לפני תובענה כספית.

1. התובע עוסק ביבוא ושיווק כימיקלים. הנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת") הינה חברה אשר עסקה בייצור אבקות כביסה. הנתבעים 2 ו-3 הינם בעלי המניות והמנהלים היחידים בנתבעת.

2. בחודש פברואר 2009 פנה נציג מטעם הנתבעת לתובע ובשמה של הנתבעת ביקש לרכוש מהתובע חומרים לצרכיה של הנתבעת.

3. בין החודשים מרץ 2009 ועד יולי 2009 רכשה הנתבעת מהתובע חומרים בעלות כוללת של 216,233 ש"ח, ומסרה לתובעת המחאות, בסכום כולל של 137,404 ש"ח, עפ"י הפירוט כדלקמן: 27,429 ש"ח ז"פ 30.11.09, 24,000 ש"ח ז"פ 30.3.10, 24,000 ש"ח ז"פ 31.4.10, 24,000 ש"ח ז"פ 31.5.10, 24,000 ש"ח ז"פ 31.6.10 ו-13,975 ש"ח ז"פ 30.7.10. ההמחאות חוללו וחזרו בחוסר פירעון.

רכישת החומרים נעשתה באמצעות נציג הנתבעת, מר עמי ישראל (להלן – "עמי"), אשר לטענת התובע הפליג בשבחה של הנתבעת, בגודלה המסחרי, איתנותה הפיננסית, ובמוסר התשלומים שלה.

4. דבריו של עמי עוררו את חשדו של התובע, לטענתו, ובחודש יוני 2009 ביקר התובע במפעל הנתבעת, ואז גילה כי לדבריו של עמי לא היה כל בסיס במציאות; לטענת התובע, מפעלה של הנתבעת לא היה במקום גלוי, לא היה כל שילוט כדי להגיע אליו, אף כאשר הצליח למצוא את המקום, גילה כי המדובר במבנה קטן, כמעט ריק לחלוטין, ובו מכונה אחת לייצור אבקות כביסה, שני עובדים לא מקצועיים העובדים ידנית, ומלגזה קטנה, אשר כלל אינה של הנתבעת.

5. התובע טוען, כי מעבר לעובדה שהנתבעת לא שילמה את חובה עבור רכישת המוצרים ממנו, יש לחייב את הנתבעים 2 ו-3, אשר ביצעו לטענתו מעשה מרמה כלפיו עת הציגו כלפיו מצג שווא אודות מצבה הכלכלי של הנתבעת, שעה שלא היה לדבר כל בסיס.

התובע טוען, כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבעים 2 ו-3, נוכח מעשה הונאה זה ונוכח התנהלות הנתבעים 2 ו-3 באופן חסר אחריות ותוך נטילת סיכון, כי הנתבעת לא תוכל לשלם לתובע את תמורת המוצרים שרכשה, סיכון אשר התממש בפועל בסופו של דבר.

התובע מוסיף וטוען, כי הנתבעים 2 ו-3 ידעו, עת הזמינו ממנו חומרים שתמורתם לא שולמה, כי מצבה הכלכלי של הנתבעת בכי רע, כי היא על סף קריסה, ולמרות זאת, הגדילו את ההזמנות שביצעו בתקופה שלפני סגירתה, במטרה להוציא ממנו מוצרים אשר את תמורתם לא התכוונו כלל לשלם או למצער עצמו עיניים באשר ליכלתה של הנתבעת לשלם עבורם.

6. הנתבעים מודים כי אמנם הנתבעת רכשה מוצרים מהתובע, אשר תמורתם לא שולמה, אך מכחישים בתוקף כל הונאה או מרמה או נטילת סיכונים, כנטען.

הנתבעים מאשרים, כי הנתבעת רכשה מהתובע מוצרים בסכום כולל של 216,263 ש"ח (עפ"י נתוני התובע), מתוכם שילמה סך של 78,859 ש"ח בהמחאות שנפרעו ביום 31.12.09, 30.1.10 ו-9.3.10. על כן טוענים הנתבעים, נותרה הנתבעת, והיא לבדה, חייבת לתובע סך של 137,404 ש"ח.

הנתבעים 2 ו-3 טוענים, כי פעלו כאורגנים של הנתבעת, במהלך העסקים הרגיל, כי עסקיה של הנתבעת צלחו בתחילה, ובהמשך כשלה בשל העובדה, כי לקוחות של הנתבעת לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפיה, כי הנתבעים או מי מהם לא יכול היה לצפות הקריסה, וכי הנתבעים 2 ו-3 המשיכו ועבדו בנתבעת בניסיון לשקמה עד שנואשו מכך באמצע שנת 2010.

7. ביום 18.9.11 הוגש תצהיר התובע וביום 9.11.11 הוגשו תצהירי הנתבעים; מטעמם של הנתבעים הוגש גם תצהירו של עמי.

ביום 7.11.12 נשמעו עדי הצדדים, כאשר בנוסף על התובע, הנתבע 2 ועמי, אשר הגישו תצהירים כאמור, נשמע גם עד נוסף, שזומן לבקשת התובע, מר דוד רביבו.

בסיום ישיבת ההוכחות הוצע לצדדים לשוחח ביניהם בניסיון להגיע להבנות ללא צורך בהגשת סיכומים ובמתן פסק דין; השיח לא צלח, ועל כן הוגשו ביום 11.2.13 סיכומי התובע וביום 14.3.13 סיכומי הנתבעים.

8. ראיות התובע

8.1 מטעמו של התובע הוגש תצהיר עדות ראשית, ללא מסמכים כלשהם.

בהקשר זה ראוי לציין, כי עד למועד, שהיה קבוע לשמיעת הראיות בתיק, לא היה התובע מיוצג, והוא ייצג את עצמו. ערב המועד הראשון שנקבע לשמיעת הראיות בתיק, הגיש התובע, באמצעות עו"ד, בקשה דחופה ומוסכמת לדחיית הישיבה, הואיל ורק אז פנה התובע לקבלת ייצוג. המועד נדחה כמבוקש מיום 30.4.12 ליום 7.11.12, כאשר גם במהלך תקופה זו לא ביקש התובע להגיש כל מסמך מטעמו.

8.2 מכאן, שראיות התובע אינן אלא תצהירו וחקירתו בפניי, כמו גם עדותו של מר רביבו מטעמו.

8.3 עדותו של מר רביבו לא סייעה במאום להוכחת טענותיו של התובע.

מר רביבו העיד על התקופה שלאחר סיום פעילותה של הנתבעת, עת קיבל מהנתבע 2 את המכונה ששימשה לעבודת הנתבעת (עמ' 9 ש' 24-25), כאשר עלות מכונה חדשה דוגמת המכונה הישנה שקיבל, עומדת על כ-5,000 ש"ח בלבד (עמ' 10 ש' 30-31). לא ברור הצורך בעדותו של עד זה, ומדוע זומן.

8.4 התובע הצהיר, כי החל לספק סחורה לנתבעת בחודש מרץ 2009, כי בחודש יוני 2009, כאשר התעורר חשדו באשר להיקף פעילותה האמיתי של הנתבעת, החל בעריכת בירורים טלפוניים אודותיה, נסע בעצמו למפעלה, ואז גילה כי אין מדובר בעסק גדול כפי שהוצג לו, לטענתו.

בעדותו חזר התובע ואישר, כי בקושי עלה בידו למצוא את מקום עסקה של הנתבעת (עמ' 14 ש' 4-5), כי בדיקות טלפוניות שערך אודות הנתבעת העלו כי היא אינה מוכרת בשוק (עמ' 14 ש' 3-11), ואף דברים שראה במו עיניו, עת ביקר במפעל הנתבעת, לימדו אותו כי אין מדובר בחברה בעלת איתנות פיננסית, כפי שלטענתו אמר לו עמי (עמ' 14 ש' 20-21, 24, 26-29).

8.5 חרף הגילוי האמור, התובע מודה (בסע' 22 לתצהיר עדותו הראשית) כי בסוף יוני ובתחילת יולי 2009, היינו לאחר שכבר ידע אודות מצבה האמיתי והנכון של הנתבעת, המשיך ומכר לנתבעת מוצרים בשווי של 133,975 ש"ח, בשעה שחובה של הנתבעת אליו באותו מועד עמד על כ-82,288 ש"ח.

יצויין, כי הנתונים המספריים הנ"ל אינם מגובים בכל מסמך מטעמו של התובע, ולקוחים מתוך נספח שערך בכתב ידו ואשר צורף לכתב התביעה בלבד מטעמו של התובע; המסמך צורף כנספח נ/1 לתצהיר הנתבע 2.

8.6 בעדותו, הודה התובע -

"ש. למרות זאת אתה מספק ביולי סחורה בכ-133,000 ש"ח אחרי שאתה יודע שכולם שקרנים

ת. עובדתית נכון. כל הכתוב בתצהירי זה התרשמות שלי ותחושת בטן ואין לי ראיה או עדות..."

(עמ' 15 ש' 22-23; ההדגשות שלי – ר.ב.).

8.7 בהמשך אישר התובע כי הוכחה לחששותיו קיבל רק במסגרת גילוי המסמכים לאחר הגשת התביעה (עמ' 16 ש' 22-23), אך לתיק לא הוגש דבר מאותם מסמכים המוכיחים את טענותיו, תוך שהתובע טוען כי היה על הנתבעים להציגם (עמ' 16 ש' 30-32, עמ' 17 ש' 1-3, עמ' 18 ש' 16-18).

8.8 בכל הכבוד, הנטל להוכחת התביעה, בפרט הנטל להוכחת העילות הקבועות בסע' 6 לחוק החברות, מוטל על התובע. הנתבעים אינם צריכים להגיש במקומו מסמכים, המוכיחים את תביעתו, ככל שקיימים מסמכים המוכיחים את התביעה כאמור.

העובדה, כי המסמכים היו ברשותו של התובע, והוא לא הגישם פועלת לחובתו של התובע.

8.9 זאת ועוד, התובע הודה, כי לאחר אספקת הסחורה בחודש יולי 2009, שילמה הנתבעת עוד שלושה תשלומים בסכום כולל של 78,859 ש"ח וזאת ביום 31.12.09, 30.1.10 ו-9.3.10. גם פרטים אלה עולים מהנספח בכתב ידו של התובע, אשר צורף לכתב התביעה, נ/1 לתצהיר הנתבע 2, והתובע אישר את הדברים בעדותו (עמ' 17 ש' 30-32).

8.10 מניתוח ראיות התובע עד כה עולה, כי התובע לא הוכיח ולו שמץ משלל טענותיו המפורטות בכתב התביעה, הודה כי בעת שכתב את טענותיו נשוא כתב התביעה לא היו בידיו כל ראיות כאמור, כי הדברים נכתבו 'על סמך תחושת בטן', ודין תביעתו כנגד הנתבעים 2 ו-3 להידחות מטעם זה בלבד.

העובדה, כי הנתבעת שילמה לתובע כספים לאחר אספקת החומרים מלמדת דווקא, כי לא הייתה כל כוונה להונאה או לנטילת סיכון בלתי סביר, והחוב שנותר אכן נבע מקריסה כלכלית של הנתבעת בתום לב.

טענתו של התובע, כי בוצע תשלום לאחר שאיים בהגשת תביעה (עמ' 17 ש' 32) אינו משכנע, ואינו מתיישב עם כל הגיון: אם הנתבעת אמנם לא התכוונה לשלם את חובה לתובע, אם הנתבעים 2 ו-3 התכוונו להונות אותו, מדוע שישלמו ולו שקל אחד לאחר ש"מעשה ההונאה" הושלם והם קיבלו את הסחורה שביקשו מהתובע?

9. ראיות הנתבעים

9.1 למעלה על הדרוש, אציין, כי מהראיות שהובאו ע"י הנתבעים, כמו גם מעדותו של הנתבע 2 ושל עמי לפניי, עולה כי לא הייתה כל כוונת הונאה, לא היה חוסר תום לב, ועסקיה של הנתבעת אמנם קרסו לאחר שלפחות שניים מלקוחותיה לא שילמו את המגיע מהם.

9.2 כפי העולה מתצהיר הנתבע 2 ומנספח נ/2, כנגד הלקוח הראשון שלא שילם לנתבעת הוגשה בחודש ינואר 2009 תביעה בגין חוב בסך של 594,000 ש"ח. פסק הדין ניתן בחודש מאי 2010, לאחר שהנתבעת הפסיקה פעילותה.

9.3 עוד עולה מתצהיר הנתבע 2, כי לקוח שני של הנתבעת לא פרע המחאות שמסר לנתבעת בסכום כולל של 402,193 ש"ח, ואשר זמן פרעונן מיום 29.5.09 ועד 20.8.09 (נ/3 לתצהיר הנתבע 2). מושכת ההמחאות הינה חברה לא פעילה, ובעליה נכנס להליכי פשיטת רגל (נ/4 לתצהיר הנתבע 2).

יודגש, כי מועדי אי פרעון המחאות אלה חופף בדיוק לתקופה בה רכשה הנתבעת את המוצרים מהתובע, ועל כן ברור מדוע סברו הנתבעים כי יהא בידם לשלם את תמורת הרכישה לתובע – מתמורה שהיו צפויים לקבל ואשר הייתה צפויה להיות פי שלושה מעלות המוצרים שרכשו מהתובע.

9.4 מעדויות הנתבע 2 וכן מעדותו של עמי התקבל הרושם, כי דובר בעסק קטן, אשר קרס בגלל לקוחות שלא שילמו את תמורת המוצרים שרכשו ממנו בסכומים משמעותיים ביותר של קרוב למיליון ש"ח, כי הנתבעים, כמו גם עמי, עבדו בעסק כל הזמן, ניסו לשקם אותו, אך הדבר לא עלה בידם;

9.5 התרשמתי מעמי כי הוא מדבר בכנות, חרף סכסוך הקיים בינו לבין הנתבעים 2 ו-3, ושעליו הצהיר בתחילת עדותו (עמ' 18 ש' 30-32), ובדברים שאמר בסיום עדותו, מיוזמתו - ניכר היה כי נבעו מעומק ליבו (עמ' 22 ש' 17-21).

עמי הסביר, כי הוא לא היה מעורב בענייניה הכספיים של הנתבעת, אשר טופלו ע"י הנתבעים 2 ו-3 וכאחראי על תפעולה של הנתבעת הוא עסק בייצור בלבד (עמ' 21 ש' 3).

עמי העיד, כי לא ידע על מצבה הכספי של הנתבעת ועל העובדה שלקוחות לא שילמו את המגיע מהם, אלא בשלב שלאחר הזמנת המוצרים מאת התובע (עמ' 21 ש' 9-11).

9.6 גם עדותו של הנתבע 2 הייתה כנה; הנתבע 2 העיד כי האמין במוצר שייצר (עמ' 23 ש' 8-9), והעובדה כי "נעקץ" במיליון ש"ח היא שהביאה לקריסתו (עמ' 24 ש' 14-15, עמ' 25 ש' 5-8); טענתו של הנתבע 2 כי "נעקץ", אמנם מגובה במסמכים שצורפו לתצהירו (נ/2, נ/3 ו-נ/4).

הנתבע 2 העיד, ואני נותנת אמון בדבריו, המגובים הן במסמכים והן במעשים עליהם לא הייתה מחלוקת, כי לא התכוון שלא לשלם לתובע, אלא ביקש ארכה לצורך הסדרת תזרים המזומנים, אך התובע סירב (עמ' 23 ש' 29-32, עמ' 24 ש' 1-4, עמ' 26 ש' 1-4). הנתבע 2 העיד, כי אלמלא לא הייתה הנתבעת מקבלת את הכספים המגיעים לה מלקוחותיה, הייתה עומדת בכל התחייבויותיה, לרבות התחייבויותיה כלפי התובע (עמ' 26 ש' 20), כי גייס כספים מבני משפחה, אך ללא הועיל (עמ' 23 ש' 27-28).

10. בסעיפים 36-39 לכתב התביעה, כמו גם בפתח חקירתו בפניי (עמ' 11 ש' 23-24), הצהיר התובע כי הוא תובע את הנתבעים 2 ו-3 בהתאם להוראות סע' 6 לחוק החברות.

סע' 6(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע –

"(1)  בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)  באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)  באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו–193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד".

11. המסקנה העולה, הן מהעדרן הבולט של ראיות מצדו של התובע והן מהראיות הברורות שהובאו ע"י הנתבעים היא כי יסודותיו של סע' 6 הנ"ל לא הוכחו כלל;

לא הוכח, כי נעשה כל מעשה הונאה בידי הנתבעים 2 או 3 כלפי התובע; העובדה, כי הנתבעת המשיכה לשלם לתובע כספים בסכומים משמעותיים ביותר בסמוך לפני קריסתה הסופית מחזקת מסקנה זו יותר מכל.

לא הוכח כי מי מהנתבעים 2 או 3 נטל סיכון בלתי סביר באשר ליכלתה של הנתבעת לפרוע חובותיה; העובדה כי הנתבעים כולם סברו, בתום לב, שהם צפויים לקבל תמורה בסך של כ-400,000 ש"ח מאחד מלקוחות הנתבעת, סכום העולה כדי פי שלושה מחובה של הנתבעת לתובע, סברה אשר הסתברה בדיעבד כשגויה, כמו גם העובדה שהנתבעים 2 ו-3 גייסו כספים מבני משפחתם לצורך שיקומה של הנתבעת ותשלום חובותיה, מלמדת כי הנתבעים פעלו באופן סביר והגיוני, נוכח מציאות אליה נקלעו, שלא באשמתם.

12. התוצאה היא כי דין התביעה להידחות, ככל שהיא נוגעת לנתבעים 2 ו-3.

דינן התביעה להתקבל ככל שהיא נוגעת לנתבעת, ולגבי החוב, שאינו שנוי במחלוקת.

13. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת, ואותה בלבד, לשלם לתובע את הסך של 137,404 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 9.3.10 (מועד פירעונה של ההמחאה האחרונה ששולמה ע"י הנתבעת לתובע) ועד התשלום המלא בפועל.

כן אני מחייבת את הנתבעת, ואותה בלבד, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 2,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 16,000 ש"ח. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעים 2 ו-3 הוצאות משפט בסך של 4,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 16,000 ש"ח. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ז ניסן תשע"ג, 28 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.