1. עניינה של תובענה זו הוא בהשבת אגרות והיטלים שגבתה המועצה המקומית מבשרת ציון (הנתבעת) מחברת ש. דגן תעשיות בע"מ (התובעת). פסק דין בתובענה ניתן על ידי ביום 24.4.17 ובמסגרתו התקבלה התביעה ברובה, ונדחתה בחלקה. בתוך כך הוריתי למועצה להשיב לחברת ש. דגן את אגרת הנחת הצינורות שחויבה בה וחלק מהיטל הביוב (להלן: "פסק הדין").

2. בפסק הדין הגעתי למסקנה שתנאי לסמכות המועצה לחייב בעל נכס באגרת הנחת צינורות הוא שהמועצה תישא בעלות הכרוכה בהנחת הצינורות. בנסיבות העניין הגעתי לכלל מסקנה שהמועצה לא הוכיחה שהניחה את הצינורות בגינם נגבתה האגרה, ועל כן אין היא רשאית לגבות אגרת הנחת צינורות מחברת ש. כהן.

3. שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין ושני הערעורים נדונו לפני הרכב בבית המשפט המחוזי בירושלים. ערעורה של התובעת אינו רלוונטי לפסק דין משלים זה והוא תלוי ועומד לפני בית המשפט המחוזי.

4. פסק הדין המשלים יעסוק בערעור שהגישה הנתבעת – המועצה – ובמסגרתו השיגה על תוצאת פסק הדין שחייב אותה להשיב סכומים שגבתה מחברת ש. דגן שלא כדין. בית המשפט המחוזי השיב את הדיון לבית משפט זה, והגביל אותו לשאלה המשפטית האם בנסיבות העניין יכול לחול חיוב מכוח סעיף 4(ג) לחוק העזר למבשרת ציון (אספקת מים) תשכ"ז-1966 (להלן: "חוק העזר העירוני") העוסק בגביית אגרת הנחת צינורות מבעל נכס שהגדיל את נפח או גודל הנכס שברשותו, אף אם לא הוכח שהרשות היא שהניחה את הצינורות.

טענות המועצה :

6. בבית המשפט המחוזי עוררה המועצה את הטענה לפיה חיוב מכוח סעיף 4(ג) אינו מותנה בהנחת צינורות בפועל, והוא נוצר ברגע שמבקש הנישום להרחיב או להגדיל את המבנה שברשותו וזאת בשל העובדה שההיטל מוטל על תחזוקת רשת המים העירונית ולא רק על הקמת תשתיות. ובמילים אחרות: לשיטת המועצה החיוב מכוח סעיף 4(ג) הוא לא חיוב בגין חיבור לרשת המים אלא חיוב בגין הגדלת נפח הבניה (סעיף 7 לסיכומי המועצה לקראת מתן פסק הדין המשלים). זאת ניתן ללמוד מכך שבעוד שסעיף 4(א) לחוק העזר מתייחס בפירוש למצב בו הניחה המועצה צינור מים הרי שסעיף 4(ג) לא מתייחס לכך והתנאי היחיד לקיומו הוא הגדלת נפח מבנה שחובר כבר לרשת המים בעבר. על-כן בנסיבות העניין בהן אין מחלוקת שנפח המבנה גדל בצורה משמעותית הרי שהדבר מזכה את המועצה באגרה.

7. לחיזוק טענותיה הפנתה המועצה לפסק הדין בעת"מ (חיפה) 57215-07-17 אס.טי.אי נ' עיריית אור עקיבא [פורסם בנבו] (31.10.17) וכן לפסק הדין בע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה [פורסם בנבו] (27.6.11). יש לציין כי להלכה שנקבעה ב"דירות יוקרה" התייחסתי כבר בפסק הדין, אך המועצה חולקת על המסקנה אליה הגעתי בקשר לפסק הדין הזה וההשלכה שלו על העניין שלפני.

טענות חברת ש. כהן:

7. חברת ש. כהן טוענת שתי טענות חלופיות: האחת נועדה לשכנע שסעיף 4(ג) כלל לא חל על המקרה, ולכן גם את יתקבלו טענותיה של המועצה בהקשר זה הרי שאין לכך משמעות מכיוון שהסעיף לא חל. הטענה החלופית מתמודדת עם טענותיה של המועצה בקשר לפרשנות הנכונה שיש לתת לסעיף 4 לחוק העזר על כל תתי סעיפיו ומטבע הדברים חולקת חברת ש. כהן על הפרשנות שמציעה המועצה וגורסת, שבכל מקרה תנאי לגביית אגרת הנחת צינורות הוא שהמועצה תישא בעלות הנחת הצינורות, בין בבנייה קיימת ובין בבנייה חדשה.

הטענה לאי תחולת סעיף 4(ג):

8. חברת ש. כהן טוענת שסעיף 4 לחוק העזר העירוני מבחין בין שתי תקופות שהתאפיינו בשיטת מיסוי עירוני שונה: התקופה שקדמה לחקיקת חוק העזר העירוני אז נהגה שיטת "דמי ההשתתפות" והתקופה שלאחר כניסת חוק העזר לתוקף ועד היום, ובה נוהגת שיטת ההיטל.

חברת ש. כהן על לשונם סעיפים א(א) ו-4(ב) לעומת לשונו של סעיף 4(ג): בעוד שסעיפים 4(א) ו-4(ב) מתייחסים לנכסים שבמועד כניסת חוק העזר לתוקף לא היו מחוברים לרשת מים פרטית ("בעל נכס – פרט לנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים...") ומועד החיוב באגרה לנכסים אלה הוא מועד גשת בקשה לחיבור לרשת המים, הרי שסעיף 4(ג) מתייחס דווקא לאותם נכסים בהם הייתה קיימת כבר רשת מים פרטית במועד כניסת חוק העזר לתוקף, ולכן הם אינם מחויבים בתשלום אגרה לפי סעיף 4(א) העוסק בנכסים שאין בהם חיבור לרשת המים. בעלי נכסים אלה יחויבו באגרת הנחת צינורות כל אימת שיבקשו להגדיל את המבנה שברשותם וזאת רק בקשר לבניה החדשה שיבנו.

9. כלומר על-פי הפרשנות שמציעה חברת ש. כהן, סעיף 4(ג) לא נועד לחול על נכסים שבמועד כניסת חוק העזר לתוקף לא היו מחוברים לרשת המים. על-פי חברת ש. כהן, נכסים אלה יחויבו פעם אחת בלבד במועד הגשת הבקשה לחיבור לרשת המים והחיוב יהא על מלוא שטחי הקרקע והבניה במועד החיבור. נכסים כאלה לא יחויבו עוד בעתיד לכשיבקשו בעליהם להגדיל את נכסיהם. כך גורסת חברת ש. כהן.

בהתאם לפרשנות זו טוענת חברת ש. כהן שמכיוון שהצנרת המשרתת את הנכס שברשותה הונחה רק בשנות ה-80', כלומר שבעת שנכנס חוק העזר לתוקף (בשנת 66') הנכס לא היה מחובר לרשת המים הרי שסעיף 4(ג) כלל לא חל על הנכס שברשותה שכן כאמור הסעיף חל רק על אותם נכסים שבעת כניסת חוק העזר לתוקף היו מחוברים לרשת המים.

פרשנות חלופית לסעיף 4(ג):

9. לחילופין טוענת חברת ש. כהן שהחיוב מכוח סעיף 4(ג) הוא חיוב נמשך לחיוב הראשוני המוטל מכוח סעיף 4(א). חברת ש. כהן טוענת שחוק העזר מאפשר לרשות המקומית לפצל את מועד גביית התשלום מטעמים של יעילות ושל גבייה מדויקת יותר בהתאם לשטח הבנוי בפועל. הפיצול שמאפשר חוק העזר למועדי חיוב שונים (הראשון – בעת הגשת בקשה להיתר להתקנת רשת מים פרטית ובהמשך יתכנו חיובים נמשכים נוספים עם כל בקשה להגדלת המבנה בגין השטח הנוסף) לא יוצר עילת גבייה חדשה ולא מנתק את הקשר ההכרחי שבין האגרה לבין השירות בגינו היא נגבית. מכיוון שהאגרה היא אגרת הנחת צינורות הרי שתנאי בל ינותק לסמכות לגבות אותה הוא הנחת צינורות על-ידי הרשות המקומית ותנאי זה הכרחי גם במועד החיוב הראשוני וגם במועד החיוב הנמשך, המאוחר יותר, בעת הגדלת המבנה.

דיון והכרעה:

12. בפתח הדברים אומר שהגישה הפרשנית שמציעה כעת המועצה, לא ננקטה על-ידה במסגרת בירור התביעה. אז לא עוררה המועצה את המחלוקת שהיא מעוררת כעת ולא טענה בשום שלב, גם לא באופן חלופי, שבכל הנוגע לבניה חדשה אין לבחון כלל את השאלה האם המועצה הניחה את הצינורות אם לאו. נקודת המוצא במהלך בירור התביעה הייתה שלשיטת המועצה אין כל משמעות לשאלה מי הניח את הצינורות בין בבניה קיימת ובין בבניה חדשה ואין לעשות הבחנה בין שני המקרים או להפריד בין חלקיו השונים של סעיף 4 לחוק העזר העירוני.

13. הטענה העקרונית של המועצה הייתה שעצם קיומה של רשת מים עירונית מקימה לה את הזכות לגבות אגרת הנחת צינורות בין אם הניחה את הצינורות בפועל ובין אם לאו. זו הטענה עליה חוזרת כעת המועצה, תוך שמבקשת לסייג אותה לאור תוצאת פסק הדין לבנייה חדשה בלבד.

14. טענה עקרונית זו נדחתה בפסק הדין שם קבעתי – בצורה מנומקת – שתנאי לגביית אגרת הנחת צינורות הוא שהרשות המקומית תניח את הצינורות ותישא בעלויות הכרוכות בכך (ר' סעיפים 29-35 לפסק הדין).

15. סעיף 4 לחוק העזר העירוני הדן באגרת הנחת צינורות קובע כך:

" (א) בעל נכס - פרט לנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים - הגובל קטע רחוב שבו הניחה המועצה צינור מים, ישלם למועצה אגרת הנחת צינורות בשיעור שנקבע בתוספת.

(ב) אגרת הנחת צינורות מים תשולם עם הגשת הבקשה לפי סעיף 3(ב).

(ג) בעל נכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים ישלם, אם הוגדל נפח הבניין או נבנה בנין חדש בנכס, אגרת הנחת צינורות מים בשיעור שנקבע בתוספת לגבי תוספת הבניה או הבניה החדשה".

16. המועצה מבקשת לנתק את הקשר שבין שלושת חלקי הסעיף ולהניח שסעיף 4(ג) לא מותנה בהנחת צינור מים על ידי הרשות, וזאת מכיוון שהדבר לא נאמר בסעיף (ג) במפורש. אין בידי לקבל את הטענה.

17. טענה זו יש בה חלוקה מלאכותית של הסעיף שכלל איננה מתבקשת. אדרבא, ההיגיון הפשוט מנחה ואומר שסעיף 4(א) מתווה את הכלל הבסיסי לכניסה בשערי אגרת הנחת הצינורות. על-פי כלל זה בעל נכס, שהנכס שלו גובל בקטע רחוב בו הניחה המועצה צינור מים, ומבקש להתקין בנכס שלו רשת מים פרטית, ולחבר אותה לרשת המים העירונית ישלם למועצה אגרת הנחת צינורות.

אך היות, שהתחשיב לקביעת גובה האגרה מבוסס על שטח הנכס היה צורך להוסיף את סעיף 4(ג) שבא למנוע עיוות בו בעל נכס יבנה תחילה נכס קטן, יחבר אותו לרשת המים, ישלם אגרת הנחת צינורות בהתאם לשטחו המצומצם של הנכס ולאחר מכן ימשיך בבניה וירחיב את גבולו לבלי היכר מבלי לשלם את האגרה בהתאם לגודלו האמתי של הנכס כך שהמועצה תצא נפסדת.

17. ההבחנה שיוצר הסעיף בין בעל נכס שמחובר כבר לרשת מים פרטית לבין בעל נכס שאיננו מחובר לרשת המים, נועדה אך למנוע מצב של תחולת חקיקה רטרואקטיבית וכפל חיוב. זאת מכיוון שבעל נכס שהנכס שלו מחובר כבר לרשת המים נדרש לשאת בתשלום כפי שהורה החוק בעת שהנכס שלו חובר לרשת המים ואין זה נכון או צודק לחייבו שוב רק משום שהחוק שונה ונקבעה שיטת חיוב אחרת או תעריפים שונים. הדיוק והחידוד שבא סעיף 4(ג) לעשות לא נועד ליצור לרשות המקומית עילה חדשה, עצמאית ונפרדת, לחיוב בעלי נכסים שכלל לא קשורה לשירות המוניציפלי שהרשות נותנת.

18. אגרת הנחת צינורות כשמה כן היא, אגרה שנועדה לכסות את עלויות הנחת הצינורות על-ידי הרשות, וזאת בפרופורציה לשימוש שבעל הנכס יעשה בצינורות. מקום בו הרשות לא הניחה צינורות אין לה סמכות לגבות את האגרה, בין אם מדובר במבנה חדש לחלוטין שמעולם לא הותקנה בו או ביחידת הקרקע עליה הוא יושב רשת מים פרטית, ובין אם מדובר בתוספת בניה, הרחבה של נכס קיים או הריסה ובניה מחדש של מבנה בקטע רחוב שהמועצה לא הניחה בו צינור מים.

19. לעניין זה ראו גם את הדיון בספרו של עפר שפיר " אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות" עמ' 89 (1998) העומדים על ההבחנה בין היטל, אגרה, דמי השתתפות ומס:

"...בחוק הביוב, וכן בכל שאר חוקי-העזר המוניציפליים, המסדירים את מימונן של שאר התשתיות המוניציפליות, נדרש עדיין כתנאי, במובן של נסיבה המגבשת את החיוב בהיטל – ביצועה של עבודת תשתית מסוימת, ולחילופין, חיבורו של הנכס נשוא החיוב למערכת התשתית המוניציפלית, הגם שאין עוד למעשה מבחינת סכום החיוב כל קשר וזיקה לעלותה או לערכה של המערכת הסמוכה לנכס. זוהי זיקת ההנאה בין השירותים המוענקים על-ידי הרשות המקומית לבין התשלום בגינם, והיא קיימת בשיטת דמי ההשתתפות ובשיטת ההיטל כאחד.

תשלום ההיטל עדיין מיועד למימון התשתית המסוימת בגינה הוא נגבה. היטל ביוב איננו צריך לממן את תשתיות הניקוז – הוא יממן את תשתיות הביוב המותקנות על-ידי הרשות המקומית בכלל תחומה, והיטלי הסלילה אינם אמורים לממן את שירותי פינוי האשפה שניתנו על-ידי הרשות המקומית – הם יממנו את תשתית סלילת הרחובות המוניציפלית."

20. אילו הייתי מקבלת את טענת המועצה כי יש להפריד בין תנאי סעיף 4(א) לתנאי סעיף 4 (ג) הייתה מתקבלת התוצאה הלא סבירה הבאה:

סעיף 4(ג) מתייחס לבעלי נכסים שהנכס שלהם מחובר כבר לרשת המים וקובע שעם הגדלת שטח הנכס יחויבו בעלי נכסים אלה בגין הבניה החדשה בלבד. לשיטת המועצה המבקשת להפריד בין חלקיו של סעיף 4 ובפרט בין סעיף 4(א) לסעיף 4(ג) הנכסים שיחויבו לפי סעיף 4(ג) הם כל אותם נכסים שלא באו בשעריו של סעיף 4(א) מכיוון שהמועצה לא הניחה צינור מים בקטע הרחוב הגובל בנכס.

המועצה מבקשת להטיל אגרת הנחת צינורות כאשר נכס מוגדל, אף אם היא לא הניחה את הצינורות ולא היה בסיס חוקי לדרישתה לקבל אגרת צינורות במקור.

21. זאת ועוד, ההפרדה המלאכותית והפרשנות המילולית דווקנית, שמבקשת המועצה לעשות בסעיף 4 עשויה לרוקן את סעיף 4(א) מתוכן כמעט לחלוטין. שכן אם יש מקום לקריאה דווקנית ולהפרדה מלאכותית שכזו בין סעיף 4(א) לסעיף 4(ג) למה שלא תיעשה הפרדה זו גם בין סעיף 4(א) לסעיף 4(ב)? אם אמנם הייתה נעשית הפרדה שכזו הרי שבעל נכס היה מחויב באגרת הנחת צינורות רק משום שהגיש בקשה לפי סעיף 3(ב), בלי קשר לשאלה האם המועצה הניחה צינור מים בסמוך לנכס אם לאו. והרי את זאת אפילו המועצה לא טוענת. נדמה שישנה תמימות דעים בין הצדדים שסעיף 4(ב) נועד רק לקבוע את המועד לתשלום אגרת הנחת צינורות שהתחייב בה בעל נכס לפי סעיף 4(א). אין טענה שסעיף 4(ב) הוא סעיף עצמאי העומד בפני עצמו ומקים עילת חיוב עצמאית באגרת הנחת צינורות.

וכשם שהנחת המוצא לגבי סעיף 4(ב) היא שהוא לא עומד בפני עצמו אלא חלק מהוראה כוללת המסדירה את עניין אגרת הנחת הצינורות, כך יש להניח גם לגבי סעיף 4(ג) ואין להעמידו בפני עצמו ולנתק אותו מהקשרו הטבעי של הסעיף בו הוא מצוי.

22. המועצה טוענת שלאור שיטת ההיטל המנתקת את הזיקה המימונית לשירות המוניציפלי, ישנה הצדקה לגבות אגרת הנחת צינורות גם מקום בו המועצה לא הניחה את הצינורות בעצמה וזאת בגין החיבור של הנכס לרשת המים העירונית. טענה זו נדחתה על-ידי כבר בפסק הדין נשוא הערעור, אך בטרם אחזור על הדברים הברורים שנאמרו שם אדגיש שוב שטענות המועצה לא מתיישבות האחת עם השנייה. טענה זו סותרת את עצמה מיניה וביה. והרי אם האגרה נגבית בגין החיבור לרשת המים מה העניין להבחין בין בניה ראשונית לבין תוספת בניה? זו הבחנה על בסיס לא רלוונטי. אין זאת אלא שהבחנה זו ננקטת כעת על-ידי המועצה רק מכיוון שבפסק הדין נדחתה כבר הטענה לפי אגרת הנחת הצינורות נגבית עבור החיבור לרשת המים העירונית (ר' סעיפים 32-35 לפסק הדין).

24. אלא שגם המועצה עצמה יודעת שהאגרה לא נגבית בגין החיבור לרשת המים אלא בגין הנחת הצינורות דווקא, שכן חוק העזר העירוני ייחד סעיף ספציפי המטפל בחיוב בגין חיבור למפעל המים העירוני.

סעיף 2 לחוק העזר העירוני קובע חובת תשלום אגרה בגין חיבור למפעל מים. גובה האגרה מחושב כתעריף מסוים לכל יחידת דיור, כך על פי התוספת השנייה לחוק העזר. זו הדרך בה בחרה המועצה בעצמה – כמחוקק המשנה – להסדיר את השתתפות התושבים בעלויות תשתית המים העירונית.

לעומת זאת סעיף 4 קובע חובת תשלום אגרה בגין הנחת צינור מים על-ידי המועצה בקטע רחוב הגובל בנכס. כאמור, מכיוון שהתחשיב לחיוב באגרת הנחת צינורות מבוסס על שטח הנכס נחקק גם סעיף 4(ג) שהוא בבחינת אמירה מפורשת "ברחל בתך הקטנה" ו"למען הספר ספק", שכן אלמלא נחקק סעיף זה היה פתח לומר שהחיוב באגרת הנחת צינורות הוא חד פעמי ומבוסס רק על שטח הנכס בעת הגשת הבקשה לחיבור, דבר שכאמור יכול היה לייצר מניפולציות על-ידי התושבים ולסכל את תכלית האגרה.

25. אמנם צודקת המועצה בכך ששיטת ההיטל הנוהגת באגרה זו מנתקת את קשר המימון הישיר שבין עלות השירות הניתן לבין גובה האגרה, אך אין בכך כדי לנתק כליל כל קשר בין האגרה לשירות. היעדר הזיקה המימונית בא לידי ביטוי בכך שלצורך חישוב גובה האגרה לא תובא עוד בחשבון העלות הממשית של הנחת צינור המים המסוים המשרת את הנכס של התובעת, עלות שמושפעת מן הסתם מהטופוגרפיה של השטח בסביבתו נמצא הנכס ומנתונים נוספים שעשויים להוזיל או לייקר את עלות המערכת המסוימת המשרתת את התובעת. מכיוון שהשיטה הנוהגת היא שיטת ההיטל הרי שאין להידרש לעלות הממשית כאמור וגובה החיוב באגרה ייקבע על פי תעריפים קשיחים שאינם קשורים בעלות הממשית ששימשה לצורך הנחת התשתית לנכס מסוים.

26. אחזור ואפנה לפסק הדין שם כבר קבעתי שהפרשנות לפיה הזכות לגבות אגרת הנחת צינורות מותנית בכך שהרשות אכן הניחה צינורות מתיישבת גם עם לשון החוק וגם עם שורה של פסקי דין שדנו בכך, בחנו חוקי עזר דומים עד זהים בנוסחם לנוסח חוק העזר העירוני של מבשרת ציון והגיעו לאותה מסקנה.

סוף דבר

27. סעיף 4 לחוק העזר העירוני מסדיר את זכותה של המועצה לגבות אגרת הנחת צינורות. הסעיף שואף לטפל בכל הצדדים של סוגיה זו וניכר הסדר הכרונולוגי של סעיפי המשנה שבו:

(א) סעיף 4(א) קובע את עצם הזכות של הרשות לגבות אגרת הנחת צינורות ולצידה את החובה של בעל הנכס לשלם את האגרה. הסעיף קובע שזכות/חובה זו קמה בכל מקום בו הניחה המועצה צינור מים בקטע רחוב הגובל בנכס מסוים.

(ב) סעיף 4(ב) מסדיר את מועד תשלום האגרה – אם לא היה נחקק הסעיף הזה היו כמה מועדים אפשריים לתשלום האגרה והדבר עשוי היה ליצור מחלוקות. על-כן בא הסעיף וקבע שבעל נכס שהתחייב בתשלום אגרה לפי סעיף 4(א), כלומר שהמועצה הניחה צינור מים בקטע הרחוב הגובל בנכס שלו, ישלם את האגרה עם הגשת בקשה לפי סעיף 3(ב) (בקשה להיתר להתקנת רשת מים פרטית. "רשת מים פרטית" היא כל אביזר מים המצוי בנכס עצמו ונועד לשמש לאספקת מים לנכס, כך לפי סעיף 1 לחוק העזר). הסעיף לא חי לצד סעיף 4(א) אלא בהמשך אליו. לכן אין לומר שעם הגשת בקשה לפי סעיף 3(ב) מתחייב בעל נכס באגרת הנחת צינורות. החובה עצמה נולדה עוד קודם לכן עם הנחת צינור המים על-ידי המועצה והשתכללה – "אירוע המס" נוצר – עם הגשת בקשה לפי סעיף 3(ב) כאמור, כך שבאופן מעשי מועד התשלום נדחה עד למועד הגשת הבקשה.

(ג) סעיף 4(ג) נועד לכל אותם מצבים בהם שולמה אגרת הנחת צינורות לפי שטח מסוים ולאחר מכן הוגדל הנכס כך שאם היה נבנה נכס בגודל הזה מלכתחילה החיוב באגרה לפי סעיף 4(א) היה גבוה יותר. הסעיף בא ואומר שהחיוב הוא לא חד פעמי והוא מחושב בכל פעם לפי שטח המבנה הפועל במועד החיוב. הסעיף למעשה בא להקל על בעלי הנכסים בכך שהוא קובע מנגנון תשלום לפי המצב בפועל. החיוב באגרה הוא לא לפי מלוא אחוזי הבניה והפוטנציאל המקסימלי של הנכס אלא לפי הבנוי בפועל. הסעיף מאזן כראוי בין שיטת התשלום המבוססת על שטח הנכס, לבין האינטרס של הרשות בגביה מדויקת ומקסימלית, לבין האינטרס של בעלי הנכסים שלא יחויבו יותר מכפי שהם בנו בפועל ושלא יחויבו על זכויות בניה ערטילאיות שטרם מימשו. אין לומר שהסעיף עומד בפני עצמו ומקים עילת חיוב עצמאית בלי קשר לתנאי הבסיסי הקבוע בסעיף 4(א).

(ראו בהקשר זה ע"א 580/17 מ"י – משטרת ישראל נ' המועצה המקומית בית דגן (31.5.18) שחברת ש. דגן הפנתה אליו וצירפה כאסמכתא משפטית בבקשה מיום 3.6.18. אני מסכימה ומקבלת את טענותיה של ש. כהן בהקשר זה ואת המסקנות שמבקשת להוציא מפסק הדין והדברים עולים באופן ברור ומפורש מפסק הדין עצמו ומהבקשה הנ"ל . בשולי הדברים אתייחס בקצרה להלכת דירות יוקרה שהמועצה הפנתה אליה את בית המשפט המחוזי בהשיבה לשאלת בית המשפט.

בא כוחה המלומד נשאל על-ידי בית המשפט המחוזי האם גם במקרה בו הרשות לא הניחה את הצנרת עדין יש לה זכות להיטל או אגרה. תשובתו הייתה שהשאלה לא רלוונטית ובתוך כך הפנה עורך הדין להלכת דירות יוקרה באופן כללי מבלי להפנות לאמירה מסוימת בפסק הדין התומכת בכך.

בסיכומים שהוגשו לצורך פסק דין משלים זה לא חזרה המועצה על ההפניה להלכת דירות יוקרה.

אומר בכל זאת שהתייחסתי להלכת דירות יוקרה בפסק הדין וכבר אז גיליתי דעתי שהמועצה נתפסה לכלל טעות בהבנת פסק הדין וההלכה שיצאה ממנו שלא מתיישבת עם המסקנה שמבקשת המועצה שנסיק ממנו וראו במיוחד את סעיף 42 לפסק הדין).

28. מכל מקום הגעתי לכלל מסקנה שסעיף 4(א) הוא המסד עליו בנוי הבניין המסדיר את אגרת הנחת הצינורות ברשות המקומית מבשרת ציון. אם תנאי סעיף 4(א) לא מתקיימים כל הבניין קורס ואיננו. התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 4(א) היא תנאי בלתו אין לזכות של המועצה לגבות אגרת הנחת צינורות ולחובה של בעל הנכס לשלם אותה.

1על כן התביעה מתקבלת. אני קובעת שלא ניתן להחיל על התובעת חיוב באגרת הנחת צינורות מכוח סעיף 4(ג) ותוצאת פסק הדין נותרת על כנה. הצדדים הסכימו שבמסגרת פסק דין משלים זה אשקול גם את הוצאות הצדדים בערעור שהוגש למחוזי. היות ולא שיניתי ממסקנתי הרי שההוצאות כפי שפסקתי, ישארו על כנן.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ח, 28 יוני 2018, בהעדר הצדדים.