1. לפניי ערעור על החלטת הנאמנת, לפיה דחתה את הבקשה להארכת מועד שהוגשה על ידי המערערת להגשת תביעת חוב.

2. כפי העולה מהעובדות שהובאו לפניי, המערערת הגישה כנגד החייב שטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל לאחר שהשטר חולל על ידי החייב, זאת ביום 23.8.01. סכום השטר הוא 10,500 ₪.

3. ביום 25.10.11 הוגשה תביעת החוב לנאמנת. באותה עת נטען על ידי המערערת כי החוב עומד על סך של 34,816 ₪.

4. צו כינוס הנכסים ניתן ביום 29.7.10. המערערת טוענת כי הצו נמסר לראשונה לידי בא כוחה ביום 21.11.11, זאת בזמן שהתקיימה אסיפת נושים לצורך דיון בהצעת ההסדר שהציע החייב. המערערת טוענת, כי עד למועד זה לא נמסר לה צו כינוס הנכסים או הודעה כלשהי כי ניתן צו שכזה, זאת למרות שחלה חובה על החייב להודיע לכל נושיו על מתן צו כינוס נכסים כנגדו. עוד נטען, כי החייב לא הודיע בתיק ההוצאה לפועל שניתן צו כינוס נכסים כנגדו, למרות חובתו לעשות כן. לפיכך טוענת המערער, החייב הפר את הוראות צו הכינוס ודי בכך כדי להאריך את המועד להגשת תביעת החוב, שכן זו הוגשה לכאורה במועד.

5. עוד מפנה המערערת לעובדה שרק ביום 30.1.14 דחתה הנאמנת את הבקשה להגשת תביעת חוב ואת הבקשה להארכת המועד שהוגשה. המערערת טוענת, כי איחור זה גם הוא משמש בסיס למתן הארכה.

6. המערערת טוענת, כי הנאמנת לא נימקה ולא פרטה מדוע הבקשה להגשת תביעת החוב והבקשה להארכת מועד נדחות על ידה. המערערת הגישה פסיקה, לפיה במקרים דומים על בית המשפט לקבל את תביעת החוב.

7. הנאמנת בתגובתה טוענת, כי אמנם ההודעה בדבר מתן צו כינוס נכסים לא נמסרה למערערת ולא הוגשה לתיק ההוצאה לפועל, אולם בא כוח המערערת ייצג נושה אחר והוא קיבל במועד הודעה בדבר מתן צו הכינוס, ועל כן יש להניח כי גם המערערת ידעה על מתן צו הכינוס וזאת באמצעות בא כוחה, ומכל מקום יש לקבוע שקיימת חזקה בדבר ידיעת המערערת שאכן ניתן צו כינוס. לפיכך, משלא הגישה המערערת את תביעת החוב בזמן, אלא באיחור ניכר, על פי הכללים שנקבעו בפסיקה, לא היה מקום להאריך את המועד להגשת תביעת החוב.

8. עמדת הכנ"ר הייתה שונה מעמדת הנאמנת. הכנ"ר סבר, כי במצב דברים זה יש לבחון האם ניתן להניח שהנושה ידע על קיום ההליך, וזהו המבחן הראוי כדי להכריע בשאלה האם יש מקום להאריך את המועד להגשת תביעת החוב. הכנ"ר סבר שבמקרה זה לא ניתן לקבוע שהנושה ידע על קיום ההליך וזאת נוכח העובדה שלא נמסרה לו הודעה כמפורט לעיל.

9. עוד בחן הכנ"ר את השאלה, האם הארכת המועד להגשת תביעת החוב תפגע באופן משמעותי בקידום ההליך או בנושים האחרים. מסקנת הכנ"ר בעניין זה הייתה, כי אם המועד להגשת תביעת החוב יוארך, לא יהווה הדבר פגיעה משמעותית, שכן טרם חולק דיבידנד לנושים, וכן תביעת החוב כשלעצמה אינה גבוהה.

10. לאחר שבחנתי את הדברים, סבורני כי במקרה זה ראוי להאריך את המועד להגשת תביעת החוב, שכן לא ניתן במקרה זה לקבוע או להניח שהמערערת יכלה לדעת על מתן צו כינוס הנכסים לפני שהצו נמסר לה ביום 21.11.11. ולראיה, מייד כאשר הצו הובא לידיעתה, הוגשה על ידה הבקשה להארכת המועד להגשת תביעת חוב.

11. כך גם מקובלת עלי עמדת הכנ"ר, לפיה ההליך לא ייפגע באופן משמעותי, שכן מדובר בתביעת חוב שאף אם תתקבל, לא תשפיע באופן משמעותי על ההסדר המוצע לנושים, ולכל היותר יהיה על החייב להוסיף להצעתו סכום שאינו משמעותי.

12. בנסיבות העניין, אני מורה על הארכת המועד להגשת תביעת החוב, ותביעת החוב תיראה כאילו הוגשה במועד.

13. לפיכך, אני מורה לנאמנת להכריע בהקדם האפשרי בתביעת החוב ולאחר שתעשה כן, תמסור את הכרעתה לבית המשפט, לכנ"ר, לחייב ולנושים. במידה שתביעת החוב תתקבל, תערוך הנאמנת הכרעה מחודשת בה תפרט את כלל תביעות החוב שהוכרעו והחייב יתקן את הצעתו להסדר נושים בהתאם.

14. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ד, 24 יולי 2014, בהעדר הצדדים.