בפניי תביעה שהוגשה ע"י סאלח מחמוד מחאמיד (להלן: "התובע") כנגד מוסבאח קאסם עטייה מחאמיד (להלן: "הנתבע") למתן צו הריסה לכל מבנה ו/או קונסטרוקציה ו/או כביש אספלט ו/או כל בניה שבוצעה בחלקה 3 בגוש 20355 (להלן: "חלקה 3") לרבות לכל המבנים בחלקה 2 הסמוכה (להלן: "חלקה 2") אשר נמצאים במרחק שפחות מ-3 מטר מגבול החלקה 2 עם חלקה 3; כמו כן מבוקש סילוק יד הנתבע ו/או מי מטעמו מחלקה 3 וכן עותר התובע לפיצוי כספי לצורך השבת מצב חלקה 3 לקדמותה, לרבות פיצוי על עקירת עצי זית ועצי תאנה שהיו נטועים בחלקה 3 ונכרתו בעטיה של הסגת הגבול.

הרקע:

חלקה 3 וחלקה 2 הינן חלקות סמוכות. התובע הינו בעלים של חלקה 3 אותה קיבל מאביו עוד בשנת 1996, כאשר הרישום בוצע בשנת 2008.

טענת הנתבע כי לא הוכחה בעלותו של התובע בחלקה 3 אני דוחה, וכבר עתה אציין כי הנתבע הירבה בהליך בטענות והכחשות, חלקן ללא כל בסיס ועיגון ראייתי, ועל המשמעות של התנהלותו זו אשוב להידרש בהמשך.

לדידי הוכח כי התובע בעלים של חלקה 3 הן בעדותו, שלא נסתרה, אשר נתמכה בעדות עדים ובמסמכים, חלקם עדים מטעם הנתבע, והן בשים לב לפלוגתא פסוקה בסוגיה זו הנלמדת מפסק דין בין אותם בעלי דין בת"א 666/08 (מחוזי חיפה) סאלח מחמוד מחאמיד נ' קסאם עטייה מחאמיד ומוסבח קאסם מחאמיד, שניתן ע"י כב' השופט יצחק כהן ביום 21.3.10 (להלן: "פסק דין בת"א 666/08") שם נקבע בסעיף 3, כדלקמן:

"חלקה 2 גובלת בחלקה 3, ומצויה צפונית לחלקה 3, שבבעלות התובע";

וכן נקבע:

"התובע הוא הבעלים הרשום, בשלמות, של חלקה 3".

הנתבע, כעולה מעדותו, ירש ביחד עם אחיו את הבעלות בחלק מחלקה 2 בשטח של כ-18 דונם. לדבריו הוא ואחיו טרם חילקו את החלקה האמורה ביניהם, הגם שאביו ייחד לו את החלק הגובל בחלקה 3, שם הקים את ביתו (ר' עמ' 36-37 לפרוטוקול).

בקצירת האומר מבוססת התביעה דנן על טענות התובע לפיהן הנתבע בעת בניית ביתו פלש לשטח של חלקה 3 שבבעלותו, וכן בנה בחלקה 3 מחסן וביצע עבודות הכנה להקמת מבנה נוסף (להלן: "מבני עזר"). עוד טוען התובע כי הנתבע סלל כביש אספלט בתוך חלקה 3, בו הוא משתמש לצורך הגעה לביתו.

בתחילת ההליך עתר הנתבע לדחיית התביעה על הסף משום השתק פלוגתא והשתק עילה וזאת בשל פסק דין בתביעה דומה שהתנהלה בין הצדדים ואשר נדחתה ע"י כב' השופט י' כהן בת"א 666/08, האמור לעיל.

הסוגיה נדונה בפני כב' השופטת ת' שרון-נתנאל, כרשמת, ונקבע כי אין למצוא השתק פלוגתא עת לא נקבעה בפסק הדין האמור קביעה פוזיטיבית בשאלה האם הסיג הנתבע את גבול חלקת התובע, וכלשון כב' השופט י' כהן:

"ואולם, כדי שניתן יהיה לבסס ממצא עובדתי בדבר פלישה שכביכול בוצעה על ידי הנתבע מס' 2 לחלקה 3, היה על התובע להגיש חוות דעת של מודד מוסמך, שבדק את המקום ומצא שהנתבע מס' 2 אכן פלש לתוך החלקה. התובע צרף לחוות דעתו מסמך שכונה על ידו "מפה מצבית", שלטענתו הוכנה על ידי מודד מוסמך, אך הנני סבור שבכך אין די. המודד שערך את המפה לא הוזמן להעיד ולא ניתנה לנתבע מס' 2 הזדמנות לחקור אותו... על כן, בהסתמך על עדויותיהם של התובע ועדיו לא ניתן לבסס ממצא עובדתי בדבר פלישת הנתבע מס' 2 לחלקה 3, ואף אם אניח שקיימת פלישה של הנתבע מס' 2 לחלקה 3, לא ניתן להגדיר את עומקה ולקבוע מה הפעולות שעל הנתבע מס' 2 לבצע כדי לתקן את הפלישה".

כמו כן הוסיפה כב' השופטת ת' שרון-נתנאל וקבעה כי אין למצוא בהליך שהתקיים בפני כב' השופט י' כהן השתק עילה, משום שמדובר בעוולה נמשכת ומתחדשת ולדבריה "כל זמן שהפלישה אינה מסתיימת והבניה אינה מסולקת קיימת למשיב עילת תביעה" וכן נקבע, כדלקמן;

"אין ממש בטענת ב"כ המבקש לפיה אם תתקבל טענת המשיב לעולם לא יהיה סוף לדיונים. לא כך הדבר וזאת, בשל הקשר הקיים בין השתק העילה והשתק הפלוגתא, במובן זה שאילו היה נקבע בפסק הדין ממצא פוזיטיבי לפיו המבקש לא הסיג את חלקת המשיב, היה המשיב מושתק (השתק פלוגתא) מלתבוע שוב בעילה של הסגת גבול. ממצא פוזיטיבי כזה, לגבי הפלוגתא שבמחלוקת, היה חוסם, לצמיתות, עילתו של המשיב לתבוע בהסגת גבול, שכן אם לא בוצעה הסגת גבול, פשיטא – שלמשיב כלל אין עילה ובמקרה כזה לא ניתן לומר, כפי שנאמר כאשר קיימת עוולה של הסגת גבול, שכל רגע מקים עילה חדשה.

מאחר שבענייננו, לא נקבע בפסק הדין ממצא פוזיטיבי לפיו לא בוצעה הסגת גבול, לא ניתן לשלול טענה לפיה בכל רגע מבצע המבקש הסגת גבול בחלקת המשיב ויש לומר שענין זה טרם התברר.

לפיכך, כל רגע מצמיח למשיב, לכאורה, עילה חדשה, בגינה רשאי הוא לתבוע, זאת, כמובן, כל עוד לא נקבע ממצא פוזיטיבי בשאלה אם אמנם הסיג המבקש את גבול חלקת המשיב".

בשולי החלטת כב' השופטת ת' שרון-נתנאל הוצע לתובע למחוק את העילה הכספית שאינה בסמכותו של בית משפט זה, שעניינה פיצוי על נזק שנגרם לחלקה 3 בגין הסגת הגבול של הנתבע.

בעקבות הערת בית המשפט נמחק הסעד הכספי לבקשת התובע ואף נקבע כי מאחר והסמכות העניינית בסעד הכספי מסורה לבית משפט אחר, אין צורך בבקשה לפיצול סעדים (החלטה מיום 28.4.11).

יצוין, כי לעובדה שהעתירה לפיצוי כספי על הנזק שנגרם בשטח חלקה 3 נמחקה, תהא השלכה על הצווים שיינתנו על ידי, כפי שיפורט להלן.

אשר לסוגיה של השתק עילה מצאתי להוסיף כי לשיטתי, אין הנתבע יכול להישמע בטענה להשתק עילה, משום התנהלותו הן בהליך בפני כב' השופט י' כהן והן בהליך בפניי. דומה כי מי שמתנהל בדרך עקלקלה ובחוסר תום לב במובנו הרחב, בנסיבות בהן מועלות טענות שנסתרות אפילו ע"י עדיו, לרבות הטענה כי אין לקבל את תביעת התובע לפיה מבני העזר וכן כביש האספלט, המוביל לביתו ומשמש אותו, הינם בחלקתו, אינו יכול להישען על הטענה להשתק עילה. ר' האמור בספרה של המלומדת ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי, תשנ"א-1991 החל מעמ' 598 ובעמ' 625.

לדידי, יש מקום לסטות במקרה דנן מהכלל של מעשה בית דין ולהפעיל את שיקול הדעת המסור לבית המשפט מטעמים של צדק, כאשר הפעלה דווקנית ובלתי גמישה עשויה לגרום עוול לבעל דין המוצא עצמו קשור במעשה בית דין, שהורתו בעוולה ובהכחשה בעלמא של זכויותיו, ע"י הצד שכנגד (הנתבע).

אין מקום לקביעת השתק עילה תולדה של מעשה בלתי צודק במשפט; על כן, ומשום תקנת הציבור אני מעדיפה במקרה דנן הטרדה נוספת של צד (הוא הנתבע) על פני סכנה של עיוות דין עקב טענה בלתי ראויה של הנתבע, כי לא הסיג גבול חלקה 3 לרבות בכביש שקיים במקום כשאין מן דפליג, לרבות גרסת עדים שהוזמנו ע"י הנתבע, כי למצער הכביש נסלל בחלקה 3, חלקת התובע.

ובמה דברים אמורים?

הסגת גבול הנטענת לחלקה 3 והטענה לסילוק יד (סעיף 16(ב) לכתב התביעה);

דיון בבקשה לסילוק יד ולצו הריסה מחייב תחילה דיון בשאלה האם הסיג הנתבע את גבול חלקתו של התובע.

התובע טוען כי הנתבע הסיג את גבולו, בחלקה 3, שבבעלותו.

לטענתו, הנתבע הקים בית, מחסן והכין כלונסאות למבנה נוסף שלא כדין וללא היתר, כאשר חלקם מצויים בתוך חלקה 3, כמפורט להלן;

א. בצד הצפוני של חלקה 3 יצק הנתבע משטח בטון בסמוך לכניסה לבית שנבנה על ידו, ואשר אליו מובילות מדרגות, כששטח הכניסה מתוחם בגדר מבטון, כל אלה בחלקם מצויים בחלקה 3.

ב. בחלקה 2 בנה הנתבע בית מבלי שנשמר מרחק של שלושה מטרים בגבול של חלקה 2 הגובלת בחלקה 3.

ג. בצד הצפוני של חלקה 3 הקים הנתבע מחסן אסכורית, שנכון לשמיעת הראיות פורק, אם כי משטח הבטון שישמש את המחסן על תילו עומד.

ד. בתחומי חלקה 3 יצק הנתבע יסודות וכלונסאות, הכנה למבנה.

ה. בתחומי חלקה 3 נסלל כביש אספלט שרוחבו 2 מטר ומיקומו לאורך חלקה 3 מצידה הצפוני, המשמש את הנתבע לצורך הגעה לביתו ברכב וברגל.

ו. בחלקה 3 מותקן פילר (ארון חשמל) המשמש לצורכי אספקת חשמל לביתו של הנתבע.

הראיות לקביעת הגבול בין חלקה 3 ובין חלקה 2;

לצורך הוכחת קו הגבול של חלקה 3 הסמוכה לחלקה 2, הוגשה חוות דעת מודד מוסמך, מר כליפה אברהם, שצירף לחוות הדעת מפה מצבית המתארת ומדגימה את הסגת הגבול שביצע הנתבע בתוך חלקה 3.

המומחה מטעם התובע התייצב לחקירה בבית המשפט אשר בתומה, סבורה אני, כי הוכחה והודגמה במפה מצבית טענת התובע בדבר הסגת הגבול בחלקתו, על כל רכיביה האמורים לעיל.

ב"כ הנתבע ביקש למצוא דופי בחוות דעת המומחה מטעם התובע, אך דומה כי את טענותיו יש לדחות. המומחה בעדותו אמנם אישר כי לצורך חוות הדעת נעזר בעובדים ממשרדו, הן מודד והן שרטטת, אלא שאין בכך כדי לפגום בחוות דעתו משהעיד כי את עבודתם אישר, בנסיבות בהן ביקר במקום מושא חוות הדעת, ועבר על העבודה שהכינו עובדיו עבורו.

חוות דעת המומחה מטעם התובע לא נסתרה, לא במסגרת עדותו ולא בחוות דעת נגדית מטעם הנתבע, אשר בחר בעלמא בהליך שבפניי, להמשיך את התנהלותו בת"א 666/08 האמור ולטעון כי כלל לא פלש לחלקה 3, וכי הכניסה לביתו, מבני העזר והכביש מצויים בחלקתו, חלקה מס' 2.

נכון הוא כי התובע ביקש לבנות גדר התוחמת את חלקתו (חלקה 3) ולגדר בתוכה את הכביש ומשטחי הבטון והכלונסאות, אך נתקל בהתנגדות של הנתבע כפי שהושמעה נגד פועלים שעבדו בשירותו, כך בחר התובע לעת הזאת להקים את הגדר, כשהוא משאיר את השטחים בהם הסיג הנתבע את גבולו מחוץ לגדר. דא עקא שבכך אין להסיק כי מוותר הוא על שטחים אלה או כי הוא מודה בקו גבול אחר מקו הגבול עליו הצביע המומחה מטעמו.

על דרך כוחנית בפתרון הסכסוך דנן תעיד אמירתו הלא ראויה של העד מטעם הנתבע, מר מחמוד מוחמד מחאמיד, בעדות בפניי לגבי פינוי השטחים שבפלישה בעמ' 35 לפרוטוקול:

"ש. לכן לא תרשה לאף אחד לסגור אותו?

ת. זה לא רק אני. זה גורם נזק להרבה אנשים.

ש. אם מחר יבוא סאלח עווד התובע ויחליט לסגור את הכביש הזה כי זה החלקה שלו, מה תעשה? תתנגד בכוח?

ת. בטח. הכביש לא ייסגר. זה לא רק אני. אתנגד במוח, לא בכוח. יש חוקים במדינה."

בעדות הנתבע בפניי, כאמור, טען בעלמא כי המבנים שבנה והכביש אינם מצויים בחלקה 3, וכלשונו בעמ' 37 לפרוטוקול:

"ש. למה לא התרחקת לפחות 3 מטר מהחלקה של התובע?

ת. חלקה שלו מהכביש למעלה ולא למטה. הכביש שבמחלוקת היא בחלקה 2. חלקה שלוש היא מהכביש ומעלה. הכביש הוא הגבול שבין החלקות. אני מתקן, הגדר היא גבול החלקות. איפה שהסכמנו. כלומר גבול החלקות הוסכם עם התובע ומוסטפא סוהיל שהוא עו"ד של העיריה."

אלא שבעדותו אין למצוא ולו קורטוב של אמת, לא רק מפני עדותו של המומחה מטעם התובע, אלא נוכח עדותם של העדים מטעמו אשר סתרו את דבריו אלה; כך למשל העיד העד מחמוד מוחמד מחאמיד בעמ' 32 לפרוטוקול, "ברחל בתך הקטנה", כי הכביש מצוי בחלקה 3 של התובע.

זאת ועוד, הנתבע מודה כי מחסן האסכורית פורק (עמ' 39 לפרוטוקול) וכי לא עשה לבנייתו ולבניית מבנים נוספים שהחל בהכנתם, ובכך ראיתי תוספת ראייתית, מעין "ראשית הודאה" מטעם הנתבע להסגת הגבול מטעמו וחיזוק לגרסת התובע, שהרי מדוע פירק את המחסן, ואם נהרס המחסן מעצמו, מדוע לא בנה אותו בשנית, אלא אם כן מדובר במבני עזר הממוקמים בחלקה 3.

לכל אלה, אציין את העובדה כי הנתבע לא הציג חוות דעת נגדית ואף לא הביא לעדות בעלי מקצוע שהעסיק מטעמו במועד בניית ביתו, לרבות אדריכל, מהנדס ומודד, כדי לתמוך בטענתו כי את ביתו ואת מבני העזר בנה בתחום חלקתו, והדבר אומר דרשני.

באלה הנתונים, אני קובעת כי משטח הכניסה לבית הנתבע, המדרגות המובילות אליו, הכניסה והגדר המקיפה אותו וכן הכלונסאות שנוצרו, כל אלה ממוקמים ברובם בחלקתו של התובע כעולה מהמפה המצבית; הוא הדין לגבי הפילר שהותקן ע"י חברת החשמל והכביש, אף הם מצויים בחלקת התובע, חלקה 3.

התובע, לשיטתי, הוכיח את הסגת הגבול בחלקתו, ולולא התנהלות הנתבע שהכחיש בעלמא ושלא כדין את דבר הפלישה, אף בניגוד לעדויות העדים מטעמו, תוצאות פסק הדין בת"א 666/08 היו שונות, ומכל מקום אין בהן, בנסיבות אלה, כדי להקים השתק עילה, כמבואר לעיל.

אציין כי אמנם מבנה העזר ומחסן האסכורית אינם עומדים על תילם, אך סימנים לקיומם או פעולות הכנה לבנייתם ניתן לראות ביסודות וביציקות משטח הבטון, שנותרו על פני השטח ומתחת לפני השטח.

אלא מאי, שמאחר ואין מבנים ומחוברים בחלקה 3, אף שנותרו בחלקה 3 משטח בטון ויסודות של אותם מבני העזר, שברובם מצויים בחלקה 3, אין לדידי להורות בצו על הריסתם, עת יכול התובע לנהוג בחלקתו (חלקה 3) מנהג בעלים, לרבות גידור שטח חלקה 3 על פי סימון המודד מטעמו, שטח שהינו כאמור ללא מבנים הבנויים עליו, כפי שביקש לעשות הלכה ולמעשה. הווה אומר משטח הבטון והכלונסאות אין לחייב את הריסתם בצו הריסה בהיותם על פני השטח ללא מבנה מעליהם, כאשר ברובם מצויים בחלקה 3 וזאת בעיקר, כשהתובע מבקש לתבוע בנפרד ובבית המשפט, לו הסמכות העניינית, את הנזק שנגרם לפני השטח בעטיים, ובכלל זה נזק בשל קיומה של יציקת משטח הבטון וקיומן של הכלונסאות.

דין דומה חל על משטח הבטון והמדרגות בכניסה לבית הנתבע, לרבות כביש אספלט הסלול לאורך הצד הצפוני בתוך חלקה 3, גם לגביהם לא אורה על הריסה בהיותם בגובה פני השטח, להבדיל מהגדר בפתח ביתו של הנתבע התוחמת את רחבת הכניסה והמצויה בחלקה 3, במיוחד כשאין בפניי חוות דעת קונסטרוקטור שיש בה כדי ללמד האם הריסה חלקית של שטח הפלישה בלבד, אין בה כדי לערער את יציבות הקרקע והמבנים הסמוכים, לרבות בית הנתבע.

ויודגש, דרך זו בה נקטתי עולה בקנה אחד עם דרכו של התובע שהשאיר את תביעתו בנוגע לפיצוי על הנזק שנגרם לחלקתו ובכלל זה נזק אשר כרוך בהסרת משטח הבטון או השארתו, תוך כדי מילוי אדמה מעליו, וכן השארת הכלונסאות המצויים בחלקה 3, כמו גם מילוי אדמה בצידן לצורך נטיעת העצים שנעקרו, להליך נפרד שיוגש.

הדברים מקבלים משנה תוקף לגבי הכביש, שיידון להלן, כשאין הוכחה כי נסלל ע"י הנתבע, הגם שמשמש את הנתבע לצרכיו ביחד עם בעלי מקרקעין אחרים, כטענתו.

את דרך הילוכי לא אסיים כאן, שעה שהנתבע הוסיף טענות שחלקן אמנם אינן עולות בקנה אחד עם טענתו כי לא היתה כל פלישה מטעמו לחלקה 3 וכי רחבת הבית שבנה, לרבות מבני העזר וכן כביש האספלט, אינם בחלקה 3.

חרף האמור והסתירות הפנימיות שבגרסאות הנתבע, אדון גם ביתר הטענות שהעלה הנתבע בסיכומיו.

זיקת הנאה:

משהובררה הבעלות על המקרקעין, מוטל הנטל על הנתבע להוכיח כי הוא מחזיק בחלקים מחלקה 3 כדין.

הנתבע טוען טענה והיפוכה; מחד טוען כי כביש האספלט מצוי בתחום חלקתו, ומאידך טוען לזיקת הנאה. משהטענה כי הכביש מצוי בחלקתו נדחתה על ידי, כאמור לעיל, אבחן עתה טענתו לזיקת הנאה, למרות הסתירה הפנימית בטענות אלה.

לטענת הנתבע רכש הוא זיקת הנאה בנסיבות בהן חלקה 3 כפופה לחלקה 2, בהתייחס לדרך אשר מצויה לאורך הצד הצפוני של חלקה 3, אשר משמשת את הבאים לביתו שבחלקה 2, בציינו כי גם אחרים בעלי חלקות אחרות משתמשים בדרך זו.

זיקת הנאה הנטענת עניינה יידון לגבי הכביש (הדרך) שבחלקה 3, שהרי רק לגביו ניתן לטעון לשעבוד מקרקעין להנאה שאין עימה זכויות להחזיק בהם (סעיף 5 לחוק המקרקעין), בשונה ממשטח הכניסה לבית, הגדר ומבני העזר, שם מדובר בחזקה במקרקעין, וממילא מוציאה החזקה את הזכות לזיקת הנאה.

ומכאן נשאלת השאלה, האם הנתבע הוכיח את זיקת ההנאה בדרך (בכביש)?

התשובה, כך אני קובעת, היא שלילית, ואנמק.

האפשרות לרכוש זיקת הנאה מכוח התיישנות, כפי הנטען בענייננו, מוסדרת בסעיף 94(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 הקובע, כדלקמן:

"מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה".

סעיף 94(א) האמור מבוסס על ההכרה בתחולת עיקרון ההתיישנות במקרקעין, המאפשר למשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה, להעלות טענת התיישנות מהותית המקנה לו זכות קניינית במקרקעין הכפופים. ר' ע"א 700/88 חוה אסטרחאן נ' זאב בן חורין, פ"ד מה(3) 720 בעמ' 734, שם נקבע כי זיקת הנאה מכוח התיישנות עניינה בשימוש נוגד, קרי שימוש שלא על דעתו של בעל המקרקעין:

"ניתן לומר, שתכונותיו היסודיות של שימוש, שמאפשר רכישתה של זיקת הנאה מכוח שנים, הן אלו: שהוא נוגד לזכות הבעלים של המקרקעין הכפופים; שהוא גלוי וחשוף לעין כול; שהוא נמצא בידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים; שמקורו אינו בזכות חוזית או בזכות אחרת שהוענקה על-ידי בעל המקרקעין הכפופים למשתמש.

ובענייננו;

הנתבע בכתב הגנתו טוען בסעיף 5, כדלקמן:

"...ביתו של הנתבע קיים בחלקה מס' 2 בגוש 20355 מזה שנים רבות מעבר לתקופת ההתיישנות. מבלי להודות בטענות התובע יצוין כי הדרך אשר נמצאת ליד ביתו של הנתבע הינה דרך קיימת עשרות שנים וכי עבודות האספלט בוצעו ע"י עיריית אום אל פחם ואף העירייה הניחה בה צנרת מים המשרתת את כל השכונה. הדרך משרתת כל המתגוררים בשכונה ומהווה המעבר היחידי לבתיהם לרבות הנתבע."

נמצא כי הנתבע הטוען לזיקת הנאה כבר בראשית ההליך, בהזדמנות הראשונה בה הטענה לזיקת הנאה נטענת על ידו, מדבר הוא על זיקת הנאה של "עשרות שנים" שאינה מגיעה לכדי 30 שנה, שאם לא כן, מדוע לא נקב בשנים המדויקות, ולמצער טען לזיקת הנאה של 30 שנה רצופות.

בתצהיר עדות ראשית, מנסה הנתבע לתקן את שהחסיר, בהצהירו כי כל חייו ומאז שזוכר את עצמו הוא ובני משפחתו עברו במקום, קרי יותר מ-30 שנה, וזאת לצורך עיבוד קרקע ומסיק זיתים, ללא התנגדות התובע או בעלי החלקה 3, שאת שמם אינו מזכיר, ומכאן נמצא כי גם עתה אין הוא מלמד האם יכלו הוא ומשפחתו לזכות בזיקת הנאה כלפי מן דהוא, הבעלים של חלקה 3 לאורך 30 שנה, שלא ברורה זהותם; תשתית הנדרשת לטענה של שימוש נוגד לזכות הבעלים.

הנתבע אמנם הביא עד מטעמו את מר מחמוד מוחמד מחאמיד לתמיכה בעדותו לאורך תקופת השימוש בדרך, אלא שלא מצאתי ליתן משקל לעדותו שעה שבתצהירו טען לזיקת הנאה בדרך האמורה בה השתמש מאז שזוכר את עצמו ויותר מ-30 שנה, כאשר בעדותו הגדיל לעשות כשטען לזיקת הנאה של 45 שנה, קרי תוספת של כ-50% לפרק הזמן הנטען על ידו קודם לכן, ללא כל הסבר וטעם, דבר אשר פוגם בעדותו, לדידי, ומקעקע אותה מן היסוד.

אי הוכחת זיקת ההנאה הנטענת ע"י הנתבע מקבלת חיזוק נוסף בעדות העד מר פאוזי פאהיד מחאמיד, גם הוא הוזמן כעד מטעם הנתבע, אשר העיד ללא תחכום כי אין לדבר בענייננו על דרך מוגדרת וברורה בחלקה 3 ועל שימוש בדרך כלשהי שנמשך על פני זמן.

באלה הנתונים, אני קובעת כי אין ללמוד על זיקת הנאה, כפי שהנתבע טוען לה במשך 30 שנה, וכלשונו של העד מר פאוזי פאהיד מחאמיד, בעמ' 29-30 לפרוטוקול:

"ש. אני שואל ספציפית לגבי הדרך המובילה לבית של הנתבע, האם כשהיית בחור צעיר עברת ממנה?

ת. אני עברתי מכל מקום.

ש. מהדרך הזו עברת?

ת. עברתי מפה ומשם, זה לא היה קיים. עברתי בדרך צדדית.

ש. מה לא היה קיים?

ת. מכל מקום הייתי עובר, מפה ומשם."

דא עקא, שהדרך הסלולה וכביש האספלט בחלקת התובע, אשר נסללו לפי עדות עדי הנתבע מר פאוזי פאהיד מחאמיד ומר מחמוד מוחמד מחאמיד לפני כ- 4 - 5 שנים (עמ' 30 לפרוטוקול ועמ' 32 לפרוטוקול בהתאמה) ולפי עדות סותרת של הנתבע לפני 14 שנה כשחידושה היה לפני 4 שנים, דומה כי אין להטיל על הנתבע את הריסתו, בנסיבות בהן טוען הנתבע, מבלי שדבריו הופרכו, כי הכביש נסלל במימון מספר בעלי חלקות סמוכות ולא על ידו ובמימונו, במיוחד שלא נדרשת הריסה לכביש הנמצא על פני השטח, שעצם הפיצוי לנזק שבקיומו יישאר לדיון בהליך אחר בתביעת פיצוי על נזק שנגרם לחלקה 3 בשל כך, ועל מי מוטל הנטל בתשלום הפיצוי.

באלה הנתונים, יוכל התובע כפי שקבעתי לגבי משטח הבטון והכלונסאות המצויים על פני השטח באותם החלקים שמצויים בחלקתו, לנהוג מנהג בעלים, לרבות גידור חלקתו כשהכביש בתוכו, בנסיבות בהן אני קובעת כי יש לדחות את טענות הנתבע לזכות קניינית של זיקת הנאה בדרך, משלא הוכח מיקומה של הדרך, תוואי הדרך ונתוניה, ובהעדר הוכחה לשימוש רצוף בדרך במשך 30 שנה.

הטענה כי הדרך נסללה ע"י העיריה, כשקודם לסלילה הונחו צינורות מים תת קרקעיים על ידה, אין אני מקבלת בהעדר כל ראיה מטעם העיריה או מי מנציגיה שלא הוזמנו להעיד מטעם הנתבע לאשר את הדברים, בנסיבות בהן העדים מטעם העיריה שהוזמנו לעדות ע"י התובע העידו ב - "רחל בתך הקטנה" על שימוש ללא היתר של הנתבע במבנה בחלקה 2 ואי חוקיות בסלילת הכביש, וכן שללו קשר של העיריה לסלילתו.

זו אף זו, דומה כי לא ראוי כי תוכר הדרך, גם לו היתה העיריה מעורבת בגיבוש קבוצת תושבים ובגביית כספים לצורך סלילת כביש האספלט, ללא הצגת תימוכין כי הפעולות המיוחסות לעיריה, כנטען ע"י הנתבע ועדיו, נעשו על פי הסמכות המוקנית לעיריה בדין, ואידך זיל גמור.

מכל מקום, מאחר ולנתבע אין זכויות בדרך, כפי שקבעתי, אין לשלול זכותו של התובע לנהוג בחלקתו, חלקה 3, מנהג בעלים ולגדר את חלקתו על פי סימון המודד מטעמו, כעולה מהמפה המצבית.

משטח הכניסה לבית, המדרגות והגדר;

התובע, כאמור, הוכיח כי הנתבע הסיג גבול מגרש 3 בבניית חלק ממשטח הכניסה, המדרגות והגדר כעולה מהמפה המצבית; וכן בהצבת מתקן פילר בתחום החלקה.

הפלישה האמורה, כפי שהעיד התובע, התחוורה לו בשנת 2008, עת פנה למודד, וזאת כאשר סבר כי הנתבע נוהג שלא כדין, אינו מכבד את זכותו הקניינית בחלקתו, בבניית מבנה אסכורית, מחסן וכביש, ועוד ידו נטויה.

הנתבע, נאמן לדרכו הבעייתית, טוען כי מדובר בבניה בתוך חלקתו, ולחילופין, ומוסיף וטוען שאם יוכח אחרת כי אז יש לקבוע את זכותו כבר רשות.

טענות הנתבע שהינן דבר והיפוכו נועדו, כך אני קובעת, רק לדחות את הקץ, שהרי כאמור הוכח כי מדובר בפלישה לחלקה 3.

אשר לטענה החילופית, שאם לא תתקבל טענת הנתבע כי לא הסיג גבולו של התובע, הרי יש להכיר בו כ"בר רשות", סבורה אני כי דינה להידחות.

התובע העיד ועדותו מקובלת עליי כי לא ידע על דבר הפלישה האמורה עד שנת 2008, אז הזמין מודד, ומיד כשהבין כי פלשו לחלקתו החל בפעולות להסרת הפלישה, בין בשיחות עם הנתבע ובין בהגשת תביעה, הן ת"א 666/08 האמור והן בתובענה זו.

בנסיבות אלה, אין ללמוד כי ניתנה רשות לנתבע להסיג גבולו של התובע בחלקתו, במיוחד בנסיבות בהן מעיקר הדין טוען הנתבע כי לא פלש, קרי אם לא פלש, מה הרבותא כי קיבל רשות ויהפוך ל"בר רשות".

גם הסכמה מכללא איננה בנמצא, שכן הבסיס להסכמה מכללא היא ידיעה על הסגת הגבול, וככל שהתובע לא ידע על הפלישה ומשנודע לו, החל בפעולות להסיר את הפלישה לחלקתו, בין בפנייה ישירה לנתבע ובין בהגשת תביעה לבית המשפט בתיק שנדון בת"א 666/08, כיצד קנה הנתבע זכות כבר רשות ועוד רשות בלתי הדירה, לנתבע פתרונים.

אלא מאי, גם אם אקבל את טענת הנתבע כי בנה את ביתו תחת עינו הפקוחה של התובע, אשר גר בעיר ועל כן, יש להכיר בזכותו כ"בר רשות" ובזכות בלתי הדירה, דומה כי את טענתו יש לדחות.

ודוק, מדובר למצער ברשות שניתנה חינם ועל כן על פי הדין ניתן להביאה לסיום, כפי שפעל התובע החל משנת 2008, ובעניין זה אפנה למאמרה של פרופ' נ' זלצמן: "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, חוברת א', 24, בעמ' 57, כדלקמן:

"רשות שנלמדה מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין לסיומה בכל עת ע"י גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני".

זאת ועוד, הטענה לרישיון בלתי הדיר מקומה בשיקול דעת המסור לבית המשפט ובעניין זה ר' ע"א (ת"א) 2213/04 לילי ארז נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פורסם בנבו (18.10.06) עמ' 9, שם נקבע כהאי לישנא:

"...אמנם, מסור לבית המשפט שיקול הדעת להכיר בזכותו של פלוני להחזיק או להשתמש במקרקעין מכוח השתק ועל פי מבחן של צדק, ואולם רשות בלתי הדירה שכזו מוסקת אך בנסיבות יוצאות דופן בהן רשאי היה בעל הרשות להסתמך על כך שהזכות ניתנה לו לצמיתות. בפסיקה ניתן משקל בעיקר לשאלה האם מקבל הרישיון השקיע השקעות בקרקע בהסתמך על הציפיה שיצר בעל המקרקעין אצלו, כגון בהקמת מבנה או בנטיעת נטיעות (ראו למשל ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד פ"ד נח (4) 27 (2004); ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס פ"ד מט (2) 419 (1995); ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ פ"ד מו (5) 184 (1992); 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321, 325 (1986); ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא (2) 127, 133 (1977)). רק במקרים נדירים אלו, שבהם הוענקה לבעלי הרשיון גם הרשות לבנות ובהסתמך על מתן רישיון לצמיתות בוצעו השקעות במקרקעין, הכירו בתי המשפט בטענה כי מדובר ברשות בלתי הדירה. הטעם לכך היה הגנה על הציפיה הלגיטימית של בעלי הרישיון ואינטרס הסתמכותם. ויודגש, כי בדרך כלל היו אלו נסיבות בהן הרשות ניתנה על ידי בן משפחה אחד לבן משפחה אחר, ומכאן הצפייה הלגיטימית של בעל הרישיון, שהשקיע מכספו, כי הרשות שניתנה היא בלתי הדירה. במקרים מעין אלה הרשות שניתנה היתה רשות מפורשת, ולא רשות מכללא, כמו במקרה שלפנינו".

במקרה דנן, דומני כי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר יכולות להוות תשתית לטענה לרשות בלתי הדירה, ואלה הטעמים;

א. ראשית, משום שלשיטתי, רשות בלתי הדירה יש לפרש בצמצום ולהכיר בה רק בנסיבות יוצאות דופן ולא בנסיבות בהן לנתבע ביחד עם אחיו כ-18 דונם ולמרות זאת את ביתו ממקם על גבול החלקה ומוסיף בניה של מבני עזר הנבנים בחלקת שכנו, ללא קבלת רשות מפורשת, שעה שהתובע כלל לא ידע עד שנת 2008 על דבר הפלישה.

הדברים, דומה, מקבלים משנה תוקף עת טוען הנתבע כקו הגנה עיקרי בהליך, כי לא פלש וממילא מוציא תחולתה של טענה כי הינו בר רשות לצמיתות בשטח שבבעלות התובע, על פי הסכמתו המפורשת.

ב. הנתבע טוען בעלמא לנזקים כספיים ככל שלא יוכר כ"בר רשות", אך כל אלה אינם מונעים ממנו לטעון כי את הכביש סללו אחרים מבלי שביקשו ממנו להשתתף, מאחר וידוע לכל כי הוא מתקיים בדוחק מקצבאות המוסד לביטוח הלאומי.

הטענה כי עתה יצטרך הנתבע לשנות את הכניסה לביתו ולסלול דרך, אינה לפתחו של התובע מונחת. הנתבע הבונה את ביתו שומה עליו לבנות בית שכולו בחלקתו, לרבות דרך הגישה לביתו, דרך אשר תשמש גם את יתר אחיו שותפיו ל-18 הדונם בחלקה 2, דרך שממילא תידרש עבורו ועבור אחיו, כשהחלקה 2 תחולק ביניהם.

ג. הנתבע מוסיף וטוען כי יש להתיר לו שלא להרוס מחוברים, לרבות משטח הבטון והגדר המקיפה את משטח הכניסה לבית, "מטעמי צדק", בהסתמך על רע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סולומון, נה (ו) 199 (להלן: "פס"ד רוקר").

עיינתי בטענה ומצאתי לדחותה.

דומה כי פסק דין רוקר הנזכר אינו תומך בגרסתו כלל ועיקר, עת שונה וחוזר כב' בית המשפט העליון בדעת רוב על הבכורה שיש ליתן לזכות הקניין והחשיבות במתן ביטחון והגנה על זכויותיו של בעל נכס מקרקעין מפני מסיג גבול.

שיקול הדעת אשר מוקנה לבית המשפט שלא להורות על סילוק מסיג גבול ומתן צו הריסה לבנייה שביצע, הינו חריג, מצומצם ונדיר כאשר הנטל על הנתבע לשכנע מדוע ראוי לסטות מהכלל ולהשאיר את הפגיעה בקניין הזולת, בעינה, דבר שלא הוכיח הנתבע בפניי.

ר' דבריו של כב' השופט י' טירקל, בפס"ד רוקר, שם, עמ' 241:

"...על כפות המאזניים אין מונחת זכות קניין כאשר מולה מונחת זכות אחרת; על כפות המאזניים מונחת זכות קניין, שבעליה מבקשים להגן עליה, כאשר מולה מונח אינטרס של מסיג גבול לזכות בנכס שאינו שלו על חשבון הבעלים. התחרות היא בין זכות הקניין של פלוני, שאותה רכש כדין, לבין טענתו של אלמוני, שהוא זכאי להחזיק בנכס שאותו השיג – תרתי משמע – שלא כדין.

אכן, ראינו שיכולת המימוש של זכויות קניין אינה בלתי מוגבלת, ועל-אף מעמדן המיוחד אין לבעלים של זכות קניין אוטונומיה מוחלטת בבואו לממשה. אולם כאשר מדובר בהגבלת ההגנה של הבעלים מפני פגיעה שלא כדין בזכות הקניין שלו, יש לקבוע בשפה ברורה כי שיקול-הדעת של בית-המשפט הוא מוגבל ומצומצם ביותר. לכך אוסיף, כי במקרים של הסגת גבול יש לייחס, בדרך-כלל, לפגיעה בבעל הזכות משקל רב יותר מלפגיעה במסיג הגבול. כפי שאמר כבוד הנשיא אולשן:

"אין אדם יכול לדרוש זכות הנאה כל-שהי מרכושו של הזולת רק מפני שנוח לו הדבר, או מפני שהוא זקוק לזה ולזולת אין הדבר גורם כל נזק שהוא..." (ע"א 281/61 הנ"ל [9], בעמ' 2333; ההדגשה שלי – י' ט')."

וכן בעמ' 242:

"...עם זאת, רואה אני חובה לעצמי למנות את השיקולים העיקריים אשר לדעתי ראוי שינחו את הפעלתו של שיקול-הדעת בבואנו להגביל את בעל זכות הקניין מלממש את זכותו מכוח סעיף 39 לחוק החוזים. לאור הפרשנות המצמצמת של סעיף 14 לחוק המקרקעין שהצעתי למעלה (סעיף 11), אינני רואה צורך לעמוד עליו כאן בעניין הנדון.

השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי – משני בחשיבותו לקודמיו – הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי-הדין..."

הנתבע לא רק שלא שכנע מדוע יש להותיר את הפגיעה שפגע בקניינו של התובע, אלא מלמד על ההפך. דומה כי הנתבע ברגל גסה פגע בזכות הקניין של התובע, לצמיתות ומבקש לנכס את קניינו כשמאידך לו ולאחיו 18 דונם סמוכים, שיש בהם כדי להחיל דרכי גישה לבית שבנה, פתיחת פתח לבית מכיוון אחר ושטח לבניית מחסנים ומבני עזר.

הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח חוסר תום ליבו של הנתבע ש"עקב בצד אגודל" הרחיב את הפלישה לחלקה 3 במבני עזר, ברחבת כניסה ובכביש אספלט, ובהכחשה של כל אלה, בגרירת התובע פעם אחר פעם להליכים והוצאות כשכל מבוקשו להגן על זכות הקניין.

הערות לסיום;

הלכה ולמעשה דומה כי התובע על פי מפת המודד יכול לנהוג בחלקתו מנהג בעלים. הריסה בנסיבות העניין של מה שנותר מהמחסן שנהרס ומבנה עזר נוסף שלא הוקם, דומה כי אין עוד להורות על הריסתם ודי שאת הסעד יתבע התובע בהליך אחר, כפיצוי כולל לנזק שנגרם לפני השטח בחלקתו, לרבות במילוי אדמה כדי לנטוע עצים שנכרתו.

שונים פני הדברים בכל הנוגע להריסת הגדר המצויה בכניסה לבית וממוקמת בחלקה 3, לגביה אני מורה על הריסתה ע"י הנתבע תוך 30 יום, לאחריהם יוכל התובע לנהוג בחלקתו מנהג בעלים ולתבוע נזקיו בתביעה כספית על הנזקים שנגרמו, ובכלל זה הוצאות עבור הריסת הגדר.

אשר למבנה הפילר, מאחר ולא הוכח כי בנייתו או הריסתו הינם באחריות הנתבע, שמא מדובר במבנה שהוצב באחריות חברת החשמל, לא מצאתי בסוגיה זו להטיל חיוב על הנתבע להורסו.

במסגרת טענותיו בסיכומים חזר הנתבע על מספר סוגיות, אשר מצאתי לדון בהן בקצרה, משום שנטענו בשפה רפה, כדלקמן:

1. סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בתובענה לא עלתה להכרעה בראשית ההליך ודומה כי הנתבע מושתק עתה משנשמעה התובענה מתחילתה עד סופה, שברי כי לו ביקש דיון בסוגיה כטענה מקדמית, יכול היה לעתור לבירורה, כפי שעשה בבקשה לדחיית התובענה על הסף, שנדונה לגופה, בשל השתק עילה והשתק פלוגתא, בעקבות הליך קודם שהתנהל בין הצדדים.

יתרה מזאת, הסעד העיקרי, לדידי, של התובע הינו הריסה, גם אם בסופו של יום עיקר המבנים הנטענים אינם עומדים עוד על תילם. העובדה כי בין לבין, הרס הנתבע את המחסן, אינה משנה את עילת התביעה והסמכות העניינית.

2. הנתבע מעלה טענת התיישנות בכתב ההגנה אך בסיכומיו זנח טענתו, וטוב שעשה, בנסיבות בהן מדובר בתביעת זכות במקרקעין מוסדרים.

אשר לטענת השיהוי; הטענה אמנם נזכרת בסיכומים, אך לטעמי נזכרת אגב אורחא, כמצוות אנשים מלומדה. התובע לשיטתי לא השתהה בתביעתו בנסיבות בהן על פלישתו של הנתבע בבניית הבית ומבני העזר ידע אך בשנת 2008 כשהזמין מודד, עובדה שלא נסתרה, וזאת שעה שמצא לנכון לבדוק את הסגת הגבול העיקרית בדמות כביש אספלט שנסלל, לפי עדות עדי הנתבע 4-5 שנים בטרם עדותם קרי, בשנת 2008 - 2007 לערך, כמפורט לעיל. באלה הנתונים אין לדבר על שיהוי, ואני דוחה את הטענה.

3. הנתבע עותר להכיר בזכותו לעבור בדרך שבתוך חלקת התובע, שאם לא כן לא יוכל להגיע לביתו, וזאת בהסתמך גם על פסק דין רוקר האמור.

טענתו של הנתבע לאו טענה היא, ראשית משום שעל הנתבע ועליו בלבד לבנות את ביתו שלא יחרוג מגבולות חלקתו ולדאוג לדרך שתוביל לביתו, ולכן אם סבר כי לנצח יוכל להסיג גבולו של התובע, אין לו להלין אלא על עצמו.

שנית, כפי שהוכח לנתבע ולאחיו כ-18 דונם אשר מתוכם יוכלו לייחד שטח לצורך סלילת דרך; ככל שהנתבע טוען כי סלילת דרך חדשה הינה יקרה נוכח הטופוגרפיה של השטח, ייאמר כי עלות גבוהה בסלילת דרך אינה מעניינו של התובע לענות בו, אלא לנתבע ולאחיו.

הדברים דומה כי מקבלים יתר תוקף עת במהלך שמיעת הראיות נטען ע"י העד מחמוד מוחמד מחאמיד, שהוזמן ע"י הנתבע, כי קיימת דרך נוספת לנתבע ולאחרים להגיע לחלקתם שטיבה לא הובהר ובה לא אדון (ר' עמ' 36 לפרוטוקול).

הסוגיה של סלילת דרך עבור הנתבע שתוביל לביתו לא עומדת להכרעה בפניי, ועל כן לא אדון בה, מלבד הקביעה לפיה דרכים לבית הנתבע יכולות להימצא, ולא כשהפיתרון נשען על פגיעה בזכות הקניין של התובע, זכות שזוכה למעמד מיוחד תוך הדגשת חשיבותה וההכרה שקיבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; ר' סעיף 3, שם נקבע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם".

ר' פס"ד רוקר האמור בעמ' 240, שם מצטט כב' השופט י' טירקל, מדברי כב' השופט חשין:

"ידענו מכבר כי זכות הקניין הינה מן הזכויות בעלות העוצמה הרבה ביותר, והרי היא מעין זכות יסוד טבעית שהטילה עוגן במיתחם החוקתי אף הוא...

...זכות הקניין משמיעה, כעיקרון, זכותו של אדם לעשות, או שלא לעשות, בקניינו כרצונו; הכל, כמובן, במגבלות שהדין הקוגנטי קובע..."

אשר לטענת התובע העותר להריסת חלק מביתו של הנתבע גם אם נבנה על חלקתו, חלקה 2, משום שהבית נבנה על גבול חלקתו מבלי שנשמר מרחק של 3 מטר מגבול החלקה, סבורה אני כי יש לדחות את העתירה.

פרט לטענה ל"נוהג" בבנייה במרחק של 3 מטר מגבול מגרש, לא הונחה תשתית לביסוסו בדין, ועל כן ובהעדר הוכחה כי על הנתבע חובה על פי הוראות הדין לשמור על בנייה המרוחקת 3 מטר מגבול המגרש, דין הטענה להידחות.

סוף דבר:

אני סבורה כי התובע הוכיח תביעתו, קרי הוכיח כי הנתבע הסיג את גבולו בבנייה על חלקה 3, אלא שעל פי המצב דהיום כשאין מבנים אשר יש להורות על הריסתם, שעה שבין לבין נהרסו, ובנסיבות בהן משטחי הבטון והכלונסאות רק ברובם בחלקה 3 על פי מפת המודד; פרט לגדר בכניסה לבית שנדונה לעיל, אני קובעת את זכותו של התובע לנהוג בחלקתו מנהג בעלים, לרבות תיחום וסימון שטח חלקה 3, וככל שיהא בידו רישיון יעשה כן בבניית גדר היקפית.

הפיצוי לגבי השינוי בפני השטח לרבות הסרת משטחי הבטון והכלונסאות, וכן הכביש שהנתבע טוען כי נבנה במימון אחרים, הגם שמשרת את חלקתו, והשבת מצב המקרקעין לקדמותן; כל אלה, יעלה התובע בתביעה לפיצוי כספי בבית המשפט לו הסמכות העניינית, כאמור בהחלטה מיום 28.4.11.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות ובכלל זה שכר טרחת עו"ד ומע"מ בסך 30,000 ₪ תוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הסכום ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ג, 14 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.