים של קבלת שירותי כח אדם אלא רק תהווה שיקול שועדת המכרזים תצטרך לשקול. כן טענה ב"כ המאשימה שמדובר בעבירה החמורה ביותר בתחום משפט העבודה המגן ואין נסיבות המצדיקות את ביטולה.

3. את הכרעתי בבקשה אפרט להלן, אך לפני כן אציין כי לא ראיתי טעם לתת את ההחלטה במהלך הדיון, לאחר שב"כ הנאשם הבהיר שהנאשם לא התייצב היום, בשל טענתו כי הוא חולה.

לדעתי, ראוי שהנאשם יהיה נוכח בעת הטיעונים לעונש, ומשהוברר שהטענה היא שהוא חולה, הרי שלפי סעיף 130(ד) לחסד"פ - נכון היה לדחות את שמיעת הטיעונים לעונש, אף אם בקשת ב"כ הנאשם בענין הפניה לקצין מבחן - היתה נדחית (כפי שאכן אדחה אותה, כמפורט להלן).

הוראות חוק רלוונטיות

4. בסעיף 71א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (שייקרא להלן: "חוק העונשין"), נאמר:

"(א) בית משפט שהרשיע אדם ולא הטיל עליו עונש מאסר בפועל, רשאי, במקום כל עונש אחר או בנוסף עליו, לחייבו בצו שיעשה, בשעות הפנאי שלו וללא שכר, פעולה או שירות לתועלת הציבור או הזולת (להלן, בסימן זה - שירות לציבור), למשך תקופה, למספר שעות ובהתאם לתכנית, הכל כפי שיקבע בית המשפט בצו; לצו כאמור ייקרא להלן 'צו שירות'.

(ב) מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט–1969, כדין צו מבחן.

(ג) בית המשפט לא יתן צו שירות אלא לאחר ששוכנע על פי תסקיר של קצין מבחן שנעשו סידורים על פי תכנית מפורטת שיאפשרו לנידון לעשות את השירות.

(ד) בית המשפט רשאי לקבוע בצו שירות הוראות ותנאים שיראה אותם נחוצים כדי להבטיח את ביצוע השירות ואת הפיקוח על ביצוע השירות בידי הנידון.

(ה) בית המשפט יסביר לנידון בלשון פשוטה את משמעות הצו, את מטרת השירות ואת פרטיו, ויזהירו שאם לא ימלא אחר הצו יהיה צפוי לתוצאות האמורות בסעיף 71ד; בית המשפט לא יתן צו שירות אלא אם הביע הנידון את נכונותו למלא אחר הוראות הצו.

(ו) שירות לציבור יהיה בפיקוחו של קצין מבחן, והוא רשאי להיעזר באחרים לצורך זה."

כלומר - על פי סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, ניתן שלא להרשיע נאשם, גם אם נמצא שהוא ביצע עבירה - ובמקום זה לתת "צו שירות" כפי שהוא מוגדר בסעיף 71א(א) לחוק העונשין.

לשם כך - לפי סעיף71א(ג) לחוק העונשין - יש להיזקק לתסקיר של קצין מבחן.

5. סעיף 192א לחסד"פ, מאפשר לא רק להימנע מהרשעה, אלא גם לבטל הרשעה. כך נאמר בו:

"הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור.".

זה - למעשה - הסעיף שעליו נסמכה בקשתו של ב"כ הנאשם.

גורל הבקשה

6. לפני מספר חודשים, ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה פסק דין שבו היתה התייחסות נרחבת לאפשרות של ביטול הרשעה על פי סעיף 192א לחסד"פ. כוונתי לפסק הדין בתיק ע"פ 33098-09-12 א.פ.י. שרותי כח אדם בענף הבנין (2005) בע"מ ואח' - מדינת ישראל (פסק דין מיום 11/8/14, שייקרא להלן: "ענין אפ"י").

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב שדן בענין אפ"י (בתיק הע"ז 34475-07-10), הרשיע הן את החברה והן את מנהלה בעבירות של אי-מתן מגורים הולמים לעובדים זרים. המנהל טען בבית הדין האזורי כי נכון למנות בעניינו קצין מבחן שיתן תסקיר, לשם ביטול ההרשעה על פי סעיף 192א לחסד"פ. בית הדין האזורי לא קיבל את הבקשה, תוך שקבע - בין השאר - כי מדובר במקרה מובהק שבו קיים אינטרס ציבורי "בהבעת סלידה, הוקעת העבירות ובהרתעת הרבים מפני ביצוען", וכי לפיכך אין מקום לשקול את ביטול ההרשעה.

הערעור בבית הדין הארצי לעבודה בענין אפ"י, נסב גם על הימנעותו של בית הדין האזורי מקבלת הבקשה ומינוי קצין מבחן. בפסק דינו בענין אפ"י אמר בית הדין הארצי לעבודה, בין השאר, כך:

"בית המשפט העליון עמד לא אחת על הכלל לפיו 'מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו' (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683 (1996); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 (2000), להלן: פרשת פלוני; ע"פ 5985/13 הראל אבן - מדינת ישראל, מיום 2.4.2014, להלן: פרשת אבן).

ההרשעה היא השתלשלות טבעית הנגזרת מהוכחת האשמה הפלילית. ההרשעה מהווה מרכיב חיוני בהליך הפלילי כנגד נאשם, משלימה את שלביו השונים ואף מגשימה את ערך השוויון בין נאשמים. ההרשעה מוסיפה לעבירה הקבועה עלי חוק את המשמעות הנורמטיבית הנדרשת כדי לקעקע מעשה מסוים כפסול ורע מוסרית בעיני החברה כולה, ומייצרת הרתעה מפני ביצוע עבירות דומות (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין, מיום 4.9.2007, בפסקה 76 וההפניות שם, להלן: פרשת קליין; ע"פ 6291-05-10 א. כפיר אחזקות בע"מ - מדינת ישראל- משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, מיום 31.1.2012 בפסקה 28, להלן: פרשת כפיר).

עם זאת, נקבע כי ישנם מצבים חריגים לכלל, המצדיקים הימנעות מהרשעה פלילית:

'המשפט מניח כי רקמת החיים האנושיים, בהשתקפותה בהליך הפלילי, מולידה מצבים קיצוניים שאינם מתאימים להחלת העיקרון העונשי הרחב המחייב הרשעה פלילית בעקבות הוכחת אשמה. במצבים חריגים ומיוחדים, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה, נתון בידי בית המשפט הכוח להחליט כי, חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין'

(פרשת קליין, שם וכן ראו ע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל, מיום 31.12.2007 בפסקה 9 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה, להלן: פרשת לאופר).

...

הנה כי כן, הסמכות להימנע מהרשעה או לבטלה, לפני מתן גזר הדין, תופעל במקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת. בפסק הדין המנחה בעניין ... פרש בית המשפט העליון את השיקולים המנחים לעניין מתן צו מבחן ללא הרשעה, באלה המילים:

"בפסיקתנו נקבע, כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל.

.. תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההיסטוריה החקיקתית שלו, דומה אפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם – הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו – הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מיתוספים שיקולים אחרים הנובעים מאופייה של העבירה.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדיווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה – בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה – כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 341-342; ראו גם ע"פ 3829/12 מדינת ישראל נ' אלכסנדר סירוטניקוב, מיום 17.7.2012, בפסקה 8 וכן רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל- פיתוח ונכסים בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה, מיום 23.10.12 בפסקאות י"ד-כ לחוות דעתו של השופט רובינשטיין, וכן ראו בפרשת אבן בפסקה 7).

עוד נקבע כי 'הנטל הוא על הנאשם המבקש להימנע מהרשעתו לשכנע כי מן הראוי לחרוג בעניינו מדרך הכלל, וכי שיקולי השיקום האינדיבידואליים גוברים במידה רבה על שיקולי האינטרס הציבורי'.

...

הנה כי כן, ... מתן צו מבחן ללא הרשעה הוא החריג לכלל. צו כאמור יינתן רק לאחר שעניינו של הנאשם נבחן היטב על ידי בית המשפט, על יסוד שתי אמות מידה: הפגיעה החמורה שצפויה ההרשעה לפגוע בנאשם, וסוג העבירה, המאפשר בנסיבות המקרה הספציפי לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים ...".

7. כמצוטט לעיל, בית הדין הארצי לעבודה סקר בהרחבה את המצב המשפטי ואת פסיקתו של בית המשפט העליון בענין ביטול הרשעה על פי סעיף 192א לחסד"פ.

בהתאם לאותה הלכה פסוקה, הרי שנכון לקבל את בקשת ב"כ הנאשם רק אם יתברר שראוי בעניינו של הנאשם לסטות מן הכלל ולהימנע מהרשעה (אף שיסודות העבירה הוכחו). לשם כך, על הנאשם היה לשכנע שהנזק הצפוי לו באופן אישי, מההרשעה ומהענישה - חמור בהרבה מהפגיעה באינטרס הציבורי שתהיה לביטול ההרשעה. הפרש החומרה בענין זה אמור להיות כזה שיתאים למונח "פער בלתי נסבל", כלשונו של בית המשפט העליון בע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' קליין (פס"ד מיום 4/9/07).

8. כאמור לעיל, טענת ב"כ הנאשם היתה כי חומרת הפגיעה בנאשם נובעת מכך שעיסוקו הוא במתן שירותי כח אדם (כלשון ב"כ הנאשם: "בעבודות קבלניות ובכח אדם"). אמנם, ניתן לשער שנוכח עיסוק זה של הנאשם - יש להרשעה משמעות מיוחדת, שלא היתה לה אילו הנאשם היה עוסק בעיסוק אחר, אך לדעתי - דווקא משום שהנאשם רואה את מתן שירותי כח אדם כחלק מעיסוקו - יש חשיבות להותרת ההרשעה על כנה, ובכך - להגשים את מטרת המחוקק בקביעת הנורמה הפלילית שנקבעה בחוק שכר המינימום.

קבלת טענת ב"כ הנאשם, וראיית עניינו של הנאשם כחריג לזכותו בשל כך שעיסוקו בכח אדם, תהיה דומה - לדעתי - לקבלת טענתו של נהג מקצועי, שאין להרשיעו בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, בשל ההשלכה מרחיקת הלכת של ההרשעה על עיסוקו.

9. אילו תבוטל הרשעתו של הנאשם, לאחר שנקבע (בהכרעת הדין) שהוא עבר את העבירה שבה הוא הורשע, הדבר יפגע באינטרס הציבורי המצריך אכיפה (גם במישור הפלילי) של הוראות חוק שכר מינימום, כולל ההוראה בסעיף 15 לחוק שכר מינימום, המטילה אחריות פלילית על "מנהל" בתאגיד. זאת, בלא שיש הצדקה לכך מבחינת נסיבותיו האישיות של הנאשם.

10. ברור שכל טענותיו של ב"כ הנאשם בענין הנסיבות האישיות, יוכלו להיטען על ידיו בעת הטיעונים לעונש, וככל שתימצא הצדקה לכך - הן יובאו בחשבון בעת קביעת העונש.

לסיכום

11. בשל המוסבר לעיל - אני דוחה את בקשת ב"כ הנאשם בדבר הפניית הנאשם לקצין מבחן לשם קבלת תסקיר שיאפשר את ביטול ההרשעה על פי סעיף 192א לחוק.

12. כאמור בהחלטה שניתנה היום בעת הדיון - הטיעונים לעונש יישמעו ביום 25/11/14 בשעה 9:00 (המועד תואם עם ב"כ הצדדים). אם הנאשם לא יתייצב גם לישיבה ביום 25/11/14, יתקיים הדיון בהעדרו וייתכן שגזר הדין יינתן שלא בפניו.

ניתנה היום, י' בחשוון תשע"ה, 3 בנובמבר 2014, בהעדר הצדדים.