עניינו של פסק דין זה ביתרת חוב נטענת בגין מוצרים שונים בתחום הטואלטיקה והקוסמטיקה, אשר מכרה התובעת לנתבעת.

המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם המוצרים נמכרו בעסקת אשראי רגילה, כטענת התובעת, שמא במסגרת עסקת קונסיגנציה, כטענת הנתבעת.

ואלה טענות התובעת

התובעת הינה תאגיד העוסק בייצור ייבוא ומכירה של מוצרי טואלטיקה ומוצרי קוסמטיקה.

הנתבעת הינה תאגיד המנהל שתי חנויות לשיווק מוצרי צריכה בריינה ובטמרה.

החל מחודש אוגוסט 2008 מספקת התובעת לנתבעת מוצרים בתחום הטואלטיקה. לאחר הפסקה מסוימת ברכישת המוצרים, קיימו הצדדים במחצית הראשונה של שנת 2009 מפגש, לאחריו שבה הנתבעת והזמינה מהתובעת מוצרים בתחום זה. באותו מפגש, לאחר שהובהר כי התובעת אינה משווקת את מוצריה בתנאי קונסיגנציה, סוכם כי עבור הסחורה תשלם הנתבעת בתנאים של שוטף + 90. כמו כן, לאחר אותה פגישה סולק חוב העבר, ובהמשך אף שולמו תשלומים נוספים על חשבון החוב הנצבר, בהתאם לחשבוניות שנמסרו.

בשלהי שנת 2009 העלתה הנתבעת רעיון לפתוח אגף לשיווק מוצרי קוסמטיקה בחנות בטמרה. התובעת נענתה לרעיון ובמהלך חודש נובמבר 2009 סיפקה על חשבונה מידוף מעץ ומעמד לאיפור אשר הותקנו בחנות, וכן מוצרי קוסמטיקה שונים במהלך חודש דצמבר. עם פתיחת המחלקה הוצבה בחנות בטמרה דיילת, במטרה לקדם את המכירות. דיילת זו הועסקה על ידי התובעת ושכרה שולם על ידה.

במהלך חודש ינואר 2010, לאחר שהנתבעת לא עמדה בתנאי התשלום שסוכמו חרף הבטחותיה והתחייבויותיה וצברה חוב בסך של 92,686 ₪, החליטה התובעת להפסיק את עבודת הדיילת.

התובעת טוענת כי עבור המוצרים שסיפקה לנתבעת בתחום הטואלטיקה נותרה לנתבעת יתרת חוב בסך של 64,475 ₪ ובגין מוצרי הקוסמטיקה נותרה יתרת חוב בסך של 28,213 ₪.

בסה"כ עומד החוב הכולל על סך של 92,686 ₪.

הנתבעת נדרשה בע"פ ובכתב לפרוע את החוב לתובעת, אולם לא עשתה כן. במסגרת הליך זה, עותרת התובעת לחייבה לסלק לה את החוב.

ואלה טענות הנתבעת

במהלך שנת 2009, פנו סוכן מטעם התובעת בשם חיים ומנהל מכירות ארצי מטעמה בשם אילן אל הנתבעת, והציעו לה להציג בסופרמרקט שבבעלותה, בסניפיה שבטמרה ובריינה, מוצרים המיוצרים על ידי התובעת, כגון שמפו לשיער, מוצרי איפור ומוצרי טיפוח שונים. הוצע, כי דיילת מטעם התובעת ועל חשבונה, תגיע לסופרמרקט, תציג את הסחורה ותציע אותה ללקוחות הנתבעת בכדי לקדם את המכירות.

הנתבעת הסכימה להצעה, כאשר הסיכום היה כי הנתבעת משלמת לתובעת רק עבור סחורה שנמכרה בפועל, ואילו סחורה שלא נמכרה תוחזר לתובעת במחיר מלא ויזוכה חשבון הנתבעת בהתאם. התובעת היא זו שאחראית על מכירת הסחורה.

הנתבעת לא הזמינה סחורה מהתובעת, אלא התובעת היא זו אשר הייתה "דוחפת" סחורה לנתבעת ומבצעת את הזמנת הסחורה על דעת עצמה.

נוכח העובדה שהסיכום עם התובעת היה כי זו אחראית על המכירה והנתבעת משלמת אך עבור סחורה שנמכרה בפועל, לא הייתה הנתבעת בודקת את כמות הסחורה אשר נכנסה למחסניה, אלא רק סחורה שנמכרה בפועל. העובדה כי הסחורה לא נבדקה, אף צוינה על ידי הנתבעת בכתב יד המחסנאי על גבי החשבוניות.

לאחר תקופת ניסיון קצרה הסתבר לנתבעת כי אין ביקוש לסחורה של התובעת, ובמחסניה הצטברה כמות של סחורה.

בראשית ההתקשרות הועברה כמות קטנה של סחורה, אולם לקראת חודש יולי 2009 החלה התובעת לשגר כמויות גדולות של סחורה שלא התאימה להיקף המכירות. לטענת הנתבעת, מחודש ינואר 2009 ועד למאי 2009, היקף הסחורה שנכנס למחסניה הסתכם בסך של 15,500 ₪, ואילו בחודש יולי בלבד שוגרה סחורה בהיקף העולה על 35,000 ₪. זאת, אף שלא היה גידול במכירות בהיקף שיצדיק זאת.

הנתבעת מוסיפה ומציינת, כי לקראת סוף ההתקשרות התובעת אף לא הצמידה לסחורה דיילת לצורך קידום המכירות, וזהו אחד הגורמים להצטברות המלאי במחסניה.

בחודש ינואר 2010 נערכה פגישה במשרדי הנתבעת בריינה, בין מר עומר סלאח לבין חיים. במסגרתה צוין בפני התובעת כי לסחורה אין ביקוש וכי על התובעת לאוספה ממחסני הנתבעת, וזו אף התחייבה להסדיר עניין זה.

בפגישה בין הצדדים שנערכה בחודש 2/10 סוכם על החזרת הסחורה, וכי התובעת תדאג לאוספה בתוך 7 ימים.

התובעת לא ביצעה את האמור. לפיכך נשלח אליה מכתב ביום 6.3.10, השב ומזכיר לה כי עליה לעשות כן.

מכתב זה לא נענה, ואולם לאחר השיחות הטלפוניות בחודש מאי 2010,  שיגרה התובעת נציג מטעמה לספור את הסחורה שצריך להחזיר. הסחורה אכן נספרה, אך למרות זאת לא נאספה.

ביום 8.6.10 נשלח מכתב נוסף לתובעת בבקשה להסדיר את העניין, אך תחת שהעניין יטופל, הוגשה תביעה זו בחוסר תום לב.

ראיות הצדדים:

מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של מר חיים ברטפלד, מנהל אזור הצפון של התובעת, ומר קובי פאר, סמנכ"ל התובעת. בנוסף, הוגש תצהיר ע"י הגב' לינה חסיד, המשמשת כמזכירה ראשית אצל התובעת.

הנתבעת הגישה תצהירי עדות ראשית של מר ג'מאל סלאח, מנהל הנתבעת, ותצהיר נוסף על ידי מר עומר סלאח, המשמש כמנהל סניף טמרה ומנהל הסחר אצל הנתבעת.

במסגרת שמיעת הראיות הגישה הנתבעת לתיק בית המשפט את עותקי החשבוניות של התובעת,

את מכתבה לתובעת מיום 6.3.10 ואת מכתבה מיום 8.6.10.

בנוסף הוגשה בהסכמה תשובת התובעת מיום 10.3.10 למכתב הנתבעת מיום 6.3.10.

דיון והכרעה

כאמור, המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה האם העסקה שביצעו הייתה עסקת מכר רגילה באשראי, כטענת התובעת, או עסקת קונסיגנציה כטענת הנתבעת.

טרם שאדרש לפרטי העניין, אציין כי אין חולק שהסחורה אכן סופקה על ידי התובעת לנתבעת. עוד אין חולק על כמות הסחורה, על המחיר שננקב בצידה, על טיבה או על איכותה.

התובעת צירפה לתצהיריה סיכום חשבוניות (נספח א' לתצהירים), המפרט את מועדי הפקת החשבוניות וסכומן המצטבר, לאחר קיזוז תשלומים וזיכויים שונים. אף על נספח זה לא היה חולק.

בשים לב לאמור לעיל, ולאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהונחו לפניי, אני מעדיפה את גרסת התובעת כי מדובר בעסקת מכר רגילה וכי על הנתבעת לשלם תמורת המוצרים שקיבלה. פועל יוצא מכך הינו כי התביעה מתקבלת.

אנמק החלטתי.

במסגרת ע"א 455/89 קולומבו נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה (5) 490 אליו מפנים שני הצדדים, קובע בית המשפט ביחס לעסקת קונסיגנציה כי:

"חוזה קונסיגנציה נכרת, בדרך כלל, במצבים בהם יצרן, יבואן או סיטונאי מעוניינים למכור סחורה לקמעונאי, וזה האחרון חושש שמא לא יצליח למכור את הסחורה, והיא תישאר בידיו כאבן שאין לה הופכין. כדי לשכנעו לקחת את הסחורה נכרת חוזה הקונסיגנציה. בחוזה זה מועברים הסחורה או הנכס לנעבר (בדוגמה שלנו הקמעונאי), במטרה שזה האחרון ימכור אותם הלאה. עם זאת יש בידי הנעבר הברירה להחזיר את הסחורה למעביר בכל זמן שהוא (בדרך כלל כאשר לא הצליח הנעבר למכור את הסחורה הלאה). בקונסיגנציה הטיפוסית אין מסירת הנכסים לנעבר מלווה בהעברת הבעלות בהם, והבעלות תועבר רק אם הצליח הנעבר למכור את הנכס לצד שלישי, או שהודיע על רצונו לקנות את הנכס באופן מוחלט, או שחלפה התקופה המוסכמת לשימוש באופציית ההחזרה..."

במאמר מוסגר אציין כי הלכת קולמבו בוטלה במסגרת ע"א 1690/00 קידוחי הצפון נ' גוילי (פורסם במאגרים המשפטיים), אולם הערעור נסב סביב סוגיית המשכון. קביעות אלה, ביחס לאופייה של עסקת הקונסיגנציה, לא בוטלו.

הצדדים לא ערכו הסכם בכתב לקבוע את טיבה המדויק של ההתקשרות ביניהם. אמנם הגב' חסיד הציגה בעדותה טופס רישום וקליטת לקוח חדש, אולם איני מייחסת לו משקל כלשהו, שכן לא ברור מי מילא את הפרטים הנקובים בו ומי חתם עליו, אם בכלל, ואף הצדדים נמנעו מלהתייחס למסמך זה בסיכומיהם.

לפיכך, הרי שיש ללמוד ממכלול הראיות שהוצגו על אומד דעתם במועד ההתקשרות.

בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 1436/90 גיורא ארד, חברה לניהול השקעות נ' מנהל מס ערך מוסף פ"ד מו (כ) עמ' 101 הרי ש "העיקרון הוא כי כל בעל דין, הטוען טענה מהותית לגירסתו במשפט, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה משמע: דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי" ראה לעניין זה גם תא"מ 4301-12-12 פריוטק בע"מ נ' הכל לרכב (פורסם במאגרים המשפטיים) אליו מפנה ב"כ התובעת והמובאות שם.

ראה גם תאמ 1453-12-07 א.ש. טיטניום בע"מ נ' משתלה בכפר תל עדשים וכן א 12838/05 חייט נ' י.ש.י (פסקי הדין פורסמו במאגרים המשפטיים), אליהם מפנה ב"כ התובעת, שם נקבע בהתחשב בהוראת סע' 33 לחוק המכר, התשכ"ח - 1966, לפיה הבעלות בממכר עוברת לידי הרוכש עם מסירתו לידיו אלא אם הוסכם אחרת על ידי הצדדים, כי נטל ההוכחה שעסקת המכר הייתה עסקת קונסיגנציה הינו על הנתבע, הטוען (למצער) מעין טענת "הודאה והדחה".

אשר על כן, הרי שהנטל על הנתבעת להוכיח את טענתה כי מדובר בעסקת קונסיגנציה. דעתי היא כי נטל זה לא הורם.

בעדותו בבית המשפט חזר קובי פאר (ולהלן: קובי) על דבריו בנוגע לאופן ההתקשרות בין הצדדים. תחילת ההתקשרות כאמור בשנת 2008, כאשר בשנת 2009 נערכה פגישה בעקבותיה נערך מחירון חדש, הוסברו דרכי העבודה של התובעת ואף קוים דיון לגבי נושא התשלומים ומועדיהם (ראה עדותו עמ' 5 ש' 10-15).

טענת הנתבעת לגבי עסקת הקונסיגנציה נדחתה על ידו מכל וכל (שם ש' 18).

מר ברטפלד דחה אף הוא בחקירתו את טענת הנתבעת כי בין הצדדים נערכה עסקת קונסיגנציה. לדבריו, תנאי התשלום סוכמו עימו בתשלום שוטף 60 או 90 יום (עמ' 11 ש' 22, ראה גם עמ' 13 ש' 20 ואילך).

מצאתי ליתן אמון במצהירים אלה, שכן עדותם מתיישבת עם התצהירים שהגישו, עם המסמכים שהוצגו, עם השכל הישר ועם יתר הראיות שבתיק.

בהתאם לטענתה כי מדובר בעסקת מכר רגילה, הפיקה התובעת חשבוניות שנמסרו לנתבעת עם מסירת הסחורה לידיה.

כבר נקבע בפסיקה, כי כאשר המוכר מפיק חשבונית בגין הסחורה הנמכרת, הרי שיש בכך כדי לתמוך בטענה כי מדובר במכר רגיל ולא בעסקת קונסיגנציה.

"למסקנה זו הגיע הנשיא וינוגרד לאור העובדה, שלחלק מתעודות המשלוח צורפו חשבוניות תואמות. משמעות הוצאת החשבונית היא, כי הסחורה נגרעת מהמלאי של חברת קולמבו, והבעלות בסחורה עוברת ל"מאמא יוקרו". בעסקת קונסיגנציה אין להוציא חשבוניות , שכן הסחורה אינה יוצאת ממלאי המשגר, והיא מהווה חלק ממנו עד למועד מכירתה בפועל על ידי מקבל הסחורה.

חיזוק למסקנתו מצא השופט גם בעובדה, שלאורך כל התקופה בה התכוונו הצדדים לבצע מכר בקונסיגנציה, לא נדרשה חברת "מאמא יוקרו" למסור דו"ח כלשהו בדבר היקף המכירות, והעיסקה לבשה אופי של מכר רגיל באשראי".

ראה ע"א 455/89 לעיל המביא מדבריו של כב' הנשיא וינוגרד אשר אומצו בערעור (פסקה 10 לפסק הדין), אף שלמסקנה שם הגיע בית המשפט בדרך אחרת.

משמעות הדבר הינה כי לו הייתה לפנינו עסקת קונסיגנציה, אזי המלאי היה נשאר בבעלות התובעת אף ששוגר לנתבעת ולא היה מקום להפיק חשבוניות. כמו כן, על הנתבעת היה להמציא לידי התובעת דו"ח בדבר מכירותיה, על מנת שהתובעת תוכל להפחית את המלאי אצלה ולהפיק בהתאם לדו"ח חשבונית לתשלום.

יתרה מכך, עיון בריכוז החשבוניות (נספח א לתצהירי התובעת) תומך בדברי עדי התובעת כי הנתבעת אף שילמה באופן שוטף עבור חשבוניות שנמסרו לידיה ובהתאם להן עד למועד בו חדלה מכך, ולא בדרך אחרת - כגון בהתאם לדו"ח מכר שהופק על ידה.

מנספח א' עולה כי התובעת מוכרת סחורה לנתבעת כבר משנת 2008. ביום 12.5.09 אופס החוב בגין מכירות אלה בתשלום מלוא החשבוניות עד לאותו מועד. איפוס זה מעיד כי התשלום כשלעצמו, בוצע בהתאם לחשבוניות שנשלחו (ראה חשבוניות 2008).

תשלום נוסף שולם ביום 27.10.09, אשר איפס חשבוניות שנמסרו באופן כרונולוגי מיד לאחר מכן (בקיזוז זיכויים שונים כמפורט שם).

תשלום שלישי ששולם ביום 5.12.09 מסלק במדויק אף הוא את החשבוניות שהופקו אחרי ביצוע התשלום הקודם לפי סדרן הכרונולוגי, וזאת עד לחודש ספטמבר (בקיזוז זיכויים כמפורט שם).

בחקירתו, התייחס קובי לסוגיית דו"ח המכר וטען כי דו"ח כזה לא נמסר לתובעת.

"ש: אני אומר לך שאת הנתבעת לא עניין מה נכנס למחסן אלא מה שיוצא?

ת: זה לא נכון. אם יש הסכם איפה הוא? אם זה ככה למה שילמו מלא ולא הוציא דוח מכר או בקשה לתשלום חלקי. הם שילמו שני תשלומים ואיפסו את הכרטסת. למה ביקשו הפרשי מחיר על המוצרים אם גם ככה לא צריכים לשלם? בתשלומים תמיד איזנו כרטסת ומעולם לא קיבלנו  דוח מכר לדרישה, אני לא עבדתי בקונסינגציה אף פעם אבל אני יודע שמי שעובד כך צריך לקבל דוח מכר ואישור על מלאים על מנת להזדכות על פחת. אני לא הייתי זורק סחורות. אם הייתי עובד בקונסיגנציה. לא הייתי שם דיילת וממן פרסומים, מוריד הפרשי מחיר ולא יודע כמה החנות מכרה, כמה מלאי יש בפועל כמה גניבות אם יש. יכול להיות שהעובדים לוקחים סחורה. בטח לא הייתי שולח חשבוניות מס. קונסיגנציה זה רק בתעודות משלוח. אם הייתי בא לבית משפט והייתי אומר שלא שילמו לי בית משפט לא יאשר לי. ברגע שהעסקה התבצעה עם חשבוניות מס זה אומר שהחנות לקחה את הסחורה." (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 9 – 20).

מנגד, לא זו בלבד שהנתבעת לא הציגה במשפט כל דו"ח על סחורה שנמכרה על ידה במהלך התקופה מאז יולי 2009, אלא שהנתבעת כלל לא ידעה מה וכמה מכרה מתוך הסחורה שסיפקה לה התובעת מאז חודש אוקטובר 2009, ולא יכלה לקשור את התשלומים שביצעה למכירות כלשהן.

מעדות עומר סאלח (ולהלן: עומר) עולה, כי אין מחלוקת שדו"ח מכר צריך היה להיערך, והנתבעת לדבריו אף ערכה אותו. ואולם, כאמור, הדו"ח לא הוצג והטענה נטענה בעלמא תוך שהעד אינו מסוגל למעשה ליתן הסברים מלאים ומספקים בדבר אופן ההתקשרות והטיפול בסחורה:

"ש. מתוך סחורה שהציבו אצלכם. לשיטתך מכרו. זה סחורה ב – 92,000 ₪, לכם אין סחורה בסכום כזה להחזיר, באיזה סכום מכרתם סחורה?

ת. לא זכור לי. אני מבהיר שמכרנו משהו ורק איני יודע כמה.

...

ש.        לפני 3 שנים שאלתי אותך את אותה שאלה בבר"ל וענית שאינך זוכר , האם בדקת מאז ועד היום כמה מכרתם ?

ת.         לא.

ש.        אם יש הסכם קונסיגנציה, אז משלמים רק על מה שמוכרים?

ת.         נכון.

ש.        אז בטח ניהלתם דוחות של מכירות ?

ת.         נכון.

ש.        מה עשיתם עם דוחות אלה , העברתם לתובעת או החזקתם אצלכם?

ת.         אני חושב שזה בהנה"ח.

ש.        ראית פעם דו"ח כזה ?

ת.         כן.

ש.        ההתחשבנות שלך עם התובעת הייתה על בסיס הדו"ח הזה ?

ת.         אף פעם לא עשיתי התחשבנות.

ש.        אתה לא יודע מה שולם ומה לא שולם לתובעת ?

ת.         זה לא תפקידי.

ש.        כל תשלום היה על סמך חשבוניות ולא על סמך מכירות?

ת.         זה לא תפקיד שלי אני לא יודע."

(עמ' 20 ש' 27 – עמ' 21 ש' 17)

גם ג'מאל טען כי קיימים דו"חות לגבי הסחורה שנמכרה וכי הנתבעת אף שילמה בהתאם לדו"חות אלה, שנערכו על ידה. לדבריו, אף ניתן לבדוק כי התשלומים ששולמו לתובעת שולמו על בסיס דו"חות אלה ולא על בסיס החשבוניות (ראה דבריו בעמ' 25 ש' 1-3). יחד עם זאת, מיד לאחר מכן הוא משיב לטענת ב"כ התובעת שהונחה בפניו, שהתשלומים ששולמו הינם על סמך החשבוניות ולא על סמך הדו"חות, כי "החשבוניות ששולמו , בד"כ שולמו לפי דו"ח מכירה ובתנאי שהסחורה לא בעייתית, אם הצגנו מוצר והוא נמכר ואין בעיה איתו, הייתי מרשה לעצמי להגיד זה מוצר שממילא נשאר ממנו עוד 20 פריטים אך אני רואה לפי דוחות המכירה שהוא נמכר אז אין שום מניעה מלשלם את השאר שעל המדף כיוון שאני רואה תזוזה מהירה של המוצר הזה במכירה".

(שם ש' 4 ואילך).

לו היה מוצג בצידה של התשובה דו"ח מסודר בדבר המוצרים שנמכרו, אפשר שניתן היה לקבלה.

אולם משלא הוצג דבר, ואף ככל הנשקף מנספח א' שולמו תשלומים אך ורק בהתאם לחשבוניות, הרי שיש לדחותה.

לשאלה כמה סחורה מכרה הנתבעת מתוך מה שקיבלה, השיב ג'מאל תשובה לקונית "מה שמכרנו, שילמנו. הסחורה שנשארה זו שלא שולמה" (ראה עמ' 26 ש' 30). לא הייתה בפיו תשובה עניינית לשאלה האם לא נמכר דבר משך כל התקופה מאז ששולם התשלום האחרון, שאז אופס החוב בפעם האחרונה ביחס לחשבוניות עד לחודש ספטמבר 2009. ביחס לכל החשבוניות החל מיום 11.10.09 ועד ליום 24.12.09 לא שולם דבר.

מהאמור לעיל עולה, כי מחד גיסא מוסכם שבנסיבות של עסקת קונסיגנציה מחויבת הנתבעת לערוך דו"ח מכר, וזה אף לכאורה נערך אך לא הוצג. את עובדת אי הצגתו זו יש לזקוף לחובת הנתבעת, בהתאם להלכה לפיה אי הצגת ראיה אשר יכולה הייתה לכאורה לתמוך בגרסתו של מי שנמנע מהצגתה, מאפשרת הסקת מסקנה לחובתו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736). מאידך גיסא, אף אם היה מקום לקבל כי הנתבעת אכן ערכה דו"ח כאמור, הרי שהיא עצמה נמנעה מלפעול על פיו ולשלם לתובעת, לכל הפחות בהתאם לו. הנתבעת לא שילמה מאום לתובעת במשך חודשי ההתקשרות האחרונים (אוקטובר – דצמבר), וזאת אף שלא התכחשה לכך שמשהו נמכר על ידה מתוך הסחורה שסיפקה לה התובעת.

ביום 6.3.10 שלחה הנתבעת מכתב לתובעת ובמסגרתו בקשה לאיסוף סחורה שנותרה בידיה. סבורני כי במכתב זה יש כדי להחליש גרסתה ולא לתמוך בה. זאת, משום שאין בו כל זכר לעמדתה שלה בדבר העובדה שבין הצדדים קיימת עסקת קונסיגנציה.

מהמכתב עולה, כי נערכה בין הצדדים פגישה במסגרתה, כך לשיטת הנתבעת, סוכם על החזרת סחורה אשר סופקה ללא הזמנה. ככל שהיה מקום לקבל את עמדת הנתבעת כי הייתה עסקת קונסיגנציה, הרי שלא ברור מדוע לא נרשם כי על התובעת, בהתאם לסיכום, ליטול חזרה את הסחורה שלא נמכרה.

למכתב נוסף שנשלח לאחר הגשת התביעה (8.6.10), לא מצאתי בנסיבות אלה לייחס משקל.

הנתבעת טוענת כי מאחר ומוצרי התובעת היו מוצרים חדשים ובלתי מוכרים בקרב צרכניה, סוכם עם התובעת כי העסקה בינה לבין הנתבעת תהיה עסקת קונסיגנציה (סע' 12 לסיכומי הנתבעת).

אף טענה זו יש לדחות, שכן היא אינה מבוררת דיה ולמצער, אינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו.

כאמור, התובעת שווקה לנתבעת מוצרים שונים בתחום הטואלטיקה כבר בשנת 2008 ולאחר מכן החל מחודש יולי 2009. רק בחודש דצמבר 2009 החלה התובעת משווקת לנתבעת סחורה גם בתחום הקוסמטיקה.

לכאורה אם כן, אפשר שניתן היה לקבל טענה כי לגבי מוצרי הקוסמטיקה סוכם בין הצדדים על התקשרות בקונסיגנציה.

ואולם, הנתבעת עצמה התייחסה למוצרי התובעת בכללותם כמקשה אחת ולא שילמה בחודשי ההתקשרות הרלוונטיים מאום עבור מוצרי התובעת ("מוכרים" או "שאינם מוכרים"), עובדה אשר גם בה יש כדי לתמוך בטענת התובעת כי ככלל לא סוכם על עסקה בקונסיגנציה.

ודוק, העובדה שעד ספטמבר שולמו החשבוניות במלואן בגין המוצים שסופקו, מעידה על כך שהנתבעת לא התייחסה למוצרים ששווקה לה התובעת עד אז כמוצרים "חדשים" בלתי מוכרים.

אם כן טענה זו של הנתבעת נדחית על ידי.

כך, אף לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת לפיה בעובדה שלא בדקה את הסחורה עם הגעתה אליה, יש כדי להצביע על כך שמדובר בעסקת קונסיגנציה. על פניו, מדובר בסחורה אשר לא ברור כלל אם ניתן לבודקה במקום, נוכח העובדה שעסקינן בפריטים רבים בכל משלוח. מכל מקום, דבר לא מנע מהנתבעת לערוך בדיקה מדוקדקת מיד לאחר מכן לכמות הסחורה שנמסרה, כפי שאף העיד חיים. לדבריו, הנהג אשר מביא את הסחורה אינו צריך להמתין עד לסיום הבדיקה (עמ' 13 ש' 16). סחורה שהייתה חסרה, בהתאם להודעת מחסנאי הנתבעת, הושלמה לאחר מכן (ראה שם ש' 14).

גם במילים המופיעות על חשבוניות התובעת "הסחורה תשאר בבעלות פאר פארם עד תום מועד התשלום" לא מצאתי סיוע לנתבעת. שכן, גם בהן אין כדי להשליך על כוונת הצדדים לסכם כי התמורה תשולם רק לאחר מכירת הסחורה על ידי הנתבעת.

בנוסף, מתצהירי הנתבעת הייתה חסרה התייחסות לרכיבים נוספים המאפיינים עסקאות קונסיגנציה ויוצקים לתוכה תוכן עובדתי של ממש. כך למשל, אין התייחסות לנושא המחיר שישולם בעבור הסחורה, מי יישא בהוצאות השונות הנוגעות לשיווקה, מה יקרה במצב שייגרם לסחורה נזק ומה המועד המוסכם להשבתה (ראה לעניין זה ת"א 50046/04 חבה רחלי נ' לאה אהרון (פורסם במאגרים המשפטיים)). אין כל התייחסות למועד התשלום לתובעת עבור הסחורה שנמכרה לצרכן, כמו גם לאופן השבתה במידה ולא נמכרה וכיוצא באלה עובדות, שהיו מאפשרות להתרשם כי אכן יש תוכן של ממש לטענה.

על יסוד כל האמור לעיל, אני קובעת כי ההסכם בין הצדדים הינו הסכם מכר רגיל באשראי ולא עסקת קונסיגנציה.

לפיכך, ומשאין מחלוקת על הספקת הסחורה ואף לא על סכום התמורה המגיעה בגינה, הרי שיש לחייב את הנתבעת לפרוע את החשבון.

סיכום

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 92,686 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה 1.6.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות המשפט של התובעת ובשכ"ט ב"כ בסך של 15,000 ₪.

ניתן היום, כ' חשוון תשע"ה, 13 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.