לפני תביעה כספית בסך של 497,750 ₪, להשבת סכומים שהעביר התובע לנתבעת במסגרת הסכם הלוואה ואשר נועדו לשמש את הנתבעת לצרכי השקעה במסגרת מסחר במטבע חוץ.

רקע

1. התובע הינו אזרח ישראלי אשר עלה לישראל מרוסיה בשנת 2006. התובע הינו מהנדס מכונות בהשכלתו וכן עבד בברית המועצות בתחום הביטוח וניהל חברת ביטוח. לאחר שעלה ארצה, ניסה את מזלו ביזמויות עסקיות שונות שלא הצליחו.
2. הנתבעת גם היא ארץ מוצאה רוסיה ובמועד ההתקשרות עם התובע הייתה כבת 27. גם היא עלתה לישראל בשנת 2006. הנתבעת רכשה עוד ברוסיה הכשרה מסוימת במסחר בשוק המט"ח (להלן: "פורקס"). בישראל החלה להעביר קורסים בשפה הרוסית בנושא הפורקס, בבית ספר ששמו "סיטי קולג'".
3. אין מחלוקת כי התובע והנתבעת נפגשו לראשונה בשנת 2007, במסגרת קורס פורקס שבו הנתבעת הייתה מדריכה ואילו התובע ואשתו היו תלמידים. התובע טוען כי ערך עם הנתבעת הסכם הלוואה שלפיו הוא מלווה לה כספים ומנגד, זכאי לקבל ריביות מובטחות כנגדם. כמו כן, יהיה זכאי לקבל חזרה את קרן ההלוואה בהתאם למועדים שנקבעו בהסכם.
4. הנתבעת מנגד, טוענת שהתובע פנה אליה בבקשה לגייס את יכולותיה לנהל את הכספים שלו בשוק הפורקס. לפי טענתה, הוא ניסה בכוחות עצמו לסחור בשוק זה ולא הצליח בכך. עוד לפי טענתה, התובע הבטיח לה הרים וגבהות במידה ותשתף עמו פעולה וכי ידאג לה להכנסות כתוצאה מפעילויות משותפות שונות ורבות. לפי טענתה, הכספים הועברו אליה למטרת השקעה בלבד ולא למטרת הלוואה.
5. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 3.9.07 נחתם בין הצדדים הסכם שכותרתו "חוזה הלוואה" ואשר בו נקבעו בין היתר ההוראות שלהלן: התובע מלווה לנתבעת 70,000$, הנתבעת מתחייבת לשלם לתובע ריבית חודשית בשיעור 4.7%, היינו סכום של 2,919$ לחודש, הנתבעת תחזיר לתובע את ההלוואה כעבור שנה, לתובע עומדת הזכות להפסיק את החוזה ולדרוש את החזר מלוא ההלוואה עם הריבית המגיעה קודם לכן בכפוף להודעה מוקדמת של חודש אחד, כאשר זכות זו עומדת גם לנתבעת, אי-השבת ההלוואה במועד גוררת אחריה קנס בשיעור של 0.5% מהסכום שטרם שולם וזאת עבור כל יום של איחור, אך לא יותר מ 50% מן הסכום שלא שולם.
6. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 27.12.07 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים אשר כותרתו "הסכם נוסף מספר 1" ואשר לפיו הלווה התובע לנתבעת סכום נוסף של 30,000$ וכאשר הצדדים קבעו כי הסכם ההלוואה המקורי יחול גם על סכום זה.
7. גם אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת שילמה לתובע החל מחודש אוקטובר 2007 ועד לחודש נובמבר 2009 כולל, סכומים שונים הנעים בין 2,919$ ועד ל – 5,930$ ובסך הכל שילמה לתובע בתקופה זו 140,357$. כמו כן, שילמה הנתבעת לתובע מחודש ינואר 2010 ועד ליום הגשת התביעה בחודש יוני 2010, 6,906$ נוספים ובכך שילמה בסך הכל לתובע 147,263$.
8. התובע טוען כי ביום 3.8.08 הוסכם בין הצדדים על הארכת תוקף של הסכם ההלוואה עד ליום 3.9.09. כמו כן, לפי טענתו הוסכם על העלאת שיעור הריבית ל – 4.2%. עוד לפי טענתו, ביום 3.9.09 הנתבעת לא סילקה את חוב ההלוואה אלא המשיכה לשלם ריבית מוסכמת עד לחודש ינואר 2010.
9. ביום 15.4.10, הודיעה הנתבעת לתובע בעל פה על רצונה להפסיק את הסכם ההלוואה. בהתאם לאותו הסכם, היה על הנתבעת להשיב לתובע את קרן ההלוואה בסך של 100 אלף דולר עד ליום 15.5.10, דבר שלא נעשה. תחת זאת, שילמה הנתבעת מחודש ינואר 2010 ועד הגשת התביעה 6,906$.
10. התובע טוען שיתרת החוב של הנתבעת בגין פיגורים ביחס לתשלומי הריבית עומדת על 28,671$ ובתוספת קרן ההלוואה בסך 100,000$, חייבת לו הנתבעת 128,671$ אשר נכון ליום הגשת התביעה, שווים ל - 497,750 ₪. תביעתו של התובע שהוגשה בחודש יוני 2010 מסתמכת על הטענות הנ"ל ועל הסכומים הנזכרים לעיל.
11. הנתבעת מנגד, טוענת בבקשת הרשות להגן שהגישה, כי הסכם ההלוואה נעשה למראית עין בלבד ולמעשה ההסכם היה לצורך ניהול כספיו של התובע באמצעות השקעה בפורקס. לפי טענתה, היא חתמה על ההסכם בנוכחות עו"ד גלינה פדורובסקי, שהיתה למעשה באת כוחו של התובע, כאשר הנתבעת מאמינה שזו הדרך היחידה האפשרית עבורה בה היא תוכל להשתלב במהירות בארץ וזאת נוכח מצבה הכלכלי אשר מכורח הנסיבות השתנה בעת הגעתה לארץ. עוד לפי טענתה, היה ברור לכל הצדדים כי התובע יקבל ממנה החזרים רק לפי הצלחת המסחר בפורקס, שתיעשה בכספו.
12. הנתבעת טוענת כי היא נאלצה להסכים לשלם ריבית מופרזת בשיעור 4.7% בחודש, כאשר הריבית הנהוגה בתקופה זו בבנקים לא עולה על שיעור של כ- 0.3% לחודש וכאשר הריבית המקסימלית על פי חוק עומדת על סביב 1% לחודש. הנתבעת טוענת כי לא ידוע לה מה הניע את התובע לדרוש כי ההסכם יעוגן בהסכם הלוואה, האם שיקולי מס או להבטיח בדרכי עורמה כי יקבל תשואה מובטחת על כספו.
13. הנתבעת טוענת כי תיק ההשקעות במט"ח של התובע הניב תשואה ממוצעת שלא העלתה את שווי התיק ולא הורידה אותו, כלומר, התובע לא זכאי לכל החזר לאור העובדה שכבר קיבל חזרה 47,263$ מעבר לסכום הקרן של ההלוואה. הנתבעת טוענת כי התובע העביר את כספיו, בהם הייתה אמורה הנתבעת לסחור, ישירות לחשבון הבנק של הנתבעת בלטביה והיא העבירה אותם לחשבון המסחר שלה בארה"ב.
14. הנתבעת טוענת כי עקב המשבר הפיננסי העולמי בכלכלה בשנת 2008, לא התאפשר לה החל משלב מסוים לעמוד בתשלומי הריבית "הרצחנית" להם התחייבה לכאורה, עקב לחצים שהופעלו עליה ומבלי להבין על מה היא מתחייבת. כמו כן, בדצמבר 2008 נולד בנה הבכור, דבר שהקשה עליה עוד יותר בהחזר ההלוואה.
15. בשלב מסוים, התובע הפגיש אותה עם בא כוחו עו"ד לסובוי והשניים הציעו לה תוכניות חדשות והבטחות על רווחים של מיליוני שקלים, כמו גם לקוחות רציניים, כאשר היא אמורה להוות הכלי להשגת מטרותיהם, אולם כל ההבטחות התבררו כהבטחות שווא.
16. לטענתה, במהלך החודשים שבין דצמבר 09' לאפריל 10', סוכם בינה לבין התובע כי תפסיק לשלם לו ריבית בשל מצבה הקשה, עד למימוש התוכניות החדשות שהתובע תיכנן עבורה. ככל שמצבה החמיר, החלה להבין את המצב אליו נקלעה בשל הבטחות השווא של התובע ובאפריל 2010 הודיעה לתובע כי היא מפסיקה את ההסכם עמו וכי כל המשך של ההסכם ייעשה בתנאים אחרים. התובע חשב על כך והודיע לה בחודש מאי שהוא מסיים את ההסכם.
17. הנתבעת טוענת כי שילמה כאמור 147,263$ לתובע ועל כן הוא למעשה נותר חייב לה כ – 9,510$, שכן הסכומים ששילמה מכסים את הקרן, כמו גם את מרבית הריבית החוקית המקסימלית שניתן היה לגבות ממנה וזאת לו מחשבים את הריבית הנ"ל לפי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993.
18. תביעה הוגשה כאמור בחודש יוני 2010 והתבררה תחילה בפני שני מותבים אחרים, אולם בירורה נמשך זמן רב למדי, בין היתר עקב בקשות דחיה שהגיש התובע, כמו גם בקשה לפטור מאגרה, שהתקבלה, תוך פריסת תשלומים לתובע, דבר שחייב המתנה לביצוע התשלומים בטרם שמיעת הראיות.
19. במסגרת פרשת ההוכחות, שמעתי את עדותו של התובע וכן את עדותם של מר בוריס דריגלו ומר גנאדי ג'דאן, שחתמו על הסכמי הלוואה דומים עם הנתבעת. כמו כן, שמעתי את עדותה של הנתבעת, שהייתה העדה היחידה מטעמה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

דיון

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולחומר שלפני, נחה דעתי כי יש לקבל את גרסת התובע ביחס למהות ההסכם.
2. התובע אמנם הגיש את התביעה כתביעה בסדר דין מקוצר להשבת הלוואה על פי ההסכם שנחתם, אשר אינו מזכיר את העובדה שהכספים מועברים לנתבעת לצורך השקעתם בפורקס. התובע גם לא הזכיר בכתב התביעה את מטרת העברת הכספים לידי הנתבעת. הנתבעת בבקשת הרשות להגן טענה כי מדובר היה בהעברת כספים לצרכי השקעה בפורקס כדוגמת כל הסכם שבין לקוח ומנהל השקעות וללא תשואות מובטחות.
3. איני רואה בכתב התביעה מכשול כלשהו מפני קבלת גרסתו של התובע שלפיה סוכם כי הכספים מועברים לצרכי השקעה בפורקס אולם תוך הבטחה לתשואות מובטחות. הנתבעת עצמה גרסה כי מדובר בהסכם השקעה, כך שהיא עצמה פתחה את הפתח המאפשר את הקביעה שבהסכם השקעה היה מדובר תוך כך שבנסיבות אלה, בית המשפט מוסמך להחליט אם הייתה התחייבות לתשואה מובטחת אם לאו.
4. כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה שמהות ההסכם שבין הצדדים היה הסכם שלפיו התובע מחד מעביר לנתבעת כספים משלו לצורך השקעתם בפורקס, אולם תוך שסוכם כי הוא זכאי לקבל בגינם תשואה מובטחת ואף לקבל חזרה את סכומי הקרן של הכספים.
5. הנתבעת מנגד רשאית לפי הסכמת הצדדים לעשות שימוש בכספים לצורך מסחר בפורקס, שהוא תחום המומחיות של הנתבעת על פי גירסתה היא ולגבות לעצמה כל רווח שמעבר לתשואה המובטחת. בדרך זו, ביקשה הנתבעת להתפרנס ואולי אף לעשות רווחים יפים והכל, כדי לצאת מהמצב הכלכלי שבה הייתה שרויה עת הגיעה לישראל, כפי שהיא עצמה הצהירה בבקשת הרשות להגן מטעמה.
6. על רקע גרסת ההגנה של הנתבעת, שלפיה הכספים הועברו לצרכי השקעה בלבד ללא הבטחה כלשהי לגבי תשואות ולו החזר של הקרן, ומנגד, גירסתו של התובע בכתב התביעה, שדיבר על הלוואה נטו ללא אזכור נוסף כלשהו, אכן תהיתי בתחילת הדרך, כפי שגם תהה המותב הקודם שדן בתיק זה תחילה, מה הייתה מטרת ההסכם, האם הלוואה נטו או שמא ניהול כספי התובע על ידי הנתבעת כמעין ברוקרית, ללא הבטחה לתשואות, ובעניין זה התבקש בא כח התובע והתובע לתת הסברים בקדמי המשפט הראשונים.
7. אינני סבור שקיימת סתירה בתשובות שניתנו על ידי התובע ובא כוחו לגבי שאלה זו. בסופו של דבר, השניים טענו כי מדובר היה למעשה בהלוואה לצרכי השקעה, אולם כל העת דבקו בגרסה שלפיה ההסכמות כללו תשואה מובטחת כרשום בהסכם וכעולה ממנו ובוודאי זכות מוקנית לקבל חזרה את קרן ההלוואה (ראה בעניין זה ההפניות והציטוטים מדברי התובע ובא כוחו, אשר נזכרים בסעיף 3ג' לסיכומי הנתבעת). זאת הייתה ההסכמה שבין הצדדים, גם אם התובע היה מודע לכך שהנתבעת מבקשת את הכספים כדי שהיא תסחור בהם בפורקס.
8. רוצה לומר – ההסכם לא היה הסכם הלוואה נטו, שכן סוכם כי הנתבעת תעשה שימוש בכספים לצורך המסחר בפורקס (בהסכם הלוואה רגיל, הלווה בדרך כלל יכול לעשות שימוש בכספים לכל מטרה, למעט מקרים חריגים כגון משכנתא וכו'). מאידך, ההסכם לא היה הסכם סטנדרטי להעברת כספים לברוקר או למנהל השקעות, במובן זה שהנתבעת הבטיחה לתובע ריבית מובטחת על הכסף וזו גם הייתה הסיבה לעריכת ההסכם כהסכם הלוואה. מנגד, התובע לא היה זכאי לקבל תשואה העולה הריבית שהובטחה בהסכם, בניגוד למקובל בהסכם רגיל להעברת כספים לניהול אצל מנהל השקעות.
9. בקיצור, ההסכם לא היה הסכם הלוואה רגיל וגם לא הסכם השקעה רגיל, אולם במהותו היה יותר הסכם השקעה מהסכם הלוואה ובכל מקרה, הכותרת ממש אינה משנה דבר, אלא פירוט ההסכמות שבין הצדדים. אני ער לכך שבעדותו העיד התובע כי ההסכם היה רק הסכם הלוואה (עמ' ש' 21), אולם באותה נשימה הוא מודה כי העביר את הכספים לנתבעת כדי שהיא תסחור בכסף בפורקס, כך שאין להיתפס לעדותו הנ"ל הנובעת אך מהחשש כי אם יודה כי מדובר בהסכם שאינו הסכם הלוואה נטו אולי תידחה תביעתו והרי לא כך פני הדברים, כפי שיפורט להלן וכאמור, ממילא הכותרת של ההסכם או התווית שניתנת לה על ידי הצדדים, לא היא הקובעת אלא מהות ותוכן ההסכמות שבין הצדדים.
10. גרסת התובע לעניין התשואה המובטחת נתמכת קודם כל בהסכם עצמו. ההסכם כולל התחייבות לתשלומי ריבית נקובים. אין זכר בהסכם לכך שהשבת הריביות תלויה בהשגת תשואות במסגרת המסחר בפורקס.
11. לצורך תמיכה בטענת הנתבעת שלפיה לא הייתה כל הסכמה לתשואות מובטחות, לדידי, היה על הנתבעת להביא לעדות את עורכת הדין פדורובסקי, אשר לפי טענת הנתבעת הייתה נוכחת בעת חתימת ההסכם ואף אמרה לה לחתום על הסכם ההלוואה, למרות שהיה ברור כביכול כי מדובר בהסכם השקעה נטו, כך לגרסת הנתבעת (ראה: סעיף 8 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת).
12. הנתבעת טוענת בסעיף 9 לתצהירה כי נאמר לה במהלך הפגישה בנוכחות עו"ד פדורובסקי, כי אין ברירה אלא להסוות את עסקת ההשקעה כעסקת הלוואה מאחר ויש בעיה עם הגשת רשיון למסחר בפורקס. עוד טענה כי אמרה לה עוה"ד כי ההסכם אינו טוב לה, אולם היא מייצגת רק את התובע ואף ייעצה לה להיות מיוצגת בעסקאות דומות בהמשך.
13. ברור אם כן, שלפי גרסת הנתבעת, יכולה הייתה עוה"ד פדורובסקי לתמוך בגרסתה. לפיכך, אי זימונה לעדות ללא כל הסבר, מקים חזקה נוגדת שעדותה של עורכת הדין הייתה דווקא פועלת לרעת הנתבעת.
14. ראיה משמעותית נוספת שמחזקת את המסקנה שמדובר היה בהסכם עם תשואה מובטחות, הינה עצם העובדה שהנתבעת לפי גרסתה היא וכעולה מן הטבלה שצורפה לתצהירה בבקשת הרשות להגן, שילמה מדי חודש בחודשו סכומים שעולים בקנה אחד עם הריביות שהובטחו בהסכם.
15. כך למשל, בחודשים אוקטובר ונובמבר שילמה 2,919$, סכום הזהה לסכום הנקוב בהסכם ההלוואה בשיעור של 4.7% מסכום ההלוואה המקורי שעמד על 70,000$. בחודש דצמבר שולם סכום של 3,919$ ואילו בין החודשים ינואר ליוני 2008, שולם סכום של 5,170$. סכום זה אמנם עולה במקצת על 4.7% מסכום של 100 אלף דולר, המגיע לסכום של 4,170$, אולם דפוס התשלום של סכומים קבועים מדי חודש כעולה מן הטבלה, מתיישב עם ביצוע תשלומי ריבית מובטחת כמפורט בהסכם ולא מתיישב או מתיישב הרבה פחות עם גרסת הנתבעת שלפיה לא הייתה הבטחה לריביות כאמור ולהלן אסביר. כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבעת הייתה חייבת לתובע סכומים נוספים בגין עמלות על כך שהביא לה משקיעים נוספים (ראה עדותה בעמ' 54, ש' 26 – 29).
16. הנתבעת גורסת כי קיבלה את הכספים כדי להשקיע אותם במסחר בפורקס וכי לא הייתה תשואה מובטחת. דא עקא, הנתבעת כשלה לא רק בלהוכיח כי בפועל אכן עשתה שימוש בכספים לצרכי המסחר בפורקס (לא הובאה בדל של ראיה בעניין זה וגם לא לגבי השאלה, באיזה חשבון הופקדו הכספים, האם בחשבון על שם התובע בלבד, האם בחשבון על שם התובע ואחרים או האם בחשבון על שם החברה שבאמצעותה פעלה הנתבעת ואשר שמה "FX-STRATEGY" (להלן: "סטרטג'י").
17. אם אכן גרסת הנתבעת נכונה, ברור הדבר כי היא הייתה חייבת להחזיק, כמו גם להציג כראיה, דפי חשבון שמעידים לא רק על הפקדת הכספים של התובע בחשבון כזה או אחר, אלא גם דפי חשבון המעידים על כל פעולות המסחר שביצעה בכספים אלה, וזאת בין היתר ואולי בעיקר, כדי להוכיח את טענתה, שגם היא לא הוכחה, כי התוצאה של המסחר בכספי התובע הייתה כביכול השגת תשואה ממוצעת שלא העלתה את שווי התיק ולא הורידה אותו, כנזכר בסעיף 3י' לתצהיר שתמך בבקשת הרשות להגן.
18. אם ההסכם היה העברת הכספים להשקעה בפורקס ללא תשואות מובטחות, כיצד יכול התובע לדעת איזה תשואות הושגו, האם הן ממוצעות (כפי שטענה הנתבעת) או אחרות, אם הנתבעת לא שמרה אסמכתאות לגבי ענין זה, כמתחייב על פי הדין לגבי חברות או גורמים פרטיים שעוסקים במסחר בבורסה וכמתבקש בנסיבות שכאלה? לא ניתן לכך הסבר.
19. אם גרסת הנתבעת נכונה, התובע היה זכאי לכאורה לכל הרווחים על הכסף בניכוי עמלה של הנתבעת כמנהלת כספיו. הנתבעת לא העלתה כל טענה בעניין זה ולא הסבירה מה היה הסיכום בין הצדדים לגבי עמלתה כמנהלת כספי התובע וגם עובדה זו מחזקת את המסקנה כי הסיכום היה כטענת התובע, היינו, הנתבעת מקבלת את כל הרווחים שמעבר לתשואה המובטחת הנקובה בהסכם ההלוואה.
20. את גרסת הנתבעת יש לדחות בהיבט נוסף, שמתייחס לטענתה שלפיה כפו עליה כביכול לחתום על הסכם הלוואה במקום לעגן את ההסכמות לפי הסכם השקעה או כל הסכם אחר, שיגדיר כביכול את ההתקשרות בצורה אמיתית.
21. הוכח לפניי כי הנתבעת חתמה על הסכמים דומים עם אנשים אחרים. כך למשל, הוכח כי בשנת 2010, זמן רב לאחר חתימת ההסכם עם התובע ולאחר שהשתחררה כביכול מהלחץ הנטען שהפעיל עליה כביכול התובע, חתמה הנתבעת על הסכם דומה בשם חברת סטרטג'י, וזאת עם מר גנדי ג'דאן, אשר העיד מטעם התובע.
22. לפי תצהירו, הוא חתם על הסכם הלוואה עם סטרטג'י באמצעות הנתבעת, במסגרתו הלווה לנתבעת 70,000 $ בריבית של 2.5% לשנה, ולאחר מכן הלווה סכום נוסף של 115,000 $. גם עד זה מתאר דפוס עניינים דומה וכמעט זהה שלפיו קיבל באופן קבוע את תשלומי הריבית החודשית, עד אשר הנתבעת הפסיקה לשלמם. לפי טענתו, עד היום לא קיבל סכום כלשהו על חשבון החוב שחבה לו הנתבעת.
23. גם העד בוריס דריגלו, הצהיר על דברים דומים ביותר, חוזה הלוואה שנחתם עם הנתבעת ועם סטרטג'י בחודש דצמבר 2008, קבלת תשלומי ריבית קבועים מידי חודש בשיעור 2%, ואי השבת הכספים בחודש ינואר 2010 כשביקש אותם חזרה. לטענתו, שיק מהחשבון האישי של הנתבעת שנמסר לו הוחלף לבקשת הנתבעת בשיק של חברת סטרטג'י בסך של 71,000 ₪, אשר לא כובד על ידי הבנק. במסגרת תביעה שהגיש מר דריגלו נגד הנתבעת וחברת סטרטג'י (תיק מס' 43285-05-11 בבית המשפט השלום בת"א), הגיעו הצדדים לפשרה, שבמסגרתה שילמה לו הנתבעת 58,000 ₪.
24. העדויות של העדים הנ"ל, אשר היו אמינות עליי ולא נסתרו, לא רק שמוכיחות כי התובעת לא אולצה בזמנו לחתום בניגוד לרצונה על הסכם הלוואה, אלא שהיא אף נהגה לחתום על הסכמי הלוואה שמבטיחים תשואה מובטחת עם אנשים אחרים.
25. התנהלותה כאמור, מביאה למסקנה ומחזקת את המסקנה שכבר הזכרתי ברמז קודם לכן בפרק הרקע של פסק הדין, בו ציטטתי מדברים שהנתבעת עצמה כתבה בכתב הגנתה, היינו כי הנתבעת מיוזמתה פעלה כדי לגייס כספים מאנשים כדי לבצע מסחר בפורקס, ומתוך מטרה לעשות רווחים שעולים על התשואה המובטחת שהובטחה בהסכמי ההלוואה, באופן שתאפשר לה להתפרנס בשל המצב הכלכלי הלא פשוט שנקלעה אליו עם עלייתה לישראל בשנת 2006, ובעת השנים הראשונות לשהייתה בארץ (ראה סעיף 3 ח' לתצהירה, שם ציינה: "חתמתי על ההסכם, וזאת כאשר אני מאמינה שזו הדרך היחידה האפשרית עבורי, בה אוכל להשתלב במהירות בארץ. לזאת נדרשתי בשל מצב כלכלי אשר מכורח הנסיבות השתנה בהגיעי לארץ").
26. גם פסק הדין שניתן כנגד הנתבעת בתביעה שהוגשה כנגדה על ידי הגב' יאנה קוליקוב (ת.א. 41157-11-12), פועלת לרעת הנתבעת ומחזקת את גרסתו של התובע. יש לדחות את טענת ב"כ הנתבעת שלפיה לא ניתן להסתמך על פסק הדין מאחר והוגש רק בסיכומים.
27. מדובר בפסק דין שניתן בעניינה של הנתבעת, ואשר לא נטען שאינו חלוט ואשר ניתן בהחלט לדלות ממנו מסקנות כאלה ואחרות לפי העניין. באותו מקרה הגישה התובעת שם תביעה כנגד הנתבעת וכנגד חברת סטרטג'י לתשלום 181,434 ₪ בגין הסכם ההלוואה שנחתם, ואשר במסגרתו הובטחה ריבית חודשית של 2.5% לחודש. טענת ההגנה היחידה או העיקרית של הנתבעת באותו מקרה הייתה כי ההתקשרות הייתה עם חברת סטרטג'י בלבד.
28. רק בסיכומיה העלתה הנתבעת טענה שלפיה הכספים שימשו למטרת השקעה ולא הלוואה. בית המשפט דחה טענה זו הן מטעמים של הרחבת חזית, והן מהטעם שלא הוכחו. לאחר שדחה את טענתה כי ההסכם נכרת רק עם סטרטג'י, בית המשפט קיבל את התביעה במלואה וחייב גם את הנתבעת באופן אישי, להשיב לתובעת שם את מלוא סכום התביעה.
29. פסק הדין הנ"ל מדגים גם הוא את שיטת העבודה של הנתבעת, אשר הייתה חתימה על הסכמי הלוואה תוך הבטחת תשואה מובטחת, כדי לקבל כספים שבהם תוכל היא לסחור בפורקס.
30. על רקע כל הראיות שהוזכרו לעיל, כמו גם מכוח עדותו של התובע שהייתה אמינה עליי, אני קובע שההסכם שבין הצדדים היה הסכם להעברת כספים לנתבעת לצורך מסחר בפורקס עם תשואה מובטחת כנקוב בהסכם ההלוואה.
31. אני ער לחלק מהמסמכים שהתובע צירף לתצהירו ואשר ב"כ הנתבעת התנגד להם תחילה מטעמים כאלה ואחרים, ואולם מנגד, ויתר לכאורה על התנגדותו זו במסגרת סיכומיו (ס' 17), ואשר לפיהם כביכול נקבעו כללים והוראות ביחס לניהול בנאמנות של כספים על ידי חברת סטרטג'י ולרבות אזהרה כי המסחר בפורקס כרוך בסיכונים ולא מובטח ללקוח שלא יהיו הפסדים.
32. ב"כ הנתבעת מנסה להיתלות בעניין זה, בין היתר, כדי לטעון שלא הייתה התחייבות לתשואה מובטחת. אין בידי לקבל טענה זו. מאחר והמסמך הנ"ל הוגש על ידי התובע דווקא ומבלי שהוא התייחס אליו בתצהירו, כפי שלא התייחס לאף אחד מנספחי תצהירו (זאת אחת הסיבות להתנגדותו של ב"כ הנתבעת לנספחי התצהיר ולרבות למסמך הנ"ל), ומאחר והנתבעת עצמה לא התייחסה למסמך זה, לא התברר דיו הקשר של מסמך זה להסכמות שבין הצדדים.
33. הסכם ההלוואה אינו מתנה את השבת הריביות או את הקרן בהצלחה במסחר כפי שכבר ציינתי, וכל שאר הראיות שהוצגו לפניי, ואשר מרביתן הזכרתי לעיל, מעידות באופן ברור למדיי כי הייתה התחייבות לתשואה מובטחת. לפיכך, המשקל הראייתי של כל הראיות שהזכרתי לעיל הינו רב בהרבה מהמשקל הראייתי הנגדי של אותו מסמך שצורף לתצהירו של התובע. כמו כן, המסמך המדובר מתייחס לניהול כספים על ידי חברת סטרטג'י ואילו ההסכם במקרה הנוכחי היה בין התובע לנתבעת. כמו כן, המסמך הנ"ל לא נחתם על ידי הצדדים וכאמור בכל מקרה הקשר שלו למו"מ לכריתת ההסכם לא הוברר, בין היתר שעה שהנתבעת עצמה לא התייחסה אליו בתצהירה. לפיכך, אין למסמך משקל ראייתי ממשי ובכל מקרה כל משקל שיש לייחס לו לטובת טענות הנתבעת, הנו נחות בהרבה ממשקלו של צבר הראיות האחרות שתומכות בגרסת התובע ואשר פורטו על ידי לעיל.
34. המסקנה עד כה הינה כי יש לתת תוקף להסכם ההלוואה. בנסיבות אלה, בשעה שאין מחלוקת לגבי הסכומים שכן שולמו על ידי הנתבעת כהחזרי ריבית, ומנגד אין תחשיב נגדי של הנתבעת לתחשיב החוב שצירף התובע לתצהירו (ראה עמ' 74-76 לנספחי תצהירו של התובע, כמו גם ראה את החישובים שערך בכתב התביעה ובתצהירו), יש לקבל את גרסת התובע לגבי יתרת סכום החוב.
35. על רקע כל המסקנות שאליהם הגעתי כנזכר לעיל, ברור כי יש כמובן לדחות גם את יתר טענת הנתבעת, כגון טענת העושק, כמו גם את הטענה לפיה מדובר בחוזה פסול.
36. ההסכם שבין הצדדים היה פרי של הסכמה מדעת של שני הצדדים. לא הוכח לי כי התובע ניצל את הנתבעת במובנו של סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. הנתבעת הייתה אמנם בחורה צעירה יחסית בהתאם כריתת ההסכם (בת כ-27), אולם לא צעירה מאוד עד כי נאמר שלא ידעה על מי היא חותמת ולאיזה הסכם היא נכנסת. יתרה מכך – הנתבעת דווקא הייתה בעלת המומחיות בתחום הפורקס ובעלת השכלה בכלכלה כפי שהעידה, והתובע היה תלמיד שלה בקורס. הנתבעת גם חתמה על הסכמים נוספים עם לקוחות אחרים וכפי עדותה, היו לה לפחות כ-13 לקוחות נוספים שניהלה את כספם (ראה עדותה בעמ' 53 ש' 5). גם הטענה לחוזה פסול דינה להידחות. ברור כי חוזה לניהול כספים עבור אחר תוך מתן הבטחה לתשואה מובטחת אינו חוזה פסול.
37. הטענה היחידה שהעלתה הנתבעת ביחס לסכום החוב, נוגע לשיעור הריבית. הנתבעת טוענת כי מדובר בהלוואה שחלה עליה החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות תשנ"ג-1993 וכי שיעור הריבית שנגבה בהסכם היה גבוה משיעור הריבית המקסימאלית לפי החוק.
38. דא עקא, גם טענה זאת דינה להידחות. החוק הנ"ל חל על מתן הלוואות. במקרה דנא לא מדובר בהסכם הלוואה. ההסכם היה הסכם להעברת כספים למנהל השקעות תוך קבלת הבטחה לתשואה מינימאלית מובטחת (שהייתה למעשה גם תשואה מקסימאלית מובטחת). החוק אינו חל על הסכם שכזה שבמהותו אינו הסכם הלוואה. למעלה מן הדרוש, הנתבעת לא הביאה ראיות סדורות להוכחת הריבית המקסימאלית לפי החוק, לא חוות דעת של רו"ח ולא ראיה ממשית אחרת.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה בסך של 497,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל ובצירוף אגרת המשפט ושכר העדים ככל שחל וכן בנוסף שכר טרחת עו"ד (התובע היה מיוצג בחלק ניכר מההליך עד לשלב שבו בא כוחו, עו"ד לסובוי השתחרר מייצוג), בסך של 50,000 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מקבלת פסק הדין אצל הנתבעת.

ניתן היום, י"ז אייר תשע"ו, 25 מאי 2016, בלשכתי.