מבוא

1. לפני תובענה כספית בגין תגמולי ביטוח על סך 320,000 ₪.

רקע כללי בתמצית

1. כנטען בכתב התביעה, התובע הינו הבעלים של רכב מסוג אאודי 5Q דגם לקצ'ורי, אותו רכש בתמורה לסך של 310,500 ₪ (להלן: "הרכב"). הרכב היה מבוטח בפוליסת ביטוח אשר היתה בתוקף מיום 3.12.09 ועד ליום 31.12.10.
2. לטענת התובע, ביום 2.1.10 נפגע הרכב בתאונת דרכים עת שהיה נהוג על ידי בתו, הגב' מאיה יעיש. התאונה דווחה לנתבעת, שמאי שבדק את הרכב חיווה דעתו כי נגרם לו נזק גולמי בשיעור של 46.18% מערכו לפני ירידת ערך. עלות תיקון הרכב הסתכמה בסך של 140,383 ₪ וירידת הערך בשיעור 12% הסתכמה בסך של 36,480 ₪, כך שסך כל הנזק הינו 176,863 ₪.
3. בסופו של יום ולאחר חקירה שקיימה הנתבעת, דחתה היא את תביעתו של התובע – המבוטח וזאת בהתאם למכתבה מיום 18.2.10 בו נאמר, בין היתר, כי בעקבות חקירות ובדיקות שבוצעו, הנתבעת בדעה כי נמסרו לה פרטים לא נכונים לגבי נסיבות האירוע לרבות לענין זהות הנהג ברכב מתוך כוונת מרמה.
4. הנתבעת בכתב הגנתה טענה , כי דין התביעה להידחות הואיל ולתובע בנסיבות התובענה דנן, אין כיסוי ביטוחי, בשל חשד למסירת פרטים כוזבים אודות נסיבות התאונה לרבות ובעיקר זהות הנהג ברכב המבוטח.

לטענת הנתבעת, האירוע לא אירע בנסיבות המתוארות והנטענות על ידי התובע ואף מטעם זה הפר התובע את הוראות הפוליסה. על פי חקירות ובדיקות שנערכו מטעם הנתבעת, נמצא כי ברכב התובע לא נהג מי שנטען שנהג, אלא נהג שנהיגתו אינה מכוסה בהתאם לתנאי הפוליסה מכוחה הוגשה התביעה.

1. הנתבעת בדעה כי המדובר בתביעת מרמה, במטרה להונות אותה ולקבל תגמולי ביטוח שלא כדין בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981 (להלן: "החוק").
2. על מנת להקל בקריאת פסה"ד, להלן תיאור הנפשות הפועלות, אשר אף העידו מטעם התביעה:

א. התובע – מר מיכאל קיקוזאשווילי (להלן: "התובע").

ב. בנו – מר אברהם קיקו (להלן: "קיקו").

ג. בתו – גב' מאיה יעיש (להלן: "מאיה").

ד. נכדו ובנה של הבת – מר מרקו יעיש (להלן: "מרקו").

ה. חברתו של הנכד במועד התאונה – גב' מור בז'רנו (להלן: "מור").

1. בהתאם להסדר דיוני שגובש בין הצדדים לו ניתן תוקף של החלטה, ויתרה הנתבעת על חקירת השמאי – ניב רון מטעם התובע והתובע מצידו ויתר על חקירת החוקר - עמיר מרגלית מטעם הנתבעת.

בהחלטתי מיום 2.4.2013, הוריתי לב"כ הנתבעת להמציא תצהיר/דו"ח החוקר לתיק בית המשפט וניתן צו להגשת סיכומים בכתב.

תצהיר החוקר על נספחיו הומצא, בסופו של יום לתיק בית המשפט, בהמשך להחלטתי מיום 25.12.2013, רק ביום 30.12.2013.

המחלוקת

1. מקריאת כתבי הטענות ובחינת הראיות שבאו בפני, נמצא כי השאלה העיקרית הנתונה במחלוקת בין הצדדים מתמצת בשאלת זהות הנוהג ברכב במועד התאונה.

המסגרת המשפטית

1. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א -1981 ( להלן : "החוק " ) קובע  כדלקמן:

            "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחובתו".

1. סעיף 25 פוטר את המבטחת מחבותה, בין היתר, אם המבוטח או המוטב מסר עובדות כוזבות או העלים עובדות בניגוע למקרה הביטוח, כאשר הדבר נעשה בכוונת מרמה. בפסיקה נקבע כי נדרשים שלושה יסודות מצטברים לתחולת הסעיף:

א.         מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.

ב.         מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו.

ג.          כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.

            (ר':  רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' נסרה (19.5.1998); ע"א (מחוזי י-ם) 9625/06 הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' סימה מלכה (5.9.2007); ע"א (מחוזי חי') 3000/04 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי (26.10.2003); שחר ולר, "חוק חוזה הביטוח" תשמ"א-1981, כרך ראשון, תשס"ה-2005 בעמ' 550-551 (להלן: "ולר")).

1. הנטל להוכיח את יסודות הסעיף מוטל על הנתבעת-חברת הביטוח, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. זאת ועוד, מאחר שמדובר בטענה לכוונת מרמה, הנטל המוטל על הנתבעת גבוה ממאזן ההסתברות הרגיל הנדרש במשפט אזרחי, ומצריך הבאת ראיות בעלות משקל רב יותר ( ר' ע"א 678/86 חסן חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ פ"ד מג(4) 177 (1989); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006); ולר בעמ' 556; ע"א (חי') 5109/07 פלדמן נ' הפניקס (31.3.09)).
2. בע"א 10199/99 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (נבו-1.4.12)  שב ביהמ"ש על ההלכה שנקבעה, לפיה:

            "על המבוטח להוכיח תחילה את התרחשות האירוע המוגדר, במקרה זה את התרחשותה של הפריצה, על בסיס נתונים עובדתיים. לאחר מכן על המבטח להוכיח התקיימותם של חריגים לפוליסה, כגון גרימה במכוון של האירוע הביטוחי על ידי המבוטח... מקום בו מועלית טענה המייחסת לצד אחר ביצוע עבירה פלילית הרי שיש להוכיח טענה זו בכמות ראיות גדולה יותר מהדרוש במשפט אזרחי רגיל (ר' ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 ;רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (נבו-12.4.11)).

בענין שלום גרשון אף נפסק כי :

            "עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק – יזכה המבוטח בתביעתו" (ר' גם: עא"ח (ת"א) 39636-10-10 פרץ נ' כלל חב' לביטוח (10.12.12); ע"א (ת"א) 26451-10-10 עטייה נ' מנורה (20.9.11); ת.א. (מרכז) 42980-10-10 פשן אופנה נ' הראל חב' לביטוח (17.2.13)).

דיון והכרעה

1. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובחנתי את חומר הראיות שבא בפני, תוך שקילת העדויות שנשמעו, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות תובענה זאת, עמדה הנתבעת בנטל המוטל עליה ולפיכך, דין התובענה להידחות.
2. כפי שיפורט להלן, גרסת התביעה נמצאה לוקה בסתירות מהותיות בגרסאות, באופן שמחד מונע מבית המשפט ליתן בה אמון, ומנגד תומך משמעותית בגרסת ההגנה ומוביל כאמור, לדחיית התובענה.

החלפת הרכבים

1. מאיה, בתצהיר עדותה, מציינת באופן כללי, כי בלילה שבין 2.1.2010 ל- 3.1.2010 קיבלה את הרכב לשימושה ולנהיגתה, כי הרכב נמסר לה על ידי אחיה, במרכז השכונתי שליד ביתה (ר' סע' 2).

האח קיקו, בתצהירו מציין, כי בערב יום התאונה הוא השתמש ברכב ויצא לסיבוב בעיר, פגש את אחותו במרכז השכונתי ליד ביתה, הציע לה לקחת את הרכב לסיבוב והם החליפו מכוניות, באופן שהוא מסר לה את האאודי והיא נתנה לו את הניסן שלה (ר' סע' 2).

1. בתמליל חקירת מאיה, בנוכחות קיקו (על גבי התמליל מצויין נספח ג' – תמליל) ובכתב יד נספח ו' – נרשם מפי מאיה, בהתייחס להחלפת הרכבים, כדלקמן:

"ח – כן ואז התקשרת אליו? אמרת לו תשמע אני רוצה את האוטו?

נ – לא יודעת... ראיתי אותו הייתי עוד בנסיעה.

ח – את מי?

נ- אותו.

ח – ראית אותו בנסיעה?

נ – כן.

ח – אוקי.

נ – ראיתי אותו בנסיעה. אני נפגשתי איתו בנסיעה.

ח- אהה, את יצאת מהבית של הידיד עם הרכב שלך

נ – אני יצאתי לכיוון הבית שלי... בחיית אבי תן לי את האוטו...

ח – אוקי הבנתי ואז התחלפתם במכוניות?

נ – התחלפנו במכוניות בדיוק ככה" (עמ' 15 לתמליל, שורות 11-22).

1. האח – קיקו מוסר, בתמליל נושא כותרת "נספח – תמליל" ובכתב יד נספח י"ג, נשאל אף הוא באשר להחלפת הרכבים וציין:

"נ – זה הכל בדרך הביתה, שמה נפגשנו אמרה לי תן לי את האוטו ואמרתי לה סבבה, כי גם ככה התכוונתי לצאת לבלות. כשאני יוצא לבלות אני לא יוצא לבלות עם האוטו... אמרתי לה בכייף קחי את האוטו היא לקחה את האוטו והשאירה לי את האוטו.

ח - ... איפה אתה נפגשת איתה

נ – אמרתי לך כמו... במרכז, ליד המרכז

ח – איך במקרה? אתה היית בנסיעה, איך זה היה?

נ – לא לא נפגשנו אחד ליד השני

ח – במכוניות?

נ – ...כן בדיוק

ח – בכניסה למרכז?

נ – כן, זה לא כניסה זה אין פה כניסה אתה לא נכנס למקום

ח – כן

נ – זה כביש עם חנייה ענקית..." (עמ' 8, שורות 8-23).

1. מאיה, בעדותה בבית המשפט, נשאלה באשר לנסיבות החלפת הרכב והשיבה, כי ראתה את אבי במרכז, אבי ישב במרכז עם עוד אנשים והיא הגיעה למרכז, לאחר שבילתה אצל ידיד שלה שהוא גר בבת-ים וזה היה אחרי השעה 01:00.

היא נשאלה אם תוך כדי נסיעה היא ראתה את אחיה והשיבה:

"לא. באתי למרכז, הייתי במרכז ראיתי אותו

ש. ממש עצרת וירדת למרכז. מה התכוונת לעשות במרכז?

ת. אנחנו תמיד מגיעים לשם, אנחנו קוניםה כל שם. זה הקיוסק היחידי שלנו, סיגריות.

ש. ב- 1:30 בלילה?

ת. כן.

.

.

ש. את עוצרת את הרכב את הולכת למרכז?

ת. מחנה.

ש. מחנה את הרכב, רואה את אבי

ת. אבי הולך איתי לאוטו" (עמ' 21 – 23 לפרוטוקול).

1. האח – קיקו, בעדותו בבית המשפט, ציין בין היתר כי יצא לעשות "סיבוב דאווין עם הרכב החדש. עצרתי במרכז וזהו.

ש. עצרת במרכז. חנית?

ת. כן

ש. כן. ולאן הלכת

ת. למרכז

ש. לאן? מה עשית שם?

ת. למרכז למרכז

.

.

ש. הלכת לשבת עם חברים

ת. בערך

.

.

ש. אתה לא זוכר מי היה שם

ת. לא

ש. חברים שלך ואתה לא זוכר?

ת. לא, זה לא בשביל זה אמרתי מכרים לא חברים

.

ש. ובאיזה שלב אתה פוגש את מאיה?

ת. בדיוק באה ושם היא הגיעה מהצומת ואז ראיתי אותה והיא ראתה אותי

ש. מה זאת אומרת? היא באה ברגל ה-

ת. לא היא באה עם הרכב שלה

ש. זאת אומרת היא נסעה, תוך כדי נסיעה ראית אותה

ת. לא, כשהיא באה עם הרכב, ראיתי אותה כן

.

.

ש. היא נוסעת עם האוטו

ת. עם הפנים לכיוון הזה, היא גם ראתה את הרכב שלי. היא עצרה. היא חנתה.

ש. כן

ת. אז התחלנו לדבר. אז התחלנו לדבר.

ש. אז היא חנתה וירדה מהאוטו

ת. ירדה מהאוטו

ש. או שניגשת אליה

ת. ניגשנו, היא ירדה, ניגשתי אליה, נפגשנו בזה, דיברתי איתה..." (עמ' 71 – 74).

1. מן המפורט לעיל, עולה שוני מהותי בגרסאות באשר לאופן ההחלפה: בעוד שלחוקר מסרה מאיה כי היא נפגשה עם אחיה אגב נסיעת שניהם ברכבים, והדבר מקבל חיזוק אף מדברי קיקו בפני החוקר, הרי שבעדותם מציינים מאיה וקיקו, כי מאיה החנתה את רכבה בסמוך למרכז, הלכה בשעת בוקר מוקדמת ( 01:30 לערך ) לרכוש סיגריות , פגשה את אחיה יושב עם חברים (חברים שלא הוזמנו להעיד במשפט...!) ואז נרקם ביניהם נושא החלפת הרכבים.

משך זמן החלפת הרכבים

1. מאיה, בעדותה בבית המשפט נשאלה, האם בסך הכל רצתה לעשות סיבוב ולהחזיר לקיקו את האוטו, תשובתה: "להחזיר לו, להחזיר הביתה ולקחת את הניסן שלי ולנסוע הביתה כי הוא כבר, ..." (עמ' 24, שורות 22-24).

בהמשך, נשאלה מאיה האם התכוונה לנסוע עם האוטו, לעשות סיבוב קצר ולחזור לבית ההורים, שם אבי מתגורר. תשובתה: "אבי גר עם ההורים, כן." (עמ' 25, שורות 7-9).

1. האח – קיקו, בעדותו, ציין כי נתן את הרכב לאחותו לעשות סיבוב. הוא נשאל אם היתה צריכה להחזיר לו אותו והשיב כי: "היא יכולה להחזיר אותו ברגע שהיא לוקחת את הרכב מבחינתי שתסע איתו לאילת ושתחזור זה לא מעניין אותי" (עמ' 75, שורות 20-22).
2. גם בנקודה זו, קיימת סתירה בין האחים. בעוד שמעדות מאיה עולה כאילו בכוונתה היה לעשות סיבוב קצר עם הרכב ולהחזירו לקיקו – הרי שמתשובת קיקו עולה כי שהוא מסר את רכבו למאיה בלא הגבלה והגדרת זמן.

חזרת קיקו לבית הוריו

1. בתמליל נושא כותרת "נספח תמליל", מסומן בכתב יד י"ג, נשאל קיקו על ידי החוקר היכן השאיר את הניסן, תשובתו: "הביתה כי 5 דקות אחרי זה הלכתי הביתה, השארתי את זה ואז אבא שלי בואנה בוא שב אמרתי לו אבא אני יוצא לבלות..." (עמ' 9, שורות 19-21).
2. בתצהיר עדותו, ציין קיקו כי לאחר שהחליף את הרכב עם אחותו "נסעתי לביתי, שמתי את המפתחות שלה בבית וירדתי לשכנה בבניין..." (ר' סע' 4).

1. בעדותו בבית המשפט, ציין קיקו כי את מפתחות הניסן שם בבית הוריו, שם הוא מתגורר (עמ' 76).

בעמ' 78, נשאל קיקו האם לאחר שמסר את המפתחות לאחותו, הוא נסע לבית הוריו והשיב כי הוא חזר למרכז לשבת שם ואחרי כמה דקות, נסע לבית הוריו (עמ' 78, שורות 4-6).

הוא נשאל האם מישהו ראה אותו, כשהוא הגיע לבית והשיב: "לא היה אף אחד לא ראה אותי... אני נכנסתי פתחתי את הדלת שמתי את המפתחות" (עמ' 78, שורות 23-24, עמ' 79, שורות 1-2).

קיקו נשאל האם כאשר הגיע הביתה, הוריו ישנו. תשובתו: "אני לא יודע, אני לא נכנס אליהם לחדר. הם שני אנשים מבוגרים, שניהם בחדר... אז נכנסתי. שמתי את המפתחות ויצאתי. כי אני יודע שאם הייתי נכנס אליהם, זה לאן אתה הולך מה אתה עושה?" (עמ' 79, שורות 15-22).

1. הנה כי כן, סתירה נוספת ומשמעותית עולה בגרסת התביעה. בעוד שבעדותו בפני החוקר ציין קיקו, כי כששם את המפתחות בדירה, הוא פגש את אביו, הרי שבעדותו, הוא מתרחק וסותר גרסה זו וטוען כי לא פגש אף אחד מהוריו.

מתי נודע לקיקו על התאונה?

1. קיקו, בתצהירו, ציין כי בשעה 6 בבוקר עלה לישון בביתו, לאחר ששב מבית השכנה "ובבוקר אימי אמרה לי שהרכב עבר תאונה..." (ר' סע' 5).
2. בתמליל נספח ו', נשאל קיקו מתי נודע לו על התאונה והוא השיב "למען האמת, עוד בלילה, אבל לא רציתי לבאס אותה

ח – מתי איך זה נודע לך

א – עוד בלילה מאמא ואבא

ח- כשהיית בבית?

א – כשהייתי בבית

.

ח – אז מתי נודע לך?

א – בבית

ח – אחרי התאונה, כלומר אחרי שההורים שלך היו שם, לזה הכוונה?

א – לא..." (עמ' 21, שורות 3 – 20).

1. בתמליל נספח י"ג, נשאל קיקו מתי נודע לו על התאונה והשיב בבוקר כשהוא קם (עמ' 11 שורות 16-11). בהמשך נשאל קיקו האם למעשה נודע לו רק בבוקר על התאונה, תשובתו:

"בבוקר צהריים כזה, כן שהתעוררתי.

ח – אבא שלך סיפר לך או מה?

נ – אחותי.. אני חושב צלצלה אליי ואמרה לי.

ח – ואיפה היא באה אליך הביתה?

נ – כן, הביתה כן הביתה היא כבר הביאה גם את הטלפון אלינו הביתה..." (עמ' 15 שורות 10-4).

1. בעדותו בבית המשפט, נשאל קיקו מתי נודע לו על התאונה, והוא השיב שבבוקר "כשחזרתי הביתה, כשעליתי הביתה", בסביבות השעה 05.00-06.00 ואמו סיפרה לו על כך (עמ' 85 שורות 10-1).
2. גם בנקודה זו באשר למועד בו נודע לקיקו על התאונה, קיימת סתירה מהותית וחוסר עקביות בגרסת התביעה. מצד אחד הודה קיקו כי על התאונה נודע לו עוד בלילה כשהיה בבית ועוד בטרם אביו יצא למקום , ובגרסה אחרת משתנית, ניסה לטעון כי נודע לו על התאונה לאחר שקם בבוקר משנתו (ר' גם סע' 68 להלן).

גרסה אחרת שציין היא שנודע לו על התאונה, בשעת בוקר מוקדמת.

1. בשים לב לעדותו של קיקו, כי לאחר שמסר את מפתחות הרכב לאחותו, הוא שב למרכז וישב עם חבריו למשך פרק זמן מסויים, ובהינתן העובדה כי האחות מאיה, כנטען, יצאה לסיבוב הקצר מייד לאחר שקיבלה את המפתחות, והתאונה אירעה דקות ספורות לאחר מכן (ר' עמ' 24, שורות 19-21 ועמ' 29 לפרוטוקול, שורות 17-19), הרי שלא ניתן לשלול, שעם שובו של קיקו לבית הוריו, הם כבר סיפרו לו קרות התאונה.

עובדה זו מתחזקת נוכח דבריו, כי הוריו עדכנו אותו בבית בלילה בקרות התאונה וכן מתחזקת היא נוכח העובדה שהוא טען בפני החוקר, כי כשהגיע הביתה (לשים שם את מפתחות הניסן), הוא נפגש עם אביו. ( ר' גם סע' 72 להלן ).

מעורבותו של מרקו

1. מרקו, בתצהיר עדותו, ציין, באופן לקוני, כי זכור לו שסבו – התובע, התקשר אליו בליל התאונה וביקש שהוא יסיע אותו למקום התאונה וכך הוא עשה (ר' סע' 2).
2. מרקו, בהודעתו בפני החוקר – נספח י"ג, ציין, בין היתר, כי נודע לו על התאונה בערך בשעה 01:30 – 02:00. לדבריו, אם אינו טועה, אמא שלו התקשרה אליו, באותו רגע הוא היה בבית, נסע במונית לסבתא שלו לקחת את הניסן: "לקחתי את המפתחות של האוטו ועם סבא שלי לקחתי את מור" (עמ' 15-17).

בהמשך, ציין מרקו כי "יכול להיות שכן גם סבא התקשר אלי ולא עניתי לו. אתה לא מבין, אני לא זוכר את זה, זה היה... מטושטש, כי אתה יודע מה זה לקום בשעה 01:30 בלילה, להתקשר למור להגיד לה תביאי לי את הכרטיס אשראי אני צריך את הכרטיס אשראי ההיא גם כן כולה לחץ, כולה בזה מה אתה חושב" (עמ' 18, שורות 11-14).

1. מור, חברתו של מרקו באותה העת, נשאלה איך מרקו נסע לסבא והשיבה:

"עם אוטו

ש. איזה אוטו

ת. לא זוכרת

ש. לא זוכרת. תגידי, למרקו יש אוטו?

ת. כרגע?

ש. לא, אנחנו מדברים רק על התקופה

ת. רק על התקופה ההיא? לא לא היה לו אוטו

ש. לא היה לו אוטו ובאיזה אוטו הוא השתמש

ת. יש את, היה את האוטו של אמא שלו

ש. איזה אוטו זה?

ת. ניסן" (עמ' 14, שורות 15-24, עמ' 15, שורות 1-2).

1. מרקו, בעדותו, ציין כי הוא לא זוכר: "ביום התאונה מה היה בכללי, אני זוכר חלקים... אתה מדבר איתי על לפני 3 וחצי שנים". (עמ' 52, שורות 21-24).

מרקו ציין כי הכל מבולבל אצלו, כי מדובר בתאונה ו"בלבול בטוח שיש".

הוא נשאל האם אמו התקשרה אליו והודיעה לו על התאונה והשיב כי אם אינו טועה, סבו התקשר אליו וכשנשאל האם זה היה הסבא – הוא השיב: "אני לא זוכר כבר באמת שאני לא זוכר" (עמ' 54, שורות 1-4).

מרקו לא זכר מה עשה בזמן שקיבל את הטלפון וזכר שהיה עם חברתו מור.

הוא נשאל האם לאחר שקיבל את הטלפון, הוא נסע למקום התאונה והשיב: "מיד, כמה דקות אחרי זה, כן, יכול להיות" (עמ' 57, שורה 22-23).

הוא נשאל האם לקח את מור איתו והשיב שאינו זוכר.

הוא נשאל האם העירו אותו מהשינה והשיב שיכול להיות.

הוא נשאל אם נסע למקום התאונה עם מור והשיב: "אני גם את זה אני לא זוכר. באמת שגם את זה אני לא זוכר, נראה לי שכן ונראה לי שגם כן היה לי בחקירה אני זוכר..." (עמ' 58, שורות 1-19).

1. בהמשך עדותו, ציין מרקו כי נסע למור אחרי התאונה, שהיה צריך להביא גרר ולא היה את כרטיס האשראי והשיב כי לא ראה את הגרר במקום. הוא עומת עם העובדה כי הם נתנו את כרטיס האשראי לגרר והשיב: "אני לא יודע מי נתן את הכרטיס אשראי, אני עוד פעם אומר אנחנו הלכנו להביא את הכרטיס אשראי".

הוא נשאל – מי זה אנחנו? והשיב: "אני ומור".

הוא נשאל האם אז היה עם מור והשיב: "עוד הפעם, אני אומר לך, נסעתי איתה להביא את הכרטיס אשראי מהבית שלה" (עמ' 59, שורות 17-24).

מרקו נשאל מי אמר לו שצריך כרטיס אשראי והשיב שאו אמו או סבו.

1. מרקו נשאל האם סבו הגיע למקום התאונה לבד והשיב כי אינו יודע.

במענה לשאלת בית המשפט, האם סבו לא הגיע עימו השיב כי אינו זוכר.

הוא נשאל על ידי בית המשפט, במפורש, אם אינו זוכר שהסבא – התובע הגיע עימו והשיב: "באמת שאני לא זוכר את זה כב' השופט, אני לא זוכר" (עמ' 60, שורות 6-15).

1. מרקו נשאל על ידי בית המשפט כיצד הגיע למקום התאונה והשיב שהיה זה עם הניסן אלמרה. הוא נשאל מהיכן לקח את הניסן והשיב: "אני לא זוכר. או שהיא היתה מתחת לבית או שהיא היתה מתחת לבית של סבתא שלי ונסעתי במונית. אני לא זוכר את זה..." (עמ' 62, שורות 6-10).
2. במהלך עדותו, אישר מרקו כי טעה בדבריו לחוקר וכרטיס האשראי של מור היה אצלה בבית עם הארנק שלה והוא נסע איתה לביתה להביאו (ר' עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 21-24, עמ' 65 לפרוטוקול, שורות 5-12 וסע' 4 לתצהיר עדותו).
3. מרקו נשאל האם בסופו של דבר הוא הביא את כרטיס האשראי למקום התאונה והשיב כי אינו זוכר.

הוא נשאל האם ראה כיצד שילמו לגרריסט והשיב שהוא לא ראה, כי הוא כבר הלך בחלק הזה.

הוא נשאל את מי ראה במקום התאונה והשיב שאת אמו וסבו וכשהוא הגיע, הגרר לא היה וכך אף היה כשעזב (עמ' 66, שורות 17-24, עמ' 67, שורות 1-16).

1. מרקו נשאל כיצד השאיר את אמו אחרי התאונה ואת סבו החולה בשטח ושב לביתו, בטרם פונה הרכב, תשובתו "אדוני התובע, סבא שלי לא היה חולה באותה תקופה. הוא היה בריא ושלם ועומד על הרגליים... ואמא שלי כל עוד היא עמדה על הרגליים והכל בסדר, קמתי הרשיתי לעצמי

ש. נסעת הביתה כבר לא עניין אותך?

ת. לא עניין אותי? ברור שלא עניין אותי. אמא שלי על הרגליים. לא מעניין אותי שום דבר אחר..." (עמ' 67, שורות 20-24, עמ' 68, שורות 1-3).

1. מור, בעדותה, ציינה כי הגיעה למקום בכדי להציג כרטיס אשראי וכי בסופו של יום שולם לגרריסט במזומן (עמ' 12, שורות 12-24).

היא נשאלה מי שילם לגרריסט והשיבה כי לדעתה היה זה סבא של מרקו וכי לא נעשה שימוש בכרטיס האשראי שלה (עמ' 13, שורות 2-5).

מור נשאלה מי היה נוכח במקום, כשהיא הגיעה והשיבה שהיא, מרקו, סבא של מרקו ומאיה - אמא שלו "והגרריסט גם" (עמ' 13, שורות 10-13).

מור נשאלה מי התקשר למרקו והשיבה שזה היה סבא שלו ובזמן השיחה, הם ישבו בבית "ערב שגרתי" (עמ' 17, שורות 7-13).

1. מור נשאלה כיצד חזרה מהמקום והשיבה, שהיה זה עם מרקו בניסן.

היא נשאלה האם רק הרכב שנפגע בתאונה והניסן היו במקום והשיבה שנראה לה שכן (עמ' 18, שורות 4-10).

הוצג לה כי ישנה שיחת טלפון שהסבא מתקשר אליה ב- 1:15, היא נשאלה האם היא זוכרת שיחה זו והשיבה: "לא, אבל יכול להיות שזה גם מרקו התקשר מהטלפון של סבא שלו" (עמ' 19, שורות 9-14).

תצהירי התביעה

1. התובע, בתצהיר עדותו, אינו מתייחס כלל ועיקר לכל נושא ממס"י ולחברה של נכדו – מור, אשר נתבקשה בשלב מאוחר, כנטען, להביא את כרטיס האשראי שלה.

לדברי התובע, הוא למד על התאונה כאשר התקשר לטלפון של בנו (קיקו) ומאיה סיפרה לו שעברה תאונה (ר' סע' 4).

1. מאיה, בתצהיר עדותה, ציינה בין היתר כי קיבלה את הרכב בשעה 01:15 לערך (ר' סע' 2), כי התאונה אירעה בשעה 01:30 לערך. לדבריה, אביה – התובע התקשר לאחיה והטלפון צילצל ברכב, והיא ענתה ואמרה שאירעה תאונה ויתכן שגם היא התקשרה לאביה לספר לו על התאונה (ר' סע' 8).

מאיה מציינת כי אביה הגיע למקום התאונה עם בנה – מרקו (ר' סע' 9 סיפא).

מאיה אינה מציינת כלל את כל נסיונותיה הנטענים למצוא חברת גרר.

1. הבן – קיקו ציין בתצהירי עדותו, בין היתר, כי לאחר שהחליף עם אחותו – מאיה את הרכבים, הוא נסע לביתו, שם את המפתחות בבית וירד לשכנה (ר' סע' 4).

לדבריו, בשעה 06:00 עלה לביתו לישון, ובבוקר אימו אמרה לו שהרכב היה מעורב בתאונה (ר' סע' 5).

1. הנכד – מרקו ציין בעדותו כי זכור לו שסבו – התובע התקשר אליו בליל התאונה וביקש שיסיע אותו למקום התאונה (ר' סע' 2).

בהמשך, מציין הוא, כי אמו וסבו התקשרו לגרר, נדרש כרטיס אשראי והוא נסע להביא את חברתו מור מביתה, וכרטיס האשראי הוצג לנהג הגרר לצורך ביטחון.

1. חברתו של מרקו – מור, ציינה בתצהיר עדותה כי ביום התאונה היתה בביתו של מרקו, כי הוא קיבל שיחה מסבו כי היתה תאונה, עזב את הבית ונסע עם הסב למקום התאונה (ר' סע' 2).

לדבריה, כעבור כמה זמן חזר מרקו וביקש שתבוא עימו למקום התאונה, כדי להציג לגרריסט כרטיס אשראי כביטחון. היא נסעה עימו לזירת התאונה, המתינה לגרר, אשר לבסוף גרר את הרכב.

לדבריה, אמא של מרקו והסב נסעו עם הגרר והיא חזרה ביחד עם מרקו לדירה (ר' סע' 3).

חקירת התובע בפני החוקר

1. בתיק החקירה מופיע תמליל (נספח א') אשר מסומן ב' בכתב יד, המתעד שיחה בין התובע – מיכאל לבין החוקר – אמיר מרגלית. התובע נשאל על ידי החוקר מי היה הנהג ברכב בזמן התאונה והשיב "עכשיו אני שוכב

ח. – מה?

נ. - ... לא מרגיש טוב... מחר תתקשר אלי, אני ידבר איתך.

ח. – אני רוצה פשוט ל-

נ. ... מאוד לא מרגיש טוב אדוני" (עמ' 1 ש' 23 – 28).

ובהמשך:

"ח. אתה יכול רק לומר לי, אני מבין שהבת שלך נהגה.

נ. אתה לא מבין, אני לא מרגיש טוב" (עמ' 2 ש' 5-6).

53. כמו כן קיים בתיק תמליל שיחה נוסף בין התובע לבין החוקר (נספח ה') מסומן בכתב יד

ב1.

בתמליל זה הוצג לתובע כי ביום התאונה הוא הגיע למקום התאונה. תשובתו "לא זוכר". הוא נשאל על ידי החוקר מה זאת אומרת והשיב "מה שאתה שומע".

בהמשך נשאל התובע:

ח. אתה לא זוכר שהבת שלך הודיעה לך על התאונה?

נ. מה אני יודע שהיא עשתה תאונה, אבל אני לא זוכר איפה מה מי מו.

ח. אתה היית במקום של התאונה?

נ. סליחה

ח. אתה היית במקום של התאונה

נ. אני לא זוכר אדוני, אם אתה רוצה לדבר איתי תיפגש איתי תדבר..." (עמ' 2 ש' 1 – 5 ו- 11 – 16).

54. בעדותו בביהמ"ש הכחיש התובע שאמר לחוקר שאינו זוכר דבר (עמ' 92 ש' 9 – 13), הוא אף הכחיש כי החוקר דיבר עימו (עמ' 93 - 94). הוצג לו כי החוקר רצה לדעת מי נהג באוטו, תשובתו "זה לא היה... אדוני, לא היה" (עמ' 93 ש' 10 – 14).

כמו כן, הוצג לתובע כי החוקר שאל אותו האם הוא היה במקום התאונה והוא השיב "לא נכון, הוא שקרן". נאמר לתובע כי תשובתו לחוקר היתה שהוא לא זוכר, תשובתו "אדוני, הוא שקרן" (עמ' 93 ש' 16-24 ועמ' 95 ש' 1-2).

55. לדברי התובע, מרקו הביא אותו למקום התאונה עם ה-BMW (עמ' 108 ש' 18-19). הוא נשאל האם מרקו הביא אותו ועזב עם ה- BMW והשאיר אותו עם הגרר לבד, על שאלה זו השיב התובע בחיוב (עמ' 109 ש' 3). התובע נשאל בשנית כיצד הוא נסע הביתה, ואז שינה גרסתו ואמר שעם ה- BMW ועם מאיה. הוא נשאל כיצד מרקו חזר הביתה והשיב "עם מונית" (עמ' 109 ש' 4 – 11). ראוי לציין, כי מור בעדותה ציינה כי היא חזרה ממקום התאונה עם מרקו בניסן (עמ' 18 ש' 4-10).

56. לדברי התובע, לאחר שהגרר גרר את האוטו והביא אותו להיכן שביקשו, הוא נסע הביתה "לא שאלתי לא כלום, כל כך הייתי עייף, פתאום פתחתי עיניים, שעה 9:00, 8:00, לא זוכר בדיוק. שאלתי את אשתי "שרה איפה אבי?" "אבי פה. מה קרה?" (עמ' 105 ש' 14-18). בהמשך התובע נשאל האם כשהוא קם קיקו היה בבית והוא השיב שהוא חושב שכן. הוא נשאל האם קיקו ידע על התאונה והשיב "לא. אני הודעתי לו" ( עמ' 106 ש' 12-21).

57. עדותו של התובע אינה אמינה בעיניי. בזמן אמת בסמוך לתאונה, עת נשאל על ידי החוקר מי נהג ברכב, הוא התחמק ממתן תשובה ישירה, חד משמעית ומחייבת. הכחשותיו כי דיבר עם החוקר בכלל ואודות שאלות מסוימות שנשאל, מעלות תהיה וספק באשר לכנות תשובותיו בביהמ"ש. עדותו של התובע כי נכדו מרקו חזר לביתו במונית, עומדת בסתירה לעדות מור המציינת כי הם חזרו עם הניסן. ראוי לציין כי מאיה בעדותה, ציינה שגם הניסן וגם ה- BMW הגיעו לזירה. לדבריה, בשלב מאוחר יותר "אני זוכרת שהבן שלי לקח את אורי הביתה עם הניסן" (עמ' 33 ש' 1- 7). זאת ועוד, אף גרסתו באשר למועד בו נודע לבנו – קיקו אודות התאונה , בבוקר לאחר שהוא עצמו התעורר משנתו , וממנו, עומדת בסתירה לעדויות השונות והמשתנות, שנשמעו בנקודה זו כמפורט בסעיפים 34-29 לעיל.

עדות הגרריסט

58. מר יגאל כהן, נהג גרר בחברת ממס"י ציין כי גרר את האוטו מרחוב דב הוז בבת ים למוסך בבת ים. הוא טען כי ראה את האוטו בתוך העמוד של הגשר של שלטי ההכוונה. לדבריו, הוא ראה במקום את מאיה ואת אבא שלה "אדם מבוגר עם מקל". הוא ציין כי לא דיבר עם מאיה, שהיא היתה בהלם. הוא נשאל איך שילמו לו והשיב "זה מנוי ממס"י, זה לא משלמים. מי שיש לו מנוי לא משלם. אין תשלום זה לא קשור אלי אבל במקרה שמעתי את זה. מס' הרכב עוד לא נקלט במחשב כי זה היה אוטו חדש אז אמרו שתיתן שיק בטחון". הוא נשאל האם שילמו לו על הגרירה והשיב שלא, אולי במשרד הם שילמו דרך ישראכרט. הוא נשאל מתי הגיע לזירה והשיב בין 02:00 ל- 04:00. לדבריו, מאיה ואביה לא נסעו איתו. הגרריסט אישר כי הקריאה היתה ב- 02:21, הוא הגיע למקום ב- 03:27 (ר' עמודים 5 – 8 – 9 לפרוטוקול).

59. מור בעדותה, ציינה כי שילמו לגרריסט במזומן (עמ' 12 ש' 24 ועמ' 13 ש' 1- 3). ככל שמור אכן ראתה תשלום מנהג הגרר במזומן, הכיצד זה טוען מרקו, שעל פי עדותו הוא היה זה שהחזיר אותה הביתה, כי הוא לא ראה כיצד שילמו לגרריסט? (עמ' 66 ש' 21 – 24 ועמ' 67 ש' 16-13).

חיזוק לעדות מור באשר לאופן התשלום לגרר ניתן למצוא בעדות מאיה אשר ציינה "אני זוכרת שאבא הוציא כסף, אם הוא שילם לו או נתן לו טיפ, לא יודעת. אבל הסכום לא הסתכלתי..." (עמ' 33 ש' 12-11).

60. ב"כ התובע בסיכומיו הראשונים (הכלליים ביותר), טען בין היתר, כי גרסת מאיה כי היא היתה זו שנהגה ברכב בזמן התאונה, מתחזקת מעדות עובד חברת הגרירה אשר הינו עד חיצוני. לדבריו, בחקירה הנגדית, לא הופנתה לגרריסט כל שאלה בעניין זהות הנהג ברכב ועובדה זו פועלת לחובת הנתבעת (ראה סע' 14 – 17 לסיכומים).

איני סבור כי עדות הגרריסט יש בה לתמוך באופן ממשי בגרסת התביעה. הגרריסט הגיע למקום התאונה כשעה ורבע לאחר המועד שנטען כי התרחשה. במקום התאונה הוא הבחין, נכון למועד הגעתו, כך על פי דבריו, בתובע ובבתו מאיה. מאידך, בראיות שבאו בפני ביהמ"ש, עולה ספק ממשי בדבר זכרונו של העד, לפי שמור חברתו של מרקו, ציינה כי ראתה את אופן התשלום לגרריסט, אופן אשר מאיה מאשרת אותו.

61. זאת ועוד, לאור כל המפורט לעיל, העובדה שחלפה כשעה ורבע ממועד התאונה ועד מועד הגעת הגרריסט, אינה מאפשרת לביהמ"ש לקבוע ממצא ממשי חד משמעי, כי מי שנכח בזירה – והכוונה במיוחד למאיה – הוא זה שנהג ברכב במועד התאונה , כגרסת התובע.

מניעת חקירת מור בזמן אמת

62. מרקו בעדותו אישר כי החוקר ביקש לדבר עם מור והוא סירב ליתן לו פרטים אודותיה "אני בתור החבר שלה של 4 שנים אני מגבה אותה, אני מחבק אותה, אני נותן לה את החיבוק המגן ואוהב. מה יש לה להגיע למקומות כאלה? והנה היא מגיעה לבימ"ש..." (עמ' 68 ש' 10-17).

63. את העובדה שנמנע מחוקר חברת הביטוח לחקור את מור (היחידה שאינה בת המשפחה!) בזמן אמת, הנני מייחס לחובת התובע. מור היתה זו שנטען כי בילתה עם מרקו בערב, שהם היו יחדיו, ושהיא הגיעה איתו למקום התאונה ואף נדרשה בשלב מאוחר יותר להביא כרטיס אשראי שלה. לא ברור אם כן מה היה המניע האמיתי למנוע שיחה של מור עם החוקר ( שיחה אשר יכלה להתבצע בנוכחות אחרים כפי שהתבצעו חקירות אחרות)?. מניעת מור מלהיפגש עם החוקר בזמן אמת, מעוררת חשש כבד בדבר המניע האמיתי לכך ומתפרשת כרצון למנוע ממנה מפגש עם החוקר בסמוך למועד התאונה. המסקנה המתבקשת מכך והפוגעת בגרסת התביעה ואמינותה , הינה ברורה.

64. בשולי האמור יצויין , כי זהותה של השכנה ,עימה נטען כי קיקו שהה באותו לילה/בוקר , לא נחשפה בפני ביהמ"ש והיא אף לא זומנה להעיד מטעם התביעה . גם עובדה זאת יש בה לפגוע באמינות גרסת התביעה, מעוררת תהיה באשר לסיבת הסתרת העדה , והיא מיוחסת לחובתה ( ר' ע"א 55/89 קופל נ' טלקאר מד (4) 602 ; ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ ( 27.7.2008)).

סיכום וסוף דבר

על העדות ככלל

65. הלכה היא, כי משקלן של העדויות ומהימנותם של העדים, נתונים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. בית-המשפט מכריע בעניין זה "על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

"אותות האמת" – אינם אך ורק "אותות וסימנים" הבאים לכלל ביטוי בהתנהגותו של העד על דוכן העדים. משמעותו של המושג הינה רחבה ו"עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים, ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית המשפט והמאמתים או סותרים גירסתיו של העד".

תהליך בדיקת הראיות איננו אקט אוטומטי של מיון על פי סיווג כללי של הראיה, אלא בחינה מושכלת של תוכן הדברים. כך ניתן לדלות מתוך עדות דברים המתקשרים עם ראיות אחרות ומחזקים אותם (ר': י. קדמי "על הראיות – הדין בראי הפסיקה", מהד' תש"ע , עמ' 1830-1825 ; ע"א 91/51 מדור חב' לבנין בע"מ נ' ביק, פ"ד ה 792, 796 ; ע"א 1516/99 לוי נ. חג'אזי, פ"ד נה (4) 730, 748 ).

66. כפי שפורט לעיל, בפני ביהמ"ש העידו ארבעה בני משפחה וכן חברתו של הנכד באותה תקופה, חברה שנמנע מהחוקר לחקור אותה בזמן אמת. הדרכתי עצמי לבחון עדויותיהם בזהירות המתבקשת.

הלכה היא כי שאלת ההתייחסות לעדות כלשהי צריכה להיגזר ראש וראשונה מהתרשמות הערכאה הדיונית מהעד שבפניה ומנסיבות המקרה הקונקרטי. אין לדחות את הראייה על הסף גם אם המדובר בעד מעוניין, והכול שאלה של משקל הראיה. בעניין זה נפסק בע"א 415/68, אבא כרמל נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ב (2) 803, 806 – 807, באשר לעדות שנתן עובד לטובת מעבידו, בין היתר, כי "אין לפסול עדות כזאת מראש או להמעיט את ערכה וחשיבותה, רק בשל כך שהיא ניתנה לגבי עובד לטובת מעבידו. כל עדות, ויהא נותנה אשר יהא, לרבות הצד הנוגע בדבר, לא כל שכן מי שהעניין אינו נוגע לו ישירות, כל עדות צריכה להישקל לגופה, בלי משוא פנים ובלי דעה קדומה... טבעי הדבר שאם העדות באה מפי מעוניין בדבר, יתייחס אליה ביהמ"ש בזהירות. אבל חלילה לא להתייחס אליה מראש באי אמון או לזלזל בה אך ורק מפני שניתנה על ידי אדם שיש לו עניין, ישיר או עקיף, בתוצאות המשפט, או בגלל יחסי קרבה בינו לבין בעל הדין שלטובתו ניתנה" (ר' גם : ע"א 496/89, אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פד"י מ"ה (4), 343; ע"פ 611/80, מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ה (4), 85, 113; י. קדמי "על הראיות, הדין בראי הפסיקה", חלק 1, מהד' 2009, עמ' 528 – 529).

67. המפורט לעיל מעלה ספק באשר לגרסת התביעה לפיה לקיקו נודע על התאונה רק בבוקר שלמחרת. מהנתונים שפורטו לעיל עולה בוודאות ממשית כי לקיקו נודע על התאונה בסמוך למועד התרחשותה, וזאת מפי הוריו .

68. כמו כן, עולות סתירות באשר לשאלה מי סיפר לקיקו על התאונה. גרסה אחת ציינה כי הייתה זו אמו, שנייה כי האב סיפר לו (כטענת האב), גרסה נוספת כי היו אלה שני ההורים וטרם יציאת אביו לזירת הארוע , ואף נרשם מפי קיקו כי אחותו התקשרה אליו לספר לו על כך.

69. קיקו בחקירתו ציין כי בזמן שהביא את מפתחות הניסן לבית הוריו (טרם שפנה והלך לבית השכנה), הוא פגש את אביו ושוחח עמו (ר' סעיף 25 לעיל). ככל שעובדה זו נכונה, הרי שעולה תמיהה מהותית מדוע מצא האב להתקשר לרכב ולדרוש בשלום הבן, באם אכן בנו פגש בו בדירה באותה עת.

70. עדותו של הנכד מרקו, תשובותיו המתחמקות "והשכחה בה לקה", מעוררות את החשד שמעורבותו בתאונה הייתה יותר ממשנית וטכנית. כך, למשל, לא זכר מרקו האם הוא הסיע את התובע (סבו) למקום האירוע, וכך אף לא זכר הוא כיצד הוא הגיע לזירה.

71. מהעדויות שפורטו לעיל עולה תמונה עובדתית אפשרית בהחלט, לפיה הניסן (הרכב בו נהגה לכאורה מאיה ואשר נמסר במסגרת "ההחלפה" לקיקו) היה בכלל במועד התאונה בביתה של מאיה. כך טענה מור, עובדה זו לא שלל מרקו! ככל שעובדה זו נכונה, ועל פני הדברים יש לה בסיס איתן בראיות – הרי שכלל לא בוצעה החלפת הרכבים הנטענת בין קיקו למאיה. מצב דברים זה יכול ללמד כי מאיה (בעלת הניסן ) שהתה בביתה, מרקו היה זה שנהג ברכב , ולאחר התאונה הסב הגיע למקום התאונה עם ה- BMW ( ר' גם סע ' 74-73 להלן ).

72. ככל שהתובע הגיע למקום התאונה ב – BMW, רכב אשר משמש אותו ברגיל, הדבר יכול אף למעלה מלרמוז , כי מי שהביא אותו לזירה, היה בנו קיקו ולא נכדו מרקו. מאיה מאשרת כי אכן ה – BMW אף הוא היה בזירת האירוע (עמ' 33 ש' 1). ככל שגרסת התביעה הינה שמרקו והסבא הגיעו למקום התאונה בניסן, נשאלת השאלה מי נהג את ה – BMW למקום התאונה? שהרי ברכב זה נטען כי מאיה והתובע חזרו לביתם !

73. מור אישרה כי הטלפון של התובע צלצל אליה בשעה 01:15 (שעת התאונה בקירוב), וכי יכול שמרקו היה זה שדיבר איתה (ר' עמ' 19 לפרו' ש' 13). כאן עולים ספק ממשי ותמיהה רבתי מה פתאום מרקו מתקשר אליה בשעה זו, אם הם היו ביחד כפי שתואר בגרסת התביעה עת נודע לכאורה למרקו על התאונה והוא נתבקש לבוא ולאסוף את סבו ( ?)...

74. מן האמור בסעיף 73 לעיל עולה כי מרקו נפגש כבר עם התובע ב – 01:15 או לפני כן, ולפיכך מה פשר השיחה שהתקיימה לכאורה, כטענת התביעה, בין הסב למרקו במסגרתה הודיע הסב למרקו על התאונה וביקש ממנו לבוא ולאסוף אותו אל מקום אירוע התאונה?

העובדות המתוארות לעיל מלמדות כי הסב נפגש כבר עם מרקו והיה עמו בסמוך למועד אירוע התאונה.

75. מהראיות שהובאו על ידי התביעה, עולה לכאורה כי לזירת התאונה הגיעו לאחר התאונה מאיה, התובע, מרקו , מור ואורי. אך תמוה ובלתי סביר , מדוע מצאו כולם, פרט לתובע ולמאיה, לעזוב את מקום התאונה, טרם שהגיע למקום הגרר ולהותיר את מאיה ההמומה והנסערת ואת אביה הקשיש לבד במקום וזאת בשעת בוקר מוקדמת? גרסה זו אינה הגיונית ועומדת בסתירה לדאגה המשפחתית שנטען שמאפיינת את בני המשפחה דנן (ר' עדותו של מרקו בעמ' 67 ש' 15 – 24 ו עמ' 68 ש' 1 – 3; עדותה של מאיה בעמוד 33 ש' 19 – 24 ובעמ' 34 ש' 5 – 15).

76. עדויות בני משפחת התובע – גרסת התביעה , אינן אמינות בעיני . הסתירות המהותיות בעדויות בני המשפחה והתמיהות שפורטו בפס"ד לעיל , אינן מאפשרות קבלת טענות התובע כטענות עדיפות וגוברות .

77. בסופו של יום, מצאתי כאמור לדחות את התביעה, וזאת לאור הראיות הישירות שהובאו, על רקע הראיות הנסיבתיות, בהתבסס על ההיגיון, ניסיון החיים והשכל הישר, אשר יחדיו חברו ליצירת תצרף, ממנו מצטיירת תמונה אשר אינה תומכת בגרסת התביעה, אלא נהפוך הוא, מציגה בקיעים מהותיים בגרסה זו ותומכת באופן מובהק בגרסת ההגנה.

78. לאור כל המובא והמפורט לעיל , נקבע בזאת כי לא עלה בידי התובע להוכיח ,במידת השכנוע המוטלת עליו , כי מאיה ( או אחר שנהיגתו מכוסה בפוליסה ) אכן נהגה ברכב במועד התאונה .

79 . מצאתי בנסיבות תובענה זאת , כי עלה בידי הנתבעת לעמוד בנטל המוטל עליה ובדרישת סע' 25 לחוק . כפי שפורט לעיל קיים ספק משמעותי ומהותי כי מאיה (או אחר שנהיגתו מכוסה בפוליסה ) נהג ברכב במועד התאונה ( ר' גם : סע' 71, 73 ו-74 לעיל ) . אחרת כאמור לא הוכח כאמור ע"י התובע .

80. אשר על כן, בהינתן כל האמור, מצאתי לדחות את התובענה.

81. התובע ישלם לנתבעת על חשבון שכ"ט עו"ד סך כולל של 40,000 ₪.

82. כן ישלם התובע לנתבעת , עלות חלקה בפרוטוקול המתומלל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום, בכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

83 . כל התשלומים שעל התובע לשלם לנתבעת ישולמו עד ליום 1.5.14, וממועד זה ואילך יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.