1. תביעת נזקי גוף.

טענות הצדדים

1. התובעת הגישה תביעתה בשל נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה בעקבות חיפוש שנערך בביתה על ידי משטרת ישראל ועיכובה לתחנת המשטרה ביום 21.3.10.
2. בכתב התביעה, טענה התובעת לרשלנות של הנתבעת כשהיא קושרת בין "האירוע" שהוא עיכוב התובעת, לבין נזק הגוף שנגרם לה (סעיף 24 לכתב התביעה המתוקן). התובעת טענה לאחריות של הנתבעת בעוולת הרשלנות ובעוולה של הפרת חובה חקוקה. בנוגע לרשלנות התייחסה התובעת לכך שהנתבעת התעלמה מתלונותיה ומדברי אדם נוסף, מר טלקר, לגבי מצבה של התובעת, התעלמה מגילה של התובעת, מסימני המצוקה שנראו אצלה, לא שמרה על התובעת כראוי, לא פיקחה עליה, לא קבעה נהלי עיכוב ראויים ועוד. לגבי הפרת חובה חקוקה התייחסה התובעת לחובות הנובעות מן העוולות של תקיפה, כליאת שווא, הסגת גבול במקרקעין ועוד. התובעת טענה כי החיפוש נערך ללא צו חיפוש ובניגוד לחוק.
3. במהלך ההליך ובסיכומים שמה התובעת דגש רב על כך שהחיפוש היה בלתי חוקי מאחר שנעשה ללא צו חיפוש, ללא הסכמת התובעת ולא נכחו בו שני עדים שאינם שוטרים. כמו כן טענה כי עיכובה של התובעת לחקירה נעשה בחריגה מסמכות, כי החיפוש לא התנהל באווירה רגועה ושלווה וכי המשתתפים בו הפכו את הדירה ושברו פסלים. יתר על כן לטענת התובעת, במהלך החיפוש הובא לידיעת השוטרים כי התובעת אינה חשה בטוב, למרות זאת הם החליטו לעכבה לתחנת המשטרה והיא הושבה תחילה במושב האחורי של הניידת. לאחר מכן הביאה התובעת לידיעת השוטרים בצומת רמב"ן-יהודה הלוי שאינה מרגישה טוב. לטענת התובעת, אילו פונתה לבית החולים מיד כשהתלוננה, האירוע הרפואי שעברה היה מתרחש תחת פיקוח רפואי ולא היה נגרם לה נזק כפי שנגרם או שהוא היה ממוזער.
4. בעקבות האירוע, סובלת התובעת מעיוורון חלקי וכן מחרדות, נדודי שינה וסיוטי יום ולילה. לטענתה, עבדה כתופרת בביתה לפני האירוע והרוויחה כ – 5,000 ₪ בחודש, אולם בעקבות האירוע אינה יכולה עוד לעבוד.
5. התובעת בסיכומיה, מפנה לסתירות רבות בעדויות השוטרים, כמו גם חוסר עקביות בעדות של כל אחד מהם וטוענת כי אין לקבל את גרסתם לאופן התנהלות החיפוש. לטענת התובעת תצהירי הנתבעת הוכנו על ידי היועץ המשפטי של תחנת המשטרה בבאר שבע ונעשה באמצעותם ניסיון ליצור מציאות מדומה שאינה אמת במודע. כמו כן טוענת התובעת כי לא כל השוטרים שהשתתפו בחיפוש נתנו תצהירים ויש להסיק מכך את המסקנות המתבקשות.
6. הנתבעת טוענת כי הטענות בדבר היות החיפוש בלתי חוקי והעיכוב בחריגה מסמכות, הן בגדר הרחבת חזית ועל כן אין מקום לבחון אותן. טענות התובעת בכתב התביעה התמקדו בכך שהשוטרים התעלמו מתלונות התובעת על מצבה במהלך החיפוש, עיכבו את התובעת כשלא הרגישה טוב ולא נתנו לה טיפול רפואי בזמן. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי החיפוש היה חוקי מאחר שנערך בפני התובעת ובנה ודי בכך כדי להוות חיפוש בנוכחות שני עדים שאינם שוטרים. התובעת בסיכומי התשובה טוענת כי נושא חוקיות החיפוש והעיכוב, עולה מכתב התביעה.
7. הנתבעת טוענת כי פעלה כדין במסגרת סמכותה וחובתה מכוח הרשאה חוקית, כל הפועלים מטעמה פעלו בצורה סבירה וללא רשלנות ועל כן חלה עליה ההגנה של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב 1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים"). כמו כן ובהתאם לסעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), אין היא אחראית על מעשה בתחום ההרשאה החוקית וכאלה היו החיפוש והעיכוב שבוצעו כדין מכוח פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט 1969, מכוח סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו 1996 ומכוח פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג 1973.
8. הנתבעת טוענת כי לפי קביעת המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אלמוג, סימנים לדום לב הם עניין של דקות בודדות ולא יכולים להימשך שעה וכן כי סימני זיעה והתנשפות אינם בהכרח סימנים מקדימים של דום לב, גם התרגשות ולחץ נפשי יכולים לגרום לזיעה ולהתנשפות. התובעת בסיכומי התשובה טוענת כי בכך מסלפת הנתבעת את חוות הדעת של ד"ר אלמוג ואת עדותו. לטענת התובעת, ד"ר אלמוג ציין כי דום לב יכול להתרחש באופן מידי, אולם לא קבע כי זה האופן היחיד להתרחשותו וכן העיד כי סימן לדום לב הוא כאב בחזה. התובעת מציינת כי הגב' פחימה שהעידה מטעם התובעת ציינה כי התובעת החזיקה את היד על החזה.
9. לטענת הנתבעת, ד"ר אלמוג העיד כי עיכוב של 5 דקות בטיפול רפואי בדום לב מביא למוות או הפיכה ל"צמח" ועל כן טענת התובעת כי השוטרים עיכבו אותה משך שעה אינה יכולה לעמוד. להפך, ד"ר אלמוג הביע דעתו כי השוטרים הצילו את חייה של התובעת. מן המסמכים הרפואיים עולה כי התובעת פונתה למד"א תוך 3 דקות מן ההתמוטטות. בעניין זה טוענת התובעת בסיכומי התשובה כי התובעת הגיעה מחוסרת הכרה לבית החולים ועל כן לא מסרה כל גרסה בעניין זה ולא ברור מניין הגיע המידע על פינוי תוך 3 דקות. לטענת התובעת, הנתבעת יכולה הייתה להביא את תמלול מכשיר הקשר בעניין זה אולם נמנעה מלעשות כן ויש לזקוף זאת לחובתה.
10. הנתבעת מפנה לכך שד"ר אלמוג ציין בחוות דעתו, כי התובעת דיווחה על עיוורון רק ביום השלישי לאשפוזה ובדיקת ה – CT שלה לא הדגימה ממצא של אוטם במסילות הראייה כפי שניתן היה לצפות במצב של עיוורון על רקע אירוע מוחי, גם בדיקת VEP יצאה תקינה ולא כבויה כפי שסביר היה לקבל במצב של עיוורון. מכאן שהוא הסתייג מן הקשר בין דום הלב לפגיעה בראייה.
11. לטענת הנתבעת, השוטרים הגיעו לדירה בעקבות מידע מודיעיני "חם", נכנסו לדירה והזדהו. לטענת הנתבעת, מעדותה של גב' פחימה עלה כי היא ידעה שמדובר בשוטרים וכך אמרה לתובעת ועל כן גרסת התובעת כי לא ידעה שמדובר בשוטרים אינה אמת. לטענת הנתבעת, התובעת הסכימה לחיפוש וכך עלה הן מעדותה שלה, הן מעדותה של הגב' פחימה והן מעדותו של בנה של התובעת.
12. הנתבעת טוענת עוד כי התובעת הרגישה טוב במהלך החיפוש. גב' פחימה הוצאה מן הבית מיד כשהחל החיפוש ועל כן לא יכולה הייתה להעיד כי התובעת לא חשה בטוב במהלך החיפוש. אף בנה של התובעת לא טען בדו"ח החיפוש, בחקירתו במשטרה או בדיון בהארכת מעצרו כי אמו לא חשה בטוב או כי השוטרים התעלמו מתלונותיה. השוטר שהיה צמוד לתובעת בזמן החיפוש העיד בעניין זה, הקצין תומר פלס העיד בעניין זה וכך גם שוטרים אחרים שהיו בחיפוש. גב' פחימה ראתה את התובעת יוצאת מן הדירה ונכנסת לניידת ללא עזרה וכך העיד גם מר טלקר.
13. לטענת הנתבעת, התובעת החלה להתלונן על שאינה חשה בטוב ברח' יהודה הלוי, בשלב מסוים הוזמן אמבולנס ולאחר מכן כשמצב התובעת התדרדר, החליט תומר פלס לנסוע ישירות למד"א. לטענת הנתבעת השוטרים הושיבו את התובעת במושב הקדמי של הניידת מלכתחילה, מפאת גילה ועל מנת שיהיה לה נוח ולא משום שחשה ברע.
14. לטענת הנתבעת אין ליתן משקל לעדותו של מר טלקר, הן משום שלא יכול היה לראות את התובעת בתוך המרפסת כשעמד מחוץ לשער והן משום שלפי עדותו הגיע למשרדו של ב"כ התובעת למתן עדות ולמרות זאת לא נתן תצהיר וזומן ליתן עדות ראשית.
15. הנתבעת טענה כי במרפסת עם בנה של התובעת, ישבו שני חברים שלו שלא זומנו לעדות למרות שהם לכאורה נכחו בחיפוש בעוד שהגב' פחימה ומר טלקר שלא נכחו בחיפוש זומנו על ידי התובעת לעדות. בסיכומי התשובה טוענת התובעת כי אין בתצהירי הנתבעת טענה כי חבריו של בנה של התובעת נכחו במהלך החיפוש והדבר לא עלה מעדויות השוטרים ועל כן לא היה כל צורך להביא חברים אלה לעדות.
16. עוד טוענת הנתבעת בשום שלב לא נכחו בדירה בו זמנית 12 שוטרים כטענת התובעת, אלא היו מספר צוותים שהתחלפו בינהם. כמו כן מציינת הנתבעת כי התובעת עצמה העידה כי היא רגילה לחיפושים ונערכו אצלה הרבה חיפושים. לטענת הנתבעת עלה מעדותו של בנה של התובעת כי לא נגרם נזק לדירה, גם אם הבית היה הפוך. אין לקבל את גרסתה של הגב' פחימה בעניין זה מאחר שלעדותה שלה לא נכחה בחיפוש. התובעת לא צירפה כל ראיה לחפצים שבורים ועל כן לא הוכיחה טענתה בעניין זה.
17. הנתבעת טוענת לסתירות וחוסר מהימנות הן של התובעת, הן של בנה והן של העדים מטעמם. הנתבעת מציינת את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט שסבר כי התובעת רואה יותר ממה שהיא מצהירה. בין היתר מציינת הנתבעת כי בנה של התובעת העיד כי היא ביקשה שיוזמן אמבולנס והוא לא ידע להסביר כיצד זה שהתובעת עצמה לא טענה זאת בתצהירה.
18. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה הפסד השתכרות כטענתה מאחר שלא הגישה דוחות מס, לא שילמה מע"מ ולא הציגה כל ראיה בעניין זה. התובעת בסיכומי התשובה טענה כי הוכח שהתובעת עבדה כתופרת לפני האירוע שכן גם הקצין תומר פלס ציין כי השתמש בשירותיה וגם השוטר דסקלו העיד על מתפרה בביתה. דפי חשבון הבנק של התובעת שהוגשו לבית המשפט מוכיחים תקבולים והעובדה שהתובעת לא דיווחה על כך לרשויות המס אינה שוללת את זכותה לפיצוי בגין הפסדי שכר.
19. בכל הנוגע להודעת הצד השלישי שהגישה הנתבעת כנגד התובעת עצמה וכנגד בנה, טוענת הנתבעת כי האחריות לכל האירוע היא על התובעת ועל בנה בכך שהחזיקו בדירה סמים מסוכנים כפי שנתפסו בחיפוש. הנתבעת טוענת כי בנה של התובעת הורשע בעבר בהחזקת סמים ובסחר בסמים, נתפס עליו סכום גדול של מזומנים שהוא לא יכול היה להסבירו בהתחשב בעדותו כי אינו עובד בצורה מסודרת, והוא ידע בדיון להצביע על המקום המדויק בו נתפס הסם ובנוסף לכך, על חברו של הבן, איתן בראון, נתפסה אצבע חשיש. הנתבעת פעלה על פי תפקידה ובסבירות וככל שתימצא אחראית לנזק שנגרם לתובעת יש להטיל את האחריות על התובעת ועל בנה. עוד טוענת הנתבעת יש להחיל במקרה זה את הכלל כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה.
20. בסיכומי התשובה טוענת התובעת כי העובדה כי לא הוגשו כתבי אישום כנגד התובעת או כנגד בנה מעידה כי עומדת להם חזקת החפות ולכן אין שחר להודעת הצד השלישי. כמו כן טוענת התובעת כי גם אילו היה מוכח כי הוחזקו סמים בדירה, הרי שהתנהלות השוטרים מנתקת את הקשר הסיבתי בין כל התנהלות של התובעת ובנה לבין הנזק שנגרם לתובעת.
21. הצד השלישי 2 (בנה של התובעת) טוען בסיכומים כי בחיפוש נושא ההליך לא נתפסו סמים אצל התובעת, שכן הסם התגלה בתפר בין חצר התובעת לבין חצר השכנים. לא הוגש כתב אישום כנגד הצד השלישי 2, למרות שנחקר. בהיעדר ראיה כי נתפסו סמים אצל התובעת, אין אף בסיס לטענת הנתבעת כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. עיכובה של התובעת נעשה רק לצורך הפעלת לחץ על הצד השלישי 2 כדי שייקח אחריות על הסם שנתפס ועל כן יש לומר כי השוטרים התנהלו באופן בלתי סביר.

חוות הדעת הרפואיות בתיק

1. התובעת הגישה חוות דעת של ד"ר עירית רוזנבלט, מומחית בתחום העיניים. ד"ר רוזנבלט סברה כי לתובעת נכות צמיתה של 100% וכן חיוותה דעתה כי הממצאים הלבביים של התובעת מצביעים על אירועים בעקבות עקה וטראומה וידוע בספרות כי העקה היא הגורם לאירוע לבבי הנגרם בסמוך אליה או תוך כדי התרחשותה. לתובעת נגרם נזק מוחי כתוצאה מהאירוע וקיים קשר בין אירועים אלה לבין עיוורון מוחי.
2. הנתבעת הגישה חוות דעת מטעמה של ד"ר משה לוסקי. ד"ר לוסקי הסכים כי לתובעת נכות עינית של 100% (לפי סעיף 52(1)ט9 לתקנות הביטוח הלאומי), אולם סבר כי לא היה בסיס למסקנות של ד"ר רוזנבלט בנוגע לקשר בין העיוורון לבין המעצר ודום הלב, שכן אלה אינן בתחום מומחיותה. ד"ר לוסקי ציין כי לאחר שהתובעת התלוננה בבית החולים על ירידה בראיה ולא נמצאה סיבה עינית לעיוורון, הועלתה השערה כי מדובר בעיוורון קורטיקלי. בדיקת CT של המוח לא מצאה ממצא פתולוגי רלוונטי. לשיטתו, קשר בין האירועים לבין העיוורון יכול להיקבע על ידי מומחה נוירולוג או פנימי ולשיטתו לא ניתן היה למנוע את העיוורון לאחר האירוע הלבבי ככל שיש קשר בין הדברים, שכן העברת התובעת תוך 3 דקות לטיפול החייאה היה מיטבי. ד"ר לוסקי סבר כי יש מקום לחוות דעת נוירואופתלמולוגית. כמו כן סבר כי יש מקום לביצוע בדיקת MRI.
3. נוכח הדברים, מונה מומחה נוירואופתלמולוג מטעם בית המשפט, ד"ר יהושע אלמוג. אף ד"ר אלמוג סבר כי דרושה בדיקת MRI של המוח, אולם בדיקה זו לא בוצעה בשל קיום שתלי מתכת בגופה של התובעת. ד"ר אלמוג מצא כי לתובעת ראיה שימושית טובה יותר מזו המוצהרת על ידה. ד"ר אלמוג ציין כי מרכזי הראייה המוחיים הם אזורים רגישים במיוחד להיפגע במצבים של דום לב ולכן נזק מוחי איסכמי במסילות הראייה היא אפשרות סבירה לאחר אירוע של דום לב, אולם במקרה זה קיימים ספקות. כך, כשנבדקה התובעת בפנימית ב' לאחר הטיפול הנמרץ צוין כי הדיבור שלה מעט איטי, אולם לא צוין דבר בנוגע לראיה ורק בהמשך האשפוז התלוננה התובעת על איבוד הראייה. בדיקת CT שבוצעה לא הדגימה ממצא רלוונטי. ד"ר אלמוג מציין כי קשה להניח כי חולה המתמצאת במקום ובזמן כפי שצוין לגבי התובעת לא תדווח על עיוורון ואף בני משפחתה והצוות הרפואי לא ישימו לב לכך. כאמור בדיקת ה – CT שבוצעה בבית החולים לא הדגימה ממצא ברור של אוטם מוחי במסילות הראיה האחוריות ואף בדיקת ה – VEP פורשה כתקינה ולא הייתה כבויה כפי שסביר היה לקבל במצב של עיוורון.
4. ד"ר אלמוג מציין כי הקשר בין מצב נפשי לאירוע לבבי אינו בתחום מומחיותו אולם לפי אבחנת הקרדיולוגים המופיעה במסמכים הרפואיים מבית החולים, במקרה זה קיים קשר כזה והקשר בין דום לב לנזק מוחי לאזורי הראיה הוא תופעה מוכרת ואפשרית. עם זאת ד"ר אלמוג לא השתכנע בוודאות כי זה מה שקרה כאן. בסיכום חוות דעתו הוא מציין כי למרות הספיקות נטייתו היא להניח כי ראייתה של התובעת נפגעה כסיבוך של האירוע הלבבי שעברה.
5. בנוסף ציין ד"ר אלמוג לגבי התנהלות השוטרים, אף כי אין זה בתחום מומחיותו, כי השוטרים הגיבו במהירות והצילו את חייה של התובעת כשהביאו אותה מידית למד"א שם בוצעה בה החייאה מוצלחת. ד"ר אלמוג קבע לתובעת נכות צמיתה של 55% לפי סעיף 52(1)6ז וכן 100% נכות צמיתה בגין צמצום שדה הראיה לפי סעיף 52(2)I4 (נראה כי צריך להיות 52(2)IV5).

השאלות שבמחלוקת

1. השאלה העיקרית שבמחלוקת עובדתית בין הצדדים היא מתי התלוננה התובעת על כך שאינה חשה בטוב והשאלה המשפטית העיקרית שבמחלוקת היא אם התנהלות השוטרים באירוע הייתה בגדר רשלנות. התובעת העלתה טענות שונות אף לגבי חוקיות החיפוש והעיכוב ואבחן אף טענות אלה וכן את טענת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית.

העדויות שבאו בפני

1. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה, הגב' פחימה שהייתה עובדת ניקיון אצל התובעת ומר טלקר, חבר משפחה שהגיע למקום בעת החיפוש. בנוסף העיד בנה של התובעת, אשר הוא הצד השלישי 2. מטעם הנתבעת העידו שמונה שוטרים שנטלו חלק בחיפוש (עמנואל אברהם, תומר פלס, אלעד בן לולו, לב זבירוב, איציק שיש, יוני דיסקלו, משה שנקור ומשה יחיא) ובנוסף העיד המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אלמוג.
2. בכל הנוגע לעדויות שלא הובאו בפני, הרי שלעניין השוטרים שנטלו חלק בחיפוש ולא מסרו עדות אתייחס בהמשך הדברים. לעניין חבריו של הצד השלישי 2 שהיו איתו כשהחל החיפוש והנתבעת טענה כי היה מקום כי התובעת תזמנם לעדות, נראה כי אין להסיק כל מסקנה מכך שלא זומנו לעדות. כפי שיפורט להלן, עלה מדוחות השוטרים כי אחד החברים עוכב לחקירה מיד בתחילת החיפוש ועל כן וודאי שלא היה טעם להביאו למסור עדות ולגבי השני, הנתבעת לא טענה בשום שלב כי הוא נכח בחיפוש וסביר יותר להניח כי כמו הגב' פחימה אף הוא הוצא מן הבית עם תחילת החיפוש.

דיון והכרעה

חוקיות החיפוש

1. מקובלת עלי טענת הנתבעת כי השאלה של חוקיות החיפוש היא בעיקרה בגדר הרחבת חזית ושאלת חוקיות העיכוב היא לחלוטין הרחבת חזית. התובעת טענה כי התייחסה לנושא חוקיות החיפוש בכתב התביעה בסעיפים 4, 7 , 11 ו – 12, אולם מעבר לטענה כללית בדבר חריגה מסמכות, כל הטענות בכתב התביעה בעניין זה נטענו בנוגע לכך שהחיפוש נעשה ללא צו חיפוש ולא הוסבר לתובעת מה מחפשים ומדוע. לא נטען בכתב התביעה דבר בעניין נוכחות עדים שאינם שוטרים ובוודאי לא נטען דבר בנוגע לחוקיות העיכוב של התובעת.
2. הנתבעת התנגדה לאורך כל הדיון להרחבת חזית בנושאים אלה. ב"כ התובעת העלה טענה זו כבר בדיון ביום 3.12.15 (ע' 6 ש' 19-20) ואחר כך בדיון ביום 19.5.16 בע' 77 ש' 20-21). בהמשך בע' 95 ש' 2 התנגד ב"כ הנתבעת להרחבת חזית בנוגע לטענה כי העיכוב היה בלתי חוקי. בדיון ביום 15.11.16 חזר שוב על כך שהטענה בדבר היעדר עדים לחיפוש לא נטענה בכתב התביעה ויש בה משום הרחבת חזית (ע' 103 ש' 10). אינני מקבלת את טענת התובעת בסיכומי התשובה, כי הדברים עולים באופן כללי מכתב התביעה ומהתצהיר. על מנת שהמדינה תתגונן מפני טענות בעניין זה היה מקום לטעון אותן במפורש ולא במשתמע. הטענה בנוגע לחוקיות העיכוב היא בוודאי הרחבת חזית ואין לה גם זכר עקיף בכתב התביעה המתוקן.
3. להלן אתייחס בקצרה לטענות התובעת בהקשר זה. נראה כי הפן היחידי בחיפוש שלא היה כדין, הוא נושא נוכחותם של שני עדים שאינם שוטרים בחיפוש. לעניין עצם ביצוע החיפוש, אני סבורה כי הוא נעשה כדין וככל הנראה אף בהסכמה.
4. חרף תשובות שונות של השוטרים שהעידו בפני, אין מחלוקת כי עובדתית, מדובר היה בחיפוש שנעשה ללא צו חיפוש על סמך מידע מודיעיני "חם". ראה בהקשר זה מזכרו של הקצין תומר פלס מיום החיפוש לגבי מידע שקיבל מהקמ"ן (מתוך תיק המוצגים של הנתבעת). שוטר רשאי לערוך חיפוש ללא צו חיפוש בהתאם לסעיף 25(1) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט 1969 אם: "יש לשוטר יסוד להניח שמבצעים שם פשע, או שפשע בוצע שם זה מקרוב." בהתאם לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג 1973 סעיף 28(א): "סמכויות שוטר לפי סעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי... יהיו נתונות גם לעניין עוונות לפי פקודה זו.".
5. נוסף על סמכות זו של השוטרים לבצע חיפוש ללא צו על סמך אותו מידע מודיעיני, טענה הנתבעת כי ניתנה הסכמה של התובעת ושל בנה לחיפוש. בהקשר זה, אכן בנה של התובעת הסכים כי נתן הסכמה לחיפוש (ע' 121 ש' 13) ובהיותו בגיר המתגורר בנכס נראה כי די בכך. אין ראיה לכך שהתובעת אף היא הסכימה לביצוע החיפוש. לטענת בנה היא לא ידעה על החיפוש בעת שהוא אישר אותו (ע' 121 ש' 14-15). עם זאת, עלה מן העדויות בפני כי בוצעו אצל התובעת מספר חיפושים בעבר והיא תמיד נתנה הסכמתה ושיתפה פעולה (ע' 23 ש' 6-9).
6. עוד אציין כי עלה מעדותה של הגב' פחימה כי השוטר שנכנס ראשון לדירה (השער והדלת של הדירה היו פתוחים לפי עדותה) פגש בה והזדהה עם תעודה כשוטר והבהיר כי יבוצע חיפוש וגב' פחימה מיד ניגשה לתובעת בחדר התפירה ועדכנה אותה בעניין זה (ע' 12 ש' 9-12 וע' 16 ש' 1-8). אף גב' פחימה העידה כי התובעת לא התנגדה לצו (ע' 16 ש' 15-17). התובעת העידה כי שאלה מה מחפשים וניתן לה מענה כי מחפשים אמל"ח (ע' 27 ש' 12-13). נראה אם כן כי ניתן לתובעת הסבר על כך שמבוצע חיפוש בביתה וכן מה מטרת החיפוש.
7. על כן, אני סבורה כי החיפוש נעשה בתחום הרשאה חוקית או לפחות מתוך אמונה של השוטרים שהשתתפו בו כי קיימת הרשאה חוקית לחיפוש. עם זאת, עלה כי בחיפוש לא נכחו עדים שאינם שוטרים ובמובן זה החיפוש היה בלתי חוקי. אני סבורה כי עניין זה רלוונטי בעיקר לאפשרות לעשות שימוש בתוצרי החיפוש בהליך פלילי וספק אם הופך את החיפוש לכזה שנעשה ללא הרשאה חוקית. בהקשר זה אציין כי טענת הנתבעת כי התובעת ובנה היו עדים לחיפוש ועל כן היו שני עדים שאינם שוטרים לחיפוש, טוב היה אילו לא נטענה.
8. כפי שציינתי לעיל, דווקא טענה זו בנוגע לחיפוש, לא נטענה כלל על ידי התובעת בכתב התביעה והיא בגדר הרחבת חזית. עם זאת, אני סבורה כי אין חשיבות רבה לשאלה זו מאחר שסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים, פוטר את המדינה מאחריות למעשה בתחום הרשאה חוקית, למעט במקרה של רשלנות. כך הוא הדבר אף על פי סעיף 6 לפקודת הנזיקין. כלומר בין שאקבל את טענת התובעת בדבר אי חוקיות החיפוש והעיכוב ובין שאדחה אותה, יש לבחון את שאלת הרשלנות שכן המדינה עשויה להיות אחראית ברשלנות.
9. אם אקבל את טענת התובעת כי בשל היעדרם של שני עדים שאינם שוטרים לחיפוש, החיפוש כולו הופך לפעולה שאינה בתחום ההרשאה החוקית, ייתכן ומעבר לשאלת הרשלנות יש מקום לבחון את העוולה של הפרת חובה חקוקה, ככל שהתובעת לא זנחה טענתה בעניין זה, שכן לא התייחסה לעוולה זו בסיכומיה. עיון קצר בסעיף 63 לפקודת הנזיקין יראה כי הנזק אליו מתייחס הסעיף הוא "נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק". החובה כי בחיפוש יהיו נוכחים שני עדים שאינם שוטרים תכליתה להבטיח את האזרח מפני "השתלה" של ממצאים על ידי המשטרה. ראה בהקשר זה למשל ב"ש (י-ם) 1153/02 מדינת ישראל נ. אברג'יל בע' 745. על כן הנזק שנגרם לתובעת לא היה נזק מן הסוג שחיקוק זה או כל אחד מן החיקוקים אליהם הפנתה התובעת בכתב התביעה, התכוון אליו ועל כן נראה כי הסוגיה היחידה שיש לבחון היא סוגיית הרשלנות.
10. העולה מן הדברים הוא כי בין שאני דוחה את הטענות בעניין חוקיות החיפוש בשל היותן בגדר הרחבת חזית, בין שאני דוחה אותן לגופן ובין שאני מקבלת אותן באופן חלקי, יש לבחון עובדתית מתי התלוננה התובעת על כך שאינה חשה בטוב ומשפטית אם התנהלות השוטרים בנסיבות הייתה סבירה או שהייתה בגדר רשלנות. אתייחס לפני כן בקצרה לטענות התובעת לגבי אופן ביצוע החיפוש, אף כי לא הייתה בכתב התביעה טענה כי אופן ביצוע החיפוש הוא שגרם למצבה של התובעת.

התנהלות השוטרים במהלך החיפוש

1. בכל הנוגע לאופן ביצוע החיפוש ולשאלה אם כטענת השוטרים הוא בוצע ברוגע ובשלווה או כטענת התובעת בוצע באגרסיביות רבה, אני סבורה כי לא הוכח בפני כי הוא בוצע באופן חריג ובוודאי לא הוכח כי אופן ביצועו הוא שגרם לתובעת חרדה שהביאה אותה למצב של דום לב. החשיבות העיקרית של סוגית אופי החיפוש היא לנושא המהימנות של עדי הנתבעת ולכך אתייחס בהמשך הדברים.
2. ניתן להניח שחיפוש בביתו של אדם אינו דבר נעים וגם אם הוא מתנהל ברוגע יחסי, הוא יכול לגרום למתח ואי נוחות, אפילו לחרדה. ניתן היה להבין מעדויות השוטרים כי בתום החיפוש נותר הבית במצב הפוך לחלוטין. השוטרים הסכימו בעדותם כי אינם מסדרים את הבית בתום החיפוש (ע' 45 ש' 9-16, השוטר שיש; ע' 79 ש' 13-14 השוטר בן לולו; ע' 89 ש' 18 השוטר תומר פלס) וכן לא נשללה אפשרות כי תבלינים נשפכו מתוך מיכליהם (השוטר שיש בע' 45 ש' 11) ודברים הוצאו מן המדפים (ע' 111 ש' 15). ייתכן כי עבור שוטרים המבצעים חיפושים באופן יום יומי מדובר בחיפוש רגוע, אולם מקובלת עלי טענת התובעת כי לאדם מן השורה, חיפוש כזה יכול לגרום מתח וחרדה.
3. הצדדים היו חלוקים בינהם בשאלה אם נשברו פסלים במהלך החיפוש אם לאו. התובעת טענה כי נשברו דברים (ע' 26 ש' 10) ואף הגב' פחימה טענה זאת (ע' 17 ש' 3-5). הנתבעת טענה כי הגב' פחימה לא נכחה בחיפוש ולא יכולה הייתה לדעת זאת, אולם הגב' פחימה העידה כי התבקשה לסייע בסוף היום בסידור הבית (ע' 17 ש' 27-28) על כן יכולה הייתה להתרשם ממראה הבית לאחר שהשוטרים עזבו את המקום. הנתבעת טענה כי בדוח החיפוש לא צוין כי נשבר דבר מה ובנה של התובעת חתם על כך. בעדותו בפני אישר את חתימתו על כך שלא נגרם נזק (ע' 122 ש' 6-8). הבן הסכים כי לא הייתה אלימות בחיפוש (ע' 124 ש' 19-21) ואף ציין כי ביקש מהמשטרה לא לפרוץ את הכספת בבית כדי לא לגרום נזק לרהיטים והשוטרים הסכימו, אולם בסוף החיפוש הבית היה הפוך (ע' 121 ש' 30-32) וזה כמובן סביר. אני סבורה אם כן, כי גם אם אני מקבלת את טענת התובעת כי אין מדובר באירוע שכולו רוגע ושלווה, הרי שלא מדובר בחיפוש אלים או תוקפני במיוחד. בסופו ללא ספק הבית נותר הפוך מאוד ויתכן כי נשבר דבר מה, אולם לא היה מהלך של ניתוץ פסלים מכוון.
4. החיפוש אם כן לא התנהל בצורה אגרסיבית במיוחד והתובעת הייתה מורגלת בחיפושים ועל כן בהיעדר חוות דעת הקושרת במיוחד בין אופן ביצוע החיפוש לבין מצבה של התובעת אני סבורה כי לא ניתן לקשור בין הדברים. נראה כי אכן אירוע הלב של התובעת היה קשור למתח והחרדה כתוצאה מן היום שעבר עליה, אולם מדובר היה בחיפוש שגרתי שהתנהל על פי הסכמת בנה של התובעת, על סמך מידע מודיעיני ועל כן אין לקשור בין אופן ביצועו לבין הנזק שנגרם לתובעת.

מועד התלונה של התובעת

1. השאלה שיש לשאול אם כן היא מתי התלוננה התובעת על כך שאינה חשה בטוב ולא מדוע לא חשה בטוב. כמו כן יש חשיבות לשאלה מתי תלונותיה היו מסוג שמצדיק באופן סביר פינוי מידי לחדר מיון. אבחן את עדויות הצדדים בעניין זה.
2. התובעת העידה כי היו כל הזמן חיפושים בביתה והיא אף פעם לא התנגדה, אף פעם לא מצאו כלום ובסיום ביקשו שתחתום והלכו. לטענתה במקרה זה, אמרה לשוטר שהיא לא מרגישה טוב ושייקח אותה לבית חולים (ע' 23 ש' 6-9 ואח"כ ש' 29). יש לציין שטענה משמעותית זו של התובעת איננה מופיעה בתצהירה. התובעת העידה ששרון טלקר לא היה בבית בזמן החיפוש אלא הגיע לאחריו ואמר לשוטר שהיא לא מרגישה טוב (ע' 25 ש' 30-32). לטענתה אילו היו אומרים לה מראש שעושים חיפוש לא הייתה נבהלת כי כבר עשו לה הרבה חיפושים אבל הם לא אמרו כלום והיא נכנסה כשרותי פחימה קראה לה וראתה את הכל שפוך והחלה להרגיש רע (ע' 26 ש' 8-14).
3. הגב' פחימה העידה כי מיד כשהתובעת יצאה מהחדר (כשנראה כי הכוונה לחדר התפירה) היא לא חשה בטוב, רעדה מפחד והחזיקה את היד על החזה וכן כי ביקשה שלא ייקחו אותה למשטרה (ע' 16 ש' 17 וש' 27-29). אלא שנראה כי בכך הגב' פחימה מפריזה מאחר שמרגע תחילת החיפוש ועד לעיכובה של התובעת חלפו כשעתיים ולא כל הזמן הזה התובעת לא הרגישה טוב אפילו לשיטתה. הגב' פחימה העידה כי נכנסו שוטרים עם כלבים (ע' 12 ש' 12 וע' 15 ש' 23), בעוד שהיה רק כלב אחד בחיפוש ונראה כי האירועים התעצמו בזיכרונה מעבר לממדים שהיו להם בפועל.
4. התובעת בתצהיר שלה, לא טענה כי בזמן החיפוש טענה ללחץ או כאב בחזה. בסעיף 9 לתצהירה ציינה התובעת כי ביקשה להגיע בהזדמנות אחרת למסור עדות מאחר שהיא אישה מבוגרת, בחרדה קשה ובלחץ לאור החיפוש והמהפכה בדירה ואינה חשבה בטוב, היא צמאה וחשה מחנק. התובעת עצמה, לא טענה כי כבר בביתה ביקשה להזעיק עזרה רפואית, או כי ביקשה פינוי לבית החולים. צמא ומחנק, יכולים להיות בהחלט תוצאה של לחץ וחרדה, אולם כאמור לעיל, חיפוש מטיבו יכול לגרום ללחץ וחרדה. התובעת הסכימה שהלכה לניידת בכוחות עצמה (ע' 29 ש' 12-13). אף הגב' פחימה העידה שהתובעת נכנסה לניידת בכוחות עצמה (ע' 19 ש' 5-7 וש' 13).
5. את התיאורים על חיוורון, קשיי נשימה ויד על הלב, משום מה מותירה התובעת לטענות של מר טלקר (סעיף 11 לתצהירה). התובעת עצמה אולי לא ראתה את עצמה כדי לציין כי היא חיוורת כמו סיד, אולם משום מה אינה מציינת בגוף ראשון, כי היא החזיקה את היד על הלב, בקושי נשמה והשתעלה. מר טלקר בעדותו ציין כי ראה שהתובעת התנשמה בכבדות וביקש משוטר שיביא לה כוס מים, לאחר מכן ציין בפני השוטר שהיא לא מרגישה טוב, למרות שלכאורה לטענתו שלו כששאל אותה מה שלומה היא אמר שהיא בסדר (ע' 34 ש' 24-32). כלומר, מר טלקר הסיק על מצבה של התובעת ונראה כי יש לו כישורים טובים בעניין זה כמו לשוטרים.
6. הנתבעת טענה לחוסר מהימנות של התובעת ובין היתר ציינה כי המומחה מטעם בית המשפט סבר שהתובעת רואה יותר ממה שהיא מצהירה. אף לגבי בנה של התובעת טוענת הנתבעת לחוסר מהימנות ובין היתר מציינת את טענתו בתצהיר שהגיש, כי התובעת ביקשה להזמין אמבולנס ולקבל טיפול רפואי עוד לפני שיצאה בניידת ואת העובדה שלא יכול היה להסביר מדוע התובעת עצמה לא טענה זאת בתצהירה (ע' 123 ש' 6-14). אציין כי כמו לגבי הגב' פחימה ומר טלקר, אני סבורה כי גם התובעת ובנה נטו להעצים את חומרת מצבה של התובעת בדיעבד. אינני סבורה כי נטענו על ידם טענות שאינן אמת במכוון, אולם פער הזמנים והתוצאה הקשה שנגרמה הביאו אותם להפריז מעט בתיאור מצבה של התובעת במהלך החיפוש.
7. השוטרים בתצהיריהם (למעט השוטר איציק שיש שלא התייחס לכך) ציינו כי התובעת במהלך החיפוש כולו הרגישה טוב, לא התלוננה על כאבים כלשהם ולא התלוננה על הרגשה רעה, הייתה רגועה ולא הראתה סימני מצוקה. השוטר עמנואל אברהם הצהיר כי היה צמוד לתובעת לאורך החיפוש ועם סיומו כשעוכבה לחקירה הרגישה טוב. השוטר תומר פלס הצהיר כי הושיב את התובעת מקדימה בניידת וכי לראשונה אמרה לו התובעת שאינה חשה בטוב כשהגיעו בנסיעה לרח' יהודה הלוי. אף השוטר בן לולו הצהיר כי רק ברח' יהודה הלוי אמרה התובעת לראשונה כי אינה חשה בטוב.
8. התובעת בסיכומיה מפנה לסתירות רבות בעדויות השוטרים ובחוסר עקביות בעדויות של כל אחד מהם ומכאן לטענתה כי אין לייחס כל מהימנות לגרסתם ויש לקבל את גרסת התובעת בנוגע למועד בו התלוננה על תחושה רעה. אכן היו סתירות לא מעטות בעדויות השוטרים וכשנשאלו בעניין זה בחקירתם הם הסכימו כי התייחסותם לכך שהתובעת הרגישה טוב במהלך כל החיפוש, למעשה התייחסה רק לאותו חלק בחיפוש בו הם נטלו חלק ובו ראו אותה. כך השוטר יחיא בע' 50 ש' 14-15, כך השוטר אברהם בע' 60 ש' 2-6, כך השוטר בן לולו בע' 78 ש' 30 וכו'.
9. למרות הסתירות וההסכמה של השוטרים כי יש לקרוא את תצהיריהם באופן מצמצם יותר מאשר ניתן היה להבין תחילה, אינני סבורה כי יש להתעלם מעדותם של השוטרים לגבי מצבה של התובעת במהלך החיפוש. יש לזכור כי מדובר באירוע שהתרחש בשנת 2010 והשוטרים העידו לגביו בשנת 2016. מבחינת השוטרים שהיו עם התובעת בניידת כשחשה ברע, ניתן לומר כי מדובר באירוע לא שגרתי והם זכרו אותו יותר מאחרים, גם אם לא ניתן לצפות מהם לזכור את סדר האירועים המדויק. מבחינת שאר השוטרים, מדובר היה בעוד חיפוש שהם מבצעים רבים כמותו ואין להתפלא שלא זכרו הרבה. השוטרים לא הסתירו את העובדה כי תצהיריהם נכתבו על סמך דוחות הפעולה שכתבו בזמן אמת וכי הם מתקשים לזכור את האירועים עצמם. יתכן וטוב היו עושים השוטרים אילו דייקו בתצהיריהם ובעדותם ולא התיימרו לזכור דברים שלא ממש זכרו, אולם אינני מקבלת את הטענה כי יש להתעלם לחלוטין מעדויותיהם וכי אין לייחס להן כל משקל.
10. יתר על כן, מצאתי כי התובעת בעדותה טענה טענות שלא טענה בתצהירה לגבי המועד בו התלוננה על תחושה רעה ולגבי בקשתה לכאורה להתפנות לבית החולים עוד כשהייתה בבית. העדים מטעמה של התובעת, אשר לא נתנו תצהירים, עשו רושם כי הם מבקשים להעצים את חומרת מצבה של התובעת בדיעבד. מר טלקר לא עשה רושם מהימן במיוחד כשטען כי הציע לשוטרים שייקחו אותו לתחנת המשטרה במקום את התובעת (ע' 34 ש' 32). לכאורה מחווה אצילית, אולם אינה רלוונטית בכל דרך – מדוע שהוא יילקח למסור עדות במקום התובעת? קשה להניח כי אכן הציע זאת והדבר משליך על מהימנות עדותו כולה. בהקשר זה אציין כי אינני שוללת טענתו של מר טלקר כי יכול היה לראות את התובעת יושבת במרפסת כשהוא עמד מחוץ לשער (ע' 34 ש' 23-24) ואינני מייחסת משקל לטענת הנתבעת לפיה לכאורה מר טלקר זומן למשרד ב"כ התובעת ולמרות זאת לא מסר תצהיר. טענה זו הוכחשה על ידי ב"כ התובעת שדבריו אמינים עלי (ע' 38 ש' 23).
11. לגבי הגב' פחימה, כאמור לעיל, אני סבורה כי האירועים התעצמו בזיכרונה מעבר למה שהיו בפועל. יתר על כן אני סבורה כי מאחר שנכחה רק מספר דקות בתחילת החיפוש ובסוף היום הגיעה שוב לדירה כדי לעזור בסידורה, סביר שערבבה בין ידיעות שנודעו לה ברגע החיפוש, לכאלה שנודעו לה בערב כשסייעה לסדר את הדירה לבין אלה שנודעו לה לאחר מכן לגבי מצבה של התובעת.
12. על כן אני סבורה כי גם אם התובעת לא חשה במיטבה במהלך החיפוש ואף אם ציינה זאת בפני מי מהשוטרים, מדובר היה בתחושה קלה ולא בתחושה חמורה ודחופה. אילו התובעת הייתה חשה ממש ברע עוד לפני היציאה בניידת, כפי שהיא מנסה היום לטעון, ניתן להניח שהייתה מבקשת פינוי מידי והייתה מצהירה על כך. לא כל תחושה רעה של בן אדם דורשת את פינויו המידי לחדר מיון. טענתו החוזרת של ב"כ התובעת כי במועדים שונים היה על השוטרים להבהיל את התובעת לבית החולים עקב תלונותיה, הן חוכמה שבדיעבד. בזמן אמת הדברים לא היו כל כך ברורים.
13. התובעת טוענת כי השוטרים סברו כי היא עושה הצגות ולא לקחו ברצינות את תלונותיה והיא למדה זאת מעדותם כי מדובר בחיפוש עשירי בביתה והיא רגילה לזה ואינה נלחצת מחיפושים לשיטתם. ייתכן והשוטרים לא ייחסו חשיבות רבה לטענות התובעת, אשר על פני הדברים לא היו דרמטיות. אני סבורה כי גם התובעת עצמה לא חשבה שמצבה חמור, ככל שתחילת האירוע הייתה כבר בביתה ולא בניידת. אציין עוד כי התובעת והגב' פחימה הסכימו כי התובעת נכנסה בכוחות עצמה לניידת ונראה כי יש בכך אינדיקציה להרגשה סבירה של התובעת לפחות.
14. התובעת טענה בסיכומיה כי בחלקים מן החיפוש השתתפו עוד ארבעה שוטרים שלא מסרו עדות מטעם הנתבעת ומכאן יש להסיק כי אילו מסרו עדות היה בכך כדי לתמוך בגרסת התובעת כי כבר בביתה לא חשה בטוב. עיון בדוחות הפעולה של השוטרים מראה כי אכן מצוינים בהם שמות של ארבעה שוטרים נוספים שהיו חלק מהצוות, אולם לא התברר מה בדיוק היה חלקם בחיפוש. בתיק המוצגים מטעם הנתבעת קיימים דוחות פעולה של שלושה מתוך ארבעה שוטרים נוספים אלה. בהיעדר עדות של שוטרים אלה, כמובן לא ניתן לבחון את דוחות הפעולה כראיה לאמיתות תוכנם, אולם עצם קיומם מעיד כי אכן שוטרים אלה לקחו חלק בחיפוש.
15. אחד מארבעה שוטרים אלה הוא מוריס ציציאשווילי, שלא נמצא דוח פעולה שלו בתיק המוצגים של הנתבעת. מדוח הפעולה של השוטר דסקלו עולה כי מוריס עיכב לחקירה את חברו של בנה של התובעת, איתן בראון (לאחר שבחיפוש עליו נמצאה אצבע חשיש), על כן ככל הנראה עזב את המקום כבר בתחילת החיפוש. לגבי אביב דסה, אלעד כראדי ונחום לב (שהיה מתנדב) לא ניתן הסבר על ידי הנתבעת לכך שהם לא נתנו תצהיר ולא העידו. למרות זאת אני סבורה כי לא ניתן להסיק כי דווקא הם היו מעידים כי התובעת לא חשה בטוב כבר בביתה, כשהתובעת עצמה ציינה זאת בתצהירה באופן מאוד מינורי וכאמור, הלכה לניידת המשטרה בכוחות עצמה.
16. בשולי הדברים אציין כי התובעת ביקשה במסגרת בקשה 41 כשהגישה את ראיותיה, לזמן עדים שאינם בשליטתה ובינהם את "השוטרים שביצעו את החיפוש בבית התובעת". למרות זאת, לאחר שהוגשו תצהירי הנתבעת ותיק המוצגים מטעמה והתובעת ראתה כי לא כל השוטרים שנטלו חלק בחיפוש מסרו תצהיר, לא ביקשה התובעת לזמן אותם כעדים שאינם בשליטתה ועל כן יכולה הייתה הנתבעת להניח כי התובעת מסתפקת בעדות של שמונה השוטרים שנתנו תצהיר.
17. אינני מקבלת את גרסת התובעת כי תחילה שמו אותה בניידת מאחור ולאחר מכן כשהשוטר ראה שהיא מוציאה ריר הוא הוריד אותה ושם אותה מלפנים בניידת (ע' 29 ש' 10-11). אני סבורה כי טענה זו של התובעת היא בגדר עדות כבושה. התובעת לא טענה זאת בתצהירה. לכאורה זה פרט חשוב מאוד, שכן הוא מוכיח השתהות לכאורה לא סבירה של השוטרים בניידת בטיפול בתובעת, כשכבר די ברור כי מצבה חמור. על כן קשה להניח כי אילו כך באמת היה לא היה הדבר מקבל אזכור בתצהיר התובעת. קשה גם להניח כי ניתן היה בקלות להעביר את התובעת מהספסל האחורי לקדמי, אם הייתה בשלב של הזלת ריר.
18. התמונה העובדתית המצטיירת מן הראיות שהובאו בפני היא כי בשלב כלשהו של הנסיעה בניידת, החלה התובעת להתלונן על כך שאינה חשה בטוב. קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי השאלה היכן בדיוק התלוננה התובעת על תחושה רעה ואם בנקודה בה התלוננה התובעת הייתה הניידת קרובה יותר לסורוקה או למד"א. לטענת התובעת הסיבה לכך שלא פונתה לבית החולים הייתה בגלל הצורך הדחוף לקדם את חקירת בנה. לטענת התובעת ניתן היה לקבוע במדויק את העובדות אילו הציגה הנתבעת את תמלול השיחות מן הניידת לתחנה ולמד"א בזמן הנסיעה. לטענת התובעת העובדה כי הנתבעת נמנעה מצירוף הקשר צריכה לפעול לחובתה. כפי שאפרט בהמשך, אני סבורה כי בשלב של הנסיעה, גם אם ניתן להראות כי מנקודה מסוימת בדרך, סורוקה קרובה יותר ממד"א, אין בכך כדי להעיד על רשלנות של הנתבעת ועל כן אינני מכריעה בטענות אלה של התובעת.

האם השוטרים התרשלו?

1. אני סבורה כי לא ניתן לקבל טענת התובעת כי השוטרים התרשלו באופן בו נהגו בה וגרמו לעיכוב בטיפול בה. העובדה כי בדיעבד ניתן לומר כי אילו קיבלה התובעת טיפול בזמן מוקדם יותר מצבה היה טוב יותר איננה מכתיבה את המסקנה כי השוטרים התרשלו בזמן אמת, כלומר הפרו את חובת הזהירות כלפי התובעת אז.
2. כאמור לעיל, עובדתית, אני סבורה כי בשלב כלשהו של הנסיעה בניידת מבית התובעת לכיוון תחנת המשטרה, החלה התובעת להתלונן שאינה חשה בטוב. התובעת בתצהירה בסעיף 12 מציגה באמצעות מפות כי ביתה קרוב יותר לסורוקה מאשר לתחנת המשטרה או למד"א ב – 400 מ'. ייתכן וכך הדבר. מדובר בפער קטן, שללא מדידה מדויקת אינו בהכרח בידיעה הברורה של כל שוטר גם אם הוא מכיר היטב את באר שבע. וודאי שבמהלך הנסיעה, כשבשלב כלשהו החלה התובעת להתלונן על שאיננה חשה בטוב, קשה לטעון כנגד תומר פלס כי היה זה מובן מאליו כי עליו לפנותה לסורוקה ולא למד"א.
3. יתר על כן, בדיעבד הדברים ברורים וידועים, אולם כשהתובעת החלה להתלונן שאינה חשה בטוב, לא היה זה מובן מאליו כי היא עומדת בפני דום לב. השוטרים אינם מומחים קרדיולוגים ויכולים לפעול רק כפי שאדם סביר שאינו מומחה פועל. השוטרים תחילה הציעו לתובעת מים ופתחו את החלון של הניידת, אחר כך הזעיקו אמבולנס שיחכה בתחנת המשטרה, כשחשבו שמצבה מצריך בדיקה אולם לא הבינו כי מצבה ממש חמור ומיד כשראו שמצבה ממש חמור, נסעו במהירות לתחנת מד"א והודיעו למד"א כי הם בדרכם כדי שמד"א ייערכו לטיפול מידי בתובעת (ראה בהקשר זה עדותו של תומר פלס שהייתה מהימנה, בע' 91-92). לא ניתן לומר על התנהלות זו של השוטרים כי הייתה בלתי סבירה או כי היא בחריגה מנורמת התנהלות סבירה. אינני רואה את ההתרשלות בהתנהלות השוטרים. העובדה כי בדיעבד ניתן להראות כי היו נחסך מעט זמן אילו נסעו ישר לבית החולים היא כאמור לעיל חוכמה שבדיעבד.
4. ראה בהקשר זה ע"א 6970/99 אבו סמרה נ. מדינת ישראל פד נו(6)185 בע' 189 שם נקבע:

"כאשר באים לבחון את שיקול-הדעת של המשיבים באספקלריה של סבירות, יש לזכור כי בעניינים כגון דא "...אין לבדוק את הדברים בדיעבד באמת המבחן של מעבדה" (ע"א 3684/98 מדינת ישראל נ' אלחלייל [4], בפיסקה 4 לפסק-הדין). אכן, בחינת סבירות הפעולה נעשית על יסוד הנסיבות שנגלו לעיני הנוגעים בדבר ועל יסוד הנתונים שהיו ידועים להם בזמן אמת...".

1. בענייננו, בזמן אמת מצבה של התובעת הלך והחמיר והשוטרים הבינו את המצב ככל שהוא התפתח ופעלו לפי ידיעתם בכל רגע נתון. אני סבורה כי הם פעלו בסבירות בזמן אמת ובכל מקרה אף אילו סברתי כי כבר בזמן אמת ניתן היה להחליט אחרת, אינני סבורה כי התנהלות השוטרים הייתה רשלנית. ראה בהקשר זה למשל ע"א 3889/00 לרנר נ. מדינת ישראל פד נו(4)304 בע' 321 שם מתייחס בית המשפט לכך שגם החלטה מוטעית, ככל שהיא בגדר טעות סבירה בשיקול הדעת אינה בגדר רשלנות:

"מכל מקום, אפילו הנחתי כי החלטת מיעוט החיילים לכוון את נשקם לעבר גוף המשאית הייתה החלטה מוטעית, אין לי ספק כי המדובר בטעות סבירה, שאינה עולה כדי רשלנות. החייל הסביר איננו החייל המושלם. גם חייל סביר עשוי לטעות בהפעלת שיקול-דעתו ולקבל החלטות שאינן החלטות אידאליות. בנסיבות שבהן עלול הוא להיכשל בהפעלת שיקול-דעתו, כל שנדרש ממנו הוא שטעותו תהיה סבירה....

על יסוד כל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי ההחלטה שלא להסתפק בירי לעבר הגלגלים בלבד – אף אם אמנם הייתה מוטעית, והגם שהפרה את הוראות הפתיחה באש – הייתה, לכל היותר, בגדר טעות סבירה בשיקול-הדעת ולא בגדר התרשלות."

1. בענייננו, גם אם טעה תומר פלס כשסבר שיגיע מהר יותר למד"א מאשר לסורוקה וגם אם יכול היה לקבל החלטה לפנות את התובעת דקות או שניות אחדות לפני שעשה כן, מדובר לכל היותר בטעות סבירה בשיקול הדעת ולא בהתרשלות.
2. אוסיף עוד כי אם טענתה של התובעת היא כי כבר בבית החל האירוע הלבבי ולכן היה על המשטרה להימנע מלעכב אותה כלל, נראה כי דברי המומחה מטעם בית המשפט כי טיפול תוך 5 דקות קריטי, דווקא יתמוך בכך שהנתבעת הצילה את התובעת, אשר אילו הייתה בביתה לבד באותה עת (שכן בנה נלקח לתחנת המשטרה), מן הסתם היה לוקח זמן רב יותר עד שהייתה מקבלת טיפול רפואי. כאמור לעיל, דחיתי טענתה של התובעת כי כבר בביתה דרשה פינוי לבית החולים. יתר על כן וכאמור לעיל, נראה כי לא התובעת ולא המשטרה בטרם הנסיעה בניידת סברו כי מצבה חמור והדבר אף אינו נתמך בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, גם אם איננו מומחה בתחום הקרדיולוגי. על כן אני סבורה כי התובעת לא הוכיחה רשלנות של הנתבעת.
3. מעבר לנדרש, אני דוחה אף הטענה כי העיכוב של התובעת היה בלתי חוקי. הדבר הוא מעבר לנדרש מאחר שכאמור לעיל מדובר בטענה שכלל לא נטענה בכתב התביעה. עדותה של התובעת כמחזיקת הדירה בה התגלה חומר החשוד כסם, הייתה דרושה. ייתכן וניתן היה להשיג את מטרות הנתבעת גם ללא עיכובה המידי של התובעת, אולם אין בכך כדי להפוך את העיכוב לבלתי חוקי. אף אילו קבעתי כי שיקול הדעת של הנתבעת כשהחליטה לעכב את התובעת היה שגוי (ואינני קובעת זאת) הרי שלא כל שיקול דעת שגוי של שוטר, הופך את פעולתו לבלתי חוקית.
4. העולה מן הדברים הוא כי הנתבעת פעלה באופן סביר, ייתכן כי אף הצילה את חיי התובעת, אולם בכל מקרה לא מצאתי כי התרשלה בהתנהלותה כלפי התובעת ולכן אינני מוצאת אותה אחראית לנזק שנגרם לתובעת.

סוף דבר

1. העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה את התביעה ומשאני דוחה את התביעה, אני דוחה אף את הודעת הצד השלישי שהגישה הנתבעת.
2. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות ועל כן התביעה והודעת הצד השלישי נדחות ללא הוצאות.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ז, 13 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.