1. התובע עותר בבקשתו מיום 29.5.17 (בקשה 62) לחתימה על פסיקתה (שהעתק ממנה צורף לבקשה) ולפיה התובע זכאי לריבית הסכמית כפי שנפסק בסעיף 50 לפסק הדין מיום 23.11.15, זאת לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 135/16 מיום 7.3.17 בגדרו נקבע כי התובע זכאי לשיפוי בשיעור 80% מהגמלאות ששולמו וישולמו (במקום קביעתו של בית משפט זה כי התובע זכאי לגמלאות בשיעור 55% בלבד).

2. הנתבעים מתנגדים למתן פסיקתה. לטענתם, בית המשפט העליון קבע בפסק דינו שיש להתחשב גם בשאלת החבות, קרי כי השיפוי בשיעור 80% לו זכאי התובע כפוף לשאלת החבות, כך שהתובע זכאי לשיפוי בשיעור 80% כשזה מוכפל בשיעור האשם שמיוחס לנתבע (בשיעור 90%).

3. בתשובתו טוען התובע, כי את האשם התורם מנכים לפני ניכוי תשלומי המל"ל וכי הדברים שנאמרו בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין האשם התורם הם בבחינת אוביטר בלבד, כך שקבלת טענת הנתבעים עלולה לסכל את מטרת ההסכם העיקרית "מניעת התדיינויות בבתי המשפט".

4. לאחר עיון בנימוקי הבקשה, התגובה והתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה דחייה.

כבר נפסק כי במקרה שבו נתן בית המשפט החלטה או פסק דין אשר תוצאותיהם האופרטיביות ברורות, אין הכרח כי לאחר מכן יידרש להוסיף וליתן פסיקתה, שהרי לפסיקתה אין קיום עצמאי ואין מטרתה להוסיף על החלטה או פסק דין שניתנו או להרחיבם, כל שכן לשנותם (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שתים עשרה, עמ' 594).

במקרה עסקינן, התוצאות האופרטיביות של פסק הדין שניתן בבית משפט זה הן ברורות ומדברות בעד עצמן, לרבות בעניין הריבית ההסכמית (ראו סעיפים 44, 45 ו- 50 לפסק הדין). אין המדובר בפסק דין המסובך מבחינת תוצאתו. משכך, לא התבקשה פסיקתה על ידי מי מהצדדים עד למתן פסק דינו של בית המשפט העליון. דא עקא, המחלוקת העולה מטיעוני שני הצדדים אינה נוגעת לפסק דינו של בית משפט זה אלא לדברים העולים מפסק דינו של בית המשפט העליון, וידו של בית משפט זה קצרה מלהושיע בעניין זה.

5. בנסיבות האמור, אני מורה על דחיית הבקשה.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ה' תמוז תשע"ז, 29 יוני 2017, בהעדר הצדדים.