נתוני רקע

1. בהתאם לכתב תביעה מתוקן שבפניי נתבעה הנתבעת, עיריית טמרה, לשלם לתובעים סך של 1,000,000 ₪. קדם לכתב התביעה המתוקן כתב תביעה מקורי בגדרו הועמדה התביעה, משיקולי אגרה, על סך 400,000 ₪. הנתבעת התגוננה בפני כתב תביעה מקורי זה.

2. נטען בכתב התביעה כי התובעים הם זוכים על פי צוואתו של המנוח מוחמד תאופיק דיאב (להלן – "המנוח מוחמד"). המנוח מוחמד היה בעל זכויות בחלקת אדמה הידועה אף בשם אלמידאן (להלן – "חלקת אלמידאן"). ועוד נטען כי ביום 29.9.58 נערך ונחתם בין המנוח מוחמד לבין הנתבעת הסכם חליפין (להלן – "הסכם החליפין"). בגדרו העביר המנוח מוחמד לנתבעת את זכויותיו בחלקת אלמידאן ובתמורה לכך התחייבה הנתבעת להעביר לו את זכויותיה בחלקת אדמה שבבעלותה הידועה בשם אלמסארב (להלן – "חלקת אלמסארב").

3. בהסתמכה על הסכם החליפין הגישה הנתבעת תזכורת-תביעה ומכוח פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 24.11.63, נרשמה חלקת אלמידאן על שמה. ואולם חרף זאת, אף חרף העובדה שהמנוח מוחמד, ובהמשך יורשיו, סמכו על הנתבעת, לא נרשמה חלקת אלמסארב על שמם עד עצם היום הזה. מכתבי התראה מיום 24.8.09 ומיום 31.8.09 לנתבעת לא נענו. בהמשך הסתבר לתובעים כי לא הייתה מעולם חלקת אלמסארב, לא בכלל ולא על שם הנתבעת. המנוח מוחמד, איפוא, נפל קורבן למעשה תרמית מצד הנתבעת. משום כך תבעו התובעים את שוויה של חלקת אלמידאן שנישום על ידי שמאי מקרקעין בסכום של 1,000,000 ₪.

4. בהחלטתי מיום 16.6.13 נדרשתי לעתירתה של הנתבעת לסילוק התביעה על הסף. טענתה הראשונה של הנתבעת הייתה שהתובעים אינם זכאים להגיש התביעה, וממילא הם אינם יריביה הנכונים של הנתבעת. כך משום פרשנות נטענת של צוואתו המקויימת של המנוח מוחמד. ציינתי כי הפרשנות המוצעת היא דחוקה בעיניי הגם שאין בדעתי לקבוע מסמרות. מכל מקום, משעה שבגדר סיכום טענות הנתבעת לא חוזרת הנתבעת וטוענת בכיוון זה, לא ארחיב הדיבור בעניין זה.

5. מלכתחילה, כך הטעמתי בהחלטתי מיום 16.6.13, "הטענה השנייה, ולכאורה הנכבדה יותר, היא טענת התיישנות. אין ספק שלכאורה התביעה לוקה בשיהוי רב וממילא יכול שהיא מצמיחה מניעות וויתור, שמא הסבה נזק ראייתי רב לנתבעת. כל אלו אינם מצדיקים סילוק על הסף הגם שבוודאי יהיו צריכים לפנים, בגדר הכרעתי הסופית. שונים הם פני הדברים ככל שעסקינן בשאלת ההתיישנות" (סעיף 7).

לעניין זה הוספתי וקבעתי כי "הסכם החליפין, כאמור, נחתם ביום 29.9.58. ואולם נהיר שבמועד זה לא נולדה עילת התביעה. עילת התביעה נולדה מעת שהמנוח מוחמד והתובעים אחריו, התוודעו להטעיה או לתרמית הנטענות באשר לכריתתו ו/או הפרתו של הסכם החליפין. שומה יהא עליהם ליתן תשתית עובדתית מפורטת ממנה אסיק מהו המועד האמור, ושמא האם כתוצאה מכך התיישנה התביעה. נהיר שבכך לא סגי. תשתית עובדתית זו, משתיפרס לנגד עיניי, תצטרך לעמוד אף באמות המידה של האדם הסביר, ולא רק במשקפיהם הסובייקטיביים של התובעים העומדים בנעליו של המנוח מוחמד. אף בעניין זה, הגם שבוודאי יהיה צריך לפנים ובאופן דומיננטי, יש צורך בשמיעת ראיות" (שם).

6. הוריתי, איפוא, על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע 3 (להלן, גם "טאהא"). ועוד סמכו התובעים על חוות דעתו של שמאי המקרקעין חלף חליל (להלן – "חלף"). מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של גזבר הנתבעת, מר חאלד עואד (להלן – "הגזבר"), מהנדס העיר של הנתבעת, מר אמין סאהלי (להלן – "המהנדס") וראש העיר של הנתבעת, מר עאדל אבו-אלהיג'א (להלן – "ראש העיר"). כמו כן נסמכה הנתבעת על חוות דעת נוגדת של שמאי המקרקעין אבו ריא סאלח (להלן – "אבו ריא").

7. מלכתחילה, ולאחר שכשלו הניסיונות לסיים התביעה בדרך מוסכמת, נקבע התיק לשמיעת הוכחות. בפתח ישיבת ההוכחות הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. סיכומי טענות אלו ניצבים לנגד עיניי ולהלן אדרש לסוגיות הצריכות לפנים בגדר הכרעתי.

למשמעות טיב המחלוקת לאור החלטתי מיום 16.6.13

8. בהעלם ראשון ברי שבפני התובעים ניצבת משוכה גבוהה, שמא גבוהה עד מאוד, שמא בלתי עבירה. נזכור ונשמור: התביעה נסמכת על הסכם חליפין שנערך ונחתם בין המנוח מוחמד לבין הנתבעת ביום 29.9.58, דהיינו לפני למעלה מ- 50 שנה(!). וחרף כל אלו, בגין אירועים, שמא "היסטוריים" שמא "פרהיסטוריים", "נזכרים" התובעים, יורשיו של בעל הזכות הנטענת, הוא אביהם המנוח מוחמד, להגיש עצומותיהם לבית המשפט בחלוף למעלה מחמישה עשורים.

9. חרף כל אלו, כך הראיתי בהחלטתי מיום 16.6.13, נתונים אלו אינם אוצרים די כוח לשם סילוק תביעה על הסף. שהרי הם מצריכים ליבון ראייתי. וכך, ככל שעסקינן בטענת ההתיישנות, ציינתי ששומה עליי לקבוע אימתי המנוח מוחמד, והתובעים שלפניי אחריו, התוודעו לעילות ההטעיה או התרמית הנטענות באשר לכריתתו ו/או הפרתו של הסכם החליפין. כזכור רשמתי שבגין כך "שומה יהא עליהם ליתן תשתית עובדתית מפורטת ממנה אסיק מה הוא המועד האמור, ושמא האם כתוצאה מכך התיישנה התביעה". אף הוספתי וציינתי שבכך לא יהא סגי. שהרי, כך הוספתי, "תשתית עובדתית זו, משתיפרס לנגד עיניי, תצטרך לעמוד אף באמות המידה של האדם הסביר, ולא רק במשקפיהם הסובייקטיביים של התובעים העומדים בנעליו של המנוח מוחמד". ומשום כך, כך ציינתי, "אף בעניין זה, הגם שבוודאי יהיה צריך לפנים ובאופן דומיננטי, יש צורך בשמיעת ראיות" (סעיף 7).

10. משמע, ראש לכל, אמורים היו התובעים לעשות מאמץ עילאי על מנת לנסות להביא בפניי תשתית עובדתית מפורטת מאוד, לעניין הלך-נפשו של אביהם, המנוח מוחמד. מן הנתונים שבפניי אני למד שהמנוח מוחמד נפטר ביום 13.12.77, משמע כ-20 שנה לאחר כריתתו של הסכם החליפין, שעל פי הטענה שבפניי יסודו בהטעיה או בתרמית. התובעים אמורים היו לנסות לשכנעני על שום מה המנוח מוחמד שתק כל השנים ולא נקט בכל צעד משפטי נגד הנתבעת, בגין הפרתו הנטענת של הסכם החליפין. זאת ועוד: רק בעקבות תשתית עובדתית מפורטת זו, שומה היה על התובעים להמשיך ולשכנעני מה גרם להם, לאחר פטירתו של אביהם המנוח מוחמד, להמשיך ולמלא פיהם מים עד אשר ראו ב- 24.8.09 ו- 31.8.09, לשגר לראשונה מכתבי הדרישה שלהם לנתבעת.

11. כאמור, גם לו הייתה נפרסת בפניי תשתית עובדתית מובהקת ומפורטת להנחת הדעת, עדיין דומה שהמשוכה הייתה בלתי עבירה. ואולם דומה שהתובעים לא הפנימו את המסר שנבע מהחלטתי זו. רק טאהא, אחד מבניו של המנוח מוחמד, מסר תצהיר. תצהירו היה קצר ולקוני. כעוצמת המשימה שהוטלה על שכמם של התובעים, כך קלישות הגרסה בתצהירו של טאהא. כל שמציין טאהא הוא ש"בתורנו סמכנו, תחילה אבי המנוח מוחמד ובהמשך לו אני ואחיי על הנתבעת כי תעביר על שמנו את הזכויות בחלקת אלמסארב וזאת בעיקר משום שהנתבעת הינה רשות מקומית" (סעיף 8). הא ותו לא.

12. ברי שבכך אף לא פותחים התובעים במלאכה. שהרי עולה מגרסתם זו שלאורך חמישה עשורים הם כלל לא היו מודעים לטענת ההטעיה והתרמית הנטענת מצד הנתבעת. שהרי אף במכתבם מיום 24.8.09 הם אינם מטיחים בנתבעת כל האשמה. והרי ב"כ התובעים מציין שלנוכח העובדה ש"עד כה, טרם העברתם את הרישום בחלקה שהתחייבתם להעביר למנוח על שמו" (סעיף 3), הרי "הנכם מתבקשים לעדכן אותי בחוזר מה מעכב את רישום הזכויות בחלקה הנעברת על שם המנוח" (סעיף 4). ומשום כך, ובהעדר תשובה מטעם הנתבעת, נטען בהמשך תצהירו של טאהא כי "רק כעת ומאז חודש 08/09 החלה מתבהרת בפנינו התמונה ולפיה הנתבעת הוליכה אותנו שולל" (סעיף 11).

13. הגרסה האמורה הינה גרסה בלתי מתקבלת על הדעת. להלן אבאר את שיקוליי להכרעתי זו אשר תגזור את דחיית התביעה.

לעניין התשתית העובדתית

14. כאמור תחת להניח בפניי תשתית עובדתית ברורה ומפורטת, חדלו בעלי הדין ולא עשו כן. ככל שעסקינן בנתבעת הרי הגזבר, המהנדס וראש העיר מציינים כי בחלוף שנים כה רבות, הרי חרף המאמצים הרבים לא מצליחה הנתבעת למצוא כל תיעוד, אף להציל כל גרסה, מטעם גורמים רבים שיכולים היו לזרות אור על הפרשה, והם גזבר, מהנדס וראש הרשות שהיו בחיים בזמנים הרלוונטיים, אף תקופה ממושכת יחסית לאחר כריתת הסכם החליפין, ואולם הם נפטרו לבית עולמם.

15. וכאמור, התובעים חדלו אף הם ולא ניסו להמציא בדל-גרסה באשר למכלול פעולותיהם, או שמא הסבר להעדר פעולותיהם, חרף העובדה שחלפו חמישה עשורים. היעלה על הדעת, כך בהעלם ראשון, שהן המנוח מוחמד והן התובעים אחריו, סתם כך הניחו לנתבעת לא לעמוד בהתחייבויותיה ולהעניק לתובעים, כהתחייבותה בהסכם החליפין, את הרישום והחזקה בחלקת אלמסארב, והם החשו ולא עשו דבר, ובמשך תקופה כה ארוכה?

16. מכל מקום, ושמא מעשה חסד, עשיתי כמיטבי לדלות תובנות עובדתיות ממעט החומר העובדתי שקיים לנגד עיניי.

17. ראש לכל שומה עליי להתבונן בהסכם החליפין עצמו (ולשם כך אסמוך על תרגומו מערבית לעברית של ב"כ הנתבעת שהרי הוא מאומת להנחת דעתי, להבדיל מהתרגום לעברית של חברו, הגם שאיני רואה כל פערים ניכרים בעניין זה).

והנה, כך מתחייב מאופיו של הסכם החליפין, הוא נכנס לתוקפו בעת ובעונה אחת. הנתבעת, באמצעות ראש הרשות שלה אז, מצהירה על זכויותיה הנטענות בחלקת אלמסארב, אף מפרטת את גבולותיה הנטענים, כשם שהמנוח מוחמד מצהיר על זכויותיו הנטענות בחלקת אלמידאן, אף מפרט את גבולותיה הנטענים.

בהמשך לכך מצהירים השניים הן על רצונם להעביר את הקניין בחליפין בחלקות הנדונות ובסעיף 4 הם מאשרים, אהדדי, כי הדבר נעשה. משמע, כך ברגיל בהסכם חליפין, בתמורה לנכס א' מעביר א' את הנכס ל-ב' כאשר בתמורה לנכס ב' מעביר ב' את הנכס ל-א'. והרי הא בהא תליא.

משמע, הסכם חליפין, כשלעצמו ומתוכו, לכאורה מזים כל עילת תביעה אפשרית. והרי הוא משתיק את העילה האמורה מכוחו. שהרי, כך מעיד הסכם החליפין, המנוח מוחמד לא העביר לנתבעת את חלקת אלמידאן, כך סתם מרצונו ובנדיבותו, אלא משום שבאותו מעמד הוא זכה בחלקת אלמסארב, שאף היא נמסרה למנוח מוחמד, לא כך סתם מרצונה ובנדיבותה, אלא משום שבאותו מעמד היא זכתה בחלקת אלמידאן.

18. מהסכם החליפין אני למד שעובר לכריתתו החלקות האמורות לא עברו הליכי הסדר. על הליכי ההסדר למדתי מנספחי תצהירו של טאהא. הונחו בפניי טפסי תזכורת-תביעה, שחרף החלטתי לא תורגמו מערבית לעברית. וחרף זאת דליתי שתחילה היה זה המנוח מוחמד שהגיש תזכורת-תביעה בגין חלקת אלמידאן ביום 10.9.58. כזכור הסכם החליפין נכרת ביום 29.9.58. לאחר מכן הוגשה תזכורת-תביעה של הנתבעת, שאני למד שהיא הוגשה ב- 15.8.59 וקבלתה אושרה ביום 19.8.59 (נספחי כתב התביעה המתוקן).

19. והמעגל נסגר בפסק דינו מיום 24.11.63 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט שלמה דורי). אני למד ממנו, תחילה, כי חלקת המריבה, היא חלקת אלמידאן, גרמה לכך ששני בעלי הדין הניצים שניצבו בפניו היו המנוח מוחמד והנתבעת, שעה שהייתה מועצה מקומית. נלמד שהמנוח מוחמד לא התייצב לדיון, ואין זאת אלא שפסק הדין ניתן לאחר שהשופט דורי השתכנע שהוא זומן כדין. עוד אני למד שהשופט דורי, על סמך עדות ראש הרשות של הנתבעת, השתכנע שאכן מלכתחילה הייתה חלקת אלמידאן שייכת למנוח מוחמד ואולם "כתוצאה של עסקת חליפין בין התובע לבין הנתבעת ... קמה החלקה הנדונה לנתבעת אשר בתמורה נתנה לתובע חלקת אדמה בשטח בן 6 דונם במקום הנקרא 'אלמסארב'" ׁ(נספח ו' לתצהיר טאהא).

20. לנוכח כל אלו, כך אין לי אלא להניח, מלכתחילה נקט המנוח מוחמד בדרך לגיטימית משהגיש את תזכורת-התביעה שלו. לאור זאת, וזמן קצר לאחר מכן, נערך ונחתם הסכם החליפין. אין זאת אלא שלאחר מכן, מסיבות הטמירות והנעלמות ממני, היה משבר בין בעלי הסכם החליפין. כתוצאה מכך הגישה הנתבעת את תזכורת-התביעה שלה, שנימוקיה לא נהירים לי. המנוח מוחמד, מרצונו ובטובתו, לא התייצב לדיון בו בית המשפט אמור היה, לכאורה, להכריע במחלוקת. הוא לא נקט בכל צעדים לאחר מכן. כל כך למה? אין לי אלא להעלות השערות מהשערות שונות: שמא השתכנע המנוח מוחמד לעשות כן משום הסדר שנעשה מאחורי הקלעים והניח את דעתו; שמא המנוח מוחמד התחרט על כך שנכרת הסכם החליפין, אם מסיבה מוצדקת ומבוררת ואם מסיבה לא מוצדקת ולא מבוררת; שמא ניסה המנוח מוחמד מזלו ב"שיטת מצליח", ומשום כך זלזל ולא טרח להתייצב בבית המשפט. מכל מקום בעקבות פסק הדין נקפו כשני עשורים בהם המנוח מוחמד לא עשה דבר, אף אין בפניי כל שמץ הסבר על שום מה. דומה שדברים מדברים בעד עצמם.

21. המנוח מוחמד ערך צוואה ביום 14.7.69, שלימים קוימה, דהיינו כעשור לאחר כריתת הסכם החליפין. מצוואתו המקוימת אני למד, לכאורה, שהמנוח מוחמד היה משופע במקרקעין לרוב. אין בצוואתו כל איזכור לעניינה של חלקת אלמסארב. והרי, לכאורה, אם אכן נכונים הם פני הדברים כנטען על ידי התובעים, אין זאת אלא שחמתו של המנוח מוחמד על הנתבעת אמורה הייתה לבעור. שהרי, לכאורה, הוא "יצא פראייר". בעוד שהוא מילא את חלקו בהסכם החליפין והעניק לנתבעת את חלקת אלמידאן, זו הפרה את ההסכם עמו, לכאורה באורח בוטה, חצוף וכוחני. דווקא לנוכח נתון זה מצפה הייתי שהמנוח מוחמד, שמא אף בדרך של "צוואה רוחנית", יורה את יורשיו לתבוע את עלבון ההפרה האמורה, באופן שיתעד אותה בצוואתו ויורה הוראות לעניינה. שתיקתו של המנוח מוחמד, בצוואתו, אף היא מחזקת את הנחתי, שעניינה של חלקת אלמסארב הוסדר-גם-הוסדר.

לסוגיות דיוניות ולנאמנות הקונסטרוקטיבית

22. התביעה שבפניי הינה תביעה כספית. התובעים לא מתיימרים, לנוכח טענתם, להגיש תביעה במקרקעין ולמשל לתבוע להשיב לקניינם את חלקת אלמידאן. במצב דברים זה עילת התביעה מתיישנת, ברגיל, בחלוף שבע שנים מיום היוולד העילה.

23. סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מורה אותנו כי אם "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". וסעיף 8 לחוק הנ"ל מורה אותנו כי אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" (סעיף 8).

ככל שהתובע מבקש לסמוך טענותיו הדיוניות על עילות אלו, שומה עליו לעשות כן או בבחינת הקדמת תרופה למכה בגוף כתב תביעתו, או למצער בגדרו של כתב תשובה. הן בכתב התביעה, ובעיקר הן בכתב התביעה המתוקן, לא טוען התובע כל עיקר בכיוון זה.

24. רק למקרא סיכום טענותיו של ב"כ התובעים נלמד כי טענתו היחידה הצריכה לפנים, לעניין הדיפתה של טענת ההתיישנות, נסמכת על פסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 6906/00 אחמד ענבטאוי נ' רינה דר, פ"ד נו(5) 280. בפסק דין זה מורה בית המשפט העליון כי מקום שעסקינן בהסכם מקרקעין שנכרת טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, ניתן להתייחס לעסקה זו כאל נאמנות קונסטרוקטיבית ביחס לזכות קניין שביושר. ומשכך נאמנות קונסטרוקטיבית זו מקפיאה את תחולתו של דין ההתיישנות.

25. לעניין טענה זו, לגופה, מקובלת עליי עמדתו של ב"כ הנתבעת, בסיכום טענותיו, על פיה אין תחולה לנאמנות הקונסטרוקטיבית במסכת שבפניי. כך, ראש לכל, לנוכח העובדה שהיא יכולה הייתה להיות אולי צריכה לפנים אילו התביעה שבפניי הייתה תביעה במקרקעין ואולם, כמבואר, בפניי תביעה כספית רגילה. וכך, בעיקר, לנוכח העובדה שלאור מהות טענות התובעים לא ניתן כל עיקר להעלות טענה זו. שהרי, כך טענתו המקובלת על ידי, "מי שטוען שחתם על חוזה עקב תרמית ומצג שווא אינו יכול לטעון באותה נשימה כי רכש קניין שביושר (בנכס שלא היה ולא נברא) וכי נוצרה נאמנות רעיונית בזיקה לנכס שלא היה ולא נברא" (סעיף 11).

26. לכאורה, איפוא, לא קיימת בפניי כל תשתית של טיעון בנושא ההתיישנות. כך, משדחיתי את טענת הנאמנות הקונסטרוקטיבית, שבדוחק אניח שהונחה בפניי בגינה תשתית של טיעון, ובהעדר כל טענה דיונית אם לעניין התרמית וההונאה ואם לעניין התיישנות שלא מדעת, כמבואר.

27. ואולם רווח והצלה יבואו לתובעים לאור המתחייב מהחלטתי מיום 16.6.13, שמא בטעות. שהרי בהחלטתי הנ"ל ציינתי שבדעתי להידרש לטענת ההטעיה או התרמית הנטענות, חרף העדרה הדיוני של הטענה האמורה. משום כך, ככל שעסקינן בטענת ההתיישנות, שומה עליי להידרש אף לכך. ולכך אגיע עתה.

לשאלת ההתיישנות

28. אילו הייתי צריך להידרש לטענת ההתיישנות שלא מדעת, שומה היה עליי לבחון אותה, לא רק במשקפיו הסובייקטיביים של הטוען, אלא אף במשקפיו האובייקטיביים של האדם הסביר. שהרי, כזכור, מי שמבקש לטעון בכיוון זה חייב להראות אף שהעובדות נעלמו ממנו, הגם "שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן".

29. ככל שעסקינן בטענת ההתיישנות הנסמכת על תרמית או הונאה, מקלה הפסיקה. וכך קבע כב' השופט מצא ב-ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 כי "תקופת ההתיישנות תתחיל רק ביום שבו נודעה לתובע התרמית ... בהקשרו של הסעיף הנדון, לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי ... " (עמ' 870).

30. ואולם אפשרות מקלה זו, אף היא אינה משתרעת לדורי-דורות, והיא באה לעזרתו של המנוח מוחמד, ולעזרתו בלבד. משמע, כך אני מפרש, הקלה זו יכולה הייתה להיטען על ידי המנוח מוחמד עצמו אילו בחייו, וכאמור הוא נפטר כ-20 שנה לאחר כריתת הסכם החליפין, הוא היה משכיל לטעון ולשכנע שהתרמית וההונאה הנטענת התוודעו לו בחלוף תקופת ההתיישנות הרגילה, במהלך חייו. כאמור לא כך נטענים הדברים בפניי. שהרי אם התובעים טוענים שהתרמית וההטעיה הנטענת התוודעו להם רק בחלוף חמישים שנה, ברי שבכך מובלעת הטענה שהתרמית וההטעיה הנטענת לא התוודעו למנוח בכל זמן מן הזמנים, שעה שחי.

31. די בנתון האמור על מנת לדחות את התביעה מטעמי התיישנות. ואולם ברי שיש לדחות התביעה, יהא הדבר אשר יהא, מטעמים נוספים של זניחת התביעה, טעמי שיהוי ונזק ראייתי.

זניחת התביעה, שיהוי ונזק ראייתי

32. ברגיל, כך מורה אותנו כב' השופט זמיר ב-ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (כמצוטט ב-ע"א 1901/91 מראות יפו העתיקה בע"מ נ' חב' חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ, במאגרי "נבו"), כי "ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כעין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קרבנו".

33. אכן, ברגיל שומה עליי להניח שאם לא הוגשה כל תביעה, אף לא הוכחה כל דרישה, בגינו של הסכם החליפין שהורתו ולידתו בשנת 1958, במשך כ-50 שנה אין זאת אלא שהוא נזנח, מסיבה זו או אחרת. וכך, על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן לא בחוזה רגיל סתם, אלא בהסכם חליפין קלאסי של Quid pro quo, משמע נכס תמורת נכס. הסכם חליפין זה, כך הדעת נותנת, לא רק נכרת ונחתם במועד פלוני, הוא אף הושלם וקוים באותו מועד. שהרי, כמבואר, הוא משמיע לנו שהתמורה ההדדית המוסכמת מושלמת בהחלפת הנכסים, באורח הדדי ובה בשעה. משמע, המסקנה אודות זניחת התביעה מתעצמת פי כמה, לאור אופיו הייחודי של ההסכם הנדון בפניי, כהסכם חליפין דווקא.

34. כך, אף ככל שעסקינן בסוגיית השיהוי. והרי כבר בהחלטתי מיום 16.6.13 ציינתי ש"אין ספק שהתביעה לוקה בשיהוי רב וממילא יכול שהיא מצמיחה מניעות וויתור, שמא הסבה נזק ראייתי רב לנתבעת". אכן, כך הוספתי, "כל אלו אינם מצדיקים סילוק על הסף הגם שבוודאי יהיו צריכים לפנים, בגדר הכרעתי הסופית" (סעיף 7).

35. ואכן, כפי שהראה כהלכה ב"כ הנתבעת בסיכום טענותיו המצוין, שומה היה על התובעים להתמודד עם שורה נרחבת של תמיהות ותהיות. כך, תחילה, ככל שעסקינן במנוח מוחמד.

ראשית, על שום מה חדל המנוח מוחמד ולא התייצב לדיון לבית המשפט?

שנית, הייתכן שהמנוח מוחמד חתם על הסכם החליפין מבלי לראות את חלקת אלמסארב ולדעת שהוא אינו קונה "חתול בשק", אלא מקרקעין הנהירים וברורים לו?

שלישית, מכל מקום, גם ככל שנניח שהמנוח מוחמד התרשל ככל שעסקינן ברישום הזכויות הקנייניות, היעלה על הדעת שבחייו הוא לא דרש לקבל את החזקה והשימוש בחלקה המיועדת לו, והאם לא קיבל אותה על-אתר, כמתחייב וכהודאתו בהסכם החליפין?

רביעית, היעלה על הדעת שלאורך 20 שנה לא פנה המנוח מוחמד, ולו פעם אחת, אל הנתבעת או אל בית המשפט, וביקש לממש את זכויותיו?

חמישית, היעלה על הדעת שלאורך כל שנותיו לא מסר המנוח מוחמד, ולו דבר, אודות התנהלותה הנפסדת הנטענת של הנתבעת, לבני משפחתו, לאשתו ולבניו, אלו התובעים שבפניי?

36. כך, ככל שעסקינן במנוח מוחמד. כך, בוודאי, ככל שעסקינן בתובעים. הכיצד זה שרק טאהא, מוסר תצהיר, כה סתמי, לקוני ופשטני? והרי כל אחד ואחד מן התובעים אמור היה, בלשונו ולגרסתו, למסור על הלך-נפשו והתובנות שהוא הפיק, לנוכח מכלול המסכת שבפניי.

היעלה על הדעת שכל התובעים כולם לא ידעו, במשך עשרות שנים, אודות עילת התביעה שבפניי? מה גרם להם, סתם כך בבוקר לא עבות אחד ב-24.8.09, לפנות לנתבעת ולהתעניין בגורל הרישום של חלקת אלמסארב? על שום מה לא עשו כן במהלך שנים כה רבות? האם התובעים לא אמורים היו לנסות לפרוס בפניי תשתית עובדתית מפורטת ביותר, אשר תשתרע על פני עשרות שנים, בה אקבל שמץ מושג, אולי, על הדינמיקה הפנימית, ההתייעצויות המשפחתיות, דין ודברים אפשרי לא פורמאלי עם גורמים אלו או אחרים של הנתבעת? התובעים, כאמור, כלל לא פותחים במלאכה. על מנת להפיס את הדעת ברי לי שגם אילו התובעים היו פותחים במלאכה, וכמובן מבלי לקבוע מסמרות, אני מתקשה להעלות על הדעת הכיצד היו יכולים לתרץ את השיהוי העצום בפועלם.

37. וברי, משאלו הם פני הדברים, שלנתבעת אף נגרם נזק ראייתי בלתי הפיך, שאינו ניתן לתיקון. והרי בחלוף שנים כה רבות סביר להניח שלא נשמרים כל מסמכים המתעדים את העסקה הנטענת, כשם שפקידים רבים וטובים, שהיו מצויים בעסקאות המקרקעין של הנתבעת, נפטרו לבית עולמם. משום כך הנתבעת אינה יכולה, גם אם היא מתאמצת, למסור כל גרסה מושכלת, אם על מנת להדוף את תביעת התובעים אם על מנת לאשרה.

כך, לא רק ככל שעסקינן בנתבעת אלא אף ככל שעסקינן בתובעים עצמם. והרי העד הרלוונטי שלהם, שיכול היה לזרות אור על הפרשה שבפניי, הוא אביהם המנוח מוחמד. והרי הוא לא נפטר לבית עולמו זמן קצר לאחר כריתת הסכם החליפין, אלא כ-20 שנה לאחר מכן. אכן, ככל שעסקינן בתובעים אין להם להלין אלא על עצמם, ככל שגרמו לעצמם נזק ראייתי בלתי הפיך. ואולם ברי שעליהם לשאת בכל התוצאות המתחייבות, לעניין הנזק הראייתי הבלתי הפיך שנגרם לנתבעת.

לעניין סכום התביעה

38. לנוכח העובדה שבדעתי לדחות התביעה אדרש לעניין זה בקצרה. במחלוקת שנפלה בין השמאים חלף ואבו-ריא, אף לנוכח העיון בהסכם החליפין, ברי לי שלו הייתי מקבל את התביעה הייתי מיישם את האמור בהסכם החליפין. מכוחו הסכימו בעלי הסכם החליפין כי לעת הפרת ההסכם ישלם המפר למקיים סכום כולל של 800 ל"י וכן את התמורה המוערכת בסכום של 1,000 ל"י. ומשום כך, כך חישב אבו-ריא, לשיטה זו היו זכאים התובעים לסכום משוערך בסך של 61,294 ₪ נכון ליום 22.8.13.

בטרם סיום

39. אכן, בהעלם ראשון, תביעתם של התובעים מעוררת אהדה ראשונית. והרי כאשר רק הסכם החליפין ניצב לנגד עיניי, לכאורה נהגה הנתבעת עם המנוח מוחמד, ולאחריו עמם, שלא כהוגן. שהרי אין עוררין שחלקת אלמידאן נמצאת בקניינה של הנתבעת, ועליה קיים בית ספר, בעוד בעלי הדין מאוחדים בכך שלא זו בלבד שחלקת אלמסארב, לא נמצאת בקניינם של התובעים, אף אין להם מושג על עצם קיומה.

40. ולעניין הסכמה משותפת זו של בעלי הדין, אין לי אלא להרים גבה. והרי בהסכם החליפין טרחו בעלי הסכם החליפין והגדירו, לא באורח סתמי, שחלקה זו "גובלת ממערב לעבדאללה מחמד אל סאמר, מדרום חפיזה עלי קעוש, מזרח דיאב מחמד אבו רומי, מצפון דרך" (סעיף 1). ואם בכך לא די אף הוגדר הכינוי שלה כ"חלקת אלמסארב". משכך דומה שבעלי הסכם החליפין לא שיחתו דברם לריק ולדעתי ניתן היה, ולו היסטורית, להתחקות אחר מיקומה וגבולותיה של החלקה האמורה.

41. כאמור, גם לו תביעת התובעים הייתה נחזית להיות תביעה צודקת, מהותית, דין היה לדחותה, לנוכח מכלול השיקולים האמורים. דוקטרינת ההתיישנות, השיהוי והנזק הראייתי באו לאוויר העולם על מנת שבתי המשפט יעסקו בסכסוכי ההווה ולא במחקרים היסטוריים, הנעוצים בעבר, והרחוק עד מאוד.

42. ואולם, ככל שהעמקתי חקר במכלול הנתונים שבפניי דומה שיש לדחות את תביעת התובעים, בהיותה תביעה לא מוצדקת, מהותית. אכן, מכלול הנתונים שבפניי מצביע על כך שהסכם החליפין בא לידי הסדרה מוסכמת, זו או אחרת, זה מכבר, מן הסתם בחייו של המנוח מוחמד. פשיטא המנוח מוחמד מסר על כך אף לבני משפחתו, הגם שאין בדעתי לקבוע מסמרות באשר לכך. מן הסתם התגלגל לידיהם של התובעים, ביום מן הימים, הסכם חליפין זה. על דרך של "שיטת מצליח", הם ניסו מזלם בתביעה חסרת שחר, כאשר הם מבקשים לעורר מתרדמה ממושכת פרשה שמן הסתם נחתמה זה מכבר. ניסיונם זה דינו להיכשל.

סוף דבר

43. לפיכך הנני דוחה את התביעה.

הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכום האמור ישולם לידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

44. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ה, 01 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא