לפני תביעת שיבוב שהוגשה על ידי התובע, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל" או "התובע") נגד מר גיורא רוזנטל (להלן: "הנתבע") ונגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), מכח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), בהתייחס לקצבאות אשר שולמו וישולמו על ידי התובע לנפגע פלוני (להלן: "הנפגע"), בגין תאונת דרכים מיום 18.2.04 (להלן: "התאונה").

בלב המחלוקת עומדת השאלה, האם חל על המקרה דנן ההסכם רב השנים, אשר נכרת בין המל"ל לנתבעת בשנת 1979 ואשר הסדיר את זכות השיבוב של המל"ל מהנתבעת בגין גמלאות המשולמות על ידו לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "ההסכם").

הרקע העובדתי בתמצית

1. בתאריך 18.2.04, במהלך נסיעה בכביש 70, פגע רכבו של הנתבע בקטנוע בו נהג הנפגע. כתוצאה מהתאונה, נפצע הנפגע באופן קשה.
2. בזמנים הרלבנטיים לתאונה, לא היה לנפגע ביטוח חובה לכיסוי נהיגתו בקטנוע, ואילו הרכב בו נהג הנתבע בוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת.

1. סוגיית האחריות לתאונה והיקף נזקיו של הנפגע התבררה והוכרעה במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, ב- ת"א 677-04 פלוני נ' רוזנטל גיורא ואח' (מיום 17.9.09) והקביעות המעוגנות בו נכונות אף להליך זה (ראו: בקשת התובע מיום 26.6.12, תגובת הנתבעת מיום 12.7.12 והחלטתי מיום 31.12.12).

1. כתוצאה מקרות התאונה ובעקבותיה, אושפז הנפגע בבית החולים רמב"ם לתקופה ממושכת, שלאחריה נדרש להליך שיקומי ממושך בבית לוינשטיין ובמרכז הרפואי בני ציון. לאחר שחרורו, נותר מצבו של הנפגע קשה. הנפגע נותר משותק בפלג גופו השמאלי, רתוק לכסא גלגלים והוא נזקק להשגחה ולסיוע בתפקודיו היום יומיים. המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ונקבעה לנפגע דרגת נכות צמיתה בשיעור של 100%.

השאלות השנויות במחלוקת

1. במסגרת ההליך צומצמו הפלוגתאות הדורשות הכרעה, כמוגדר בהחלטתי מיום 31.12.12, לשתי שאלות עיקריות:

"א. האם זכאי התובע לתבוע שיפוי מכח סעיף 328 לחוק או שמא זכאי לשיפוי אך ורק מכח ההסכם.

ב. ככל שייקבע כי ההסכם הוא הרלוונטי לתובענה, מהו שיעור השיפוי המגיע – בשיעור של 55% כנהג או 80% כנוסע/ הולך רגל".

טענות התובע בתמצית

1. התובע טוען, כי ההסכם אינו חל על התובענה דנן, ומשכך זכאותו לשיפוי הנה מכח סעיף 328 לחוק בשיעור של 100% מסכום הגמלאות, ולא בשיעור של 55% או 80%, כקבוע בהסכם. בתחילת ההליך, נשענה טענתו זו של התובע על שני אדנים: האחד, נוגע לתחולתו הרטרואקטיבית של ביטול ההסכם והשלכתה על המקרה דנן. השני, נוגע לטענה כי המדובר בתאונה, שחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") אינו חל עליה ולכן אף ההסכם אינו חל עליה.
2. בין לבין, נדונה סוגיית תחולתו הרטרואקטיבית של ביטול ההסכם בבית המשפט העליון במסגרת רע"א 8354/11 המוסד לביטוח לאומי נ. ארטור חנין (ניתן ביום 19.4.12). בית המשפט העליון קבע, כי ההסכם רב השנים חל על כל התאונות אשר התרחשו עד למועד כניסת ביטול ההסכם לתוקפו, בשנת 2009; מאחר והתאונה, נשוא הליך זה, אירעה בשנת 2004, נשמט הבסיס תחת טענת התחולה הרטרואקטיבית של ביטול ההסכם.
3. אף על פי כן, התובע נותר עומד על טענתו, כי הואיל ועסקינן בתאונה שחוק הפלת"ד אינו חל עליה, אף ההסכם אינו חל עליה. לשיטת התובע, תכלית "ההנחות" אשר הוענקו למבטחות במסגרת ההסכם הייתה לחסוך בהתדיינויות ארוכות ומיותרות בהתבסס על ההנחה כי בתאונות דרכים עליהן חל חוק הפלת"ד, התובע פטור מלהוכיח את תביעתו והמדובר באחריות מוחלטת, ללא קשר לסוגיית האשם. משכך, טוען התובע, כי כאשר התאונה אינה מכוסה על פי הוראות חוק הפלת"ד, היא יוצאת בהכרח מתחולתו של ההסכם.
4. כפועל יוצא מכך, לטענת התובע, בהיעדר תחולה של ההסכם, הינו זכאי לשיפוי מאת הנתבעת מכח סעיף 328 לחוק, ולא מכח ההסכם, בשיעור מלוא הגמלאות אשר שילם וישלם לנפגע.

1. לחלופין בלבד, טוען התובע, כי ככל שייקבע כי ההסכם רלוונטי לתובענה דנן, הוא יהא זכאי לשיפוי בשיעור של 80% מהגמלאות ששילם וישלם לנפגע, וזאת בהתאם לסעיף 3(2) להסכם, לפיו הנפגע איננו ה"נוהג בכלי הרכב".

טענות הנתבעת בתמצית

1. הנתבעת מכחישה את טענות התובע ואת פרשנותו להסכם בשאלת עצם תחולתו על המקרה דנן ובשאלת שיעור השיפוי הנטען. לטענת הנתבעת, ההסכם חל, הן במקרים בהם חבות הנתבעת הנה לפי חוק הפלת"ד והן במקרים בהם חבות הנתבעת הנה מכח הוראות דין אחרות, לרבות פקודת הנזיקין, ובלבד שעסקינן בנפגע בתאונת דרכים ובחבות מכח פוליסת ביטוח חובה של הנתבעת. לפיכך, לטענתה, זכותו של התובע לשיפוי נגזרת מכח ההסכם ומכחו בלבד.
2. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע מושתק מלטעון להיעדר תחולה של ההסכם במקרה דנן, נוכח טענותיו לתחולתו במקרה אחר שפרטיו הוצגו במסגרת מוצגיה.
3. לעניין שיעור השיפוי טוענת הנתבעת, כי התובע זכאי לשיפוי בשיעור של 55% בלבד, נוכח היות הנפגע "נוהג בכלי הרכב". לשיטתה, מטרת ההסכם הייתה לאבחן בין "נהג" לבין "נוסע" או "הולך רגל", כאשר בנסיבות המקרה דנן הנפגע הוא "נהג". לחלופין טוענת הנתבעת, כי זכאות התובע לשיפוי בשיעור של 55% בלבד מתחייבת אף מכח השתק שיפוטי ונוהג שהונהג על ידי התובע. כך לטענתה, מוצגיה מעידים כי בהליכים אחרים סולקו תביעות התובע בפשרה כנגד תשלום של כ- 55% מסכום הגמלאות בלבד.

ההליך וראיות הצדדים

1. ביום 7.3.11, לאחר הגשת התביעה, שילמה הנתבעת לתובע סך של 1,658,035 ₪ השווה לכ- 55% מסכום הגמלאות, בהתאם לדרישה המקורית שנשלחה על ידי התובע לנתבעת.
2. בהתאם לבקשת התובע מיום 17.4.14 ולהחלטתי מיום 12.11.14, תוקן סכום התביעה באופן שהתווספו אליו הסכומים אשר קיבל הנפגע מאת התובע כקצבאות מיוחדות בעבר.
3. בהתאם להחלטתי מיום 12.11.14, הוגשו מטעם התובע המוצגים שלהלן:

תיק הנפגע במוסד לביטוח לאומי; פירוט התשלומים אשר שולמו לנפגע, לרבות חוות דעת אקטואר; ההסכם רב השנים שנכרת בין הצדדים על נספחיו; פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין תביעת הנפגע ב- ת"א 677/04 הנ"ל; המסמכים אשר צורפו לבקשה לתיקון כתב התביעה בנוגע לתשלום הקצבאות המיוחדות.

מטעם הנתבעת הוגשו כמוצגים המסמכים אשר צורפו להודעתה מיום 4.4.13, לרבות, כתבי תביעה, תחשיבי נזק והסדרי פשרה מתוך הליכים אחרים שניהל התובע.

1. בנוסף, עו"ד רעיה טננהאוז, סגן היועץ המשפטי של התובע לשעבר, זומנה למתן עדות מטעם הנתבעת והיא העידה ונחקרה בפני ביום 24.3.15.
2. ביום 10.5.15 הוגשו סיכומים בכתב מטעם התובע, ביום 14.7.15 הוגשו סיכומים בכתב מטעם הנתבעת וביום 9.8.15 הוגשה תגובת התובע לסיכומי הנתבעת.
3. לאחר שסוכמו טיעוני הצדדים בכתב, הבשילה העת למתן פסק הדין.

דיון והכרעה

האם זכאי התובע לתבוע שיפוי מכח סעיף 328 לחוק או שמא זכאי הוא לשיפוי אך ורק מכח ההסכם

1. כאמור לעיל, התובע טוען כי במקרה דנן אין תחולה להסכם נוכח העובדה כי המדובר בתאונה שחוק הפלת"ד אינו חל עליה. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התאונה הינה "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפלת"ד, ומשעסקינן בנפגע בתאונת דרכים ובחבות מכח פוליסת ביטוח חובה של הנתבעת, חל ההסכם. כן לטענת הנתבעת, עצם העובדה שהזכאות לפיצוי של הנפגע איננה מכח חוק הפלת"ד (אלא מכח הוראת דין אחרת- פקודת הנזיקין), איננה רלבנטית לשאלת תחולתו או אי - תחולתו של ההסכם.
2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחנתי את ראיותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענות הנתבעת להתקבל, מן הטעמים שיפורטו להלן.
3. מקובלת עלי טענת הנתבעת, לפיה התאונה עונה על הגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, הקובע כהאי לישנא:

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ....".

1. בנוסף, עיון בהסכם מעלה, כי נוסחו מכוון להסדרת מלוא הסוגיות העולות מסעיף 328 לחוק, המקימות זכות שיבוב למל"ל מאת המבטחות, בגין גמלאות ששילם המל"ל לנפגעי תאונות דרכים.
2. מפאת חשיבותם של הדברים, יובא המבוא להסכם במלואו, כדלקמן:

"הואיל: והמוסד משלם גימלאות לנפגעי תאונות דרכים בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשכ"ה- 1968 (להלן: "החוק");

והואיל ועל פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") והוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970 (להלן: פקודת הביטוח") עשויה החברה להיות אחראית לפיצוי נפגעים שנפגעו בתאונות דרכים בהן היו מעורבים כלי רכב מנועיים אשר השימוש בהם בעת התאונה היה מכוסה בפוליסת ביטוח, שהוצאה ע"י החברה בהתאם לפקודת הביטוח, ואשר הייתה בת תוקף בעת התאונה;

והואיל ובאותם מקרים בהם אחראית החברה לפצות את הנפגעים עצמם, או את הבאים בנעליהם היא עשויה להיות אחראית לפצות את המוסד לפי סעיף 150 לחוק;

והואיל ומספר התביעות בהן עשויה להתעורר שאלת אחריותה של החברה כלפי המוסד הוא גדול והתדיינות בכל תביעה כזאת הינה ממושכת וכרוכה בהליכים משפטיים ממושכים ויקרים;

והואיל וברצון הצדדים לחסוך את ההתדיינות בכל תביעה בנפרד, ולהמנע מניהול הליכים משפטיים ממושכים ויקרים, ולהסדיר מראש את זכות התביעה של המוסד כלפי החברה לפי סעיף 150 לחוק..." (ההדגשה שלי – ש.א.)

1. הדברים נוסחו ברוח דומה אף בסעיף 3 להסכם (ההסכם הוגש במסגרת מוצגי התובע וסומן- ת/3).
2. הנה כי כן, מטרת ההסכם הייתה להסדיר מראש את זכות התביעה של התובע כלפי הנתבעת בהתאם לסעיף 328 לחוק.
3. סעיף 328 לחוק קובע:

"328 – זכות לתביעה

(א) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור." (ההדגשה שלי – ש.א.)

מלשון סעיף 328 לחוק עולה ברורות, כי זכות החזרה של המל"ל שרירה וקיימת גם כאשר חבותה של המבטחת אינה מכח חוק הפלת"ד בהכרח והיא כוללת גם את אותם מקרים בהם חבותה של המבטחת קמה מכח פקודת הנזיקין.

1. ניתן לסכם ולומר, כי מעיון בלשון ההסכם וסעיף 328 לחוק יחדיו עולה, כי המטרה אשר עמדה בבסיס ההסכם הייתה להסדיר באופן כולל ומראש את זכות החזרה של המל"ל , המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, כלפי החברה המבטחת מכח פוליסת ביטוח בת תוקף, על מנת לחסוך בהליכים משפטיים יקרים וממושכים וזאת, בין אם הזכות לשיפוי קמה מכח פקודת הנזיקין או מכח חוק הפלת"ד או מכח הוראת דין אחרת.

ראו לעניין זה: דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" - חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 5.1.06):

"ההסדר הסטטוטורי של מערכת היחסים המשולשת, כפי שתואר לעיל, אינו עומד לבדו. שניים מקודקודי המשולש – המל"ל וחברות הביטוח – ראו לנכון, בשנת 1979, להסדיר באופן חוזי את הזכויות והחובות שביניהם. בין ההסכמים שנחתמו אז בין המל"ל לבין חברות הביטוח גם ההסכם נשוא ענייננו. הסכם זה, כפי שעולה מן המבוא לו, בא להסדיר את מערכת היחסים שבין המל"ל המשלם גמלאות לנפגעי תאונות דרכים, לבין חברת הביטוח האחראית לפיצוי הנפגעים מכוח פוליסת ביטוח בת-תוקף. ומדוע נדרשת הסדרה חוזית זו – הרי הנושא מוסדר, כאמור, בחוק? ובכן, מסתבר כי שני הצדדים ראו לנכון לייעל את הליך השיפוי בדרך של קביעת הסדר מוסכם כללי, מראש, שיבוא תחת ההתדיינויות העתידיות שהיו נדרשות בכל פעם שהמל"ל היה חפץ להפעיל את הזכות המוקנית לו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. הדברים נאמרו במפורש במבוא להסכם, בזו הלשון:

.....

על התכלית העומדת מאחורי ההסכם – מניעת התדיינויות וחסכון במשאבים – עמדו גם חברַי בפסק-הדין נשוא הדיון הנוסף. כך, לדברי המשנה לנשיא ת' אור, "תכליתו הכללית של ההסכם היא, להביא לפתרון מחלוקות עתידיות בין הצדדים לו ולהגיע להסכמה מראש כדי לחסוך התדיינויות בעתיד בכל תביעה ותביעה בנפרד... הסדר זה יש לברך עליו. חשיבותו היא במניעת התדיינויות בין הצדדים להסכם, על כל הזמן, האנרגיות והעלויות הכרוכות בכך". והשופטת א' חיות פסקה: "אכן, ההסכם שבפנינו נועד להסדיר מראש ובהסכמה את כל אותן תביעות שיפוי פוטנציאליות, שהיו מתנהלות בין הצדדים לאורך השנים, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אלמלא נקשר ההסכם; מדובר, איפוא, בהסדר יעיל, בין גופים שווים בעוצמתם, שביסודו מונחים שיקולים כלכליים של חסכון במשאבים וכן 'קניית' סיכונים וסיכויים הכרוכים, מטבע הדברים, בהתדיינויות משפטיות"(סעיף 10 לפסק הדין). (ההדגשה שלי – ש.א.)

ראו גם: רע"א 8308/06 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 8.11.07) עמ' 3; רע"א 3535/11 המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (מיום 22.8.12) סעיף 9 לפסק הדין; ע"א (י-ם) 3283/09 הראל חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 5.1.10) עמ' 3.

זאת ועוד, בפסק דין "אררט" הנ"ל נקבע, כי זכות השיפוי של המל"ל מאת המבטחת על פי ההסכם, קמה בהתקיים שני תנאים מצטברים, ואלה הם:

".... הנה כי כן, שניים הם התנאים שבהתקיימם חבה חברת הביטוח לפצות את המל"ל: האחד, כי המל"ל "שילם או משלם... גימלאות לנפגע בתאונת דרכים"; והאחר, כי "החברה אחראית... לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים... בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה". בהתמלא שני התנאים הללו, זכאי המל"ל לפיצוי בגין התגמולים ששילם. ואולם, כך קובע ההסכם, הזכאות אינה מתפרסת על התגמולים כולם, אלא על אחוז מסוים מהם."

(ההדגשה שלי – ש.א.).

1. מאחר ועסקינן בתאונת דרכים, בגינה משלם התובע לנפגע גמלאות, מקום בו אף הנתבעת אחראית לפצות את הנפגע, מכח היותה המבטחת של השימוש ברכב המעורב בתאונה, מתקיימים שני התנאים להקמת זכאות התובע לשיפוי מאת הנתבעת מכח ההסכם.
2. לא למותר לציין, כי מסקנתי זו הולמת את העקרון לפיו יש להעניק משקל משמעותי ללשון החוזה בתהליך פרשנותו. ראו בהרחבה לעניין לשון החוזה ותהליך הפרשנות: רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (ניתן ביום 26.2.12), עמ' 14 – 26.
3. במאמר מוסגר אציין, כי לא נעלמה מעיני הפניית התובע בסיכומיו לנפסק ברע"א 8779/08 המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 12.3.09). יחד עם זאת, עודני סבור כי בפסק דין זה אין את שמבקש התובע לקרוא לתוכו; כך, התאונה נשוא פסק הדין לא הייתה תאונת דרכים. כמו כן, בפסק הדין נקבע כי:

"סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מגביל עצמו למקרים שבהם "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975...". המבקש אינו חולק על כך שסעיף 328 מקים לו זכות שיפוי רק בהתקיים תאונת דרכים שעילתה נעוצה בחוק הפיצויים. זו אפוא גם המסגרת התוחמת את זכות השיפוי לפי ההסכם שבין המוסד לביטוח לאומי לבין חברות הביטוח, ומקרה שבו חבותו של "הצד השלישי" כלפי הנפגע נובעת כל-כולה מחוזה הביטוח מצוי מחוץ למסגרת זו." (ההדגשה שלי – ש.א.)

רוצה לאמר, ככל שחבותו של הצד השלישי כלפי הנפגע נובעת מחוזה ביטוח, להבדיל מפקודת הנזיקין או מחוק הפלת"ד, לא תקום זכות שיפוי מכח ההסכם.

במקרה עסקינן, חבותה של הנתבעת כלפי הנפגע אינה נובעת מחוזה ביטוח אלא מכח פקודת הנזיקין, משכך מקרה זה אינו זהה למקרה שנדון בפסק הדין הנ"ל.

1. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי ההסכם חל על המקרה דנן.

מהו שיעור השיפוי המגיע לתובע מאת הנתבעת– שיעור של 55% כ"נהג" או שיעור של 80% כ"נוסע" / "הולך רגל".

1. לטענת התובע, ככל שייקבע כי זכותו לשיפוי הינה מכח ההסכם, הרי הוא זכאי לשיפוי בשיעור של 80% מהגמלאות שכן הנפגע "אינו הנוהג בכלי הרכב", וזאת בהתאם לסעיף 3 להסכם. מנגד טוענת הנתבעת, כי יש להעמיד את זכאות התובע לשיפוי על שיעור של 55% בלבד, שכן הנפגע היה "נוהג בכלי הרכב", הוא הקטנוע. הנתבעת מוסיפה וטוענת להשתק שיפוטי ולנוהג של התובע בסוגיה זו, שכן לטענתה, התובע עתר בהליכים אחרים לזכאות לשיפוי בשיעור של 55% ו/או התפשר על סכומים העולים כדי שיעור של כ- 55% מסכום הגמלאות, כעולה לטענתה ממוצגיה.
2. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את ראיותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את שיעור השיפוי של התובע מאת הנתבעת על 55% מסכום הגמלאות, מכל הטעמים אשר יפורטו להלן.
3. סעיף 3 להסכם קובע לאמור:

"3. שילם או משלם המוסד – על פי הוראות החוק- גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן- התביעה), והחברה אחראית- על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח – לפצות אותו נפגע מכח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים, בגינה משתלמת הגמלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן:

1. כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב – 62% מסכום התביעה.
2. כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב- 80% מסכום התביעה."

יצויין, כי השיעור הנקוב בסעיף 3(1) להסכם, שונה במהלך השנים משיעור של 62% לשיעור של 55%.

1. בפתח הדברים יאמר, כי המונחים המצויינים בסעיף 3 להסכם ("הנוהג" ו"אינו הנוהג"), לא הוגדרו די צרכם בגוף ההסכם, באופן המזמן אי בהירות באשר לפרשנותם. ראו לעניין זה: רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 8.11.07), עמ' 5, שם נפסק:

"סעיף 3 להסכם השיפוי קובע, כאמור, את גובה השיפוי בהתאם לשאלה אם הנפגע היה "הנוהג בכלי הרכב", אם לאו. המונח "נוהג" (או "נהג") לא הוגדר בגוף ההסכם. מבחינה לשונית, מונח זה עשוי להתפרש בדרך מצמצמת או בדרך מרחיבה. כך, למשל, ניתן לתחום את המונח למי ש"אחז בהגה" ממש, וניתן, להבדיל, לראות בו ככולל גם פעולות נלוות לנהיגה. הצדדים לא התייחסו בטיעוניהם לטעם שבגינו נקבעה זכאות לתגמולים מופחתים מקום שבו מדובר ב"נוהג", והדבר מקשה קמעא על איתור הפרשנות הראויה למונח זה בגדרי ההסכם.

......

האם – לענייננו – יש לראות בו כמי ש"נוהג" ברכב לצורך הסכם השיפוי? נראה כי יש לענות על כך בשלילה. בענייננו, אמנם, לא אבן גרמה לתאונה, אלא רכב נוסף. לכן, אין ספק כי מדובר בתאונת דרכים. אך נראה כי נכון יותר לסווג את הנפגע, שסב באזור התאונה הראשונה ונפגע מרכב חולף, כמי שנפגע כהולך רגל, ולא כמי שנפגע כנהג (השוו לענין נפקות החובה הסטטוטורית גם את ע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (טרם פורסם)). (ההדגשות שלי - ש.א.)

ראו גם: תא"ק (י-ם) 12777-09 המוסד לביטוח לאומי נ' הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב (מיום 29.4.13), עמ' 3.

1. אכן, ניתן לגרוס כטענת התובע, כי הגדרת המונח "נוהג" מתייחסת לנהג הרכב המבוטח על ידי הנתבעת בלבד, באופן שכל נפגע אחר הוא בבחינת מי ש"אינו נוהג", ואולם פרשנות זו אינה מקובלת עלי. עדיפה בעיני עמדת הנתבעת, לפיה האבחנה בהסכם הייתה בין "נהג" ל"נוסע" / "הולך רגל" וכי בנסיבות המקרה שבפני המדובר בנפגע שנהג בכלי רכב, הוא הקטנוע. סבורני כי זוהי הפרשנות הרגילה והטבעית של המונח "נוהג", התואמת את לשונו של החוזה, וכל פרשנות אחרת הנה בבחינת יציקת תוכן מלאכותי, שעה שלא עלה בידי הצדדים לפזר את הערפל סביב התכלית אשר עמדה בבסיס יצירת האבחנה בהסכם. לא זו אף זו; הדעת נותנת, שאם הצדדים להסכם התכוונו במונח "נוהג" אך ורק לנהג הרכב המבוטח, היו טורחים לציין זאת מפורשות בגוף ההסכם; משלא עשו כן, יש לפרש את המונח "נוהג" כפשוטו ככולל כל נהג של כלי רכב שהיה מעורב בתאונה.

לפיכך אני קובע כי שיעור השיפוי המגיע הוא בהתאם לחלופה של מי ש"נוהג בכלי הרכב".

1. במאמר מוסגר אוסיף, כי לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת לעניין נוהג. כך,"נוהג, בין פרטי ובין כללי, יש להוכיח כעובדה. יש להכין אפוא תשתית ראייתית נאותה לשם החלת נוהג משלים בחוזה" (ראה: גבריאלה שליו, דיני חוזים – החלק הכללי, (תשס"ה) פרק 19, עמ' 448; סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). לאחר שבחנתי את מוצגי הנתבעת, לא מצאתי כי עלה בידיה להוכיח התנהלות רציפה וקבועה של המל"ל במקרים דומים לאורך השנים, זאת בין היתר, בהינתן בקשת הנתבעת בסיכומיה שלא להיזקק לעדות היחידה שהובאה מטעמה מפי הגב' טננהאוז, סגן היועץ המשפטי במל"ל לשעבר.
2. יודגש, כי עסקינן בהסכם הנוהג בין הצדדים משך תקופה ארוכה, החל משנת 1979 ומשך למעלה משלושים שנה. לפיכך, אינני סבור כי ניתן להעניק למספר מקרים בודדים משקל העשוי לקבוע מסמרות באשר להתנהלות המל"ל. אכן, הדברים שנאמרו לעניין אחר, במסגרת ע"א 5824/07 קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 9.6.09) עמ' 4, יפים בעיקרם אף לענייננו:

"במהלך הדיון לפנינו ביקשנו לברר באופן ממצה את האופן שבו נהגו הצדדים לאורך השנים. מן הסתם זו שאלה שיש לה תשובה שהיא נכונה עובדתית. בכל זאת לא עלה הדבר בידינו. הצדדים הציגו טענות מנוגדות והתרשמותנו בתום הדיון הייתה שהנושא נותר מעורפל. בסופו של יום, על אף שהמשיב לא הציג מקרים פרטניים שבהם נהגו לפי שיטתו, לעומת המערערת שהציגה מספר מקרים כאלה, לא מצאנו בחומר שלפנינו משום הוכחה מספקת לכך שהצדדים הגיעו לכלל הסכמה כללית ומחייבת לשנות, לגבי קרנית, את הוראת הסכם." (ההדגשה שלי – ש.א.)

1. בנוסף, איני מקבל את טענת הנתבעת להשתק שיפוטי וזאת על אף שלא נעלמה מעיני פסיקת בית המשפט העליון ב- רע"א 8297/12 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 16.7.13).
2. נוכח כל האמור לעיל אני קובע, כי התובע זכאי לשיפוי מאת הנתבעת מכח ההסכם, בשיעור של 55% מסכום הגמלאות.

זכאות התובע לריבית הסכמית נוכח הקביעה בדבר חלותו של ההסכם

1. התובע טוען, כי ככל שייקבע כי ההסכם חל על התובענה דנן, יש להוסיף לסכום הנתבע את הריבית ההסכמית הקבועה בסעיף 6 להסכם החל מיום משלוח מכתב הדרישה (להלן: "הדרישה"). מנגד, לטענת הנתבעת, משלא נשלחה הדרישה מכחו של ההסכם אלא מכח סעיף 328 לחוק ומשכתב התביעה טוען לשיפוי מכח ההסכם כטענה חלופית בלבד, לא קמה לתובע זכאות לתוספת ריבית הסכמית כלל.
2. בת"א (מחוזי י-ם) 41305-03-11 המוסד לביטוח לאומי נ' שלומי כהן (ניתן ביום 5.12.13), עמ' 4, נקבע:

"לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי במקרה זה לא זכאי התובע לריבית ההסכמית שהיא למעשה ריבית ענשית ובגדר סוג של פיצוי מוסכם. התובע לא שלח את דרישתו מכוח הוראות ההסכם ולא על ידי הפעלת כוחו של ההסכם, אלא מכוח החוק. יתרה מכך, התובע לא דרש ולא פירט במכתב ששלח את שיעורי הריבית ההסכמית- "קנס" או "פיצוי מוסכם", אלא ציין באופן חד משמעי "בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל". משלא פעל התובע בהתאם להסכם, לא תקום לתובע הזכות לפיצוי מכוח ההסכם, על כן התובע אינו יכול לדרוש את הריבית ההסכמית.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 2702/92 אהרן גינזברג נ' יוסף בן יוסף, מז (1) 540,550:

"משגילה המערער את דעתו כי ההסכם בוטל, שוב אין הוא יכול

לעמוד על קיומו ולתבוע מן הצד שכנגד כי יבצע את חיוביו על פיו...".

עם זאת, מצאתי לחייב את הנתבעת בריבית והצמדה ממועד שהיה על הנתבעת לשלם את הסכום, שהוא יום ההפרה והיווצרות העילה ועד מועד התשלום בפועל. ודוק, עיון במכתב נלווה שצירפה הנתבעת להמחאה מלמד כי הנתבעת התנתה במפורש את התשלום בסילוק סופי של הדרישה. סבורני, כי היה על הנתבעת לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, במועד סמוך לדרישת התשלום תחת הסתייגות אך ללא התניית התשלום בסילוק סופי של הדרישה. התניית התשלום בסילוק סופי של הדרישה מהווה חוסר תום לב מצד הנתבעת.

ראוי להדגיש, כי תכליתו של ההסכם הייתה קביעת הסדר חוזי, ארוך טווח, שיסדיר את זכויות הצדדים ויחסוך בהתדיינויות משפטיות בכל מקרה פרטני (ראו: דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס (4) 132).

בנסיבות העניין, הצדדים לא נהגו באופן ראוי ויעיל ובכך גרמו הליכים משפטיים מיותרים. הצדדים ידעו ששאלת תחולת ההסכם מצויה במחלוקת תלויה ועומדת להכרעתו של בית המשפט העליון, אך כל צד ניסה לכופף את הצד השני ולהפעיל עליו לחץ בלתי הולם. היה ראוי כי שני הצדדים שהם גופים מוסדיים בעלי יכולת כלכלית, יישבו סכסוך שכזה באופן הגיוני, תוך הפעלת רצון טוב ושיקול דעת. בטוחני כי לו עשו כך היו מגיעים לפתרון ראוי ומונעים מעצמם הליכים משפטיים מיותרים." (ההדגשה שלי – ש.א.)

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון במסגרת ע"א 333/14 המוסד לביטוח לאומי נ' שלומי כהן ( ניתן ביום 1.7.14) ובו נקבע:

"בהמלצת בית המשפט, המערער (המל"ל) משך את ערעורו לאחר שבית המשפט הביע דעתו כי פסק דינו של בית משפט קמא מאזן נכוחה בין התנהגויות הצדדים (סעיף 12 לפסק דינו של בית משפט קמא)."

1. במקרה שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי האיזון הראוי בהינתן התנהלות הצדדים אינו מקים לתובע זכאות לריבית הסכמית מיום משלוח הדרישה, אשר כאמור, לא הוצאה מכחו של ההסכם, אלא מכח סעיף 328 לחוק. אף על פי כן, ראוי לטעמי לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית הסכמית, מחלוף 45 ימים מיום קבלת כתב התביעה, אשר ניתן לראות בה דרישה חדשה מכח ההסכם, ועד ליום בו שולם הסכום שאינו שנוי במחלוקת על ידה, 7.3.11 .

הנתבעת טענה מלכתחילה לתחולתו של ההסכם ועמדה על קבלת ה"הנחות" מכחו. לאחר הגשת כתב התביעה, ראתה הנתבעת לנכון לשלם לתובע את הסכום אשר אינו שנוי במחלוקת, בטרם התבררה התביעה לגופה. משכך, לא מצאתי כל טעם שיש בו כדי להצדיק את השתהות הנתבעת בביצוע התשלום שאינו שנוי במחלוקת, משך חודשים רבים מיום הגשת כתב התביעה. (ראו: ע"א (חי) 5414505-13 המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 24.10.13); ראו והשוו: ת"א 21593-04-10 המוסד לביטוח לאומי נ' יעקובוביץ (ניתן ביום 3.11.13)). כן, יש להביא בחשבון את העובדה כי המדובר בכספי ציבור וכי הנתבעת ניכתה את סכום הגמלאות מסכום הפיצויים אשר שילמה לנפגע בהתאם לתביעה הנזיקית.

1. נוכח האמור אני קובע, כי התובע יהא זכאי לתוספת ריבית הסכמית באופן חלקי כאמור.

הסעד

1. הנתבעת טענה בסיכומיה להיעדר זכאותו של התובע לפיצוי בגין הקצבה המיוחדת לעבר, אשר לא נכללה בכתב התביעה המקורי וזאת מחמת התיישנות ו/או שיהוי. דין טענת הנתבעת בעניין זה - להידחות. טענת ההתיישנות היא טענה דיונית שראוי היה להעלותה בהזדמנות הראשונה ולא בשלב הסיכומים (ראו: סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958). כמו כן, ההחלטה השיפוטית שניתנה בדבר התרת תיקון סכום התביעה, ניתנה בהינתן עמדת ב"כ הנתבעת במהלך הדיון מיום 12.11.14 (אשר הותירה את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט).
2. אף לגופו של עניין, יש לדחות את טענות הנתבעת, נוכח הגישה המאפשרת היעתרות לתיקון כתב טענות גם לאחר שעילתן התיישנה, מקום בו נפלו טעויות כלשהן בניהול ענייניו של בעל הדין וכאשר אין המדובר בהוספת עילה חדשה (ראו: רע"א 3258/11 שיראל בוסקילה נ' שירותי בריאות כללית (ניתן ביום 30.8.11); רע"א (י-ם) 8015-02-13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 27.5.13); רע"א (י-ם) 33623-02-12 המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 31.5.12) ס' 10 והמובאות המצויינות בו).
3. נוכח האמור לעיל, אני קובע כי התובע זכאי לשיפוי בשיעור של 55% מסכום הגמלאות, גם בגין רכיב הקצבאות המיוחדות בעבר.

סוף דבר

1. אני מחליט לקבל את התביעה באופן חלקי.
2. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך השווה לשיעור של 55% מסכום הגמלאות על פי כתב התביעה המקורי, בצירוף ריבית הסכמית בגין התקופה שמחלוף 45 ימים מיום קבלת כתב התביעה וכן מחייבה לשלם לתובע סך השווה לשיעור של 55% מסכום הגמלאות בגין רכיב הקצבאות המיוחדות בעבר, בצירוף ריבית הסכמית בגין התקופה שמחלוף 45 ימים מיום ההחלטה בדבר תיקון כתב התביעה (12.11.14), בניכוי הסכום אשר שילמה הנתבעת לתובע כנ"ל.
3. בהינתן התוצאה אליה הגעתי, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ו, 23 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לצדדים.