הנאשם הודה ביום 10.6.2015 בעובדות כתב האישום, אשר ייחס לו סגירת מרפסת למגורים בשטח של 22 מ"ר וסגירת חלל מתחת למרפסת בשטח של 16 מ"ר, ללא היתר בניה. הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

סימן א'1 לפרק ו'1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (ס"ח 101)) מבנה את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לגזור דין. 

1.         מתחם העונש ההולם

א.         הערך החברתי הנפגע

דיני התכנון והבניה נועדו, בין היתר, לשמר את איכות החיים של הציבור, על מנת שלצד הבנוי יהיו ערכי נוף, על מנת שהבנוי עצמו יהיה אסתטי ועל מנת שלצד העסקים יהיו אזורי מגורים שקטים שבהם נעים לחיות ("איננו מדברים עוד כבעבר – אך בשימושי קרקע למיניהם, אלא בתפיסה סביבתית כוללת של חברה, של כלכלה ושל איכות חיים בעיר ובכפר" (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה, עמותה רשומה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, (28.7.1996)). דיני התכנון והבניה נועדים לשמור על הבטיחות (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, בעמ' 649). עבירות של תכנון ובניה פוגעות בעיקרון שלטון החוק (ר"ע  1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד לח (1) 494, 500 (1984)). "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התכנון והבנייה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש..." (ע"פ 917/85 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה גליל נ' אבו ניר, פ"ד מא(4) 29, 31 (1987)). עבירות בתחום התכנון והבניה הפכו לתופעה עבריינית שהיא בגדר "מכת מדינה", תופעה שיש למגרה (רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה- "אונו", פ"ד נו (3) 49, 59 (2002)).

ב.         מידת הפגיעה בערך החברתי הנפגע

בענייננו מדובר בפגיעה מתונה יחסית בערך החברתי הנפגע: סגירת מרפסת והחלל מתחתיה, בהיקף כולל של כ-38 ₪. טענת הסנגור הנכבד, לפיה אין לחשב את השטח שבהיקף 16 מ"ר מתחת למרפסת כתוספת לעצם סגירת המרפסת בהיקף 22 מ"ר, אינה מקובלת עלי. לפי עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם, השטח מתחת למרפסת הוא חלל כשלעצמו. ב"כ המאשימה טען כי מדובר בבניה באיזור העיר העתיקה של צפת, בעלת צביון מיוחד, שבנייה בה מצריכה אישורה של וועדה; אולם טענות אלה נטענו בעלמא ללא בסיס ראייתי.

ג.         מדיניות הענישה

מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות על דיני התכנון והבניה מצויה במגמת הרתעה והחמרה, בשל כך שעבירות הבניה ללא היתר הפכו לחזון נפרץ. נוכח המגוון הרחב של מידות אשם ומידות נזק בעבירות תכנון ובניה, קיים קושי באיתור מדיניות הענישה הנוהגת (ראו תו"ב 47071-10-10 (שלום רמלה) מדינת ישראל - ועדה מקומית לתכנון ובניה שוהם נ' צוקרמן, פס' 63 (2.1.2014) (להלן: ענין צוקרמן). מעיון בפסיקה עולה התמונה כדלקמן:

1. כאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית בהיקף של עד 100 מ"ר ובדרגת אשם בינונית, מדיניות הענישה הנוהגת היא קנס הנע בין 3,000- 15,000 ₪ לכל נאשם (ראו ענין צוקרמן).
2. ב-תו"ב (ב"ש) 3005-05-11 ועדה מקומית הראל נ' אדיסו וובה (22.11.2011) הושתו על נאשם, אשר הודה בסגירת מרפסת ללא היתר, קנס בסך 5000 ₪, חתימה על התחייבות בסכום זהה וצו התאמה (לרבות על דרך הריסה).

ד.         הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה

1.         תכנון מוקדם – לא הוכח כי הנאשם תכנן מראש כי בנייתו תהווה עבירה.

2.         חלקו היחסי של הנאשם ומידת השפעתו של אחר עליו – לא נטען כי אחר השתתף בביצוע העבירה או השפיע על הנאשם.

3.         הנזק הצפוי מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

4.         הנזק שנגרם מביצוע העבירה – אין נתונים, מעבר לפגיעה בערך המוגן (ראו לעיל).

5.         הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה – לא נטען לענין זה.

6.         יכולתו של הנאשם להבין – לא נטען לקושי בענין זה.

7.         יכולתו של הנאשם להימנע מהמעשה – לא נטען לקושי בענין זה.

8.         מצוקה נפשית עקב התעללות על ידי נפגע העבירה – לא רלוונטית.

9.         קרבה לסייג לאחריות – לא נטען לענין זה.

10.       אכזריות, אלימות והתעללות – לא מתעוררות.

11.       ניצול לרעה של כוחו של הנאשם, של מעמדו או של יחסיו  – לא מתעורר.

12.       מצבו הכלכלי של הנאשם (לענין קנס) – הנאשם לא טען לקושי כלכלי.

ה.         מתחם העונש ההולם:  מתחם העונש ההולם מתבטא, ברכיב הקנס, בקנס בשיעור הנע בין 3000 עד 8000 ₪.

2.         גזירת העונש של הנאשם:

א.         הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה

1.         פגיעת העונש בנאשם – לא נטען לענין זה.

2.         פגיעת העונש במשפחת הנאשם – לא נטען לענין זה.

3.         נזק שנגרם לנאשם מביצוע העבירה ומההרשעה – לא נטען לענין זה.

4.         נטילת אחריות ומאמצים לחזרה למוטב – הנאשם נטל אחריות על המעשה, בכך שהודה.

5.         מאמצים לתיקון תוצאות העבירה – הנאשם טען כי הוא פועל להסדרת המבנה, ללא בסיס בראיות.

6.         שיתוף הפעולה של הנאשם (שיקול לקולא) – הנאשם שיתף פעולה וחסך משאבים לתביעה ולבית המשפט בכך שהודה.

7.         התנהגות חיובית – לא נטען לענין זה.

8.         נסיבות חיים קשות – לא נטען לענין זה.

9.         התנהגות רשויות אכיפת החוק – לא נטען לענין זה.

10.       חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה – העבירה התגלתה בשנת 2007; כתב אישום הוגש בשנת 2010; הרשעה וטיעונים לעונש בשנת 2015.

11.       עבר פלילי או העדרו – לא נטען כי לנאשם עבר פלילי.

ב.         שיקום; הגנה על שלום הציבור; הרתעת היחיד; הרתעת הציבור – אין נתונים שיש בהם כדי להצדיק חריגה ממתחם הענישה הולם במקרה זה.

ג.          נסיבות נוספות – אין נתונים.

לאור כל האמור לעיל, הנני משית על הנאשם עונשים כדלקמן:

1. קנס בסך 4500 ₪, או 30 ימי מאסר תחתיו. הקנס ישולם ב-6 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים מיום 1.5.2016 ועד לפרעון הקנס; אי ביצוע תשלום כלשהו במלואו ובמועדו יעמיד את הקנס כולו לפרעון מיידי.
2. חתימה על התחייבות בסך 4500 ₪ להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אם לא יחתום תוך 7 ימים, ייאסר במשך 30 יום או עד שיחתום, לפי המוקדם.
3. ניתן בזה צו המורה לנאשם להרוס את המבנים מושא כתב האישום עד יום 22.3.2017, למעט מבנה שלגביו הוא מחזיק עד אז בהיתר בניה כדין.
4. הצו הנ"ל יירשם בפנקסי המקרקעין.
5. ב"כ המאשימה ביקש להשית על הנאשם גם תשלום אגרה בסך 2733 ₪. הסנגור המלומד טען כי אין מקום לכך, שכן נטען בכתב האישום "האגרה ותשלומי החובה לפי [חוק התכנון והבניה], הכרוכים בעבירה המתוארת לעיל, אשר הנאשם היה חייב בתשלומם ואשר טרם שולמו הינם בסך של 2,733 ₪" (פס' 5 לכתב האישום). לטענת הסנגור סעיף 218 לחוק התכנון והבניה מאפשר חיוב נאשם באגרה או בתשלומי חובה אחרים, והמאשימה לא היתה רשאית לעתור לשניהם. מוסיף וטוען הסנגור כי קיימת סתירה בין הטענה לפיה סך סכומי האגרה ותשלומי החובה עומד על סך 2,733 ₪ לבין הטענה לפיה על הנאשם לשלם את מלוא הסכום בסך 2,733 ₪ בגין אגרה בלבד. נטען, כי בדרך כלל כתוב בכתבי אישום מה סכום האגרה שחלה על הבניה "וזה חלק מהיסודות העובדתיים של כתב האישום כחלק מאמצעי ענישה נוספים".

אין בידי לקבל טענות אלה של הסנגור. כתב אישום מורכב מארבעה חלקים: "הפתיחה" או "המבוא"; "פרשת העובדות"; "הוראות החיקוק" של כל אישום; ורשימת עדי התביעה (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום א 912 (מהדורה מעודכנת, 2009)). "פרשת העובדות" כוללת את העובדות המתארות את "סיפור המעשה" ואת העובדות שמכוחן תבקש התביעה להרשיע את הנאשם בעבירות המפורטות בחלק בדבר "הוראות החיקוק" (שם, פס' 915). על כן, בשונה מהמשתמע מדברי הסנגור הנכבד, שיעורם המצטבר של האגרה ושל תשלומי החובה אינו חלק מ"פרשת העובדות".

פרק "הוראות החיקוק" בכתב האישום כולל את הוראות החיקוק המפרטות את העבירות המיוחסות לנאשם. הוראות אלה צריכות לכלול את העונש הצפוי (ודוק, אם העונש הצפוי אינו נקוב בגוף ההוראה הקובעת את העבירה, יש לציין גם את סעיף ההוראה העונשית הרלוונטית (שם, ע' 922). דא עקא, חיוב באגרה במסגרת כתב אישום בענין עבירה על פרק י' לחוק התכנון והבניה, אינו בגדר עונש. אבאר. סעיף 218 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע:

ב-ע"פ 474/65 מירומית מפעלי מתכת אשקלון בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(1) 374, 376 (1966) נקבע, בקשר להוראה בענין חיוב באגרה שקדמה לסעיף 218 לחוק התכנון והבניה, הוא סעיף 35(5) לפקודת בנין ערים, 1936, כי "האגרה הכפולה איננה בבחינת עונש". קביעה זו אומצה על ב-ה"מ 27/70 בית אל-על בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 253, 255 (1970) בקשר לסעיף 218 לחוק התכנון והבניה: ראו רע"פ 4679/10 שמשון נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד סה(1) 685 (2011). לדעתו של קדמי,

"מתכוונת התביעה לבקש בעקבות הרשעה בדין נקיטה באמצעי 'נוסף' על העונש, כגון: פסילה מהחזק ברשיון נהיגה, מתן צו הריסה או איסור שימוש, מתן צו סגירה או הפסקת עבודות וכיוצ"ב – הגישה המקובלת היא, כי אין חובה עליה לציין את הוראת החוק המסמיכה נקיטה באותו אמצעי 'נוסף' ב'הוראות החיקוק'; וזאת משום שאין מדובר ב'עונש' מסוים הקבוע לצד העבירה, אלא בהוראה עונשית כללית, שהנאשם חייב להיות ער לה" (קדמי, בע' 923).

ואכן נפסק ב-ע"פ (חי') 2794/01 מדינת ישראל נ' אביטן, פס' י"ח-י"ט (2.4.2003), בענין צו הפסקת עיסוק בעסק בעקבות הרשעה בעבירה לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, כי "גם אם יכול ורצוי הוא שהמאשימה תציין מפורשות בגוף כתב האישום שהיא עותרת למתן צו הפסקת עיסוק בעסק – אין בידינו לקבוע שהמערערת (המאשימה) היתה חייבת לנהוג כך.... אין בהלכה הפסוקה הוראה המחייבת את המאשימה לציין בכתב האישום את האמצעים הנוספים שבדעתה לעתור להם....".

עינינו הרואות, כי אגרה ותשלומי חובה לפי סעיף 218 לחוק התכנון והבניה אינם בגדר עונשים, ועל כן הם אינם בגדר "הוראות החקיקה" בכתב האישום, והמאשימה בענייננו כלל לא היתה חייבת לכלול בכתב האישום פירוט של האגרה, או של תשלומי חובה האחרים, שטרם שולמו. כפי שכבר צוין לעיל שיעור האגרה או תשלומי חובה אינו חלק מ"פרשת העובדות", כך שהודאת הנאשם בעובדות כתב האישום אינה מוסיפה לתוקף הניסוח בסעיף 5 לכתב האישום בענין אגרה ותשלומים נוספים ואינה גורעת ממנו. סמכותו של בית המשפט לפסוק בענייננו אגרה או תשלומי חובה אחרים אינה נובעת מהאמור בסעיף 5 לכתב האישום אלא, מסעיף 218 לחוק עצמו. סעיף זה, כאמור, מסמיך את בית המשפט לצוות על הנשפט לשלם את האגרה או את תשלום החובה האחר הקשורים בעבירה ושהנשפט חייב בתשלומם אותה שעה מכוח החוק וטרם שילם אותם, ואם היתה העבירה בקשר לעבודה או לשימוש הטעונים היתר לפי החוק – אותן אגרות או תשלומי חובה אחרים שהיו מגיעים ממנו מכוח החוק אותה שעה אילו ניתן ההיתר. בית המשפט אף רשאי מכוח סעיף 218 לחייב בכפל אגרה או תשלום חובה. גם אם אניח כי המאשימה רשאית לעתור אך לאגרה או לתשלומי חובה אחרים – ולא לאגרה יחד עם תשלומי חובה אחרים – המאשימה לא עתרה בענייננו לשניהם יחד. בסעיף 5 לכתב האישום נטענה טענה לגבי הסכום המצטבר של סכומים אלה, אולם אין בסעיף זה קביעה לפיה חלק מהסכום הוא בגדר אגרה וחלק אחר ממנו הוא בגדר תשלום חובה אחר. ואילו בטיעונים לעונש המאשימה ממילא עתרה לאחד משני סוגי התשלומים בלבד: לאגרה, ולא לתשלומי חובה אחרים.

על כן הנני מחייב את הנאשם בענייננו, בנוסף לעונשים ואמצעים הנוספים המפורטים לעיל, לשלם את האגרה עבור המבנים מושא כתב האישום (בניכוי סכומים ששולמו, אם שולמו, על חשבון האגרה). איני נדרש לקבוע את סכום האגרה, שכן זהו ענין המוסדר בדין, בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970. טענת הסנגור, לפיה סכום האגרה הוא הסכום שהיה חל בעת ביצוע העבירה, היא טענה נכונה (ראו ע"פ (חי') 247/74 קסום נ' הוועדה המקומית, פס"מ התשל"ה(1) 485 (1975); ראו ש' רויטל דיני התכנון והבניה כרך שני 960-961 (אוקטובר 2010)).

אוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לא מצאתי סתירה מובנית בין האמור בכתב האישום לפיו "האגרה ותשלומי החובה לפי החוק האמור, הכרוכים בעבירה המתוארת לעיל, אשר [ה]נאשם היה חייב בתשלומם ואשר טרם שולמו הינם בסך של 2,733 ₪" ובין עתירת ב"כ המאשימה לצוות על הנאשם לשלם אגרה בסך 2,733 ₪. קריאתן של שתי טענות המאשימה יחדיו משמעה כי לשיטת המאשימה, מלוא הסך 2,733 הוא בגדר אגרה, ואילו סכום תשלומי החובה האחרים עומד על אפס, ותוצאה כזו מתיישבת לחלוטין עם הטענה לפיה סך "האגרה ותשלומי החובה" עומד על 2,733 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, י"ג אדר ב' תשע"ו, 23 מרץ 2016, במעמד הנוכחים.