בעניין: מדינת ישראל

ע"י לשכת תביעות מחוז ירושלים המאשימה

נ ג ד

אייל מזרחי

ע"י ב"כ עו"ד אנדריי רוזנטל הנאשם

החלטה

1. החלטה בבקשת הנאשם שיתיר לו בית המשפט לחזור בו מהודיתו. ברקע לבקשה זו, העובדה שביום 6.9.2011 הודה הנאשם בהחזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

2. אבן הפינה לבקשת הנאשם שפורטה מפי בא כוחו הנכבד בכך, שלאחר שהודה, התפרסמה פסיקת בית המשפט העליון שנודעה כ"הלכת בן חיים" [רע"פ 10414/09 אברהם בן חיים נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו, 6.3.2012)], ואילו הייתה ידועה הלכה זו במועד בו הודה הנאשם, ממילא הייתה התביעה חוזרת בה מכתב האישום, כפי שעשתה, לאחר פרסום הלכת בן חיים, במקרים רבים אחרים.

3. התביעה בתגובתה מתבססת על פסיקת בית המשפט העליון ברע"פ 5052/12 [אביחי אלגלי נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו, 9.7.2012), (להלן: "עניין אלגלי")] שהתמקדה בטענות בכיוון זה, החוזרות ונשנות מאז נחתמה הלכת בן חיים הנ"ל. בתשובתו לטענות אלה ביקש הסנגור הנכבד להבחין בין פרשתנו לבין פסק הדין הנ"ל.

4. פסק הדין בעניין אלגלי מתייחס בדיוק לסיטואציה שבפרשתנו והניסיונות לאבחנו לוקות במידה לא מבוטלת של מלאכותיות. ללמדך, עד כמה רלוונטית פסיקה זו לסוגיה שעל הפרק, אין לי אלא להביא את האמור בסעיף 5 בפסק דינו של בית המשפט העליון ולפיו: "... לגישתו של המבקש, מאחר שבעניין בן חיים נקבעה ההלכה עובר למתן גזר דינו, יש מקום לשוב ולבחון את הרשעתו, בהתאם לאמות המידה אשר נקבעו בהלכה זו". הדברים, כמו נכתבו לענייננו, ועל פני הדברים אין כל הבדל מהותי (ואף לא מהותי) בין פרשתנו לבין טענותיו של אלגלי, הוא המבקש, בפסק הדין הנ"ל. הבדלים דקים כגון העובדה שבפרשת אלגלי הורשע הנאשם, או שהורשע אגב הסדר טיעון, או כי באותה פרשה הייתה החלפת ייצוג, הינם, מבחינתנו, בבחינת הטפל לעיקר, וכאמור, אבחנות המבקשות להתבסס על הבדלים אלה יש בהן כדי להחטיא את המטרה.

5. וכך פסק בית המשפט העליון תוך מתן דגש לחשיבות הגלומה ביציבותו של ההליך המשפטי, תוך העדפת עיקרון זה על פני שיקולים חלופיים:

המבקש תוקף, למעשה, את חוקיותו של החיפוש שנערך ברכבו ובתיקו, וטוען כי בשל אי חוקיותו יש לבטל את הרשעתו, לאחר שהודה באשמה במסגרת הסדר טיעון. אין בידי לקבל עמדתו זו של המבקש. הרשעתו של המבקש מתבססת על הודאתו באשמה, שכאמור לעיל ניתנה במסגרת הסדר טיעון, אליו הגיע מרצונו החופשי ומשיקולים השמורים עימו. על בסיס הודאה זו, הרשיע בית משפט השלום את המבקש ולאחר מכן גזר את דינו. במצב דברים זה, אין כל בסיס לטענת המבקש ביחס לבטלות הרשעתו או גזר דינו [הלכת אלגלי – ראה בתוך פסקה 7].

6. ואולם, גם לאחר החלטת בית המשפט העליון לפיה תיוותרנה בתקפן הודאת הנאשם והרשעתו, אין מניעה לשקול את משמעות טענות ההגנה במבט צופה פני עתיד, ומאחר ותקפה הרשעת הנאשם, לפנינו עדיין שלב הטיעונים לעונש. מעל הצורך אציין, שלא משתמעת מפסיקת בית המשפט העליון מסקנה לפיה מנוע בית המשפט, במקרים המתאימים, לקחת בחשבון טענות ונסיבות רלוונטיות, בבוא העת, בשלב הדיון בעונשו של נאשם. זאת, בפרט, אם מתבקש הדבר משיקולי צדק.

7. משני טעמים נכון, לדעתי, לייחס משקל לטענות ההגנה, כמובן, בהנחה, שאכן בוצע החיפוש בניגוד להלכת בן חיים - ואדגיש, שלעת הזאת, אין לי כל ידיעה אם בכלל נכונה עובדתית טענת הסנגור. אלה הטעמים שבעטיים ראוי לייחס בשלב העונש משקל לטענה זו, אם וככל שאשתכנע בנכונותה בנסיבות העניין.

א. ראשית, אציין את שיקולי המדיניות הרואים ערך בהודאתו של נאשם תוך חיסכון בזמנו של בית המשפט. בנסיבות העניין, הרי, ככל הנראה, אילו היה הנאשם משהה את הודאתו, גורר רגליים ואולי אף כופר, היה הוא רק "מרוויח" מכך, שהרי, בינתיים, נכנסה לתקפה הלכת בן חיים, וכמו במקרים אחרים ייתכן שהייתה התביעה חוזרת בה מכתב האישום. דווקא הנאשם דנן (וכמוהו ישנם נוספים), שהודה וחסך מזמנו של בית המשפט, מוצא עצמו, לסופו של יום, במצב בו משלם הוא את המחיר, כביכול, מכך שאין הלכת בן חיים חלה עליו. על בית המשפט לגלות רגישות למצב זה.

ב. השני שבשיקולים יסודו באמור בסעיף 5(א) לחוק העונשין, לפיו: "נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה; "אחריות לה" – לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה". אכן, בפרשתנו אין המדובר כלל בשינוי מיטיב בחיקוק. ואולם, דומני, שמבחינת הנאשם וזכויותיו, ההבדל בין שינוי מיטיב בחיקוק לבין שינוי מיטיב בהלכה פסוקה, מוגבל. דומה, שיש בסעיף 5(א), לפחות ברוחו, אם לא בלשונו, כדי להקרין גם על פרשתנו. שינוי עקרוני בכיוון המקל, ראוי שיילקח בחשבון לטובת הנאשם, ולו גם באופן חלקי.

ג. עובר לחתימת החלטה זו הובא לידיעתי גם פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שניתן בנסיבות דומות למדי – ת.פ. 10849-11-11 מדינת ישראל נ. עמית אבן (להלן: "פרשת אבן"). גם פסק דין זה מתמודד עם אותה בעייתיות המצויה גם במוקד הדיון דנן. לא מצאתי טעם להביא את מלוא הדיון אותו פורס כבוד השופט צחי עוזיאל ואולם, הגם שיש הבדלים דקים בין הדרך בה ביקש הוא להתמודד עם הבעייתיות הנדונה לבין פרשתנו, מתיישבים דפוסי החשיבה בהם הוא נוקט גם עם אלה המהווים בסיס להחלטה זאת. מן הצד האחד מתבססת פסיקתו, ובצדק, על הלכת אלגלי שמקורה בבית המשפט העליון, אך מן הצד האחר, לפחות לשלב הטיעונים לעונש ניתן משקל לתחולת הלכת בן חיים (ובפרשת אבן נפסק, אכן, שהיא חלה). ובתמצית הדברים, בפרשת אבן, הודית אותו נאשם נותרה על כנה במלוא תוקפה, ואולם, במקביל, ניתן אכן ביטוי ממשי לכך שאילו הייתה הלכת בן חיים בתוקפה בשלב מוקדם יותר, הייתה לכך משמעות כלפי אותו נאשם. ואכן, בנסיבות חריגות אלה נמנע בית משפט השלום בתל אביב מהרשעת הנאשם והסתפק בשל"צ.

על יסוד שיקולים אלה גלומה רלוונטיות מבחינת עונשו של נאשם בשאלה האם הייתה הלכת בן חיים חלה על הפרשה, אילו, למשל, ניתן פסק הדין, שנה קודם לכן. יש בדפוסי חשיבה אלה כדי לאזן בין עקרון יציבות הכרעת הדין, כפי שפסק בית המשפט העליון, לבין השיקולים שעומדים לטובת הנאשם ואשר ניתן עדיין לקחת בחשבון בשלב הבא.

8. זוכה התביעה לאמון בית המשפט, ולרבות בשאלה האם חלה על פרשה הנדונה הלכת בן חיים. ואכן, בידוע, שכתבי אישום לא מעטים נמחקו ואף לא הוגשו לאחר שבחנה התביעה את תחולת הלכת בן חיים על נסיבותיו של תיק נדון. יינתן האמון בתביעה גם בפרשתנו. מורה אני בזה לתביעה, כי בתחילת הטיעונים לעונש תצהיר, האם, לפי שיקול דעתה המקצועי, אילו נתפרסמה הלכת בן חיים קודם הודאת הנאשם, הייתה היא חלה על פרשה זאת. לאחר זאת יטענו הצדדים לעונש. נכון אני לתת ביטוי לכך שבאותם המקרים בהם תצהיר התביעה שהלכת בן חיים הייתה חלה על המקרה, אילו ניתן פסק הדין קודם הודאת הנאשם, יינתן לכך משקל מסוים בשלביו הסופיים של פסק הדין, כמובן בין יתר השיקולים.

המזכירות תשלח לצדדים בדואר.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ג, 06 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.