בפניי בקשה שהוגשה על ידי התובע למתן סעד לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט.

הרקע:

הבקשה הוגשה בעקבות פסק דין שניתן ביום 14.1.13 (להלן: "פסק הדין"), ובהתבסס על הוראותיו עותר התובע לאכוף על הנתבע להרוס את הגדר בכניסה לביתו באמצעות קנס ו/או במאסר.

לטענת התובע בהתאם לפסק הדין הורה בית המשפט לנתבע, בין היתר, להרוס את הגדר המצויה בכניסה לביתו הממוקמת בחלקה 3 בגוש 20355 מאדמות אום אלפחם (להלן: "הגדר"), תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.

התובע טוען כי ביקר בחלקה האמורה ומצא כי הנתבע טרם הרס את הגדר לאחר שחלפו 30 יום.

בנסיבות אלה, ומשחלף המועד להריסת הגדר על פי פסק הדין הגיש התובע את הבקשה שבכותרת.

דיון והכרעה:

עיינתי בבקשה ומצאתי לדחותה בנסיבות בהן פסק הדין דן במקרה בו הנתבע לא יהרוס את הגדר במועד שנקבע, ועל כן אין מקום לבקשה המוגשת, ואבהיר;

במסגרת פסק הדין ניתנה התייחסות לגדר מושא הבקשה הממוקמת בחלקתו של התובע, כהאי לישנא;

"באלה הנתונים, אני קובעת כי משטח הכניסה לבית הנתבע, המדרגות המובילות אליו, הכניסה והגדר המקיפה אותו וכן הכלונסאות שנוצרו, כל אלה ממוקמים ברובם בחלקתו של התובע כעולה מהמפה המצבית...".

בהתאם לקביעה כי הגדר שבנה הנתבע מיקומה בחלקת התובע, הוריתי לנתבע להסיר את הגדר תוך 30 יום שאם לא כן ובתום המועד האמור, יוכל התובע לנהוג בחלקתו מנהג בעלים ולתבוע נזקיו בתביעה כספית בעטיה של הגדר שיידרש להרוס, כך קבעתי בעמ' 12 לפסק הדין:

"שונים פני הדברים בכל הנוגע להריסת הגדר המצויה בכניסה לבית וממוקמת בחלקה 3, לגביה אני מורה על הריסתה ע"י הנתבע תוך 30 יום, לאחריהם יוכל התובע לנהוג בחלקתו מנהג בעלים ולתבוע נזקיו בתביעה כספית על הנזקים שנגרמו, ובכלל זה הוצאות עבור הריסת הגדר".

ודוק, לנתבע ניתנה במסגרת פסק הדין האפשרות להרוס בעצמו את הגדר הממוקמת בחלקת התובע על מנת שיצמצם נזקים אפשריים, במיוחד כשמדובר בגדר הממוקמת בקרבת ביתו. משלא פעל הנתבע כאמור בפסק הדין ולא הרס את הגדר במועד שהוריתי , פתוחה בפני התובע הדרך לנהוג בחלקתו מנהג בעלים ובכלל זה להרוס את הגדר הממוקמת בחלקתו.

באלה הנתונים ומשניתן לתובע במסגרת פסק הדין סעד, במידה והנתבע לא ישכיל להרוס את הגדר במועד שנקבע, אין להיעתר לבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט.

זאת ועוד, הלכה היא כי אין להיזקק להליכי פקודת בזיון בית משפט, כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע צו. כך קבע כב' בית המשפט העליון במסגרת רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 49, מפי כב' השופטת ע' ארבל:

"הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר – עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית-משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית-המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית (ראו: ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל [4], בעמ' 192; בג"ץ 490/82 הנ"ל [1], בעמ' 586; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר [5], בעמ' 2550)".

ר' גם ע"פ 8725/11 בן ארי נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, (פורסם בנבו) מיום 21.12.11 שם נקבע כי:

"כידוע, הליך ביזיון בית משפט יופעל במשורה ורק במקום בו אין בנמצא דרך חמורה פחות לכפות את ביצועה של ההוראה השיפוטית, שהרי מדובר בהליך אכיפה קיצוני הקובע סנקציות פוגעניות וקשות".

בענייננו מקבלים הדברים משנה תוקף עת נקבעה בפסק הדין במפורש דרך למיצוי ההליכים כנגד הנתבע, במידה ולא יהרוס את הגדר במועד שנקבע בפסק הדין. בנסיבות אלה על התובע לפעול כפי שהוריתי בפסק הדין ולמצות זכויותיו בדרך שינהג בחלקתו מנהג בעלים וככל שייגרמו לו נזקים מאחר ויידרש להרוס את הגדר בעצמו ולפרקה משטחו, יגיש תביעה כספית בגין נזקיו, ביחד עם טענתו לנזקים אחרים, כעולה מפסק הדין.

לפיכך, אין מקום בנסיבות המקרה להיעתר לבקשה ולאכוף את ביצוע הריסת הגדר בדרך קיצונית לפי פקודת ביזיון בית משפט.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

מאחר ולא ביקשתי תגובת הצד שכנגד, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח ניסן תשע"ג, 08 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.