1. בהמשך לפסק דיני מיום 28.3.13, ובהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.11.13 בתיק ע"א 2256-06-13 נדרשתי לדון באופן מפורש בשתי השאלות כדלקמן:

א. מה היה סכום החוב של חייביה של הנתבעת 1 (להלן – "החברה") במועד ההזמנה האחרונה והאספקה האחרונה, בהתייחס לראיות שהובאו לפיהן חלק גדול מהחובות היו ידועים לנתבעים 2 ו-3 לפני האספקה האחרונה, מאחר שנעשו כלפי השותפות (להלן - "חוב חייבי החברה").

ב. התייחסות להודאת בעל דין של אחד הנתבעים 2 או 3, לפיה עפ"י מאזן החברה, שנשלח לתובע, הייתה השותפות של הנתבעים 2 ו-3 חייבת לחברה כ-850,000 ש"ח, אשר לו שולמו, היו מעמידים אותה לכאורה במצב בו יכלה לפרוע את חובה לתובע (להלן – "חוב השותפות").

2. בהחלטתי מיום 26.11.13 הוריתי לצדדים להגיש טיעון בכתב.

2.1 לא התרתי לצדדים להביא ראיות נוספות מטעמם, הואיל ולטעמי שלב הבאת ראיות הצדדים בתיק הסתיים, וכל ראיה שהייתה בידי מי מהצדדים צריכה הייתה להיות מוגשת לתיק עובר לישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 7.11.12.

2.2 מובן, כי לו היה צד טוען כי בידו ראיה חדשה, שלא הייתה בידיו במועד שמיעת הראיות בתיק אף לא יכול היה להשיגה באותו מועד במאמץ סביר, הייתי מתירה צירופה.

2.3 הגשת ערעור, כך לסברתי, אינה אמצעי למתן רשות להגשתן של ראיות, שהיו בידיו של צד והוא בחר שלא להגישן תוך מהלך ההליך לפני הערכאה הדיונית, מכל סיבה שהיא. בפרט, אין בהגשת ערעור כדי להוות "מקצה שיפורים" לתיקון שגיאות דיוניות של צד כזה או אחר;

להליך המשפטי חייב להיות סוף, ואם תתאפשר הגשת ראיות בדרך זו, לא יהא לעולם קץ להתדיינויות. כל צד שלא זכה, "ייזכר" לפתע, כי בידיו מסמך או עדות או ראיה אחרת, אשר אם יביאה כעת תביא לזכייתו בדין.

2.4 חרף האמור, הרשה לעצמו התובע לצרף ראיות, שלא הוגשו על ידו בהליך שהתקיים לפניי בלא שניתן על ידו כל טעם לדבר, ובהחלטתי מיום 17.3.14 (בבק' מס' 27) צוין הדבר במפורש.

3. בהחלטה מיום 13.1.14 זימנתי את הצדדים לדיון לפניי, וזאת בעיקר במטרה לנסות ולהביאם להסכמה.

3.1 הדיון התקיים ביום 13.4.14, במסגרתו שבו הצדדים על טענותיהם, אף התקיים דיון לא פורמאלי, ומשלא עלה בידי להביא את הצדדים לכדי הסכמה, קבעתי בסיומו כי פסק הדין יינתן ויישלח לצדדים.

3.2 ביום 14.4.14 הגיש התובע בקשה להגיש סיכומים בכתב של עמ' אחד, ובהחלטתי מיום 16.4.14 התרתי לתובע, אשר שוב איננו מיוצג, לעשות כן.

3.3 ביום 22.4.14 הגיש התובע סיכומיו ועיינתי בהם עיין היטב.

אינני מוצאת שיש צורך להטריח את הנתבעים בהגשת סיכומים נוספים מטעמם, ודי בכל הטיעונים שהוגשו עד היום לצורך מתן הכרעתי.

4. חוב חייבי החברה

4.1 בהתאם לסע' 4 ו-5 לעיקרי הטיעון מטעם התובע (הוגש ביום 15.12.13), ההזמנה האחרונה בוצעה בחודש מאי 2009 והאספקה האחרונה בוצעה בחודש יולי 2009.

לטענת התובע, כבר אז ידעו הנתבעים 2 ו-3 שלא יהא ביכולתה של החברה לסלק את חובה.

אציין כבר כעת, כי מועד האספקה של הסחורה אינו רלוונטי, משהעיד התובע עצמו, שאין לו מה לעשות עם הסחורה מרגע שיצאה מסין באוניה בדרך לארץ (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 31-32, עמ' 16 ש' 1-3, ש' 12-13).

אי אספקת הסחורה לא הייתה גורמת לכל הקטנת נזק מצידו של התובע, ההפך הוא הנכון: הדבר אך היה גורם להגדלת נזקיו, כפי שהעיד בעצמו.

השאלה האם במועד ההזמנה, בחודש מאי 2009, ידעו הנתבעים 2 ו-3 כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבותה לשלם תמורתה של הסחורה היא השאלה שראויה להיבחן.

4.2 שתי חברות עיקריות חבו כספים לחברה: שני ו-הגליל למסחר.

4.3 חוב חברת שני לחברה

4.3.1 נגד חברת שני הוגשה תביעה בחודש ינואר 2009. פסק הדין ניתן ביום 23.5.10, ותיק ההוצאה לפועל נפתח ביום 12.10.10. חובה של שני לחברה עמד על 594,000 ש"ח (סע' 12(א) לתצהיר הנתבע 2 וכן -נ/2).

4.3.2 בחודש מאי 2009, ידעו הנתבעים כי חברת שני חבה להם 594,000 ש"ח.

4.3.3 ואולם, משמעות הגשת התביעה הייתה כי החברה והנתבעים 2 ו-3 סברו כי יצליחו לגבות מחברת שני את חובה, שאם לא כן – לא היו מגישים תביעה, פותחים תיק הוצאה לפועל ומשלמים אגרות ושכ"ט עו"ד.

4.3.4 התובע טוען, כי החוב של שני היה חוב לשותפות של הנתבעים 2 ו-3, ולמעשה "הועמס" חוב זה על החברה. לטענתו, משהחלה החברה בפעילות רק בראשית שנת 2009, ברור שהחוב נוצר קודם לכן, ואיננו חוב החברה, אלא חוב השותפות.

בסע' 6 לתצהירו, אישר הנתבע 2, כי החברה החלה לפעול בתחילת 2009, ועל כן לכאורה צודק התובע בטענתו, כי החוב של חברת שני לחברה היה למעשה חוב לשותפות.

ואולם אין בכך לטעמי כדי להעלות או להוריד:

"העמסת" החוב של השותפות על החברה לא גרמה לכך שהחברה, או הנתבעים 2 ו-3, הוציאו מחשבון הבנק שלהם כספים באופן שמנע מהחברה מלשלם את חובה לתובע.

לכל היותר, ולו היו מובאות ראיות לכך ע"י התובע, זוהי פעולה חשבונאית שבוצעה בספריה של החברה, שנועדה להקטין את תשלום המס של החברה, באופן שמגדיל את יתרת הכספים המוחזקים בחשבון הבנק שלה, ובאופן שיכול היה לאפשר תשלום חובות לספקים, דוגמת התובע.

אם חברת שני אינה משלמת ונדרש ניהולו של הליך משפטי לשם כך, המשמעות איננה שהנתבעים 2 ו-3 מונעים כספים מהחברה שבאמצעותם תוכל לשלם לספקיה.

ההפך הוא הנכון: הנתבעים 2 ו-3, כבעלי החברה, פועלים לגביית חובות, בין חובות אישיים להם ובין חובות החברה, כדי שיוכלו לשלם לספקיה של החברה את המגיע להם.

יתרה מכך, אם בוצעו פעולות חשבונאיות בדוחות הכספיים של החברה, שומה היה על התובע להציג דוחות אלה, באופן שבית המשפט יוכל גם כן לדעת את שיודע התובע.

4.3.5 אחזור ואדגיש: התובע לא צירף דוחותיה הכספיים של החברה, שהיו בידיו כאמור, באופן שבית המשפט יכול היה לראות מה הייתה התנהלותה הכוללת.

לא ניתן לראות, על סמך שברי מידע, חלקי מסמכים, את התמונה בכללותה, ואף לא נכון עניינית להסיק מסקנות על סמך מידע שנברר ע"י צד מעוניין, אשר בידיו היה המידע כולו.

אשוב ואציין – הנטל להוכחת התביעה, בפרט התקיימות הוראות סע' 6 לחוק החברות, מוטל על התובע. הוא אשר צריך להביא ראיות, ולא הנתבעים. במקרה דנן, וכפי שצוין במפורש בפסק דיני מיום 28.3.13 (סע' 8.7 ו-8.8), המידע – שהינו מידע של הנתבעים אודות החברה – היה בידיו; הוא קיבל את הדוחות הכספיים של החברה במסגרת גילוי המסמכים. אם התובע בחר שלא להגיש את המסמכים שקיבל תוך מהלך חקירתו הנגדית של הנתבע 2, הדבר פועל לחובתו, ולא לחובת הנתבעים, עליהם לא מוטלת כל חובה בדין להוכיח את תביעתו של התובע.

4.3.6 על כן, אינני סבורה, כי העובדה שהחברה החלה לנהל הליך משפטי נגד חברת שני, בגין חוב בסך של 594,000 ש"ח, בחודש ינואר 2009 כדי ללמד על חוסר תום לב מצידם של הנתבעים 2 ו-3 עת הזמינו מהתובע סחורה בחודש מאי 2009.

4.4 חוב חברת הגליל

4.4.1 עפ"י סע' 12 (ב) לתצהיר הנתבע 2 ובהתאם למוצג נ/3, המחאות של חברת הגליל בסכום כולל של 402,000 ש"ח, החלו לחזור בסוף מאי 2009 ועד סוף אוגוסט:

ההמחאה הראשונה, בסך של 60,000 ש"ח ניתנה ליום 29.5.09 וחזרה בציון 'אין כיסוי מספיק'. ההמחאה השנייה, בסך של 41,489 ש"ח ניתנה ליום 1.6.09 וחזרה אף היא בציון 'אין כיסוי מספיק'.

4.4.2 מכאן, שבמועד ביצוע ההזמנה ע"י החברה, סברו הנתבעים 2 ו-3 כי בידיהם המחאות דחויות החל מסוף אותו חודש, אשר אמורות היו לכסות את ההזמנה, ואף מעבר לכך.

במילים אחרות: במועד ביצוע ההזמנה, לא רק שלא היה לחברת הגליל חוב כלפי החברה, אלא בידי החברה היו המחאות דחויות שהיא סברה כי תכובדנה ותכסנה את ההזמנה שבוצעה מהתובע.

4.5 חוב אריאל איציק

4.5.1 עפ"י סע' 12 (ג) לתצהיר הנתבע 2 ולמוצג נ/5, החברה החזיקה בהמחאות נוספות של אריאל איציק בסכום כולל של 43,142 ש"ח.

למרות שלא יכול להיות חולק, כי חוב זה לא היה בו, לו היה משולם לחברה, כדי לכסות את חובה לתובע, מצאתי לציינה כחלק מחובות החייבים של החברה במועד ההזמנה.

4.5.2 זמן פרעונן של שתי ההמחאות הראשונות בסכום כולל של 13,285 ש"ח (המחאה ע"ס 5,200 ש"ח והמחאה ע"ס 8,085 ש"ח) הוא ביום 8.5.09, אמנם בסמוך למועד ההזמנה. ההמחאה הבאה (בסך של 8,200 ש"ח) ניתנה ליום 28.5.09, לאחר שבוצעה ההזמנה.

לטעמי, יהא זה מרחיק לכת, על יסודו של חוב בסך של כ-13,000 ש"ח, שהיה ידוע לנתבעים עובר לביצוע ההזמנה מהתובע, להסיק כי הנתבעים 2 ו-3 ידעו שלא יהא בידי החברה לסלק חובותיה בכלל ואת חובה לתובע בפרט, זאת במיוחד נוכח ההמחאות הדחויות של חברת הגליל.

5. חוב השותפות

5.1 מקורה של האמירה העומדת לבדיקה היא עדותו של הנתבע 2 בעמ' 23 ש' 18-20 -

"ש. במאזן ששלחת אלינו מופיע שי אל יזמות חבה לחברת קריסטל ייצור ושווק בע"מ 850,000 ש"ח ויש גם יתרת זכות של 158,000 ש"ח.

ת. אתה מפנה אותי ואני רואה שמה שאתה אומר זה נכון...".

התובע מבקש ללמוד מאמירה זו של הנתבע 2, הודאת בעל דין לכך שהשותפות הייתה חבה כספים משמעותיים לחברה, ועל כן – ולו שולמו כספים אלה – יכולה הייתה החברה לשלם התחייבויותיה.

5.2 אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, וכפי שצוין כבר בפסק דיני הראשון, התובע לא הגיש כל מסמך מטעמו. בהקשר זה, אין לי אלא לשוב ולהפנות לקביעות בסע' 8.7 ו-8.8 בפסק הדין.

שנית, הבאת הדברים, כפי שנעשתה לעיל, איננה אלא הוצאת הדברים מהקשרם והיא מטעה.

אבהיר, כי בכוונת מכוון הבאתי את הציטוט לעיל כפי שהבאתי, בכדי שניתן יהיה לראות באופן ברור ביותר, כיצד הבאת הציטוט החלקי נותנת תמונה חלקית של הדברים שנאמרו ע"י העד;

וזו המשך תשובתו -

"...אבל אני לא יודע מה זה אני צריך להתייעץ עם רו"ח.

ש. אני אומר לך שמשמעות המסמך הזה אומרת ששי אל שזה אתה חייב לחברה 850,000 ₪ ואם החוב הזה היה משולם לחברה אז היה לך מאיפה לשלם חובות של החברה

ת. אין לי שמץ של מושג. אני יכול לומר כי חברת קריסטל פלוס חייבת לי המון כספים על הלוואות שלקחנו ממשפחה ובנקים"

(שם, ש' 20-25; ההדגשות שלי – ר.ב.).

5.3 הנה כי כן, הבאת הדברים בשלמותם מלמדת, להבנתי, כי העד לא יכול היה לתת הודאת בעל דין בעניין, אשר אין הוא מבין בו כלל, אין הוא יכול לתת כל הודאה לגבי שורה אחת שהוצגה לפניו מתוך מסמך שלם, מסמך אשר היה בידי התובע והוא בחר שלא להגישו לבית המשפט כחלק מראיותיו, אף לא ביקש להגישו באמצעות העד, שהחברה היא בבעלותו.

5.4 גם לעניין "חוב" זה אציין, כי בדומה לחובה של חברת שני לשותפות, אשר "הועמסה", לטענת התובע על החברה, טענה שלא הוכחה מאחר ולא הוגשו הדוחות הכספיים של החברה כאמור ע"י התובע, הרי ששוב – מדובר ב"העמסה" חשבונאית, ולא במשיכת כספים בפועל של הנתבעים 2 או 3 מחשבון הבנק של החברה.

משמעותה של העמסה חשבונאית זו יכולה כאמור, ולכל היותר, להוות בסיס להפחתת תשלום המס שמחויבת בו החברה באופן שמותיר לה כספים בחשבונה לתשלום חובות לספקים, הכל כפי שפורט לעיל.

5.5 על כן, אני דוחה אף את טענת התובע בדבר חוב השותפות כמאפשרת תשלום חוב החברה.

6. התוצאה היא כי לא מצאתי לשנות מפסק דיני מיום 28.3.13.

בנסיבות העניין, משחויב התובע בהוצאות בפסק הדין שניתן על ידי, אף הנתבעים חויבו בהוצאות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 19.11.13, אינני עושה עוד צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.