לפני שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כבוד ס. הנשיא, השופט וגנר) בת"א 48641-05-10 מיום 12.2.14.

רקע כללי -

1. עו"ד הגב' שרונה עמרן (להלן: "הלקוחה"), ניהלה חשבון בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). בין היתר, בחשבון הבנק היה ללקוחה תיק ניירות ערך אשר שוויו בתחילת חודש מאי 1996 היה בסך של כ-29,000 ₪ (להלן: "תיק ניירות הערך").
2. בשנת 1996, בשל חובות שהיו ללקוחה כלפי הבנק וקשיי גבייה, הגיש הבנק כנגד הלקוחה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 8628/96) על סכום של כ-30,000 ₪.
3. תביעה זו התבררה בפני כבוד השופט רקם (כתוארו אז) ותכונה להלן: "התיק משנת 1996".
4. במסגרת התיק משנת 1996, הבנק הטיל עיקול על תיק ניירות הערך של הלקוחה. בשלב הראשון ניתן פסק דין לטובת הבנק כנגד הלקוחה, במעמד צד אחד, לאור אי הגשת בקשת רשות להגן. ביולי 1996, פסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, ושוב הוטלו עיקולים על נכסי הלקוחה, לרבות תיק ניירות הערך, רכבים ועוד. תיק ניירות הערך נפדה והועבר לכיסוי חובה של הלקוחה במהלך כמה ימים, בסוף יוני – תחילת יולי 1996.
5. בשנת 1999 הגישה הלקוחה בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד בתיק משנת 1996, בטענה שהמסירה של כתב התביעה לא בוצעה כדין, ולכן לא הוגשה בקשת רשות להגן. בקשת הלקוחה לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר התקבלה, ניתנה לה רשות להגן והמחלוקת שבתיק משנת 1996 המשיכה להתברר בפני כב' השופט רקם.
6. ביום 1.6.2003 ניתן פסק דין בתיק משנת 1996 והתביעה של הבנק נדחתה כנגד הלקוחה, הואיל ובית המשפט קבע שהבנק לא הוכיח כדבעי את החוב הנטען של הלקוחה, וזאת תוך חיוב הבנק בהוצאות בסך 10,000 ₪ לטובת הלקוחה.
7. במסגרת הסיכומים בכתב שהגישה הלקוחה בתיק משנת 1996, היא אף דרשה שהבנק ישיב לה את הכספים שהיו בתיק ניירות הערך ואשר נפדו. כב' השופט רקם קבע בפסק הדין כי "המדובר בנימוק הגנה שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד" (עמ' 29 לפסק הדין, שורה 13), כי היה על הלקוחה להסביר חד משמעית בכתב ההגנה כי בכוונתה להגיש תביעה שכנגד בהקשר זה (ואולי לשלם אגרה), כי הטענה עלתה רק בסיכומים ללא שהבנק יכול היה להשיב עליה כדבעי, ולכן הוא לא יכול לקבל את הדרישה להורות לבנק להשיב את הכספים שהיו בתיק ניירות הערך.
8. בעקבות פסק הדין כאמור, הלקוחה פנתה לבנק בדרישה שיושבו לה הכספים שהיו בתיק ניירות הערך, אך הבנק סירב להשיב לה את הכספים ואף סירב לשלם את ההוצאות שנפסקו לטובתה בתיק משנת 1996.
9. ביום 13.5.2004 הלקוחה פתחה תיק הוצאה לפועל כנגד הבנק בכל הנוגע להוצאות כאמור.

התביעה בבית המשפט קמא –

1. חלפו ועברו עוד כמה שנים וביום 30.5.2010 הגישה הלקוחה את התביעה שהתבררה בבית המשפט קמא, להשבת הכספים שהיו בתיק ניירות הערך.
2. בכתב התביעה טענה הלקוחה כי על הבנק להשיב לה את הכספים שהיו בתיק ניירות הערך בתוספת ריבית שתחושב לפי ריבית הפיגורים של החשב הכללי או לפי הריבית המירבית הנהוגה אצל הבנק - וזאת משנת 1996 ועד מועד הגשת התביעה בשנת 2010. עוד דרשה הלקוחה שהבנק יפצה אותה בגין הנזקים שנגרמו לה לאחר שהתקבל כנגדה פסק הדין במעמד צד אחד בתיק משנת 1996, בגין נזקים שנגרמו לה עקב הטלת העיקולים בתיק זה, לרבות בגין עגמת נפש מרובה, בסך של 50,000 ₪. בנוסף דרשה הלקוחה פיצוי בגין "נזקים ישירים או עקיפים מכוח דיני הבנקאות או דיני החוזים או דיני הנזיקין או דיני עשיית עושר ולא במשפט".
3. הבנק טען מקדמית כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת ההתיישנות שכן לשיטתו עילת התביעה (להשבת הסכום שהיה בתיק ניירות הערך) התגבשה כבר בשנת 1996. עוד טען הבנק כי יש לסלק את התביעה על הסף גם מחמת שיהוי ומעשה בית דין. לגופה של התביעה, טען הבנק כי אין מקום לחייב אותו להשיב את הכספים ללקוחה, ולמצער – כי יש להשיב את הכספים בערכם הנומינלי, ולכל היותר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"). בנוסף, נטען כי אין כל מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש.

פסק הדין של בית המשפט קמא –

1. בית המשפט קמא מצא לנכון לקבל את תביעת הלקוחה.
2. בקליפת האגוז יאמר כי בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות של הבנק, כמו גם את טענת השיהוי ומעשה בית הדין כטענות סף, אם כי התייחס לסוגיית השיהוי בהמשך. בית המשפט קבע כי הבנק חייב להשיב ללקוחה את הכספים שהיו בתיק ניירות הערך ואשר נפדו לצורך כיסוי החוב, אשר נקבע מאוחר יותר שלא היה. בית המשפט קמא קבע עוד כי יש להשיב את הסכומים בתוספת הפרשים בהתאם לחוק משנת 1996, וכי יש אף לפצות את הלקוחה בסכום של 30,000 ₪ בגין עגמת נפש – והכל בתוספת הוצאות משפט בגין שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מהסכומים שנפסקו בתוספת מע"מ.

הערעורים הנוכחיים -

1. הלקוחה הגישה ראשונה את ערעורה על פסק הדין קמא. בהודעת הערעור, כמו גם בדיון שהתקיים היום, טוענת הלקוחה כי מן הראוי היה לפסוק לטובתה פיצויים עונשיים וריבית בשיעור גבוה בהרבה מאשר הריבית על פי החוק, כגון ריבית פיגורים של החשב הכללי או ריבית מירבית כפי שנהוגה בבנק.
2. הבנק הגיש את הערעור השני בזמן. בהודעת הערעור, כמו גם בדיון שהתקיים היום, טוען הבנק כי מן הראוי היה לדחות את התביעה מחמת ההתיישנות או מחמת מניעות והשתק, ולחלופין כי מן הראוי היה לדחות את התביעה שכן לא הוכח שללקוחה נגרם נזק זה או אחר. טענות חלופיות נוספות מטעם הבנק היו שאף אם יש להורות על השבת הסכומים ללקוחה, אזי שיש להסתפק בסכום הנומינלי, כי אין מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש, ולחלופין כי יש לייחס ללקוחה רשלנות תורמת בשיעור של 100%.

דיון והכרעה -

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים עמדתי היא כי דין שני הערעורים להידחות. אתייחס לטענות הצדדים בהתאם לסדר הופעתן.

ערעורה של הלקוחה -

1. אי פסיקת פיצויים עונשיים – בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט קמא (נספח 3 לתיק המוצגים מטעם הלקוחה) אין כל זכר לדרישה לקבלת פיצויים עונשיים. אמנם נטענות טענות חריפות כלפי הבנק, לרבות לגבי חוסר תום לב והפרת חובות נאמנות, אך אין דרישה לפיצוי עונשי בכתב התביעה. עיון בסיכומים שהוגשו מטעם הלקוחה לבית המשפט קמא (נספח 2 לתיק המוצגים מטעמה) מראה שאף שם אין טענה לגבי פיצוי עונשי (להבדיל מהמונח "ריבית עונשית" שהינו דבר שונה לגמרי). בוודאי שאין בנמצא טענה מפורטת באשר לנסיבות אשר מצדיקות פיצוי נדיר ומיוחד שכזה.
2. למעשה הדרישה לפיצויים עונשיים ככאלו, מופיעה לראשונה בהודעת הערעור תוך הפנייה לסעיף 15 לפסק הדין של בית המשפט קמא, שם נקבע כי הלקוחה "לא הצליחה להוכיח כי במקרה זה יש לפסוק פיצויים עונשיים" כנגד הבנק. העובדה שבית המשפט קמא התייחס באותו סעיף (עמ' 10 ש' 32-33) למונח "פיצויים עונשיים" (תוך דחיית הטענה) אינה יכולה להקים יש מאין. ככל שהלקוחה לא תבעה ראש נזק שכזה באופן ספציפי בכתב התביעה, לא היה מקום להעניק לה פיצוי בהקשר זה – וכך קבע בית המשפט קמא.
3. מעבר לכך, בדין קבע כבוד בית המשפט קמא שבמקרה זה הלקוחה לא הצליחה להוכיח את זכאותה לפיצויים כגון אלו (ואפנה למבחנים באשר לפסיקת פיצוי בראש נזק שכזה – אשר לא התקיימו במקרה דכאן, וראו את ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין ז"ל (15.4.2012) והאסמכתאות שם).
4. אשר על כן, יש לדחות מכל וכל את הערעור לגבי אי פסיקת פיצויים עונשיים.
5. אי פסיקת ריבית חריגה או ריבית מירבית – אזכיר כי בית המשפט קמא פסק לטובת הלקוחה השבה בתוספת הפרשים מכח החוק "בלבד", משנת 1996 ועד מועד מתן פסה"ד בשנת 2014. לא מצאתי שיש כל מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה הלקוחה לא הוכיחה את זכאותה לפסיקת ריבית בשיעור גבוה יותר מאשר השיעור שנקבע – לאור מכלול הנסיבות.
6. ראשית, העובדה שהוצגו טבלאות שמהן ניתן ללמוד מהי הריבית שהבנק גובה מהלקוחות שלו בגין יתרות חובה – אינה שקולה להוכחת הנזק שנגרם ללקוחה. היה עליה להוכיח שנגרם לה נזק ששווה ערך לריבית שגובה הבנק, והיא לא הוכיחה זאת. הלקוחה לא טענה (וממילא לא הוכיחה) שבגלל שהכספים לא הושבו לה במשך כל השנים מאז 1996, אזי שהיא נכנסה ליתרת חובה בבנקים אחרים, או בבנק הרלבנטי, או שנאלצה לקחת הלוואות, או שנאלצה למצוא אפיקי מימון אלו או אחרים – אשר במסגרתם שילמה היא ריבית בשיעור זה או אחר. הלקוחה לא הוכיחה מה השימוש שהיתה עושה בכספים – לו היו מושבים לידיה מוקדם יותר, ויש לראות כי אם הם היו מופקדים בבנק בחשבון עו"ש "רגיל", יתכן והתשואה היתה נמוכה מאשר התוספות מכח החוק. בכל אופן, בית המשפט קבע כי הלקוחה לא הוכיחה כלל וכלל איזה נזק כספי נגרם לה עקב כך שאותו סכום של כ-29,000 ₪ הוחזק בידי הבנק זמן כה ממושך (עמ' 10 שורה 31, עמ' 11 שורות 4-5 ושוב בשורות 18-23) – וקביעה זו מבוססת כדבעי. במיוחד אפנה לכך כי בתיק לא הוגשו תצהירי עדות ראשית, לא התקיימה ישיבת הוכחות והצדדים הסתפקו בהגשת מסמכים וסיכומים בכתב. אין במסמכי התביעה ולו בדל של ראיה לגבי נזקים ספציפיים שנגרמו ללקוחה, למעט אותה טבלה ממנה ניתן ללמוד על שיעורי הריבית שגובה הבנק מלקוחותיו. במצב דברים זה, ברי כי בדין נקבע שהלקוחה לא הוכיחה נזק קונקרטי בשיעור של ריבית חריגה או מירבית וכו'.
7. שנית, העובדה שהבנק גובה מלקוחותיו ריבית בשיעור מסוים אינה מלמדת על כך שעליו להשיב להם כספים עם ריבית באותו שיעור, במיוחד שאין הוראות שכאלו במסמכי ההתקשרות שבין הבנק לבין הלקוחות. בהקשר זה, יש אף לאמץ את עמדת בית המשפט קמא אשר דחה את טענת הלקוחה בדבר "עשית עושר שלא במשפט". הלקוחה טענה לגבי נושא זה כי יש לפסוק לטובתה הפרשי ריבית בשיעור הריבית שהבנק גובה מלקוחותיו שביתרת חובה, שכן הבנק השתמש בכסף שלה למתן הלוואות ללקוחות אחרים וכי גבה מאותם אחרים ריביות בשיעורים גבוהים – ולכן, יש לפצותה בשיעור העושר שעשה הבנק שלא כדין. בית המשפט קמא קבע כי טענה זו לא הוכחה ברובד העובדתי וכי אין לה תקומה ברובד המשפטי – ואף בכך אין להתערב. לא הוכח מה עשה הבנק באותם 29,000 ₪ ובוודאי שלא הוכח כי הוא גבה מלקוחות אחרים ריבית בשיעור זה או אחר תוך שימוש בסכום כאמור. מעבר לכך, גם עילה זו לא פורטה כדבעי בכתב התביעה, לא נתמכה באסמכתאות לגבי ה"עושר" הספציפי – ונדחתה בדין.
8. שלישית, צודקת הלקוחה שטוענת כי לבית המשפט קמא היתה סמכות להורות על שיעור ריבית זה או אחר, דא עקא שבית המשפט קמא לא קבע כי אין לו סמכות כאמור, אלא קבע שהוא לא מוצא שיש מקום להפעיל את אותה סמכות, כפי שמבקשת הלקוחה. למסקנה זו אני מצטרפת.
9. רביעית, בית המשפט נתן את דעתו לשיהוי המשמעותי במקרה זה, דהיינו לפרק הזמן הארוך שחלף בין המועד שבו היה על הבנק להשיב ללקוחה את הכספים לבין המועד שבו היא הגישה את התביעה, ומצא לנכון לזקוף לחובתה את השיהוי באופן חלקי, גם בהיבט זה של שיעור הריבית שתתווסף לסכום שיש להשיב.
10. אשר על כן, אין להתערב בפסק הדין קמא בכל הנוגע לנושאים הנ"ל ויש לדחות את הטענות של הלקוחה לפיהן בית המשפט קמא "קיפח" אותה עת הוסיף לסכום שיש להשיב לה "רק" הפרשים מכח החוק (ולא ריבית בשיעור גבוה יותר).

ערעור הבנק –

1. התיישנות ושיהוי – טוען הבנק שמן הראוי היה לסלק את התביעה על הסף הואיל והיא התיישנה, שכן עילת התביעה שעניינה השבה, התגבשה כבר בשנת 1996, כאשר בוטל פסק הדין שניתן בהעדר לטובת הבנק.
2. עמדתי היא שאין מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה בנסיבות המיוחדות של התיק דכאן עילת התביעה לא התיישנה.
3. בית המשפט קמא קבע כי לאחר פסק הדין בתיק משנת 1996 סברה הלקוחה כי הבנק יכבד את פסיקתו של כב' השופט רקם, ישיב לה את הכספים וישלם לה את ההוצאות שנפסקו. עמדתו היא כי ניתן היה להניח במשך פרק זמן סביר כי הבנק יפעל כאמור – וכי רק לאחר שהלקוחה הבינה שהבנק אינו מתכוון לכבד את פסק הדין – התגבשה עילת התביעה. בית המשפט קמא סבר כי המועד בו נאלצה הלקוחה לפתוח את תיק ההוצל"פ לגביית ההוצאות – בשנת 2004 – הוא המועד בו התגבש הצורך לנקוט בהליכים כנגד הבנק ולכן זהו המועד הרלבנטי לצורך תחילת מניין ההתישנות.
4. לעניות דעתי, הקביעה כאמור מעוררת קושי. ככל שעילת תביעה מתגבשת במועד מסוים, לא בטוח שאפשר לראות את "נקודת הייאוש" כנקודת הזמן המחייבת לצורך בחינת שאלת ההתישנות. אם הבנק היה חייב לשלם ללקוחה סכום זה או אחר, יש לבדוק מהו היום בו קמה אותה חובה ולא מהו היום שבו הבינה הלקוחה שלא יהא מנוס אלא לנקוט בהליכים משפטיים.
5. עם זאת, עמדתי היא כי בדין נקבע שהתביעה לא התיישנה – שכן המועד הרלבנטי אינו ביטול פסק הדין בהעדר בשנת 1999 אלא מועד מתן פסק הדין של כב' השופט רקם – ביום 1.6.2003. רק במועד זה התגבשה החובה של הבנק להשיב את הכספים, שכן עד אותו יום היתה קיימת האפשרות שהבנק יזכה בתביעה (ואז לא היה מקום לדרוש השבה כלל וכלל) ועד אתו יום ניתן היה לקוות שכב' השופט רקם יורה על השבה כחלק מפסק דינו (תקווה שנגוזה, כאשר נקבע שעסקינן בטענת הגנה). למעשה, קביעתו של כב' השופט רקם לגבי כך שמן הראוי להגיש תביעת השבה נפרדת – היא זו שקבעה, במובן מסוים, את המועד להתחלת מרוץ ההתיישנות לגבי תביעה שכזו. היות וחלפו שבע שנים פחות יומיים – התביעה לא התיישנה.
6. מעבר לכך, אני מצטרפת בפה מלא לקביעת בית המשפט קמא לפיה לא יעלה על הדעת לדחות את התובענה מחמת ההתיישנות ולא לחייב את הבנק להשיב את הכספים, בסיטואציה המיוחדת שבה עסקינן. לשיטתי (וכך אף סבר בית המשפט קמא), היה על הבנק להשיב את הכספים ללקוחה ביוזמתו, מיד לאחר שתביעתו נדחתה במסגרת פסק הדין בתיק משנת 1996, ולא להמתין עד אשר הלקוחה תיאלץ להגיש כנגדו את התביעה קמא. אמנם הלקוחה השתהתה שנים רבות (אולי בתקווה שהבנק ימצא לנכון לעשות את הדבר הנכון) - אך דומה שיש קושי משמעותי לקבל את טענת ההתיישנות, אשר משמעותה היא שהבנק לעולם לא יצטרך להשיב ללקוחה את הכספים שברור שעליו להשיב לה (לאחר שתביעתו נדחתה).
7. טעם נוסף לדחיית טענת ההתיישנות, כפי שקבע בית המשפט קמא, היה שהבנק לא סבר לרגע שהלקוחה וויתרה על דרישת ההשבה, לא שינה את מצבו לרעה ולא הניח שלא תוגש תביעה – ובכך יש כדי לשמוט את אחד מהצידוקים למגבלת ההתיישנות.
8. לכן, טענת ההתיישנות נדחתה בדין. מאותה סיבה אף לא מצאתי להתערב במסקנת בית המשפט קמא אשר קבע כי אין מקום לסלק על הסף את התובענה מחמת שיהוי. בית המשפט נתן את המשקל הראוי לסוגיית השיהוי בהתייחסותו לנושא הפרשי ההצמדה והריבית ולא אחזור על הדברים שכבר פורטו מעלה.
9. מעשה בית דין - הבנק טוען שבפסק הדין משנת 1996 מגולמת קביעה בדבר אי זכאותה של הלקוחה להשבת הכספים וכי קביעה זו מהווה מעשה בית דין. בית המשפט קמא דחה טענה זו, ובצדק. קביעתו של כבוד השופט רקם לא הייתה שהבנק לא צריך להשיב את הכספים ללקוחה, או כי אין לה עילת תביעה בכל הנוגע לכספים אלו. נהפוך הוא. בית המשפט קבע שמן הראוי להגיש תביעה נפרדת לגבי הכספים, שכן לא ניתן להורות על השבת כספים כאשר אין תביעה שכנגד וכאשר הטענה מועלית כטענת הגנה בלבד. הניסיון לטעון שאותה אמירה יכולה לחסום את הדרך מלפני הלקוחה מהגשת התביעה שהתבררה בבית המשפט קמא – הינו ניסיון שיש לתהות באשר למניעיו. עמדתי זו משתלבת עם גישתי בסוגית ההתיישנות.
10. פסיקת הפרשי הריבית וההצמדה - בניגוד לטענת הלקוחה, לפיה מן הראוי היה לפסוק לזכותה הפרשי ריבית "עונשית" או ריבית חריגה או ריבית מירבית, אזי שהבנק טוען שלא היה מקום לפסוק ריבית בכלל אלא להורות על השבה נומינלית של הסכומים.
11. מוטב היה שלא להעלות טענה שכזו. לא יתכן שהבנק סבור שיש אפשרות להשיב למי מלקוחותיו (ובכלל) סכומים נומינליים, שעה שמדובר בכספים שנלקחו עוד בשנת 1996.
12. לגבי טענת הבנק לפיה הלקוחה עצמה ביקשה שתיפסק לטובתה ריבית רק מיום 5.5.1999 ולא משנת 1996 – אפנה לכך שמעיון בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט קמא עולה בבירור שהאמור בסעיף 18(א) הינו טעות קולמוס, והכוונה היתה לפסיקת ריבית משנת 1996 (וראו את נספח ה' לכתב התביעה שם מפורטות תנועות פדיון תיק ניירות הערך בימים 25.6.96 ועד 3.7.1996).
13. לכן, דין הטענות של הבנק בהקשר זה להידחות, כפי שעשה בית המשפט קמא.
14. פיצוי בגין עגמת הנפש - טוען הבנק כי לא היה מקום לפסוק לטובת הלקוחה פיצוי ברכיב זה במקרה הנוכחי. לשיטתי קביעת בית המשפט קמא בהקשר זה הייתה ראויה ושיקפה את מורת רוחו מהתנהלות הבנק, שהיתה מקוממת, ואכן גרמה לכעס רב ועוגמת נפש ללקוחה, וראו כי עד עתה לא הצלחתי להבין מדוע הבנק לא הסכים להשיב את הכספים במשך תקופה כה ארוכה. אמנם המדובר בפסיקה לא שגרתית, אך הנסיבות הצדיקו זאת.
15. יתרה מכך. פסיקת הפיצוי בראש נזק זה מאזנת במובן מסוים את הטרוניות של הלקוחה בכל הנוגע לחלוף הזמן. אמנם לא ניתן להשוות בין פיצוי ברכיב כגון תוספת ריבית לבין פיצוי ברכיב כגון עגמת נפש; ואמנם המדובר בשני ראשי נזק שלכאורה אינם קשורים האחד לשני – אלא שנדמה לי שבמקרה מיוחד זה דווקא יש קשר בין השניים, וכבוד השופט קמא, כאשר לקח בחשבון את מכלול הנתונים, ביצע במובן מסוים איזון כאמור.

סיכום -

1. אשר על כן, לאור המקובץ, דין שני הערעורים להידחות, ללא צו להוצאות. יש להשיב לצדדים את הערבונות שהופקדו – ככל שהופקדו – באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ד, 01 יוני 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה