תאונת דרכים שאירעה ביום 17.11.2009 עת נהג התובע, יליד שנת 1957, בן 52 בעת התאונה, ברכבו. משאית כבדה סטתה ממסלול נסיעתה והתנגשה ברכבו בעוצמה. כתוצאה מכך, 'נזרק' רכבו לגדר הפרדה מבטון, הסתובב לכיוון הנגדי, והתנגש ברכב נוסף (להלן: "התאונה"). לרכב בו נהג התובע נגרם נזק מוחלט. אירוע התאונה, הכיסוי הביטוחי וחבותה של הנתבעת לפיצוי התובע – אינם במחלוקת.

המחלוקת בתיק זה סבה סביב שיעור הנכות הנפשית ממנה סובל התובע בגין התאונה (בנוסף לנכות השמיעתית), גובה הנזק והאם מדובר בתאונת עבודה. על כך נסוב פסק הדין.

1. הנכויות

בתחילה התבררה התביעה בפני כבוד השופט בדימוס, ש. שר, אשר הורה על מינוי מומחים- בתחום הנפשי את ד"ר יובל בן אמנון (החלטה מיום 6.12.2010) ואת ד"ר אמיר גורי בתחום הא.א.ג (החלטה מיום 20.2.2011). המומחה, ד"ר גורי העריך כי נכותו השמיעתית הצמיתה של התובע היא בשיעור של 10% ובגין התאונה יש לייחס רק מחצית מנכות זו, היינו, 5% נכות שמיעתית בגין התאונה (חוות הדעת מיום 29.4.2011).

המומחה ד"ר יובל בן אמנון העריך כי לתובע נותרה, בעקבות התאונה, נכות נפשית צמיתה בשיעור של 50% בגין תסמונת בתר חבלתית (פוסט טראומה או PTSD) (חוות הדעת מיום 1.3.2011) (להלן: "חו"ד ד"ר בן אמנון"). הנתבעת ביקשה לחקור את ד"ר בן אמנון והוא נחקר בפני, לאחר פרישתו של כב' השופט ש' שר, ביום 23.6.13. בתום חקירתו, ולאחר שבחנתי עמדות הצדדים, הוריתי על מינוי מומחה נוסף בתחום הנפשי (ההחלטה מיום 27.1.14). הצדדים הסכימו על מינויו של ד"ר רם מירז. ד"ר מירז, הפנה את התובע לבדיקה בפני פסיכולוג קליני, ד"ר דוד יגיל, והעריך כי לתובע נכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור של 20%; מתוך נכות זו העריך המומחה ד"ר מירז כי רק 12% הנם בגין התאונה. יתר האחוזים (8%) ייחס ד"ר מירז לאירועים טראומטיים אחרים/נוספים (להלן: "חו"ד ד"ר מירז"). המומחה ד"ר מירז לא נחקר על חוות דעתו ולא נדרש להשיב על שאלות הבהרה.

התובע טוען כי יש להעמיד הנכות הנפשית של התובע בשיעור של 50%, כפי שקבע ד"ר בן אמנון, שנחקר וחוות דעתו לא נפסלה. לטענתו, חו"ד ד"ר בן אמנון, משקפת לכל הפחות, את הנכות הזמנית הגבוהה ממנה סבל התובע בעת הבדיקה (2010) שהרי ד"ר בן אמנון בחן הקשר הסיבתי ובדק את התובע כשנה לאחר התאונה. לטענת התובע, אין לתת משקל לחוות דעת ד"ר מירז, שכן הוא בחן את התובע כ- 5 שנים לאחר התאונה וחוות דעתו אינה מבוססת ואינה מנומקת. לחילופין, טוען התובע כי מאחר ולא נפסלה חו"ד ד"ר בן אמנון, יש לערוך ממוצע בין שתי חוות הדעת – של ד"ר בן אמנון (50%) ושל ד"ר מירז (20%) ולהעמיד הנכות הנפשית על שיעור של 35%.

לחילופי חילופין טוען התובע, יש להעמיד את נכותו הנפשית של התובע על 20%, כפי שקבע ד"ר מירז, ללא כל הפחתות. לטעמו, אין להפחית אחוזי נכות בגין אירועי העבר- מחלת הסרטן שחלה בה בהיותו בגיל 22 ושאירעה לפני כ- 30 שנה, וממנה הבריא, אין להפחית אחוזי נכות בגין פטירת אביו שהיה במותו כבן 64, ושאירעה כ- 30 שנה קודם לכן, אין להפחית בגין נפילת אמו ושבירתה את האגן ו/או בשל פטירת אחת מאחיותיו לפני כ- 10 שנים מסרטן, גירושיו מאשתו בשנת 2008, מיעוט הקשר עם ילדיו וגיוס בנו לצבא. לטענת התובע אירועים אלו לא הותירו בו כל נכות. לראיה, עד לתאונה לא קיבל כל ייעוץ ו/או טיפול נפשי. רק לאחר התאונה וכתוצאה ממנה, החל התובע לסבול מבעיות נפשיות המתוארות בחוות הדעת. לטענת התובע, לא היה על ד"ר מירז לייחס לאירועים אלו נכות נפשית, במיוחד כאשר בעיות בתפקוד המיני וקשיים בעבודה נבעו כתוצאה מהתאונה ולאחריה, ולפיכך, אין מקום לגרוע מהנכות הנפשית 8%. באשר לתאונת העבודה משנת 2011, בה נפל התובע ושבר את רגלו, הרי שמדובר בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה בביטוח הלאומי ולא נקבעה לגביה כל נכות, לא אורתופדית ולא נפשית.

לטענת התובע, אילו נחקר ד"ר מירז, הוא היה מגיע למסקנה, כי יש לייחס מלוא הנכות הנפשית- 20%- לתאונה נשוא התביעה. חישוב התובע בסיכומיו בוצע לפי נכות זו.

לטענת הנתבעת, יש להתעלם מחוות דעת ד"ר בן אמנון, שלא התקבלה ע"י ביהמ"ש ויש לקבל את חוות דעת ד"ר מירז במלואה, שהינה חוות הדעת הרלוונטית היחידה. הנתבעת מפנה לעמ' 169 לפרוטוקול מיום 30.1.14, בו צוין: "חוות הדעת לא נתקבלה. מפאת כבודו של המומחה אפנה להחלטה מיום 27/1/14".

הכרעה – אכן, בהחלטה מיום 27.1.14 לא פסלתי את חוות דעתו של ד"ר בן אמנון, אך קבעתי כי חקירתו הנגדית הותירה בלבי ספקות אודות המשקל שיש ליתן לחוות דעתו. עתה מבקש התובע להעדיף חוות דעת זו, לכל הפחות בשאלת הקשר הסיבתי ולדחות את חוות דעתו של ד"ר מירז, אשר ייחס משמעות ומשקל לאירועים שונים שקדמו לתאונה ו/או לאירועים שאירעו לאחריה. אין בידי לקבל טענה זו. דווקא העדר ההתייחסות לאירועים אלו ו/או לשאלת הקשר הסיבתי בכלל, היא שהיוותה נימוק עיקרי להחלטתי מיום 27.1.14 (ראה ש' 1-10, עמ' 3 להחלטה). חקירתו של ד"ר בן אמנון העלתה כי כלל לא התייחס לאירועים אלו ולהשפעתם על מצבו הנפשי של התובע, כאשר מנגד ד"ר מירז התייחס לאירועים אלו ולאחר שבחן את התובע ואף קיבל את התרשמותו וחוות דעתו של פסיכולוג קליני, קבע כי אכן יש לייחס לאירועים אלו (עמ' 6 ו- 7 לחוות דעתו) חלק מנכותו הנפשית של התובע ואילו לתאונה יש לייחס רק 60% מנכותו הנפשית.

חוות דעת ד"ר מירז מייחסת לאירועים שונים בעברו של התובע השפעה על מצבו הנפשי. העובדה כי לא נזקק לטיפול נפשי בגינם, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי לא הייתה להם השפעה כלל על התובע. ד"ר מירז קבע, על יסוד הטסט הפסיכודיאגנוסטי, שערך ד"ר יגיל:

"נראה כי תאונת הדרכים גרמה להתמוטטות של מנגנוני ההגנה שלו, להצפה של חרדה, סיוטי לילה וירידה ביעילות התפקוד שלו. תאונת העבודה שבה נפגע מאוחר יותר העצימה אצלו את תחושת החרדה, ובהמשך לכך פיטוריו ממקום עבודתו... "

ד"ר מירז העריך כי אירועים קודמים שחווה התובע בתחנות חייו השפיעו על מצבו הנפשי של התובע לפני התאונה וייחס להם 8%. ד"ר מירז הגיע למסקנה כי מכלול האירועים הקודמים/הנוספים מקטין את הנכות הנפשית בגין התאונה ומצא לנכון להעמידה על סך של 12% בלבד.

העובדה כי איש מהפרקליטים המלומדים לא ביקש לחקור את ד"ר מירז ולא שלח לו שאלות הבהרה, מחזקת מסקנתי כי יש לאמץ את חוות דעת ד"ר מירז במלואה.

סוף דבר- אני קובעת כי נכותו המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה, עומדות על 16.4%- נכות נפשית- 12% ונכות שמיעתית- 5% בהתאם לקביעת מומחה בית המשפט, ד"ר גורי, עליה לא חלקו הפרקליטים.

2. הנכות התפקודית

לטענת התובע, יש להעמיד את הנכות התפקודית על 20% שכן מדובר בנכות פונקציונלית, גם לפי ד"ר מירז וגם לפי קביעת הפסיכולוג הקליני, ד"ר יגיל. לפני התאונה, כרטיסו הרפואי של התובע היה נקי לחלוטין בכל הנוגע לטיפול הנפשי, הוא היה בריא לחלוטין. התובע עבד ללא דופי תקופה של 13 שנה באלביט, 5-6 שנים בחברת קואופ ובחברת לי"ם 7-8 שנים. לאחר פיטוריו מלי"ם עבד בנעלי מ.ש.מ עד למועד התאונה. לאחר התאונה איבד התובע את בטחונו העצמי, הפך לשבר כלי וחי בחוסר ודאות. התובע פוטר זמן קצר לאחר התאונה וכעבור שלושה חודשים בהם היה מובטל, מצא עבודה בהבאת פרסום ומודעות בעיתון. לאחר מכן החל התובע לעבוד בחברת ג'ימס ריצ'רדסון כמבצע רכש, עבודה משרדית, עד אשר פוטר לאחרונה גם מעבודתו זו.

לטענת הנתבעת, אין כל חפיפה בין הנכות התפקודית לנכות הרפואית. הנכות בתחום הא.א.ג אינה תפקודית ומהשתלשלות העניינים אצל התובע מבחינה תעסוקתית, הרי שהשפעת הנכות הרפואית של התובע הינה מינורית ואף אפסית. לא הייתה כל פגיעה ברצף עבודתו הרגיל של התובע, שניתן לייחס לתאונה וגם אם יש השפעה, הרי שיש לייחסה לאישיותו ולאירועים שעבר ובפרט, לתאונה שאירעה בשנת 2011 בעבודתו בג'יימס ריצ'רדסון.

הנתבעת טוענת כי חרף העולה מחוות הדעת לגבי אמינותו של התובע, הרי ניתן בנקל להפריך מסקנה זו, תוך עיון בחקירת התובע ועימותו עם תצהיר תשובות לשאלון ותצהיר העדות הראשית מהם עולה כי הסתיר את עברו הרפואי, את התאונה שהייתה בחודש אפריל 2011, את הסיבה לפיטוריו ואת העובדה שהוא נוהג. גם עיון בחוות דעת ד"ר מירז מעלה כי התובע מפריז בטענותיו וקיים פער בין המבחנים למציאות.

הכרעה –

לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים ובחנתי את הראיות והמסמכים שעמדו בפניי, הנני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע, הינה בגובה נכותו הרפואית המשוקללת, היינו בשיעור של 16.4%.

אוסיף כי טענת הנתבעת באשר לחוסר אמינות התובע- נדחית.

המומחים, ד"ר מירז וד"ר יגיל, התרשמו כי תחושת המצוקה הנה כנה ואמיתית וכי קיימת לקות ניכרת בתפקוד:

"הסבר לפער זה מתקבל מתוך ממצאי שאלון האישיות הרב מימדי (MMPI) שבו נמצא כי נבדקים בעלי דפוס תגובות כשלו - נוטים להפריז בתיאור הסימפטומים שלהם, וזאת מתוך קריאה לעזרה! תחושת המצוקה הסובייקטיבית שלו היא כנה ואמיתית...". (עמ' 5 לחוות דעת ד"ר מירז).

"מבחינת עוצמת ההפרעה לתפקודו – נמצא כי אכן קיימת אצלו לקות ניכרת בתפקודים שמצריכים ריכוז ו"זכרון עבודה". (עמ' 6 לחוות דעת ד"ר מירז).

איש מהפרקליטים, כאמור, לא זימן ד"ר מירז לחקירה ולא שלח לו שאלות הבהרה לעניין העדר השפעה תפקודית.

העובדה שהתובע הצליח למצוא עבודה לפרק זמן ממושך אינה צריכה לעמוד לו לרועץ, במיוחד שלעת מתן פסק הדין נטען כי גם ממקום העבודה הנוכחי פוטר.

נכות משוקללת בשיעור של 16.4% משפיעה על תפקוד בעבודה, אם כי לא באופן דרמטי.

3. האם מדובר בתאונת עבודה?

בטרם אפנה לגובה הפיצוי שיש לפסוק לתובע בגין נזקיו, אדון תחילה בשאלה, האם, כטענת הנתבעת, מדובר בתאונת עבודה, שאז יש לבצע ניכוי רעיוני לדמי המל"ל שהיו מתקבלים אילו הוגשה תביעה, או שמא מדובר בתאונה שאירעה לאחר שהתובע סטה ממסלולו הרגיל בדרכו מהעבודה, כטענת התובע, שאז אין לראות בה כתאונת עבודה.

התובע טוען כי ביום התאונה השתתף בישיבת עבודה שהתקיימה בצהריים במסעדה בדרום תל-אביב, חזר למשרדי החברה בשעה 14:30 וביקש לצאת מוקדם יותר, בשעה 15:30 על מנת להגיע לקניון עזריאלי לצורך רכישת מתנה לבתו. מדובר בסטייה מהדרך לביתו. עדות התובע נתמכת בעדות מעבידו, מר תייר, אשר העיד כי התובע ביקש לצאת מוקדם יותר לעניין פרטי ובשלב מסויים התקשר להודיע על מעורבותו בתאונה. העד לא זכר כמה זמן עבר מצאת התובע מהעבודה ועד לשיחת הטלפון. התובע טוען כי לפי סע' 81 לחוק הביטוח הלאומי, תאונה שאירעה לאחר הפסקה או לאחר סטייה מהדרך המקובלת ושלא למטרות העבודה, לא תיחשב כתאונת עבודה ולכן אילו הייתה מוגשת תביעה לביטוח הלאומי, הרי שזו הייתה נדחית וממילא תביעה שכזו מתיישנת כעבור 12 חודשים.

הנתבעת טוענת כי מדובר בתאונת עבודה ומפנה לחקירת התובע בעמ' 47-50 לפרוטוקול וכן למוצג אגברייה 12 – כרטיסו הרפואי של התובע בו לראשונה מספר לרופאו המטפל: "לפי דבריו ב 17/11 היה מעורב בתאונת דרכים, פגיעה ממשאית... מוסר שהנסיעה היתה חזרה ברכב מהעבודה ברכב של העבודה". לטענתה, לא ניתן להתעלם מדברי התובע ומשמעותם ויש להעדיפם על ניסיונותיו הכושלים לתת פרשנויות אחרות שיוציאו התאונה מההקשר הנכון שלה.

הנתבעת טוענת כי מכוח סע' 82 לפקודת הנזיקין, יש לבצע ניכוי רעיוני ויש להורות כי קיזוז תקבולי מל"ל רעיוניים יבוצע על פי חוות דעת אקטוארית שתוגש, על בסיס הנכות שנקבעה בפועל.

הכרעה – לאחר שקילת טענות הצדדים, עיון בראיות ובחקירות הנגדיות, הנני מקבלת את טענת התובע ודוחה טענות הנתבעת. אני קובעת כי אין מדובר בתאונת עבודה.

עיון בחקירתו הנגדית של התובע (עמ' 44-56) מעלה כי טענתו באשר ליציאה מעבודה לצורך רכישת מתנה לבתו לא נסתרה. מעסיקו של התובע, מר תייר, נחקר והעיד כי התובע יצא באותו יום מוקדם לבקשתו "לאירוע פרטי" וכי בשלב מסוים התובע התקשר להודיע כי היה מעורב בתאונת דרכים. העד, המעסיק, לא זכר כמה זמן עבר מהרגע שיצא התובע ועד לשיחת הטלפון, תחילה העיד כי מדובר בחצי שעה או שעה ולאחר מכן העיד כי: "מטעם הישר, אני לא זוכר את השעה המדויקת. אני לא יכול להגיד אם זה שעה-שעתיים, אני לא יכול להגיד אם זה היה חצי שעה או שעה. אני לא זוכר את השעה המדוייקת, באמת שלא..." (ש' 7-9, עמ' 95 לפרוטוקול מיום 13.6.13), אך אין בכך כדי לסתור גרסת התובע.

המסמך הרפואי עליו מסתמך ב"כ הנתבעת אשר נרשמו בו דברים מפיו של התובע, כי הוא היה בדרכו מהעבודה, אינו מוביל למסקנה כי בתאונת עבודה עסקינן. התובע שב והסביר כי התכוון שהוא חזר ברכב של העבודה (ראה עמ' 50-51) והסבריו מקובלים עלי. העובדה שלא מצא לנכון לפרט בפני הרופא המטפל, כי לפני חזרתו לביתו מהעבודה, נכנס לקניון עזריאלי לרכישת מתנות, אינה מכרסמת בגרסתו. לכך יש להוסיף כי הנתבעת לא הגישה חוות דעת אקטוארית. העובדה כי פטרה עצמה בטענה כי יש לנכות 'ניכוי רעיוני', מצביעה על חולשת טיעוניה ודי באי הגשת חוות דעת במסגרת ראיותיה, בכדי ללמד על חולשת הטענה.

ואם לא די בכך, הרי שהנתבעת בחרה שלא להעיד את החוקר מטעמה, ולא להגיש את דו"ח החקירה. אין די בהצגת קטעים ו/או עדויות מתוך אותו דו"ח, שלא הוגש ותשובת התובע לעניין זה משתלבת עם עדותו. ההלכה באשר לאי הבאת עד רלוונטי ידועה היטב ונראה כי יש להחילה על המקרה שבפני.

אשר על כן וכאמור, הנני קובעת, כי אין מדובר בתאונת עבודה.

4. גובה הנזק

4.1 בסיס השכר

לטענת התובע, שכרו היה 9,616 ₪, כאשר שכר זה כלל אחזקת רכב ועמלות מכירה שקיבל. הנתבעת טוענת כי שכרו של התובע עובר לתאונה היה 7,450 ₪ וכי אין לכלול את החיובים בגין שימוש ברכב וטלפון, שהוספו לצורך חיוב המעביד במס.

אינני מקבלת את טענת הנתבעת בעניין זה. עיון בתלושי השכר מלמד כי אכן שכר התובע מורכב משכר בסיס, עמלת מכירה, שווי שימוש ברכב ושווי טלפון נייד. כל ניכויי החובה נוכו מהסכום הכולל. אומנם לא מדובר בסכומי כסף ששולמו לתובע, אך עסקינן בהטבה שקיבל ושהנה שווה כסף ויש לקחתה בחשבון במסגרת בסיס השכר.

מעיון בנתונים המצטברים שבתלוש ובתלושים שצורפו, מעלה כי שכרו של התובע כמעט ולא השתנה במהלך השנה (מלבד הפרשים קטנים של 200-300 ₪) וכי ממוצע שכרו בהתאם לשלושת החודשים האחרונים שקדמו לתאונה, היה סך של 9,616 ₪. לכן, אינני קבלת את טענת התובע, כי אילו המשיך בעבודתו ולולא התאונה, יכול היה להשתכר סכומים העולים על 20,000 ₪.

כאמור, שכרו הממוצע של התובע עמד על 9,616 ₪. מסכום זה יש לנכות מס הכנסה ששולם בסך של 788 ₪ ולכן, בסיס השכר עובר לתאונה הינו סך של 8,818 ₪. סכום זה, בצירוף הצמדה למדד המחירים לצרכן, עומד כיום על סך של 9,598 ₪.

4.2 אובדן השתכרות לעבר

התובע חזר לעבודה מספר ימים לאחר התאונה, אך לטענתו מכירותיו ירדו פלאים ולבסוף פוטר מעבודתו. לטענת התובע פיטוריו נבעו מירידה מתפוקתו בשל התאונה וכתוצאה ממנה ואילו הנתבעת טוענת, בהסתמך על מכתב הפיטורים, כי לא היה כל קשר בין התאונה ותוצאותיה לבין הפיטורים, שנבעו מקיצוצים.

אכן, מעיון בתלושי השכר עולה כי בחודש 12/09 הרכיב בשכרו של עמלת המכירה עמד על סך של 4,500 ₪, בניגוד לשלושת החודשים שקדמו לתאונה, בהם רכיב זה עמד על 5,000 ₪. בחודש 1/2010 פוטר התובע מעבודתו ותלוש השכר כולל רכיב של שכר יסוד בלבד בסך של 4,000 ₪ (ללא תוספת עמלות ו/או רכב) וכן תשלום תמורת חופשה.

מעסיקו של התובע נחקר בעניין זה והשיב:

"ת. אני לא יודע להגיד לך כרגע אם זה אחרי התאונה או תוך כדי התאונה או אחרי. אבל הייתה ירידה בעבודה בצורה דרסטית שזה לא הצדיק את ההחזקה שלו בחברה.

עו"ד אגברייה: הייתה ירידה בחברה. לא אצלו, בחברה.

ת. לא. לא. הייתה ירידה בתפוקה של המכירות, מהצפון.

ש. וגם בתפוקה שלו, לאחר התאונה?

ת. זה גורם ישיר. התפוקה שלו זה בעצם המכירות בצפון, זה לא שני דברים שונים." (ש'21-25, עמ' 91 וש' 1-2, עמ' 92 לפרוטוקול מיום 13.6.13).

מעיון בחוות הדעת, הן של ד"ר בן אמנון והן של ד"ר מירז, מעלה תמונה של אדם הסובל מהפרעה נפשית משמעותית – פוסט טראומה השלובה בסימנים של דיכאון. מהותה של הנכות וסמיכות הזמנים בין התאונה לפיטורים, מלמדת כי אכן, על אף ניסיון התובע להיאחז במשרתו, הרי שלא הצליח להמשיך בתפוקה הנדרשת ולכן, במסגרת צמצומים בחברה, הוחלט כי אין הצדקה להחזקתו. בנסיבות אלה, יש סבירות בטענה כי פיטוריו נבעו גם מסיבה זו (ראה גם עדות התובע בחקירה החוזרת, ש' 13-22 עמ' 73 לפרוטוקול). יחד עם זאת, מדברי מעסיקו של התובע עולה כי ייתכן והירידה במכירות הייתה גם לפני התאונה (מדו"ח מכירות שצורף לתחשיב הנזק של התובע עולה שגם לפני התאונה היו חודשים, כגון 6-8/09, בהם המכירות ירדו),ולכן, אין לדעת אם גם לולא התאונה, התובע היה מפוטר במסגרת הקיצוצים.

בנסיבות אלו, בהן לא ניתן לקבוע בוודאות האם פיטורי התובע נבעו מהתאונה, כאשר מחד, מהות הנכות, חוות הדעת המלמדות על פגיעה בתפקודיות וסמיכות הזמנים בין התאונה לפיטורים מחזקים מסקנה זו, ואילו מאידך, ייתכנו סיבות אחרות לפיטורים- מצאתי לייחס כמחצית מהפסדיו של התובע (עד ליום פסה"ד) לתאונה.

באשר לחישוב ההפסד - לאחר תקופה של 3 חודשים בהם היה מובטל וקיבל דמי אבטלה בסך של 11,720 ₪ (סע' 20 לתצהיר התובע), החל התובע ביום 2.5.2010 לעבוד בעיתון מעריב, שם השתכר סך של 4,900 ₪ ברוטו לחודש עד ליום 15.9.2010. בגין תקופה זו טוען התובע, כי יש לפצותו בגין כל הפסד השתכרותו בסך של 36,945 ₪ (לאחר ניכוי דמי אבטלה) וחישוב זה מקובל עליי. לאחר מכן והחל מיום 10.10.10, החל התובע לעבוד בחברת ג'יימס ריצ'רדסון, שם עבד עד לאחרונה, 44 חודשים, והשתכר סך של 8,500 ₪ ברוטו בתוספת נסיעות בסך של 250 ₪. לטענת התובע, יש לחשב את הפסדו החודשי לפי 20% משכר של 8,000 ₪, היינו, סך של 1,600 ₪ לחודש. אינני מקבלת חישוב זה. את החישוב יש לבצע לפי ההפסד בפועל, היינו הפער בין השכר עובר לתאונה (9,598 ₪), לבין שכרו בג'יימס ריצ'רדסון (סך של 8,049 ₪ נטו לפי תלושי השכר שצורפו לתחשיב התובע, ובצירוף הצמדה – סך של 8,597 ₪), היינו סך של 1,001 ₪ לחודש ולמשך 44 חודשים ובחישוב: 1,001X 44 חודשים = 44,044 ₪. נזקי התובע מיום התאונה ועד היום עומדים על סך של 80,989 ₪.

כאמור, הנני מייחסת מחצית מהפסדים אלו לתאונה וקובעת כי יש לפצותו בגין הפסדי העבר, בסך של 40,495 ₪. סכום זה, בצירוף ריבית מאמצע התקופה, עומד כיום על סך של 41,577 ₪.

4.3 הפסד השתכרות בעתיד

קבעתי לעיל כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור של 16.4%. התובע יליד 19/10/1957, כיום כבן 57 ונותרו לו 10 שנות עבודה עד לגיל הפרישה (67). באשר לשכר לפיו יש לבצע את החישוב, שני הצדדים סבורים כי יש לחשב בהתאם לשכרו האחרון של התובע בחברת ג'יימס ריצ'רדסון – סך של 8,049 ₪ נטו וכך אכן חישבתי ולכן, הפיצוי בגין אובדן השתכרות בעתיד עומד על סך של 134,746 ₪.

4.4 הפסד פנסיה

התובע עותר לפיצוי בגובה של 10% מאובדן ההשתכרות לעתיד ואילו הנתבעת אינה מתייחסת לרכיב זה. בהתאם לכך הנני קובעת פיצוי בשיעור של 10% מהפסד ההשתכרות בעתיד ובחישוב – 10%x134,746 = 13,475 ₪.

4.5 עזרת צד ג'

התובע טוען כי יש לפצות בגין עזרת בני משפחה בקניות, ניקיון, בישול וליווי, סך של 7,400 ₪ בגין תקופת העבר וסך של 11,760 ₪ לעתיד. הנתבעת טוענת כי לא הוכח כל צורך בעזרת צד ג' ואין לפצותו בגין רכיב זה.

צודקת הנתבעת בטענה כי לא הוגשה כל ראייה למתן העזרה הנטענת, הצורך בה ו/או לסכומים הנדרשים. יחד עם זאת, לאור מהות הפגיעה הנפשית, הנני קובעת, בעיקר עבור התקופה הסמוכה לתאונה, פיצוי גלובלי בסך של 4,000 ₪.

4.6 הוצאות רפואיות מיוחדות ונסיעות

התובע שילם סך של 5,910 ₪ עבור בדיקות וחוות דעת ד"ר גורי (א.א.ג.). סכום זה בתוספת ריבית והצמדה מיום 29.4.11, עומד על סך של 6,496 ₪.

מעבר לאמור, עותר התובע לפיצוי בסך של 50 ₪ לחודש, בגין הוצאות רפואיות – ביקור רופא רגיל, רופא מומחה והשתתפות בטיפולים פיזיותרפיים. התובע עותר לפצותו בסך של 2,800 ₪ בגין תקופת העבר ובסך של 11,760 ₪ בגין תקופת העתיד. כן מבקש לפסוק פיצוי גלובלי, למקרה שיהיה עליו לקבל טיפולים אצל פסיכיאטר פרטי.

עוד מבקש התובע, הואיל ואין לו רכב על שמו וספק אם יוכל לנהוג במצבו, לפסוק לו פיצוי בגין נסיעות. לתובע קבלות בגין רכישת כרטיסי חודשי חופשי בסך של 4,536 ₪ (252 ₪ כל כרטיס), אך מבקש לפסוק לפי 150 ₪ לחודש בגין העבר, 8,400 ₪ סה"כ, ולפי סך של 50 ₪ לחודש לעתיד, סה"כ 11,760 ₪.

אינני מקבלת את הטענה כי יש לקבוע פיצוי גלובלי עבור פסיכיאטר פרטי, אך מקובלת עלי הטענה, כי התובע נדרש לשלם השתתפות עצמית לטיפולים הרפואיים. עוד מקובלת עלי הטענה כי התובע נמנע מנהיגה, בוודאי סמוך לתאונה, וכי נדרש לנסוע בתחבורה ציבורית ולכן, הנני קובעת סכום גלובלי בגין הוצאות נסיעה וטיפולים, לעבר ולעתיד, בסך של 4,000 ₪.

סה"כ – הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, לרבות חוות דעת מומחים – סך של 10,496 ₪.

4.7 כאב וסבל

בהתאם לגיל התובע – בן 52 בעת התאונה - והנכות הרפואית שנקבעה לו – 16.4% - הפיצוי בגין רכיב זה עומד על סך של 23,966 ₪.

5. סוף דבר

לאור כל האמור בפסק דין זה, הנני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 228,260 ₪ לפי החישוב הבא:

אובדן השתכרות בעבר – 41,577 ₪

אובדן השתכרות לעתיד – 134,746 ₪

פנסיה - 13,475 ₪

עזרת צד ג' – 4,000 ₪

הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות – 10,496 ₪

כאב וסבל – 23,966 ₪

סה"כ – 228,260 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% (29,674 ₪) ומע"מ עליו כדין (5,341 ₪) ובסך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 263,275 ₪ וכן תישא במלוא אגרת בית המשפט.

כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום ולא- יישאו ריבית והצמדה עד לתשלומם בפועל.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

ניתן היום, ב' כסלו תשע"ה, 24 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה