1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזק גוף. התובע טען כי ביום 6/3/10, בעת שהלך עם שני ילדיו, בסמוך לרחוב צה"ל 10 בקרית אליעזר בחיפה, לכיוון גן השעשועים, נתקל בבור במדרכה בעומק מספר סנטימטרים, עיקם רגלו מעד ונפל ארצה (להלן "האירוע" או "התאונה"). על פי חוות דעת מומחה רפואי מטעם התובע, כתוצאה מהתאונה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 15% בגין נקע בקרסול רגל שמאל שהותיר אי יציבות ניכרת.
2. התביעה החלה להתברר בבית המשפט לתביעות קטנות, והועברה לבית משפט השלום לשמיעה בפני כבוד השופט אהרון חיים ורבנר ז"ל. כבוד השופט ורבנר החליט על פיצול הדיון בתובענה, ברור סוגיית האחריות תחילה ולאחר מכן, לפי הצורך, ברור סוגיית הנזק. ביום 10/6/14 נשמעו בפני כבוד השופט ורבנר עדויות הצדדים בסוגייה זאת, ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב. בטרם נתן כבוד השופט ורבנר פסק דין בסוגיית האחריות, למרבה הצער, הלך כבוד השופט ורבנר לעולמו ז"ל, והתיק הועבר להמשך שמיעה בפני. כל הצדדים נתנו הסכמתם לכך שהכרעה בסוגיית החבות תינתן על ידי, בהסתמך על החומר המצוי בתיק בית המשפט, כולל פרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני כבוד השופט ורבנר, ללא צורך בשמיעה חוזרת של העדויות.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי העדות הראשית, בפרוטוקול הדיון ובראיות שהונחו בפניי, אני סבור כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה.

גרסתו של התובע לתאונה נותרה בגדר עדות יחיד של בעל דין, ללא סיוע, אשר על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לא ניתן לפסוק על פיה ללא נימוקים שיצדיקו לעשות כן. לא מצאתי בראיות התובע נימוק כאמור. יתר על כן, מצאתי סתירות משמעותיות בגרסת התובע המובילות למסקנה שלא ניתן להסתמך עליה, בוודאי שלא כשהיא לבדה.

1. בתצהיר עדות ראשית מיום 1/9/2011 (סע' 3, 4) טען התובע, כי בקושי רב הצליח לחזור לביתו לאחר התאונה, בגלל כאבים קשים, והיה מרותק למיטה עד למחרת היום, אז פנה לקבלת טיפול רפואי. במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט, התברר כי הוא חזר למקום התאונה כבר באותו יום, ומספר שעות לאחר התרחשותה, במטרה לתעד את המפגע שגרם לפגיעתו:

"את תמונות 4, 5, 6 המסומנות עכשיו, צילמתי בשבת אחר הצהרים, כמה שעות אחרי התאונה" (עמ' 19 ש' 2, 3).

כנשאל לגבי חשיבות תיעוד המפגע ביחס למצבו הרפואי, השיב:

"ש. למה היה חשוב לך לחזור באותו היום ולצלם את המקום.

ת. כדי לצלם את המפגע. שאולי ביום א' יבוא ויסדרו את זה. לא זוכר למה אבל הלכתי באותו היום.

ש. באותו היום לא הלכת לקבל טיפול רפואי.

ת. לא. זה החמיר לי יותר בשעות הערב והלילה. היה לי שטפי דם. אשתי באה איתי כדי לצלם. נתליתי על הרגל והלכתי.

ש. מה המרחק בין ביתך לבין מקום התאונה.

ת. 3-4 דקות הליכה." (עמ' 19 – 20)

הסתירה בין האמור בתצהיר בו טען התובע שהיה מרותק כל היום למיטה, לבין הטענה שהגיע למקום בשנית, בהמשך היום, מרחק הליכה של כמה דקות, פוגעת באמינותו. אני מתקשה להאמין כי התובע היה מוכן להעביר עצמו מסכת ייסורים של הליכה, בעודו מתקשה ללכת וסובל מכאבים, רק על מנת לצלם את מקום האירוע. גרסה זו מעוררת ספק רב בהצהרתו, שסבל כאבים כה עזים עד שנאלץ להיות מרותק למיטתו.

כמו כן אני מתקשה לקבל את הסברו של התובע לפיו היה דחוף לו לתעד את מקום התאונה בגלל שסבר שהמפגע יתוקן על ידי עיריית חיפה כבר למחרת יום התאונה. זאת כאשר צרף לתצהירו כתבה בעיתון בעניין מחדל מתמשך של העירייה לטפל במפגעים במדרכות וברחובות וכאשר העיד בעצמו שהודיע לעירייה על המפגע רק למחרת או יומיים אחרי האירוע:

"ש. לאחר הארוע הודעת לעיריה או למישהו.

ת. עד כמה שאני זוכר הודעתי לעיריה. לא זוכר אם זה היה ביום א' או יום שני. או במכתב או בטלפון. לא זוכר. כמעט בוודאות זה מכתבים שהודעתי לעיריה." (עמ' 20 ש' 16 – 18)

בנוסף, לו רצה התובע להוכיח שזה אכן מה שאירע לאחר התאונה, הוא היה מזמין את אשתו להעיד בבית המשפט, אולם זו לא הובאה למתן עדות ואף לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לסיבה מדוע גרסתה לא נשמעה:

"ש. יש סיבה מדוע לא הבאת את אשתך לבוא להעיד.

ת. לא אמרו לי." (עמ' 20, ש' 6, 7).

1. לעניין פנייתו לקבלת טיפול רפואי, בתצהיר עדות הראשית, התובע טען כי פנה לקבלת טיפול רפואי ביום 7/3/10 וצירף מסמך של ביקור אצל ד"ר סלמן סרגיי בשעה 17:43 (נספח ג' לתצהיר שהוגש ביום 26/1/14). בתיאור התלונות נרשם כי "אתמול נקע קרסול שמאל", ואין זכר כלשהו לנסיבות התרחשות התאונה.

בחקירתו הנגדית התגלו שתי סתירות מהותיות הנוגעות לעניין זה. ראשית, הוברר כי התובע פנה פעמיים באותו יום לקבלת טיפול, ולא ראה לנכון לציין זאת בתצהירו ואף לא לצרף את התיעוד הרפואי.

בתיעוד רפואי שהגישו הנתבעות לבית המשפט (נ/1), נראה כי התובע ביקר במרפאה באותו יום מספר שעות לפני הביקור אצל ד"ר סלמאן סרגיי, בשעה 8:25, אצל ד"ר מאדי חוסאם, אשר הפנה אותו לביקור אצל אורטופד מומחה. במסמך נ/1, ברובריקה של "תיאור תלונות" נרשם:

"אתמול בזמן ריצה, עיקם את הרגל, קרסול שמאל."

כאשר הוצג בפני התובע מסמך נ/1 לא היה בידי התובע להסביר מדוע התעלם ממנו וזו היתה תגובתו:

"אני מעיין בנ/1. ומשיב שאני לא יודע. אני יודע על המסמך הרפואי הראשון שצורף לתצהירי ושהוצא מיום 7.3.10 וסומן כנספח ג' בתצהיר עדות ראשית שלי. זהו ביקור הרופא הראשון שערכתי יום למחרת הארוע, 7.3.10. אצל ד"ר סלמן סרגיי" (עמ' 14 ש' 5 – 8).

ממסמך נ/1 עולה כי בביקור הראשון של התובע במרפאה, אותו שכח באופן מפתיע, ראה התובע לנכון לציין שנחבל בזמן ריצה, זאת בניגוד לגרסתו לפיה נחבל בזמן שהלך עם שני ילדיו. התובע ניסה לתת הסבר לסתירות אלו, אך ללא הצלחה:

"ת. באותו היום של התאונה לא פניתי לטיפול רפואי, עדיין לא הרגשתי ופניתי לקופת חולים לראשונה למחרת, יום א', 7.3.10. אם אני לא טועה הלכתי בבוקר. אני שייך לקופת חולים לאומית. אם הולכים בלי הפניה לבית חולים אני צריך לשלם הרבה. באתי לאורטופד או כירורג ישר ואני לא זוכר באיזו שעה, זה היה בבוקר. אני לא זוכר את השם. אולי ראיתי את הרופא פעם בקופת חולים. אני לא מכיר אותו. אני בוודאות לא אמרתי ריצה. עשו לי צילום רנטגן. כל הסיפור היה כשעה. לא זוכר. הכל היה בבוקר.

ש. לשאלת בית המשפט במסמך נ/1 מודפס שעת הביקור 08:25 ואילו במסמך שאתה הגשת מהאורטופד, ד"ר סלמן סרגיי כתוב שעת הדפסה למעלה 17:43, שזה מלמד שהביקור היה אחר הצהרים.

ת. אני אומר שלא זוכר את התאריכים. יכול להיות שהייתי אצל שני רופאים באותו היום. יכול להיות שהרופא עבד בצהרים ולא בבוקר. יכול להיות שבשעות הבוקר לא היה אורטופד כירורג. את ד"ר סלמן סרגיי אני מכיר כי הוא ליווה אותי לאורך כל הדרך. את ד"ר מאדי חוסאם אני לא מכיר, ואני לא יודע למה הוא כתב "אתמול בזמן ריצה". זה צריך לשאול את הרופא. לא אמרתי ריצה בוודאות. לא יודע למה רשם ריצה." (עמ' 14 ש' 11 – 26)

באופן מפתיע, זכרונו של התובע בכל הנוגע לעוצמת הפגיעה התחדד עם חלוף הזמן, אך בכל הנוגע למספר הביקורים במרפאה ותיאור נסיבות הפציעה, נחלש. כפי הנראה היה "נוח" לתובע לשכוח את אותו ביקור ראשון, ולא לציין אותו בתצהירו, נוכח תוכנו אשר סותר את גרסתו. סתירה זו, מכרסמת כרסום נוסף בגרסתו של התובע, ומקשה עליי לתת בה אמון.

1. בנוסף, מצאתי את גרסת התובע בעניין המכניזם של הנפילה עצמה לא סבירה ולא אמינה.

מעיון בתמונות שצירף התובע לתצהירו, ניתן לראות כי אותו פגם בריצוף המדרכה, שיצר "בור" שעומקו מס' סנטימטרים, נמצא במרחק של סנטימטרים לא רבים ממדרגה גבוהה למדי, המובילה למפלס נמוך יותר. לפי העולה מעדותו התובע, הוא נפל בעת שהלך לכיוון אותה מדרגה, לעבר המפלס הנמוך יותר, ולא עלה במדרגה לפני שנפל. נסיבות אלה מעוררות מספר קשיים.

התובע טען כי בעת שמעד הוא נפל ארצה. כאשר נתבקש במהלך עדותו לתאר את המכניזם של הנפילה, הוא הבין, ככל הנראה, שאם אכן היה מועד על אותו בור היה אמור ליפול קדימה, לעבר המדרגה, נפילה שהיתה אמורה להותיר בו סימני חבלה משמעותיים רבים בנוסף על עיקום הקרסול, ולכן נמנע למסור גרסה מפורטת בדבר מנגנון הנפילה:

ש. כשנפלת איך נפלת? כלפי קדימה או אחורה.

ת. הרגל שלי התעקמה ואז נפלתי וזהו. לא זוכר שנפלתי מהמדרגות. אך נפלתי ברצפה במקום. (עמ' 19, ש' 13, 14)

חוסר האפשרות למסור תיאור מפורט של מנגנון הנפילה פוגע באופן משמעותי במהיימנות גרסת התובע.

כאשר הוטח בפני התובע במפורש כי לפי הגרסה שמסר היה אמור ליפול במדרגה הוא התחמק מתשובה ישירה:

ש. בקצה הבלטה יש מדרגות.

ת. נכון.

ש. לפי שיטתך אם לא ראית את זה היית נופל במדרגות.

ת. אני יודע לרדת מדרגות. כי זה באופן אוטומטי.

כמו כן, התובע טען שלא הבחין במפגע משום שאין זה הגיוני שאדם שהולך ברחוב יסתכל כל הזמן לכיוון הרצפה, כמו כן התובע טען כי הבחין במפגע רק לאחר שנפל (עמ' 16, ש' 28). עם זאת התובע עצמו העיד כי הימצאותה של המדרגה גרמה לו להסתכל קדימה:

"ש. ידעת שבמקום שבו נתקלה הרגל שלך יש מדרגות.

ת. כן.

ש. לאן הסתכלת כשעמדת לרדת במדרגות.

ת. קדימה." (עמ' 18, ש' 1 – 4)

התובע הסביר: "הסתכלתי קדימה ואת הבור עצמו לא ראיתי" (עמ' 17 ש' 25). אני מתקשה להאמין לתובע. אם הסתכל קדימה על מנת לראות את המדרגה, וודאי היה מבחין במפגע, שכאמור נמצא במרחק קטן מהמדרגה.

1. התובע הגיש לתיק בית המשפט שני תצהירים ובכל אחד מהם מסר תיאור שונה של התאונה. בתצהיר הראשון שהוגש ביום 4/9/11 מסר:

"בעודי הולך, נתקלתי במפגע חמור שקע, בור בלתי מסומן בעומק כמה ס"מ ליד המדרגות המובילות לטיילת... עקב כך, נחבלתי בקרסול רגל שמאל ובקושי רב הצלחתי לחזור לביתי, נוכח הכאבים העזים." (ההדגשה שלי – ע.ר.).

ובתצהיר נוסף שהגיש לתיק בית המשפט ביום 26/1/14 מסר:

"תוך כדי שצעדתי בשביל ... נתקלה רגלי בבור בעומק של מס' ס"מ שנוצר כתוצאה ממרצפות שבורות באותו שביל וכתוצאה מכך מעדתי, נפלתי ארצה בחוזקה ונחבלתי באופן קשה בקרסול שמאל." (ההדגשה שלי – ע.ר.)

ניתן לראות שדווקא בתצהיר השני, שניתן כארבע שנים מיום התאונה, נזכר התובע למסור כי מעד ונפל ארצה בחוזקה, עובדה מהותית "כבושה" שלא נזכרה בתצהירו הראשון, אשר ניתן זמן קצר יחסית לאחר התאונה. זאת ועוד, נפילה בעוצמה על המדרכה היתה אמורה להוביל לחבלות על גופו של התובע במקומות בהם פגע גופו במדרכה אולם, בתעודות הרפואיות שהגיש אין זכר לקיומן של חבלות כגון אלה.

1. נוכח כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שלא ניתן לתת אמון מספיק בגרסתו של התובע, בוודאי כאשר היא עומדת לבדה ללא סיוע, כנדרש בסעיף 54 לפקודת הראיות, כאמור.

לפיכך אני קובע כי לא עלה בידו של התבוע להרים את הנטל הנדרש להוכיח כי התאונה התרחשה בנסיבות הנטענות בכתב התביעה ולכן, לא הצליח להוכיח את תביעתו.

1. התובע טען בסיכומיו להיפוך נטל השכנוע נוכח הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו". אין בידי לקבל טענה זאת. נסיבות התרחשות התאונה אמורות להיות ידועות לתובע היטב והיה עליו להוכיח כי אכן נפל בזמן ובמקום שטען ומה היה הגורם לנפילה.
2. נוכח קביעתי כי התובע לא הוכיח את נסיבות התרחשות התאונה, מתייתר הצורך לדון בסוגיית הרשלנות וחלוקת האחריות בין הנתבעות.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.

הדיון בהודעות לצד ג' מתייתר והן נמחקות.

אשר להוצאות המשפט, נוכח ריבוי הבקשות וההליכים בתיק זה מצד אחד, והעובדה שעל אף שהתובע נפגע הוא נותר ללא פיצוי מצד שני, אני מטיל על התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות וצדדי ג' [הנתבעות 2 ו- 3 יחדיו; הנתבעת 4 (שהיא גם צד ג' 1); וצד ג' 2], הוצאות ושכט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪ (סה"כ 7,500 ₪). סכומים אלה ישולמו בתוך 45 יום מהיום אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ה, 26 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.