לפי החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין הצורך בהתייחסות לתגובה הנוספת שהוגשה בתיק, הריני ליתן החלטתי בבקשה להוספת ראיה לתיק שהוגשה על-ידי הנתבעים, בשלב הסיכומים.

אסקור להלן את תולדות ההליכים בתיק:

ביום 9.6.10 הוגשה התביעה דנן על-ידי הבנק הבינלאומי הראשון (להלן: "התובע") כנגד אברהם ומיכאלה אסתר טאוב (להלן: "הנתבעים") בעניין חובם בגין הפרתו הנטענת של הסכם שיעבוד. התביעה הועמדה על-סך של 443,331 ₪.

ביום 14.7.10 הוגשה בקשת רשות להתגונן.

ביום 19.10.10 ניתנה הרשות להתגונן.

ביום 4.11.10 הוגשה בקשה לאישור הגשת תביעה שכנגד, שניתן בהמשך.

ביום 8.5.11 הוגש תצהיר העדות הראשית מטעמו של התובע.

ביום 27.6.11 הוגש תצהיר העדות הראשית מטעמו של הנתבע.

ביום 1.2.12 התקיימה ישיבת הוכחות.

ביום 3.4.12 הוגש תצהיר העדות הראשית מטעמה של הנתבעת.

ביום 3.4.12 התקיימה ישיבת הוכחות נוספת.

ביום 14.5.12 הוגשו סיכומי התובע.

ביום 16.7.12 הוגשו סיכומי הנתבעים.

בד בבד עם הגשת סיכומיהם הגישו הנתבעים בקשה לצירוף ראיה חדשה שנתגלתה (להלן: "הבקשה"). לפי האמור בה, הובאה לידיעת הנתבעים, ביום 1.7.12 כתבה שפורסמה ביום 21.6.12 באמצעי התקשורת השונים לפיה’ נוהגים הבנק ועורכי הדין מטעמו, המשמשים ככונסי נכסים, לערוך הסכמים סודיים ופנימיים שעניינם בחלוקת שכר-הטרחה שנקבע על-ידי בית המשפט לכונסים. לטענת הנתבעים, יש להורות לבנק להמציא את הסכם שכר הטרחה שנחתם בינו לבין הכונס בתיק זה וכן את פירוט דפי חשבון הלוואה המפרטים את ההוצאות והתקבולים שקיבל הבנק בגין הליכי המימוש. זאת, במטרה לברר אם העביר הבנק לכיסו חלק מן השכר שנפסק לכונס במקום לקזזו מסכום החוב.

ביום 10.9.12 הוגשה תגובת התובע לבקשה.

ביום 11.9.12 הוריתי על דחיית הבקשה בשל הגשתה בשלב הסיכומים ובהיותה סוטה מחזית הדיון.

ביום 13.9.12 הוגשה תשובת הנתבעים לתגובה ועמה בקשה למחיקת תגובת הבנק משזו לא נתמכה בתצהיר.

ביום 30.10.12 הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על החלטתי מיום 11.9.12.

ביום 19.11.12 הוריתי על מחיקת התביעה שכנגד בשל אי תשלום האגרה.

ביום 20.11.12 ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי בערעור לפיה יוחזר התיק למתן החלטה מנומקת בבקשה.

טענות הנתבעים

לשיטת הנתבעים, קבלת הראיה החדשה תאפשר לבית המשפט להוציא את הצדק לאור ולפסוק בפרשה כאשר כל העובדות הרלוונטיות מצויות בידו.

בבקשתם, נסמכים הנתבעים על ההלכה המשפטית הקובעת כי כאשר יש טעמים סבירים והוגנים המצדיקים הגשת ראיה נוספת, מן הראוי שבית המשפט יתיר הגשתה, גם אם הוגשה באיחור. להצדקתם, טוענים הם כי לא ידעו על קיומה של הראיה בשלב מוקדם יותר.

בתגובתו, טען התובע כי יש לדחות את הבקשה מאחר והכתבה שצירופה התבקש אינה רלוונטית להכרעה שבמחלוקת מה גם שמדובר בעדות מפי השמועה, בהיותה כתבה מעיתון. לגישת התובע, חורגת הראיה שצירופה מתבקש מן המחלוקת שבין הצדדים, במיוחד לאור מחיקתה של התביעה הנגדית שהוגשה על-ידי הנתבעים. לדברי התובע, מתמקדת המחלוקת שבין הצדדים בתביעה שהוגשה על ידם אך ורק בשאלה, אם הפר הבנק התחייבות לפטור את הנתבעים מיתרת החוב שיוותר לאחר מימוש הנכס ששועבד להבטחת החזר ההלוואה. עוד טען התובע בתגובתו, כי שכרו של הכונס שולם במלואו. בהקשר זה, מדגיש התובע את השתהות הנתבעים בהגשתה של הראיה במשך שבועיים ימים, גם לפי לוחות הזמנים שהוצגו על-ידם.

בתשובתם לתגובה, טענו הנתבעים כי הבנק הודה בתקשורת ובכתבי בית דין כי הוא "נוהג על בסיס קבוע להכניס לקופתו כספים ללא ידיעת ו/או אישור כב' בית המשפט וללא קיזוזם מחובות החייבים" לפיכך, אין המדובר בעדות מפי שמועה כי אם ב"הודאת בעל דין". כן טענו הנתבעים, כי הראיה שצירופה התבקש יורדת לשורש המחלוקת המתנהלת בתיק, שכן קבלתה עשויה להשליך על עצם קיומה של יתרת חוב בחשבונם.

סוגיית בקשת צירופן של ראיות נוספות לאחר שלב ההוכחות נדונה רבות בפסיקה, וההכרעה בה מושפעת מצירופם של שיקולים שונים הנוגעים למועד חשיפתה של הראיה החדשה, ההצדקה לאי הגשתה במועד, ההשפעה על ניהולו של הליך הוגן, מידת עוצמתה של הראיה וסיכוייה להשליך על התוצאה בתיק, וראה לעניין זה ע"א 1297/01 מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, נ"ה (4) 577) ; ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מ"ו (3) 738) וכן ע"א (ת"א) 3266/04 טובה ליפשיץ סקס נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [פורסם בנבו, ביום 24.05.07].

בענייננו, נראה כי אין המדובר כלל בבקשה להצגת ראיה נוספת. הנתבעים עותרים למתן הוראות למסירת מידע נוסף מאת התובע, כפי שציינתי בקצרה בהחלטת יום 11.9.12. משמע, אין הנתבעים מבקשים להציג ראיה חדשה שכן, הכתבה בעיתון לכשעצמה איננה בגדר ראיה. בקשתם היא להסיג את התיק לאחור, לשלב גילוי המסמכים. בעקבות זאת, מתחיל לוח הזמנים לשמיעת התיק מחדש.

הכתבה ה"מלמדת" כביכול על אילוצם של כונסי הנכסים למסור את שכרם הפסוק לידי הזוכה – הבנק, היא כתבה הנוגעת לנושא השונה לחלוטין מהנושא העומד להכרעה כאן. שכן, גם אם יוכח כי התובע נהג שלא כשורה בנטילת שכרו הפסוק של הכונס, כי אז שכר זה שייך לכונס עצמו ולא לחייב. הכתבה עוסקת בעניין מן ההיבט של שלילת שכר הכונסים ביחסים שבינם לבין הבנק. הנתבעים אינם טוענים כי שכרו של הכונס נפסק באופן מופרז, כך שקוזז מסכום הגבייה באופן לא הוגן. לכך כיוונתי בהחלטת יום 11.9.12, כשציינתי כי הבקשה לתוספת ראיה, שהיא בעצם בקשה להוספת מידע, מהווה סטיה מחזית הדיון. בכל מקרה, לנתבעים הדרכים החוקיות לברור נושא זה בנפרד מן ההכרעה כאן.

הנה כי כן, פירטתי את שיקולי בהחלטתי הנ"ל, לאור מכלול הנתונים בתיק, לרבות התגובה הנוספת שהוגשה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

הנתבעים ישאו בהוצאות דחיית הבקשה, בסך של 1,500 ₪.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ג, 22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.