1. לפני ערעור על החלטתה של הנאמנת, מיום 30.1.14, שלא להאריך את המועד להגשת תביעת החוב של המערערת בסך של 465,084 ₪.

2. החייב הגיש בקשה להכריז עליו כפושט רגל. ביום 27.9.10 ניתן צו כינוס וביום 28.5.12 הוכרז החייב כפושט רגל.

3. ביום 24.10.10 פורסם דבר מתן צו כינוס בעיתונים ארציים וברשומות.

4. כנגד החייב הוגשו 23 תביעות חוב בסך כולל של כ-2.6 מיליון ₪. תביעות החוב הוכרעו על ידי הנאמנת ואושרו בסך 1,170,453 ₪.

5. ביום 29.7.10 נמסרה הודעה על דבר מתן צו הכינוס בעניינו של החייב לתיק הוצל"פ, שמספרו 03-10765-02-8, אותו ניהלה המערערת כנגד החייב.

6. ביום 20.11.11 הגישה המערערת תביעת חוב וכן בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב. ביום 30.1.14 ניתנה החלטת הנאמנת, בה דחתה את תביעת החוב. תביעת החוב נדחתה על ידי הנאמנת משנמצא כי הוגשה באיחור, בחלוף 15 חודשים מיום מתן צו הכינוס. בהמשך נדחתה על ידי הנאמנת הבקשה להארכת המועד להגשת תביעת חוב.

7. לטענת המערערת, מיד לאחר שנודע לה על הליכי פשיטת הרגל ומתן צו הכינוס כנגד החייב, היא הגישה את בקשתה להארכת המועד. עוד טענה המערערת, כי החייב היה מודע לעובדה שהיא מיוצגת על ידי עורך דין, חרף זאת לא טרח לעדכן את המערערת שהוגשה על ידו בקשה להכריז עליו כפושט רגל.

8. הנאמנת טענה מנגד, שהבקשה להארכת המועד לא נשלחה אליה יחד עם תביעת החוב, ולא הייתה מונחת לפניה עת ניתנה החלטתה מיום 30.1.14. עם זאת, אין בבקשה להארכת מועד כדי לשנות את החלטתה.

9. הנאמנת הוסיפה וטענה, כי על המגיש תביעת חוב באיחור לצרף לתביעתו בקשה להארכת מועד, בצירוף תצהיר, וכי על הבקשה לכלול "טעם מיוחד". לטענתה, מעבר לעובדה שלא צורף תצהיר לבקשה, הטענה שהמערערת לא ידעה על הליכי הכינוס אינה נכונה, שכן עוד ביום 5.10.10 – כחודשיים לאחר מתן צו הכינוס – נמסרה הודעה על מתן הצו שניתן בעניינו של החייב בתיק ההוצל"פ אותו ניהלה המערערת.

10. הכונס הרשמי הצטרף לעמדת הנאמנת והדגיש, כי בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע שהמערערת לא ידעה על קיום ההליך.

11. סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") קובע, כי המועד להגשת תביעת חוב על ידי נושה בהליך פשיטת רגל הוא שישה חודשים ממועד מתן צו הכינוס. הגבלת הזמן הקבועה בסעיף 71(א) לפקודה נועדה לתחום פרק זמן מסוים אשר בו ניתן יהיה לקבל תמונת מצב אמיתית לגבי היקף חובות החייב ולמנוע פגיעה בזכותם של הנושים שהגישו את תביעותיהם במועד. עוד קובע הסעיף, כי מועד זה ניתן להארכה "מטעמים מיוחדים שיירשמו", זאת במידה שהנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד. היינו, הגמשת המועדים הקבועים בפקודת פשיטת הרגל תישמר למקרים חריגים בהם קיים טעם מיוחד המצדיק את האיחור בהגשת תביעת החוב, ויש לשקול זאת בזהירות רבה (ראו: בש"א (ת"א) 24163/08 השטיח המעופף בע"מ נ' רו"ח ישראל פניני [פורסם בנבו, 09.04.08].

12. בחינת "הטעמים המיוחדים" תיעשה בכל מקרה על פי נסיבותיו, תוך עריכת איזון ראוי בין תכלית הליכי פשיטת הרגל, זכויות כלל הנושים וזכויות החייב.

13. בענייננו, אין חולק שתביעת החוב של המערערת הוגשה על ידה באיחור ניכר. המערערת טענה כי לא ידעה על ההכרזה של החייב כפושט רגל ולפיכך נבצר ממנה להגיש את תביעת החוב. ברם, פרסום צו הכינוס נעשה כדין. כמו כן, ניתנה הודעה לכל תיקי ההוצאה לפועל, לרבות תיק הוצל"פ שניהלה המערערת כנגד החייב. הכלל הוא, כי הפרסום ברשומות ובעיתונות היומית יוצר ידיעה קונסטרוקטיבית של כלל הציבור והנושים, בכללם על הליכי פשיטת הרגל, ואין הנושים יכולים להסתמך על משלוח הודעה ספציפית על ידי הנאמן או כונס הנכסים הרשמי (ראו: בש"א (חי') 7503/01 עיריית חיפה נ' עיזבון המנוח מאיר זלוטי [פורסם בנבו, 19.2.02].

בעניין זה קבעה כב' השופטת דורנר ברע"א 6609/97 בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, [פורסם בנבו, 8.1.98]:

"אי ידיעה אינה יכולה לשמש טעם מיוחד כשלעצמו מקום שהחובה היחידה שמטיל החוק היא פרסום הודעה על הכרזת הרגל בעיתון וברשומות. וממילא גם לא ניתן לראות באי דיווח החייבים על צו הכינוס בלשכת ההוצאה לפועל, חוסר תום לב כאשר לא מוטלת עליהם חובה לדווח לו".

14. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת המערערת, כי לא ידעה על מתן ההחלטה. אין זה סביר כי נושה המיוצג על ידי עורך דין יגיש תביעת חוב רק כ-15 חודשים לאחר מתן צו הכינוס בעניינו של החייב, כשהטענה היחידה לאי הגשת תביעת החוב הינה אי ידיעה.

15. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.

16. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ו תמוז תשע"ד, 24 יולי 2014, בהעדר הצדדים.