04 יולי 2017

לפנינו תביעותיהם המאוחדות של מר מחמוד עסלי (להלן – מחמוד) בתיק דמ"ש 23486-12-09, ושל מר ויקטור קובלקובסקי (להלן – ויקטור) בתיק ס"ע 14339-06-10 כנגד מעסיקתם לשעבר – חברת י.מ. ניהול ואחזקות חדרה בע"מ (להלן – הנתבעת או החברה, לפי העניין), וכנגד הנתבעים: מר ארז קניגשטיין (להלן – ארז), מר הלל קניגשטיין (להלן - הלל) וגב' נטלי קניגשטיין (להלן - נטלי), לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתם בנתבעת וסיומה.

עוד טוענים התובעים כי התקיימו במקרה זה הנסיבות המצדיקות את חיובם של הנתבעים ביחד ולחוד, באופן אישי בחובות החברה.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקות נשוא התביעות שבנדון:

1. הנתבעת הינה חברה בערבון מוגבל שהפעילה במועדים הרלוונטיים לתביעות בית קפה בשם "סיאסטה" (להלן – בית הקפה) ומסעדה חלבית בשם "גרניטה" (להלן – המסעדה), במתחם תחנת הדלק בעמק חפר על כביש מס' 4. יצוין כי בית הקפה והמסעדה נמצאים במבנים הגובלים זה בזה, ולכל אחד מהם כניסה נפרדת.

2. שני התובעים הועסקו בתפקידים שונים בנתבעת, הגם שבמועדים סמוכים.

3. במשך רוב תקופת העסקתם של התובעים, בעלי הנתבעת היה מר יעקב פנחס, שמכר את מניותיו לנטלי בשני שלבים:

ביום 6.4.08 רכשה נטלי 45% ממניות החברה.

ביום 23.7.08, רכשה נטלי את יתרת 55% מניות החברה.

ביום 23.7.08 מונתה נטלי לדירקטורית בחברה במקום מר יעקב פנחס.

4. ארז והלל הינם אחים, שכלפיהם נטען כי היו הרוח החיה בניהול והפעלת הנתבעת.

הלל החל את עבודתו בנתבעת בחודש אוגוסט 05' וזאת עד ליום 31.3.10, מועד בו עזב את עבודתו בנתבעת, בה שימש בין היתר כאחראי משמרת במסעדה.

ארז הוא בעלה לשעבר של נטלי, ולפי הנטען בתצהירו שימש כאחראי בנושא שיווק, פרסום ואירועים של המסעדה.

לציין, כי במהלך ההליכים לפנינו, עדכנה אותנו נטלי כי חזרה לשם נעוריה – מילוא, וכי הוסיפה לשמה הפרטי את האות ע – נטעלי (ראה דבריה: בעמ' 69 לפרוטוקול ש': 10-11).

5. ביום 17.8.08 ניתן צו כינוס כנגד הלל (פש"ר 2308/07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב). ביום 6.9.11 ניתנה החלטה של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בה נקבע כי אין כל מניעה להמשיך את ההליכים בבית דין לעבודה כנגד הלל.

ארז הוא כאמור בעלה לשעבר של נטלי. הזוג התגרש ביום 12.12.01.

ביום 13.2.06 הוכרז ארז על ידי בית המשפט המחוזי כפושט רגל (פש"ר 136/06 ארז קניגשטין נ' הכנ"ר, ופש"ר 14297-03-09 מדינת ישראל נ' שרגיל ואח' בבית המשפט המחוזי בחיפה). לדבריו (ראה: בעמ' 61 לפרוטוקול ש': 29-32), אמנם הליכי פשיטת הרגל שלו בוטלו, אך הוגשה בקשה לבחון את התיק מחדש.

מכל מקום, ביום 5.6.11 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, לפיה נקבע כי עילת התביעה בתיק שבנדון, נוצרה לאחר תחילת הליכי פשיטת הרגל ועל כן אינה כפופה לעיכוב הליכים במסגרת פשיטת רגל, ודין עיכוב ההליכים נגד ארז, להתבטל.

6. נטלי הינה, כאמור, בעלת המניות היחידה של החברה, והדירקטורית היחידה בחברה, שהחלה אף היא בהליכי פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בחיפה (תיק פש"ר 4229-06-13). ביום 12.6.13 ניתנה החלטה לעיכוב הליכים כנגד נטלי וביום 11.6.14 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי המתירה המשך ההליכים נגד נטלי בבית הדין לעבודה, וביום 11.8.15 הוכרזה נטלי כפושטת רגל.

לציין, כי במסגרת סיכומיו טען ב"כ התובעים כי הוגשה בקשת פירוק כנגד הנתבעת (תיק פר"ק 1532-06-14) בבית המשפט המחוזי בחיפה, וכי ביום 1.9.14, ניתן כנגד החברה צו פירוק, המעכב את המשך ההליכים נגדה. לדברי ב"כ התובעים הוא הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי להתיר לבית הדין לעבודה להמשיך בהליכים כנגד החברה, אך ביום 10.9.14 נדחתה הבקשה.

7. להלן יפורטו הנסיבות הרלוונטיות לכל תובע ורכיבי תביעתו:

מחמוד עסלי

8. מחמוד הועסק בנתבעת מיום 1.8.04 בתפקידים שונים, כאשר בתפקידו האחרון עבד כטבח במסעדה. עבודה זו בוצעה במשמרות.

ביום 5.12.08 עבר מחמוד ניתוח בעיניו ושהה בחופשת מחלה מספר ימים נוספים.

לאחר תום חופשת המחלה, לא חזר מחמוד עוד לעבודתו, ואין חולק בין הצדדים כי פוטר, כפוף למחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות הפיטורים ולמועד סיום העבודה.

9. זאת ועוד, סמוך לפני מועד פיטוריו, כתב מחמוד ביום 15.12.08, מכתב התחייבות לבעלי המסעדה, כפוף למחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות כתיבת המכתב, כדלקמן:

"לכבוד הבעלים של מסעדת גרניטה

א. אני מתחייב לכבד את האנשים שעובדים אתי לא לדבר אליהם לא יפה, לא לצעוק ולא לקלל.

ב. אני מתחייב לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר.

ג. אני מתחייב לקבל כל החלטה של השף וכל החלטה של האחראים עלי.

ד. אני מתחייב לא להביא יותר חופשות מחלה אלא אם אני באמת חולה וממש לא יכול לעבד או לתפקד.

ה. אני מתחייב לעבד כל יום שרוצים שאני אעבד בהתאם לצרכים של המטבח.

ו. אני מתחייב לבוא לעבודה בזמן.

ז. אני מתחייב לקבל כל עונש או כל קנס כספי אם אני לא עומד בתנאים האלה."

על אף האמור במכתב זה, מחמוד לא הועסק בנתבעת לאחר התחייבות זו.

10. בכתב תביעתו עתר מחמוד לתשלום הרכיבים הבאים בגין תקופת עבודתו וסיומה:

א. פיצויי פיטורים בסך 14,999 ₪.

ב. הודעה מוקדמת בסך 3,409 ₪.

ג. דמי הבראה בסך 3,152 ₪.

ד. פדיון חופשה בסך 1,296 ₪.

והכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

יצוין כי בעניינו של תובע זה, הגיעו הצדדים תוך כדי ניהול ההליך להסכם פשרה על תנאי, ואולם משלא עמדו הנתבעים בתנאי הנדרש, התבטל ההסכם, וההליכים בעניינו של מחמוד, נמשכו.

ויקטור קובלקובסקי

11. ויקטור הועסק בנתבעת כברמן, מלצר ואחראי משמרת, כאשר בתפקידו האחרון בנתבעת היה אחראי משמרת. במסגרת תפקיד זה הכין ויקטור, בין השאר, את סידור העבודה של המלצרים, ברמנים ואחראי משמרת, וכעולה מכתבי ההגנה של הלל ונטלי, שימש גם כאחראי אירועים.

יצוין כי בתקופת הבעלים הקודמים של הנתבעת שימש ויקטור גם כמנהל בית הקפה.

12. ויקטור הועסק בנתבעת מיום 7.1.05 ועד ליום 8.6.08, כפוף למחלוקת בין הצדדים בשאלה האם פוטר או התפטר מעבודתו.

מכל מקום אין חולק בין הצדדים כי הרקע לסיום עבודתו של ויקטור, הוא הסכסוך שפרץ בינו לבין הטבח של בית הקפה, במסגרתו הזמין ויקטור את המשטרה והגיש תלונה כנגד הטבח.

13. בכתב תביעתו עתר ויקטור לתשלום הרכיבים הבאים בגין תקופת עבודתו וסיומה:

א. פיצויי פיטורים בסך 17,175 ₪.

ב. הודעה מוקדמת בסך 5,022 ₪.

ג. דמי הבראה בסך 6,324 ₪.

ד. פדיון חופשה בסך 9,236 ₪.

ה. שכר חודש 6/08 בסך 3,888 ₪.

ו. גמול עבודה בשעות נוספות ומנוחה שבועית בסך כולל של 120,104 ₪.

והכל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

לציין כי במסגרת סיכומיו הגדיל ויקטור את רכיב דמי ההבראה לסך 6,519 ₪, צימצם את רכיב פדיון חופשה לסך 9,072 ₪, ואת רכיב השכר לסך 226 ₪ ( משלא חלק על כך שהנתבעת שילמה לו חלק משכר זה).

14. מעבר למחלוקות שבין הצדדים לגבי הזכויות הנתבעות לגופן, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה מיהם הבעלים האמיתיים של הנתבעת, כאשר לטענת התובעים, על אף הנתונים הפורמאליים נטלי היא רק "אשת קש", ואילו ארז והלל הם הבעלים האמיתיים של הנתבעת. לנוכח מחלוקות אלה, ולנוכח טענותיהם כנגד אופן התנהלותם של הנתבעים, עתרו התובעים כאמור להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת ולחייב את נטלי כבעלת המניות בחובות הנתבעת. בנוסף, עתרו התובעים לחייב את נטלי, את הלל ואת ארז מכח חבות אישית, בתשלום זכויותיהם המגיעות להם מהנתבעת.

דיון והכרעה

15. מטעם מחמוד בתביעתו כנגד הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של מחמוד ושל ויקטור. מטעם הנתבעים הוגשו בתביעה זו, תצהירי עדות ראשית של נטלי, ארז והלל.

מטעם ויקטור בתביעתו כנגד הנתבעים, הוגשו תצהירי עדות ראשית של ויקטור ושל מחמוד. מטעם הנתבעים הוגשו בתביעה זו תצהירי עדות ראשית של נטלי, ארז והלל. כמו כן הוגש מטעם הנתבעים 1, 2 ו-4 תצהיר עדות ראשית של מר סובחי ג'רבאן - טבח בנתבעת, אך בהמשך ויתר ב"כ נתבעים אלו על התצהיר משלא עלה בידיו לאתרו, ולהביאו לחקירה נגדית על תצהירו.

מעבר לכך, התובעים והנתבעים נחקרו כולם לפנינו, בחקירה נגדית על תצהיריהם.

16. בטרם נדרש לתביעותיהם הפרטניות של התובעים, מן הראוי להבהיר לגבי הילוכו של הדיון, את הדברים הבאים.

כאמור, כנגד הנתבעת ניתן צו לעיכוב הליכים, ועל כן לא ניתן להמשיך בדיון בעניינה של הנתבעת בבית דין זה, כאשר על התובעים למצות את זכויותיהם מהנתבעת במסגרת הוכחת חוב. דא עקא שכאמור חלק נכבד מהמחלוקת בתיק זה נסב על עתירותיהם של התובעים לחיובם של הנתבעים 2-4 באופן אישי בזכויות שייפסקו להם בגין תקופת עבודתם בנתבעת וסיומה, וכאמור ביחס לנתבעים הנוספים הותר להמשיך בהליכים בבית דין זה.

משאלו הם פני הדברים, והואיל וגם לגבי רכיבי התביעות לגופן נטושה מחלוקת בין הצדדים, נפנה להלן לדון תחילה בעצם זכאותו כל אחד מהתובעים לרכיבי התביעה הפרטניים שנתבעו על ידו.

לאחר ובכפוף להכרעותינו באשר לעצם זכאותו כל אחד מהתובעים לרכיבי התביעה הפרטניים שנתבעו על ידו, נפנה לדון במחלוקת המשותפת לשני התובעים, היינו שאלת חבותם האישית הנטענת של הנתבעים 2-4 או מי מהם, לתשלום הזכויות שייפסקו, ככל שייפסקו.

אי לכך, נפנה להלן תחילה לדון בתביעותיו הפרטניות של כל תובע בנפרד.

תביעתו של מחמוד בתיק דמ"ש 23486-12-09

17. כאמור מחמוד עתר לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופדיון חופשה.

נפנה איפה לדון תחילה בתביעתו של מחמוד לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

18. כאמור, לא היה חולק בענייננו שמחמוד פוטר מעבודתו בנתבעת, אלא שלטענת הנתבעים,

נסיבות פיטוריו הצדיקו שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת באופן מלא. לטענתם, מחמוד פוטר בשל הפרות משמעת חמורות מצדו אשר הסבו נזקים רבים לנתבעת.

הנתבעים צירפו לתצהיריהם מסמך מיום 28.12.08 בו מתאר עובד הנתבעת בשם חאלד שלושה אירועים מצד התובע: האחד - הוספת חול לעלי תרד ששימשו למילוי קנלוני; השני – זריקת 6 ק"ג רביולי שהפשירו עקב מקרר שהתקלקל לפח, ללא אישור השף; והשלישי - זריקת 2 ק"ג חזה עוף לפח, בטענה שיש לו יותר מדי עבודה.

לטענת חאלד במכתבו, זריקת חזה העוף הובילה לריב גדול בין מחמוד לטבח אחר בשם מרק. כמו כן צירפו הנתבעים אישורי מחלה קודמים של מחמוד לחודשים 4/08, 6/08 ו-7/08.

לנוכח מעשים אלו של מחמוד והתנהלותו, טוענים הנתבעים, כי הוא אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

19. מנגד לטענת מחמוד, הנתבעים לא הביאו כל ראיה או נימוק שיש בהם כדי להצדיק שלילת פיצויי פיטורים ו/או הודעה מוקדמת ממנו. לטענתו, הרקע לפיטוריו הוא התבטאותו לגבי ארז והלל, במהלך ויכוח עם אותו עובד בשם חאלד.

20. נפנה אפוא להכריע במחלוקת זו שבין הצדדים, ותחילה לרקע המשפטי.

סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), קובע:

"לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעסיק והעובד - ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד".

סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, קובע:

"בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".

21. בענייננו, אין חולק בין הצדדים שלא חל על יחסיהם הסכם קיבוצי כלשהו, ואף לא הובאו ראיות מטעם מי מהצדדים לגבי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף, כך שבנסיבות המקרה שבפנינו, יש לפנות להוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים [ראה לעניין זה: דב"ע ל/9-3 מרלן ברני - עסים שנה, פד"ע א', 113; דב"ע לא/3-3 רים בע"מ - נסים יוסף, פד"ע ב', 215; דב"ע נו/28-3 רומן בני ברק (1998) בע"מ - יצחק פרנסיס, עבודה ארצי, כרך כט(1), 124].

22. הכלל על פי חוק פיצויי פיטורים הוא שפיטורי עובד מחייבים את המעסיק בתשלום פיצויי פיטורים. בהינתן כי הן סעיף 16 לחוק והן סעיף 17 לחוק דנים בחריג לכלל הקובע את זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים עקב פיטוריו - הרי שהלכה פסוקה היא שעל הטוען לקיום יוצא מהכלל, מוטל נטל ההוכחה להראות כי התקיים התנאי לסטייה מהכלל – היינו, הנטל להוכיח קיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, מוטל על המעסיק [ראה: דב"ע ל/6-3 אליהו שמואלי ואח' – שושנה שרייר, עבודה ארצי, כרך ג (1), 162; דב"ע שן/119-3 עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן עמי[, פד"ע כ"ב, 303].

מכאן שעל מעסיק הטוען לשלילת פיצויי פיטורים מהעובד, הנטל להוכיח מחד את אותם מעשים או מחדלים המיוחסים לעובד אשר בעטים לטענתו פוטר העובד, ומאידך שומה עליו להראות כי אותם מעשים או מחדלים מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מן העובד, במלואם או בחלקם.

23. בהתאמה לכך, הנטל הוא על הנתבעים בענייננו, להוכיח תחילה את אותם מעשים או מחדלים המיוחסים למחמוד, ולאחר מכן ובכפוף להוכחתם, להראות כי אותם מעשים או מחדלים מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת ממחמוד, כפי שנעשה.

כאמור מחמוד נותח ביום ששי ה- 5.12.08. מחמוד צירף לתצהירו אישור על אשפוז יום ביום 5.12.08 ואישור מחלה לצורך מנוחה מיום 5.12.08 ועד ליום 13.12.08.

לטענתו של מחמוד, יום לאחר הניתוח הוא התבקש על ידי חאלד, לעבוד במשמרת שבת אחרי הצהריים ביום 13.2.08, שהינה משמרת קשה יותר להכנה. לדבריו, לנוכח מצבו ולנוכח העובדה שאמור היה לשהות בחופשת מחלה במשך שבוע, הוא סירב לעבוד במשמרת זו, ולדבריו הציע שיעבוד במשמרת הבוקר, אך חאלד השיב שאין בכך צורך, ועקב כך התפתח ויכוח בינו לבין חאלד, שבמהלכו התבטא כאמור, כלפי ארז והלל.

עוד טוען מחמוד כי עוד באותו יום התקשר אליו חאלד פעם נוספת ומסר "שהכל הסתדר", אולם כאשר התקשר לאחר תקופת החלמתו לברר את סידור עבודתו, נאמר לו שאין לו סידור עבודה. לדבריו, הוא התקשר לארז לברר מדוע אין לו סידור עבודה וארז השיב כי הם ישוחחו על כך. לטענתו, כאשר הגיע ביום 14.12.08 למסעדה, לארז לא היה פנאי לשוחח איתו, ובאותו יום ניתן לו שכר חודש נובמבר בהמחאה. לדבריו, תאריך תשלום השכר בהמחאה זו, נדחה מהמועד הרגיל לתשלום (בעשירי לחודש), ליום 27.12.08, ארז טען שמדובר בטעות אולם לא הסכים לתקן את ההמחאה, לשיטת מחמוד, הדבר נעשה כעונש על התבטאותו כלפי ארז והלל.

מוסיף מחמוד כי לאחר מספר ימים הוא שב ונפגש עם ארז, ולטענתו ארז העלה בשיחתם זו טענות כלפיו על תפקוד לקוי ועל גרימת חבלה בעבודה, ודרש ממנו להפקיד מכתב התנצלות, כתנאי להמשך עבודתו. לדבריו, לנוכח האיום בפיטורים והלחץ הכלכלי עקב האיחור בתשלום, הוא כתב את אותו מכתב התנצלות שנזכר לעיל, בהתאם למה שהכתיב לו ארז, אולם, גם לאחר כתיבת מכתב זה, הוא לא הוחזר לעבודה וארז אמר לו ש"יחשוב על זה". ביום 21.12.08 הוא הגיע פעם נוספת למסעדה ואז אמר לו ארז שהוא התייעץ וחשב על העניין, וכי הוא מפוטר. לדבריו, ארז אמר לו כי כל מה שמגיע לו הוא יקבל, אולם כשהתקשר מספר פעמים לאחר מכן כדי לקבל את זכויותיו נענה שלא מגיע לו דבר ואף אויים שככל שיפנה לערכאות, הוא יגרום להפללת בן משפחתו על הפקת אישורי מחלה כוזבים. לדבריו, בעצת ההסתדרות, הוא הופיע שלושה ימים נוספים לעבודה (בימים 25-27.12) ותיעד את נוכחותו במסעדה ואף בימים אלה נאמר לו כי אינו רצוי יותר.

24. נקדים ונאמר כי מלבד אותו מסמך מיום 28.12.08, לא הוצגה לפנינו כל ראיה לביצוע הפרות משמעת על ידי מחמוד. לא זו אף זו, הנתבעים אף לא הגישו תצהיר של אותו עובד בשם חאלד ולא זימנו אותו לעדות לפנינו.

מנגד, כאשר נשאל מחמוד בחקירתו הנגדית לפנינו לגבי המעשים שיוחסו לו במכתב הנ"ל, השיב:

"ש. למה גרמת נזקים לאותם בעלים בחברה והיית שופך חול בתוך האוכל?

ת. שטויות. אני מכחיש את הטענה הזאת. הבאתי חול מהבית ושמתי בכיסים ושפכתי באוכל? מה זה השטויות האלה?

ש. מה עוד יש לך להגיד שרצית לומר עכשיו?

ת. הייתי מביא סירים מהבית שלי בשביל לעזור למסעדה הזאת. ולפעמים גם הייתי קונה למשל שקיות ניילון בשביל העבודה במסעדה מכספי הפרטי" (ראה עדותו: בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 28 עד עמ' 21 ש': 5).

25. על האמור לעיל נוסיף, כי הנתבעים לא טענו ולא כל שכן שלא הוכיחו כי לאחר "מכתב ההתנצלות" נתנו למחמוד הזדמנות לתקן את התנהלותו הנטענת, מה גם שגרסאות הנתבעים באשר לקשר שבין הפיטורים ומעשי מחמוד שבגינם פוטר לשיטתם, וזהות המפטר, היו מבולבלות ולא מעוררות אמון.

כאשר נשאלה נטלי בחקירתה הנגדית לפנינו, מדוע כשבוע וחצי אחרי כתיבת מכתב ההתנצלות של מחמוד, הוא פוטר מעבודתו, השיבה כי אמנם היא זו שיזמה את כתיבת מכתב ההתנצלות, אך לא היא שפיטרה את מחמוד, אלא לשיטתה האצילה את סמכויות הפיטורים לארז והלל, וכך העידה:

"ש. למה החלטת לפטר את מחמוד שבוע וחצי אח"כ?

ת. אני לא החלטתי לפטר אותו. אני לא זוכרת את הנסיבות, אני רק זוכרת שהיו הרבה בעיות איתו. אני נתתי את האחריות גם לארז וגם להלל לפטר אותו, במידה וצריך ואני לא זוכרת מה היה שם אח"כ.

ש. אני מניח שהדרישה שלך להגשת המכתב נועדה לתת לעובד הזדמנות לתקן את מה שלא היה בסדר ?

ת. כן בהחלט רק שהבעיות המשיכו.

ש. האם ידוע לך מה היו השיקולים של הלל וארז בהחלטה לפטר את מחמוד?

ת. כן ברגע שנתתי להם את הסמכות לעשות את זה, אני סומכת על השיקולים שלהם. אני יודעת שזה היה בלתי אפשרי, היו מצבים שבהם הוא הכניס חול לתוך האוכל מרוב עצבים.

ש. זה היה לפני המכתב או אחרי?

ת. זה היה לפני המכתב" (ראה: בעמ' 49 לפרוטוקול ש': 17-28).

לעומת זאת, ארז העיד בחקירתו הנגדית לפנינו שההליך שקדם לפיטורים היה ביוזמתו ובאמצעותו, אולם הוא לא ידע מי החליט על הפיטורים:

"ש. למה אתה התעסקת בנושאים של פיטורי עובדים אם זה לא היה בתחום אחריותך?

ת. אני לא פיטרתי עובדים. לא התעסקתי בנושא של סיום עבודת עובדים.

ש. העידה נטלי שההחלטה להפסיק את עבודתו של מחמוד היתה החלטה שלך או של הלל. אז אני יכול להבין שאם אתה לא עסקת בכך, הלל עסק בכך?

ת. מה שנטלי אמרה זה שאנחנו הסברנו לנטלי מה היה במקרה של מחמוד עסלי, סיפרנו לה מה היה ההליך. בפיטורים שלו אני לא הייתי מעורב, אבל בהליך כן, כי אני ישבתי איתו, הקשבתי לו, הוא כתב מכתב שהוא מתנצל על כל הדברים שעשה בעבר ופירט אותם, המכתב הזה כמו שהוא הועבר לנטלי והיא החליטה לאחר מכן מה לעשות עם זה.

ש. ז"א ההחלטה לפטר את מחמוד היתה של נטלי?

ת. אני לא יודע" (ראה: בעמ' 60 לפרוטוקול ש': 8-17).

הנה כי כן, כעולה מעדותם של ארז ונטלי, אף אחד מהם לא פיטר את מחמוד, ואילו הלל העיד לעניין זה:

"ש. ישבת פה ושמעת שנטלי אמרה שהסמכות או ההחלטה לפטר את מחמוד היתה שלך ושל ארז. ארז אמר שזו לא היתה החלטה שלו. אני שואל אותך האם זו היתה החלטה שלך לפטר את מחמוד?

ת. אני לא פיטרתי את מחמוד. אני זוכר שנשאלתי על ידי נטלי לגבי סגנון העבודה של מחמוד.

ש. אתה היית מעורב ביוזמה לבקש ממחמוד את המכתב שהוא כתב?

ת. כן.

ש. האם אתה אולי זוכר, הבנתי מנטלי שמטרת המכתב לאפשר למחמוד לפתוח דף חדש. האם אתה זוכר לומר לי מה קרה ב- 6 ימים מהמועד שהוא נתן את המכתב ועד שפוטר?

ת. לא זוכר" (ראה: בעמ' 64 לפרוטוקול ש': 19-27).

26. העולה מעדותם של הנתבעים הוא שלשיטתם אף אחד למעשה לא פיטר את מחמוד, הגם שכולם היו מעורבים לשיטתם בכתיבת "מכתב ההתנצלות".

לנוכח עדויותיהם הנ"ל של הנתבעים, ברי כי פיטוריו של מחמוד לא היו מחמת הדברים המפורטים ב"מכתב ההתנצלות".

ואם בכך לא סגי, הרי שהפרות משמעת או מעשים אחרים מצד מחמוד כלל לא הוכחו, ובסופו של יום אין לנתבעים כל גרסה בשאלה בשל מה פוטר מחמוד, הגם שאין חולק כי פוטר.

ואשר ל"מכתב ההתנצלות", ממנו עשויה להשתמע הודאה מצד מחמוד בביצוע הפרות משמעת, הרי שגם לעניין זה גרסתם של הנתבעים מעלה ספקות ביחס לנסיבות כתיבתו של המכתב. מחד, על פי עדותה של נטלי היא היתה היוזמת לכתיבתו של המכתב. מנגד, על פי עדותו של הלל הוא היה שותף ליוזמה לכתיבת המכתב, ואילו, ועל פי עדותו של ארז הוא זה שיזם את כתיבת המכתב.

בדומה, גם סדר הדברים הכרונולוגי לא עולה בקנה אחד עם גרסתם של הנתבעים. המדובר במכתב מיום 15.12.08; נטלי העידה כי המכתב נועד כדי לשפר את התנהגותו של מחמוד אלא שלדבריה התנהגותו לא השתפרה גם לאחר כתיבת המכתב; הלל לא ידע לומר מה קרה ממועד כתיבת המכתב עד למועד פיטוריו של מחמוד ביום 21.12.08; ולשיטתו של ארז, הוא העביר את המכתב לנטלי.

ודוק, גרסת הנתבעים בתחילת ההליכים היתה שמחמוד עבד בחודש דצמבר 08' יום אחד בלבד ביום 4.12.08 (ראה דברי ב"כ הנתבעים: בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 26.1.11 ש': 12). בסיכומיהם, זנחו הנתבעים את טענתם לפיה יש מחלוקת בין הצדדים ביחס למועד סיום עבודתו של מחמוד, וגם לשיטתם בסיכומיהם מחמוד עבד עד ליום 21.12.08.

כך או כך, גרסתם של הנתבעים מזגזגת הן ביחס לסדר הדברים הנוגע למכתב, הן ביחס לתוכנו של המכתב והן ביחס למועד סיום עבודתו של מחמוד.

27. משלא הציגו הנתבעים גרסה אחת ברורה, לא ביחס לשאלה מי פיטר את מחמוד, ולא ביחס לשיקולים שביסוד ההחלטה לפטרו, אין זאת אלא שלא הרימו ולא החלו להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח שמחמוד פוטר בשל מעשה כלשהו המיוחס לו.

לעומת גרסתם זו של הנתבעים, גרסתו של מחמוד, לא נסתרה, ואנו נותנים בה אמון. בהתאם לגרסתו של מחמוד, המכתב שכתב, לא נועד על מנת לשפר את התנהגותו ולתת לו הזדמנות נוספת, אלא כדי להוות ראיה להתנהלות פגומה מצדו כביכול, והעובדות העולות מתוכו לכאורה, לא התקיימו במציאות, זאת שעה שהסיבה האמיתית לפיטוריו היתה התבטאותו על ארז והלל.

28. משאלו הם פני הדברים, התוצאה היא שהנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח את מעשיו של מחמוד שבעטיים פוטר לטענתם, ואף לא הוכיחו כי בגין אותם מעשים (שכאמור לא הוכחו) הוא פוטר.

משלא הוכיחו הנתבעים את המעשים שביסוד הפיטורים, ממילא לא הוכיחו כי המעשים (שכאמור לא הוכחו) מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת ממחמוד.

אשר על כן, ומשלא היה חולק כי מחמוד פוטר, הוא זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, בשל פיטוריו כאמור מהנתבעת.

שיעור פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת

29. משקבענו את זכאותו של מחמוד לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, נפנה להלן לקבוע את שיעורם.

בהקשר לכך, הרי שכאמור, בסופו של דבר לא היה חולק בין הצדדים באשר למשך תקופת עבודתו של מחמוד בנתבעת: מיום 1.8.04 ועד ליום 21.12.08 מועד בו פוטר, ובסה"כ ארבע שנים ו- 4.7 חודשים.

גדר המחלוקת בין הצדדים נסב על שיעור המשכורת הקובעת של מחמוד, ככל שייקבע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים.

בכתב תביעתו עתר מחמוד לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים בסך 14,999.6 ₪, מחושב לפי שכר חודשי בסך 3,409 ₪ (ממוצע שנים עשר חודשי עבודתו האחרונים), וזאת לתקופה של 4.4 שנים.

מנגד, הנתבעים לא הציגו תחשיב משלהם לגבי המשכורת הקובעת של מחמוד. לא זו אף זו, ב"כ הנתבעים אישר לפרוטוקול (ראה: בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 29-30), כי יש לחשב את שכרו של מחמוד לפי ממוצע השתכרותו בשנה האחרונה, הואיל ולא עבד במשרה מלאה.

30. לתצהירו צירף מחמוד, העתקי שנים עשר תלושי שכרו האחרונים, מחודש 12/07 ועד לחודש 11/08 ועד בכלל.

כעולה מתלושי השכר שצורפו, משכורתו הממוצעת של מחמוד בתקופה הנ"ל, עמדה על 3,593 ₪.

משכך מחמוד זכאי לסך של 15,779 ₪, בגין פיצויי פיטורים, לפי החישוב שלהלן:

3,593 ₪ X 52.7 חודשים = 15,779₪.

12 חודשים

דא עקא, משעתר מחמוד לתשלום הסך הכולל של 14,999.6 ₪ ברכיב זה, אין בידינו לפסוק לו סעד מעבר לזה שתבע, ועל כן אנו קובעים כי מחמוד זכאי לסך של 15,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

31. משקבענו שמחמוד זכאי לדמי הודעה מוקדמת, הרי שהוא זכאי לסך של 3,593 ₪ בגין הודעה מוקדמת.

דא עקא, משעתר מחמוד לתשלום הודעה מוקדמת בסך 3,409 ₪ בלבד, אין בידינו לפסוק לו סעד מעבר לזה שתבע, ועל כן אנו קובעים כי מחמוד זכאי להודעה מוקדמת בסך 3,409 ₪.

32. אשר לעתירתו של מחמוד לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שלאחר שנתנו דעתנו למכלול נסיבות העניין, החלטנו להעמיד תביעה זו על סכום קצוב בסך 5,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.12.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פדיון חופשה

33. ברכיב זה לכתב התביעה עתר מחמוד לתשלום הסך של 1,296 ₪ בגין פדיון חופשה עבור 6 ימי חופשה, לפי שכר יומי בסך 216 ₪ ליום. לטענתו, נותרו לזכותו 6 ימי חופשה שלא ניצל, ומכאן תביעתו לפדיון חופשה. עוד טען מחמוד כי כל הימים בהם לא עבד בחודש 12/08 היו ימי מחלה, ועל כן הוא זכאי ליום חופשה נוסף בגין חודש זה.

34. מנגד, טענו הנתבעים בסיכומיהם, כי מחמוד אמור היה לתבוע את הבעלים הקודמים של הנתבעת, היות ורוב תקופת עבודתו חלה בתקופת הבעלים הקודמים של הנתבעת, תוך שזנחו את טענתם המקורית לפיה מחמוד יכול לקבל את זכויותיו מהמוסד לביטוח לאומי.

35. נקדים ונאמר כי אין בידינו לשעות לטענת הנתבעים לפיה כביכול היה על מחמוד לתבוע את הבעלים הקודמים של הנתבעת בגין פדיון חופשה.

מעבר לכך שמדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים והיא מהווה הרחבת חזית אסורה, הרי שגם לגופם של דברים, אין בה כל ממש.

בדוננו בשאלת זכאותו של מחמוד לפדיון חופשה בגין תקופת עבודתו, אין כל רלוונטיות לזהות בעלי המניות בנתבעת, שעה שאין חולק כי הנתבעת היתה מעסיקתו של מחמוד לאורך כל תקופת עבודתו.

למעלה מן הצריך נעיר כי אפילו היה מדובר בענייננו בנסיבות של חילופי מעסיקים (ולא כך הם פני הדברים), הרי שאף אז, הזכות לפדיון חופשה היא זכות שמתגבשת במועד סיום עבודתו של העובד, ועל כן האחריות לתשלומה היא על מעסיקו האחרון במועד סיום עבודתו, כך שבכל מקרה אין כל רלוונטיות לשאלה מי היה המעסיק בתקופה שקדמה לסיום העבודה.

36. ולגופם של דברים. עיון בתלושי השכר שצורפו מעלה כי בחודש 12/07 ניצל מחמוד 3 ימי חופשה בתשלום; ובחודש 6/08 ניצל 7 ימי חופשה בתשלום. בתלוש השכר לחודש 11/08 נרשמה יתרה של 5 ימי חופשה בלתי מנוצלים.

תלוש השכר הוא ראיה לכאורה לנכונות האמור בו, ומשלא נסתר הרישום האמור בתלוש השכר לחודש 11/08, אנו קובעים כי נכון לחודש 11/08 נצברו לזכותו של מחמוד 5 ימי חופשה בלתי מנוצלים.

37. אשר ליום החופשה הנוסף בגין חודש 12/08, שנתבע על ידי מחמוד, נזכיר כי מחמוד הציג אישורי מחלה עד ליום 13/12/08. ודוק, מחמוד לא ציין בתביעתו האם קיבל שכר עבור חודש 12/08 אך מנגד, לא עתר לתשלום שכר עבודה בגין חודש זה, ועל כן הנחת המוצא היא שקיבל את שכרו עבור חודש זה. דא עקא שלאור משך תקופת המחלה שניתנה לו, יש לראות את מחמוד כמי שעבד בפועל בחודש זה עד ליום 13.12.08 בלבד ועל כן בגין יום זה צבר מחמוד 0.4 ימי חופשה בפועל בלבד.

38. אי לכך אנו קובעים שבמועד סיום עבודתו, צבר מחמוד 5.4 ימי חופשה בלתי מנוצלים בגינם הוא זכאי לפדיון.

כעולה מתלושי השכר שצורפו, שכרו השעתי של מחמוד עמד על 27 ₪ לשעה, שהם 216 ₪ ליום עבודה (27 ₪ X 8 שעות), ועל כן זכאי מחמוד לפדיון חופשה בסך 1,166 ₪, לפי החישוב שלהלן:

216 ₪ ליום X 5.4 ימים = 1,166 ₪. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.12.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לדמי הבראה

39. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר מחמוד לתשלום הסך של 3,152.8 ₪ בגין דמי הבראה עבור השנה הרביעית והחמישית לעבודתו, לפי החישוב שלהלן:

שנה רביעית: 7 ימים X 318 ₪ = 2,226 ₪

שנה חמישית: (7 ימים X 0.4 שנה) X 331 ₪ = 926.8 ₪.

לטענת התובע בשנים אלו לא שולמו לו דמי הבראה, ועל כן הוא זכאי לתשלום, כאמור.

40. הנתבעים טענו ברכיב זה את אותן טענות שנטענו ביחס לתביעה לפדיון חופשה, באשר לחבותו של הבעלים הקודם בתשלום זכויות אלו.

טענות אלו נדחו כאמור על ידינו, וטעמי הדחיה נכונים גם לעניין התביעה לדמי הבראה בגין שתי שנות העבודה האחרונות, כך שאין לנו אלא לדחות את טענתם זו של הנתבעים.

41. אשר לתביעה לגופה. מעיון בתלושי השכר שצירף מחמוד, אין אזכור לתשלום דמי הבראה. הנתבעים לא צירפו תלושי שכר מהם עולה כי שולמו למחמוד דמי הבראה ולא טענו לתשלום דמי הבראה במועד כלשהו בגין התקופה כאמור לעיל.

משאלו הם פני הדברים, והואיל ותחשיביו של מחמוד תואמים את הוראות הדין, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה וקובעים כי מחמוד זכאי לדמי הבראה בסך 3,153 ₪ בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בנתבעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 22.12.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

42. עד כאן דיוננו בתביעותיו הפרטניות של מחמוד ומכאן נפנה לדון בתביעותיו הפרטניות של ויקטור.

תביעתו של ויקטור בתיק ס"ע 14339-06-10

43. כאמור ויקטור עתר לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, שכר חודש 6/08 וגמול עבודה בשעות נוספות וימי מנוחה.

נפנה איפה לדון תחילה בתביעתו של ויקטור לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת

44. ברכיב זה לכתב התביעה עתר ויקטור לתשלום הסך של 17,175 ₪ בגין פיצויי פיטורים, מחושבים לפי משכורת קובעת בסך של 5,022 ₪ לתקופת עבודה של 3.42 שנים, ולסך של 5,022 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת, והכל עקב פיטוריו לאלתר מעבודתו בנתבעת.

45. וכך, לטענת ויקטור הסיבה לפיטוריו היתה כוונתו להגיש תלונה במשטרה, כנגד הטבח סובחי. לדבריו, ביום 8.6.08 הזמין לקוח של בית הקפה ארוחת בוקר לאחר השעה שתים עשרה, כאשר על פי המדיניות אותה קבעו ארז והלל, אין להגיש ארוחת בוקר לאחר השעה 12:00. לטענתו, בנסיבות אלו הוא ביקש וקיבל את אישורו של ארז להוציא ארוחת בוקר לאותו לקוח, על אף השעה. בהתאם לאישורו של ארז, הוא ביקש מסובחי להכין ארוחת בוקר, והבהיר לו כי הדבר נעשה באישורו של ארז, אלא שסובחי סירב לפעול בהתאם, ולאחר שהוא התעקש שיוציא את ארוחת הבוקר כנדרש, סובחי התרגז וצעק עליו שהוא ירצח אותו.

לטענת ויקטור, בשלב זה הוא החל להקליט את חילופי הדברים ובמקביל פנה לארז והלל וביקש את התערבותם. לדבריו, ארז והלל ביקשו הבהרה מסובחי, אך הלה לא השיב דברים ברורים וחלף זאת דחף את ויקטור והזמין אותו לקרב מהלומות מחוץ לבית הקפה. לטענתו, הוא סירב ל"הזמנה" והודיע שבכוונתו להתקשר למשטרה, ואך בשל בקשתם של ארז והלל שלא לעשות כן, הוא אכן ניתק את השיחה ובמקביל ביקש מארז למצוא לו מחליף עד שיירגע מהתקרית.

לטענתו, לאחר מכן יצא מהמסעדה על מנת להירגע ובד בבד עם כך התקשר למשטרה וכיבה את מכשיר ההקלטה. לדבריו, לאחר שהגיעה ניידת המשטרה, הלל שאל אותו אם הוא מתכוון להגיש תלונה כנגד סובחי, וכשהשיב בחיוב, אמר לו הלל כי הוא מפוטר. לנוכח הודעה זו הפעיל שוב את מכשיר ההקלטה, וכפי שניתן להיווכח מהתמליל שהגיש, גם ארז אמר לו שהוא מפוטר.

מוסיף ויקטור וטוען כי ניתן להיווכח שהנתבעת הודתה למעשה בפיטוריו בתלוש השכר האחרון שלו לחודש 6/08, (אותו ניסו הנתבעים להסתיר לאורך ההליך), שם כללה הנתבעת תשלום בגין פיצויי פיטורים וגמר חשבון.

46. מנגד לטענת הנתבעים, הם כלל לא יכלו לפטר את ויקטור, שכן מועד סיום עבודתו של ויקטור חל במועד שהוא קודם למועד חילופי הבעלים בנתבעת, כך שממילא, הגורם שיכל לפטר את ויקטור הוא בעליה הקודם של הנתבעת, מר יעקב פנחס, ולא הנתבעים.

לטענתם, נטלי רכשה את החברה רק ביום 23.7.08, והחברה הועברה באופן רשמי לבעלותה בחודש אוגוסט 2008, שעה שוויקטור סיים את עבודתו בנתבעת בחודש 6/08.

לגופם של דברים, ומבלי לגרוע מטענתם דלעיל, נטען על ידי הנתבעים בתצהיריהם כי ויקטור כלל לא פוטר אלא חדל לבוא לעבודה מיוזמתו. לדבריהם, ויקטור התקוטט עם העובד סובחי ועורר מהומה רבה בנוכחות לקוחות המקום. הוא התבקש ללכת הביתה להירגע ולחזור למחרת, אך במקום לעשות כן הוא התקשר למשטרה, וגרם בכך למהומה נוספת בפני הלקוחות.

כך גם טוענים הנתבעים כי ויקטור זומן לשיחה עם בעליה הקודם של הנתבעת, מר פנחס, אך לא הגיע לפגישה.

עוד טוענים הנתבעים, כי ויקטור הוא שיזם את המריבה עם סובחי והיה אחראי לפרוץ המריבה. לדבריהם, כפי שניתן להיווכח מהתמליל שהציג ויקטור עצמו, הוא התנהל בצורה מניפולטיבית ותכנן את התנהלותו על מנת לגרור את השיחה כך שיוכל לטעון שפוטר וניסה בעורמה להוציא מכתב פיטורים. מכל מקום, באותן שיחות שהוקלטו העלה ויקטור טענות שמעולם לא טען קודם לכן כדי להוביל את השיחה לכיוון פיטוריו.

עוד טוענים הנתבעים כי זו אינה פעם ראשונה שויקטור מתנהל בבריונות כלפי סובחי, כפי שעולה גם מדברי סובחי בתמלילים שצירף ויקטור.

47. אשר לטענת הנתבעים לפיה לא יכלו לפטר את ויקטור שכן מי שהיה בעלי הנתבעת באותה עת, הוא מר פנחס, טוען ויקטור כי מהתמליל שהגיש, עולה בבירור מי הגורם המפטר ושמו של מר פנחס כלל לא נזכר בתמליל. מכל מקום, הנתבעים לא הציגו כל ראיה לטענתה של נטלי שהוסכם בינה לבין מר פנחס, שמר פנחס ימשיך לעסוק בענייני העובדים אף לאחר שנתמנתה לדירקטורית בנתבעת.

48. עד כאן טענות הצדדים, זה בכה וזה בכה.

בפתח הדברים, נפנה להלן לדון בטענת הנתבעים ולפיה הם לא היו מוסמכים לפטר את ויקטור במועד שבו הסתיימו יחסי העבודה בין ויקטור לנתבעת.

49. נקדים ונאמר כי מהראיות שהוצגו לפנינו, שוכנענו כי יחסי העבודה עם ויקטור הסתיימו לאחר שחלק מהבעלות בנתבעת ובכל מקרה סמכויות הניהול כבר הועברו מידיו של מר פנחס, ונבאר טעמינו להלן.

לכתב הגנתם צירפו הנתבעים מסמכים מהם עולה כי 45% ממניות הנתבעת הועברו כבר ביום 6.4.08 ממר פנחס לנטלי, וכי 55% מהמניות הועברו ממנו לנטלי ביום 23.7.08, כאשר נכון למועד זה, נרשמה נטלי כבעלת המניות היחידה של הנתבעת והדירקטורית היחידה בה. כמו כן ביום 10.8.08 נרשם ברישומי רשם החברות שמר פנחס חדל מלכהן כדירקטור בנתבעת.

דא עקא, על אף שהעברת הבעלות במניות הנתבעת במלואן הושלמה ונרשמה לאחר חודש 6/08, הרי שמפרוטוקול מועצת המנהלים של הנתבעת מיום 1.6.08 (צורף כנספח ה' לתצהירה של נטלי), עולה כי במועד זה כבר הוחלט לקבל את התפטרותו של מר פנחס מהנהלת החברה; הוחלט למנות את נטלי כמנהלת החברה; הוחלט להסמיך את נטלי כמורשית חתימה של החברה; ונקבע כי חתימתה של נטלי בצירוף חותמת החברה תחייב את החברה לכל דבר ועניין.

לא זו ואף זו. כעולה מתצהירה של נטלי (סעיף 4.2 לתצהיר), בו ביום שהוחלט למנות אותה כמנהלת בחברה, היא גם מונתה בפועל כמנהלת, וכאמור, כעולה מפרוטוקול מועצת המנהלים מיום 1.6.08, באותו יום הוחלט לקבל את התפטרותו של יעקב פנחס מהנהלת החברה ולמנות את נטלי למנהלת, וכך גם הצהירה נטלי במפורש בסעיף 4.2 לתצהירה, בהתייחס לויקטור, כי: "ב 1.6.08 חדל פנחס יעקב מלשמש כמנהל נתבעת 1 ומאותו מועד רק אני הייתי מוסמכת לפטרו".

50. הנה כי כן, די לנו באמור לעיל עד כה, כדי להשתכנע שהגם שנכון לחודש 6/08 טרם הועברה הבעלות בכלל מניות הנתבעת לידי נטלי, הרי שלמצער הסמכות לנהל את העובדים ולפטרם, כבר הועברה במועד זה מידיו של מר פנחס.

אלא שבאמור לעיל לא סגי, שכן מן התמלילים שצירף ויקטור לתצהירו, עולה כי היו אלה דווקא ארז והלל שראו את עצמם כבעלי הנתבעת נכון למועד סיום עבודתו של ויקטור, ולמצער מנהליה ובעלי הסמכות לפטר עובדים. כך בין היתר, מתבטא ארז במהלך שיחתו עם ויקטור:

"... אתה תקבל מכתב, הוא (הכוונה להלל – א.ר.ק.) אמר לך אתה מפוטר אתה מפוטר. אני מציע שתלך הביתה לישון, תנוח, תירגע, אנחנו נדבר אבל כרגע אתה מפוטר. אם יהיה שינוי נדבר, לא נראה לי " (ראה: בעמ' 7 לתמליל השני ש' 18-20).

ומוסיף:

"ביקשת ממנו (הכוונה להלל – א.ר.ק.) ביקשת ממני, זה אותו דבר. מה לעשות זה אותם בעלים, מה לעשות" (ראה בעמ' 12 לתמליל השני ש' 16-17) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

כך גם הלל מתבטא באותה שיחה, במילים אלו:

"אתה הזמנת משטרה לעסק שלי" (ראה בעמ' 6 לתמליל השני ש' 4) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

וארז נשמע אומר לויקטור, בתגובה לטענותיו:

"איפה אני מוציא הערות בלי בסיס? העסק שלי או שלך?"(ראה בעמ' 9 לתמליל השני ש' 12).

ודוק, בשום שלב במסגרת אותו תמליל, לא נטען על ידי ארז או הלל, כי מי שמוסמך לפטר עובדים הוא מר פנחס וכי הם יפנו אליו בעניין זה, ואף לא נאמר כי נטלי היא בעלת הסמכות לפטר ויש לפנות אליה.

51. ואם נותר ספק ספיקא, שמא נכון לחודש 6/08 כבר נהגו הנתבעים ולא מר פנחס, מנהג בעלים בנתבעת, הרי שמעדות הנתבעים עצמם עולה כי עוד קודם לחודש 6/08 הם החלו להוציא הוצאות לצורך הכשרת המסעדה. כך, כאשר נשאלה נטלי לעניין זה בחקירתה הנגדית לפנינו, השיבה:

"ש. האם נכון שבעצם מחודש 2/08 כבר התחלתם להוציא הוצאות כדי לשפץ את המסעדה ולהכשיר אותה לפעולה בבעלותך?

ת. התחיל ניהול, כן לרבות הוצאות שוטפות" (ראה: בעמ' 55 לפרוטוקול ש': 21-23).

ארז נשאל אף הוא על מועד תחילת פעילותם של הנתבעים במסעדה, והשיב:

"ש. זה יהיה נכון לומר שמפברואר 2008 אתם עסקתם בלהתאים את המסעדה לחזון שלכם או לצרכים שלכם, כלומר התחלתם כבר להוציא הוצאות כדי להתאים את המסעדה למה שרציתם?

ת. להערכתי בחודשיים הראשונים לפחות, הכל נשאר כמו שהיה בדיוק. להערכתי התחלנו להוציא הוצאות לפי מספר שלבים, השלב הראשון בסביבות חודש 4/08 ולאחר מכן רק חצי שנה מאוחרת יותר כלומר בסביבות 10/08, משהו כזה, בשנת 2009 התחיל כבר חזון ההרחבה כמו שנטלי סיפרה להביא הרבה עסקים למתחם" (ראה: בעמ' 59 לפרוטוקול ש': 25-31).

52. סיכומם של דברים.

ממסמכי הנתבעים, כמו גם מעדויותיהם ואמירותיהם בזמן אמת, ברי כי נכון לחודש 6/08 נהגו הנתבעים מנהג בעלים בנתבעת לכל דבר ועניין, ובכלל זה לעניין ניהול העובדים ופיטוריהם.

מנגד, הנתבעים לא הוכיחו ולא החלו להוכיח כי קודם להעברת מלוא המניות של הנתבעת לידי נטלי, מר פנחס היה המוסמך היחיד כביכול לפטר עובדים.

משאלו הם פני הדברים, טענת הנתבעים בדבר סמכותו הייחודית כביכול של מר פנחס לפיטורי עובדים, נדחית בזאת מכל וכל, ואנו קובעים כי נכון למועד סיום עבודתו של ויקטור בנתבעת, הנתבעים הם אלו שהיו מוסמכים לפטר עובדים שהועסקו על ידי הנתבעת.

לא זו אף זו, גם מבחינה משפטית כפי שציינו לעיל בהקשר לתביעתו של מחמוד לפדיון חופשה ודמי הבראה, לא מדובר בענייננו בנסיבות של חילופי מעסיקים, כך שאין כל רלוונטיות לטענה זו של הנתבעים.

משזו קביעתנו, נפנה להלן לדון בנסיבות סיום עבודתו של ויקטור לגופן.

53. למצער, לא היה חולק בין הצדדים כי הרקע לסיום עבודתו של ויקטור, היה אותו ויכוח מיום 6.8.08 שפרץ בינו לבין הטבח סובחי, ופנייתו של ויקטור אל הלל וארז בטענה כי סובחי איים עליו.

כך גם לא היה חולק כי בעקבות דברים שהשמיע סובחי כלפי ויקטור, הזמין ויקטור את המשטרה, למרות שהתבקש על ידי הלל שלא לעשות כן.

לתצהירו צירף ויקטור דיסק שעליו הקליט את השיחות שהתקיימו באותו יום וכאמור גם שני תמלילים של מכון פענוח בן חמו מרינה.

הנתבעים לא חלקו על תוכן האמור בדיסק ובאותם תמלילים.

זאת ועוד, להזכיר כי לטענת ויקטור, הוא הפסיק את ההקלטה בשלב מסוים, ואז לדבריו לאחר שהגיעה ניידת המשטרה, הלל שאל אותו אם הוא מתכוון להגיש תלונה כנגד סובחי, וכשהשיב בחיוב, אמר לו הלל כי הוא מפוטר. לדבריו, לאחר אמירה זו הוא חידש את ההקלטה, כפי שמופיע בחלק השני של הדיסק ובתמליל השני.

בהמשך לכך, שלח ויקטור מכתב מיום 11.6.08 (נספח ב/1 לתצהירו) המופנה אל הלל, ובו הוא מלין על פיטוריו ומציין בין היתר: "לא ניסית למנוע את מעשה הבריונות של העובד במסעדה, אלא בחרת בדרך הקלה לפטרני", ודורש בין היתר לקבל מכתב פיטורים, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

כמו כן צירף ויקטור לתצהירו מכתב מיום 23.6.08 (נספח ב/2 לתצהירו) מאת מזכיר האיגוד המקצועי בהסתדרות מרחב חדרה שמופנה אף הוא אל הלל, ובו חזרה על אותן טענות. כאשר נחקר הלל לפנינו בחקירה נגדית על אותם שני מכתבים ונשאל מדוע לא השיב עליהם, ענה כי ראה את המכתבים רק לאחרונה, לקראת הדיון הזה (ראה: בעמ' 65 לפרוטוקול ש': 1), זאת, הגם שעל מכתבו של בא כוחו של ויקטור מיום 11.2.09 (נספח ג' לתצהירו של ויקטור), השיב עו"ד שוקי מורג בשם הנתבעת כבר ביום 5.4.09 (נספח ד' לתצהירו של ויקטור), שבו נטען כי הנתבעת לא פיטרה את ויקטור, אלא הנכון הוא שהלל הודיע לויקטור לעזוב את מקום העבודה לאחר שויקטור התנהג באופן מחפיר ובבריונות כלפי הטבח, איים עליו והזמין את המשטרה, למרות שהנתבעת ביקשה לערוך בירור לאחר סגירת המסעדה ועזיבת הסועדים. מכל מקום, נטען כי לאחר מכן חדל ויקטור להגיע לעבודה וגם לא הגיע לבירור עם מנהל הנתבעת.

54. נקדים ונאמר, כי אם וככל שכוונת הנתבעים בביטוי "מנהל הנתבעת" היא למר פנחס, הרי שכאמור לעיל דחינו את טענת הנתבעים כאילו נכון לאותו מועד מר פנחס היה מוסמך לפטר עובדים, וקבענו כי נכון למועד סיום עבודתו של ויקטור בנתבעת, הנתבעים הם אלו שהיו מוסמכים לפטר עובדים שהועסקו על ידי הנתבעת.

יתרה מכך, לא הוצגה לפנינו כל אסמכתא לפיה ויקטור הוזמן בעת כלשהי לבירור בפני מר פנחס, והנתבעים אף לא טרחו לזמן את מר פנחס לעדות בפנינו על מנת שיעיד שכך היו פני הדברים.

בסופו של דבר, כל שלפנינו לעניין זה הוא עדותו של ארז בחקירתו הנגדית לפנינו, לפיה הוא שמע ממר פנחס שהוא זימן את ויקטור אליו, וזאת לאחר שהוא עצמו סיפר למר פנחס מה קרה עם ויקטור (ראה עדותו: בעמ' 61 לפרוטוקול ש': 2-3).

מכל מקום, כאשר הלל נשאל בחקירתו הנגדית לפנינו, האם בעקבות האירוע מיום 8.6.08 הוא פנה אל ויקטור לברר אתו מדוע הוא לא מגיע לעבודה או לנסות לשכנעו לחזור לעבודה, השיב באלו המילים: "לא חיפשתי אותו. קודם כל הוא פשוט נעלם ומה שהוא עשה זה לא לענין. גם לנו מגיע לכעוס" (ראה: בעמ' 65 לפרוטוקול ש': 7-8), אך לא טען כי ויקטור אמור היה להגיע לבירור אצל "המנהל", ולא הגיע.

מנגד, כאשר נשאל ויקטור בחקירתו הנגדית לפנינו מדוע המכתב שכתב ביום 23.6.08 הופנה אל הלל, השיב נכוחה:

"ת. עבודתי השוטפת הייתה מולו והוא פיטר אותי, לכן פניתי אליו.

ש. אני מפנה אותך גם לנספח ב/2, מכתב מהסתדרות, האם אתה יודע למה שמשון עמרני מההסתדרות שלח את המכתב להלל?

ת. כי עבדתי בגרניטה, והלל היה בעל הבית והמנהל שלי.

ש. ז"א שארז לא היה בעל הבית שלך?

ת. הוא היה שותף של הלל, וגם הוא היה בעל הבית" (ראה: בעמ' 41 לפרוטוקול ש': 6-11).

55. לאור המבואר לעיל, אין בידינו לקבוע כי הנתבעים הוכיחו או החלו להוכיח את טענתם לפיה כביכול לאחר ה-8.6.08 ויקטור נדרש להתייצב לבירור אצל אותו "מנהל" עלום, ולא כל שכן כי נמנע מלעשות כן, ועל כן אנו קובעים כי יחסי העבודה שבין הצדדים הסתיימו ביום 8.6.08 ולא בכל מועד שלאחר מכן.

משזו קביעתנו, נפנה להלן לאותם תמלילים שצירף ויקטור (ואשר כאמור הנתבעים לא כפרו בנכונותם), על מנת ללמוד מתוכם לגבי נסיבות סיום עבודתו של ויקטור באותו יום.

56. נקדים ונאמר כי בדוננו בשאלת נסיבות סיום עבודתו של ויקטור, איננו נדרשים לקבוע האם ויקטור התנהל כדבעי, אם לאו, ואיננו נדרשים לקבוע האם היה מוצדק לפטרו, אם לאו. לאור גדר המחלוקת כפי שתחמו אותה הנתבעים, השאלה הטעונה הכרעה על ידינו היא מי הביא את יחסי העבודה לכלל סיום, האם כטענת הנתבעים, היה זה ויקטור שהביא את יחסי העבודה בין הצדדים לכלל סיום, או שמא כטענת ויקטור, היו אלו הלל וארז שהביאו את יחסי העבודה שבין הצדדים לכלל סיום.

בהקשר לכך נפסק, כי:

"עת מדובר בחוזה עבודה, ועת ב"ביטול" חוזה מדובר, ולא באירועים ומצבים אחרים שיכול ויביאו חוזה - כל חוזה לידי גמר - יכול וה"ביטול" יהיה על ידי המעביד, ואזי בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואזי בהתפטרות מדובר" [ראה: דב"ע שם/116-3 שלום סלמה - מדינת ישראל, פד"ע י"ב, 375). בהתאם לכך נפסק לא אחת, כי ניתוק קשר העבודה, בין על ידי פיטורים ובין על ידי התפטרות, מחייב הבעת כוונה חד-משמעית מאת המעביד או מאת העובד לעשות כן [ראה: דב"ע נה/122-3 טהאה זבון – נפתלי מוצניק פד"ע כט', 228]. מכל מקום, היסוד, הן של פיטורים והן של התפטרות, הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי עובד-מעביד, הקיימים בין השניים,לידי גמר [ראה: דב"ע נא/1-3 מפעלי ים המלח בע"מ נ' שיינין,פד"ע כב, 271].

עוד נפסק בהקשר לכך, כי: "משאומר מעביד לעובד, כי 'אין לך יותר מה לעשות במקום העבודה' וכי 'הוא יכול ללכת', פשיטא שהוא מפטרו; כשם שפשיטא הוא שעובד מתפטר באומרו: 'אני עוזב את מקום העבודה ולא אבוא יותר לכאן'. אלא מאי? יש והדברים נאמרים ללא כוונה לתוצאה...

...משנאמרים דברים בעידנא דריתחא והצד השני מקבלם כפשוטם, תמיד נתונה למי שאמר את אשר אמר, האפשרות תוך זמן סביר להעמיד את הצד השני על כוונתו האמיתית" [ראה: דב"ע לה/3-41 יעקב היגר - דינה שוורץ, פד"ע ז', 24].

57. אחר הבהרות אלו נפנה להלן לתמלילים שהוצגו לפנינו.

כעולה מן התמליל הראשון, נראה כי בעקבות תלונתו של ויקטור על סובחי, נקרא סובחי להגיע ומתקיימת שיחה בין ויקטור, סובחי, הלל וארז, במסגרתה מתלונן סובחי על התנהלותו של ויקטור ואילו ויקטור טוען שדיבר אל סובחי יפה וכי סובחי הוא שמשקר. בעקבות כך נשמע סובחי מזמין את ויקטור לצאת החוצה, ומתפתחת השיחה שלהלן:

"סובחי: ויקטור בוא בחוץ, בוא בחוץ.

ויקטור: אתה מרים יד?

ארז: די סובחי.

סובחי: בוא בחוץ (צועק)

ארז: סובחי.

ויקטור: אתה מרים עלי ידיים?

סובחי: בוא בחוץ ינעל ראבק.

ויקטור: אני אביא לך עכשיו משטרה.

סובחי: אתה תביא לי משטרה?

ויקטור: הלל אני לא צוחק." (ראה: בעמ' 3 לתמליל הראשון ש' 16-26).

בהמשך ניכר כי הן ארז והן הלל מנסים להרגיע את הרוחות ופונים אל הניצים להירגע ולפתוח דף חדש, ולקראת סוף התמליל הראשון נשמע ויקטור אומר את הדברים הבאים:

"לא, ארז תקשיב, תמצאו מישהו לעכשיו, אני הולך הביתה, אני הולך בצדק, אני לא לא רוצה שאף אחד לא יאיים ולא ידבר איתי ככה ולא יזלזל בי ואני מגיש עליו תלונה" (ראה: בעמ' 5 לתמליל הראשון ש' 22-24).

בהמשך לכך ממשיכה שיחה בין ויקטור לבין עובדת בשם הילה, כאשר במסגרתה ניתן לשמוע את ויקטור מתקשר למשטרה ומבקש הנחיות כיצד עליו לפעול שכן הוא מעונין להתלונן על תקיפה ואיומים מצד עובד אחר (ראה: בעמ' 6 לתמליל הראשון ש' 2-8). תמליל זה מסתיים בכך שויקטור מבקש מאותה עובדת בשם הילה להוציא אותו מהמחשב.

58. עד כאן לגבי התמליל הראשון.

אשר לתמליל השני, שראשיתו לאחר שהמשטרה כבר עזבה את המקום בעקבות פנייתו של ויקטור. בתחילת התמליל ויקטור מספר להילה שהלל פיטר אותו משום שהגיש תלונה למשטרה, והילה מגיבה בהלם (ראה: בעמ' 1 לתמליל השני ש' 6-17).

לאחר מכן מתנהלת שיחה ארוכה בין ויקטור, הלל וארז במהלכה ויקטור מתלונן שהוא אינו מוערך מספיק על השקעתו בעבודה, ואף מזכיר שוב את האירוע שהיה עם סובחי, ובהמשך לכך, מוחלפים הדברים הבאים, בין הנוכחים:

"הלל: נכון, אז המקום הזה לא מתאים לך, אל תבוא פה שלא יאיימו עליך, אתה לא צריך שיאיימו עליך. מה אתה צריך את השטויות האלה, אתה צריך עצבים, איומים וריבים?

ויקטור: לא.

ארז: אז לא צריך, עזוב, לא מתאים..

ויקטור: מה זה קשור?

ארז: זה לא מתאים. מה אתה רוצה? אתה רוצה לבוא לפה ועוד פעם יאיימו עליך?

ויקטור: לא, אוקיי, אני לא מתאים? בסדר. תגיש לי את זה מלפני, תגיד לי את זה מהתחלה..

ארז: למה אתה צועק? למה אתה צועק?

ארז: לא, סליחה, בעקבות המקרה הזה שקרה לדעתי אתה לא מתאים, וזה הכל, מה קרה?

ויקטור: אוקיי, אז אוקיי פיטרתם אותי.

ארז: מה אתה משוגע ויקטור?

ויקטור: פיטרתם אותי.

ארז: אתה עוד לא יודע מה עשינו לך. אתה כרגע הולך הביתה.

ויקטור: הלל אמר לי, הלל אמר לי ויקטור אתה מפוטר.

ארז: אוקיי אז אתה מפוטר.

ויקטור: אתה מפוטר, אתה לא.

ארז: אם הוא אמר לך אתה מפוטר.

ויקטור: אוקיי

ארז: אוקיי" (ראה: בעמ' 6 לתמליל השני ש' 14 עד עמ' 7 ש' 8).

בהמשך לכך, נשמע ויקטור מבקש מארז לקבל "מכתב" וארז עונה לו, במילים אלו:

"ארז: אתה תקבל מכתב מעו"ד. אנחנו מוציאים מכתבים עם עו"ד מה. ויקטור אני לא מוציא מכתב עכשיו, אנחנו נוציא מכתב מהעו"ד שלנו. אתה תקבל מכתב, ייגמר החג תקבל מכתב. יש לי זכות לתת מכתב לא באותו רגע, לתת מכתב שאני רוצה, זה יום, יומיים, שלושה וגם שבוע אחרי, אתה תקבל מכתב. אנחנו לא אנשים של זה, אנחנו לא משאירים קצוות פתוחים, פה לא יהיה שום דבר פתוח. אתה תקבל מכתב, הוא אמר לך אתה מפוטר אתה מפוטר. אני מציע שתלך הביתה לישון, תנוח, תירגע, אנחנו נדבר אבל כרגע אתה מפוטר. אם יהיה שינוי נדבר, לא נראה לי" (ראה: בעמ' 7 לתמליל השני ש' 12-20).

לאחר דברים אלו, ממשיך ויקטור להתלונן על כך שתמיד השקיע מעל ומעבר בעבודה ולא זכה להערכה, ואילו ארז מלין על כך שהתנהלותו של ויקטור באותו יום לא מעידה על כך שאכפת לו מהעבודה, ובהמשך לכך מוחלפים הדברים הבאים:

"ויקטור: היה אכפת לי.

ארז: אוקיי.

ויקטור: ברגע שאני רואה שלא אכפת לך ממני.

ארז: אה אוקיי.

ויקטור: אז לא אכפת לי ממך.

ארז: הבנתי, בסדר, אז אם ככה לא מתאים לנו ביחד ויקטור. אז אם ככה אז בסדר, אז אתה מפוטר ונגמר הסיפור. כמו שהרגע אמרת, כנראה שיש לך הרבה דברים על הלב, כנראה שהתנהגו אליך פה לא יפה, לא בסדר, כנראה שלא פיצו אותך מספיק, כנראה שלא קיבלת מספיק כסף"(ראה: בעמ' 9 לתמליל השני ש' 19-28).

מכל מקום, לאחר חילופי דברים נוספים בהם מלין ויקטור על כך שלא מעריכים אותו, מוחלפים הדברים הבאים:

"ארז: ויקטור יש לך הרבה דברים טובים.

ויקטור: ולא רואים.

ארז: אתה בחור נהדר, אתה בחור נהדר, רואים הכל.

ויקטור: לא רואים.

ארז: רואים הכל.

ויקטור: לא רואים.

ארז: אוקיי לא רואים. הפעם, הפעם, הפעם

ויקטור: עובדה פוטרתי. פוטרתי בגלל זה?

ארז: הפעם, הפעם הגזמת.

ויקטור: בסדר.

ארז: הגזמת.

ויקטור: הוא הגזים, אני לא אתן לאף אחד לדרוך עלי.

ארז: אין בעיה.

ויקטור: אף אחד לא יאיים עלי.

ארז: אין בעיה.

ויקטור: ואף אחד לא יאיים עלי ואף אחד לא ירים עלי ידיים.

ארז: אין בעיה. סליחה, אין בעיה, אתה צודק.

ויקטור: לא דיברתי אתו (הכוונה לסובחי – א.ר.ק.), לא דיברתי אתו לא יפה ולא הרמתי עליו יד ולא דיברתי אתו בזלזול.

ארז: ויקטור אתה צודק, אתה צודק, אין בכלל ויכוח, אתה צודק. אף אחד לא יאיים עליך יותר פה, אף אחד לא ידבר אליך לא יפה יותר. זהו, זה יותר לא יהיה פה. עכשיו אם אתה תיקח דוגמא כמו שאתה כרגע מציג מה שנראה לי סתם כרגע מעצבים. בסדר קיבלת פה עבודה, נתנו לך לעבוד כמה שאתה רוצה, ביקשת לעבוד. ביקשת ממנו (הכוונה להלל – א.ר.ק.) ביקשת ממני, זה אותו דבר. מה לעשות זה אותם בעלים, מה לעשות. עכשיו לא נראה לי שזלזלו בך, קיבלת פה גיבוי מעבר לכל אחד אחר פה. פעם שעברה שקרה משהו קיבלת גיבוי והעפנו טבח שבגלל הטבח הזה הלל עבד, כמעט חודש עבד במטבח בתור טבח, זה בטח לא התפקיד שלו. קיבלת פה הרבה גיבוי. אתה בחור טוב אתה בחור נהדר, אני מאחל לך באמת כל ההצלחה שבעולם, הפעם, הפעם מה שעשית אני לא יכול לקבל" (ראה: בעמ' 11 לתמליל השני ש' 19 עד עמ' 12 ש' 22).

בנקודה זו מסתיימים ההקלטה והתמליל.

59. מן התמלילים כאמור לעיל, ניתן להיווכח שגם אם חלק מן הדברים שנאמרו על ידי ארז נאמרו בציניות וגם אם התנהלותו של ויקטור כפי שהיא עולה מתוך התמלילים, נשמעת טורדנית משהו, עדיין, ארז אינו כופר בכך שהלל פיטר את ויקטור, ואף הוא עצמו חוזר, יותר מפעם אחת על כך שויקטור מפוטר מעבודתו.

מקריאת הדברים ברצף, לא נותר ספק כי ארז והלל נתנו ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתם להביא את יחסי העבודה בין הצדדים לכלל סיום, ומשלא הוכח לפנינו כי בשלב כלשהו חזרו בהם ארז או הלל מאותם דברים, אין זאת אלא שהתכוונו לתוצאות מעשיהם, היינו פיטורי ויקטור מעבודתו, באותו מעמד.

משקבענו כאמור לעיל שהנתבעים לא הוכיחו את טענתם שלפיה לאחר השיחה שלעיל מיום 8.6.08 נדרש ויקטור להתייצב לבירור אצל אותו "מנהל" עלום ולא התייצב, התוצאה היא שויקטור פוטר לאלתר על ידי הלל וארז ביום 8.6.08.

שיעור פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת

60. משקבענו כאמור כי ויקטור פוטר לאלתר ביום 8.6.08, התוצאה היא שהוא זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

61. אשר לשיעורם של פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת, הרי שבפרוטוקול הדיון מיום 2.1.11 הצהירו באי הצדדים לפרוטוקול, כי אין חולק ששכרו השעתי האחרון של ויקטור, עמד על 27 ₪; כי תקופת עבודתו היתה מיום 7.1.05 ועד ליום 8.6.08; וכי ככל שייקבע כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים, הרי שסכומם הוא 17,175 ₪ (ראה: בעמ' 1 לפרוטוקול ש': 11-16).

בהתאמה לאמור לעיל שלא היה שנוי במחלוקת, אין זאת אלא ששכרו החודשי האחרון של ויקטור עמד על 5,022 ₪ ועל כן ולנוכח משך תקופת עבודתו והיותו עובד חודשי, הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת בשווי של חודש אחד.

62. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל במצטבר אנו קובעים כי ויקטור זכאי לסך של 17,175 ₪ בגין פיצויי פיטורים, ולסך של 5,022 ₪ בגין הודעה מוקדמת, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פדיון חופשה

63. ברכיב זה לכתב התביעה עתר ויקטור לתשלום פדיון חופשה בסכום כולל של 9,072 ₪ מחושב לפי 42 ימי חופשה לא מנוצלים במשך כל תקופת עבודתו בנתבעת, שכן לדבריו, במשך כל תקופת עבודתו בנתבעת הוא לא ניצל ימי חופשה בתשלום ולא שולמו לו דמי חופשה.

בסיכומיו טען ויקטור כי הנתבעים כללו תשלום זה בתלוש השכר האחרון, שכאמור הוסתר ממנו, ולא שולם לו, ועל כן יש לראותם כמי שהודו בזכותו לפדיון חופשה כאמור.

64. מנגד לטענת הנתבעים, לנוכח הוראות ההתיישנות החלות על פדיון חופשה, הרי שויקטור זכאי לתשלום פדיון חופשה, עבור שתי שנות עבודה בלבד.

עוד טענו הנתבעים ביחס לתקופה שלא חלה עליה התיישנות, כי כל תקופת עבודתו של ויקטור חלה בתקופה שמר פנחס היה בעלי הנתבעת, ועל כן, היה על ויקטור לתבוע את מר פנחס, בעליה הקודם של הנתבעת.

65. נקדים ונאמר כי אין בידינו לשעות לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים.

אכן, על פי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 נקבע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, היא שלוש שנים. ואולם לנוכח הוראות סעיף 6 לחוק זה בדבר האפשרות לצבירת חופשה וניצולה, ההלכה הפסוקה המחייבת בעניין פרשנות סעיפים אלו לחוק, קובעת כי בעת שמסתיימים יחסי עובד מעביד בין צדדים, זכאי העובד לתבוע פדיון חופשה בגין הימים להם היה זכאי בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת [ראה: ע"ע 547/06 כהן משה נ' ויליאם אנויה (פסה"ד מיום 8/10/07)].

הואיל וויקטור הועסק בנתבעת החל מיום 7.1.05 ועד ליום 8.6.08, אין זאת אלא שהוא זכאי לפדיון חופשה בגין כל תקופת עבודתו בנתבעת, וטענת הנתבעים להתיישנות התביעה ברכיב זה – נדחית.

66. אשר לטענת הנתבעים לפיה היה על ויקטור לתבוע את בעליה הקודם של הנתבעת, הרי שכמבואר לעיל, דחינו טענה זו בהקשר לתביעתו של מחמוד לפדיון חופשה ודמי הבראה, והטעמים לדחייה נכוחים המה גם לעניין תביעתו של ויקטור לפדיון חופשה, זאת גם היה נקבע כי כל תקופת עבודתו בנתבעת, חלה בתקופת בעלי המניות הקודם של הנתבעת.

67. ולגופה של התביעה, הנתבעים לא חלקו על מספר ימי הפדיון שנתבעו או על גובה שכרו היומי של ויקטור. הנתבעים אף לא הוכיחו ולא ניסו להוכיח כי ויקטור ניצל ימי חופשה בתקופת עבודתו בנתבעת.

אי לכך טענתם זו של הנתבעים נדחית, והתוצאה היא שעם סיום עבודתו, ויקטור זכאי לפדיון כלל ימי החופשה המגיעים על פי חוק בגין תקופת עבודתו בנתבעת.

68. כאמור, ויקטור עבד בנתבעת במשך שלוש שנים וחמישה חודשים, וזאת במתכונת של למצער 6 ימי עבודה בשבוע.

אי לכך בגין מלוא תקופת עבודתו זכאי ויקטור ל-49 ימי חופשה קלנדאריים שהם 42 ימי חופשה שנתית בפועל.

כעולה מתלושי השכר שצורפו וכפי שלא היה חולק, שכרו השעתי של ויקטור עמד על 27 ₪ לשעה, שהם 216 ₪ ליום עבודה (27 ₪ X 8 שעות), ועל כן ויקטור זכאי לפדיון חופשה בסך 9,072 ₪, לפי החישוב שלהלן:

216 ₪ ליום X 42 ימים = 9,072 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום דמי הבראה

69. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר ויקטור לתשלום הסך של 6,324 ₪ בגין דמי הבראה למשך כל תקופת עבודתו בנתבעת, וכאמור, בסיכומיו את עתירתו ברכיב זה לסך של 6,519 ₪, בהתאם לרישום שהופיע בתלוש השכר האחרון שהופק לו.

70. מנגד טענו הנתבעים להתיישנות התביעה לתקופה שקדמה לשנתיים שלפני סיום עבודתו של ויקטור. כך גם חזרו הנתבעים על טענתם שבכל הנוגע לתקופה שלא חלה עליה התיישנות, הואיל וכל תקופת עבודתו של ויקטור חלה בתקופה שמר פנחס היה בעלי הנתבעת, היה על ויקטור לתבוע את מר פנחס, בעליה הקודם של הנתבעת.

71. אשר לטענת הנתבעים לפיה היה על ויקטור לתבוע את בעליה הקודם של הנתבעת, הרי שכמבואר לעיל, דחינו טענה זו הן ביחס לתביעותיו של מחמוד לפדיון חופשה ודמי הבראה והן ביחס לתביעתו של ויקטור לעיל לפדיון חופשה. הטעמים שביסוד הדחייה נכוחים המה גם לעניין תביעתו של ויקטור לדמי הבראה, ועל כן טענה זו של הנתבעים – נדחית.

יחד עם זאת, באשר ל"טענת ההתיישנות" שהעלו הנתבעים, הגם שלא מדובר ב"טענת התיישנות", הרי שלגופם של דברים צודקים הנתבעים בטענתם כי ויקטור יכול לתבוע דמי הבראה בגין שנתיים אחרונות לעבודות בלבד, ונבאר.

הזכות לדמי הבראה, הינה אחת מאותן זכויות שהוכרו בפסיקה כזכות נילוות לשכר [ראה: דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נ' ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז, עמ' 436]. ככלל לגבי זכויות נלוות לשכר, נפסק כי זכות נלווית אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עובד ומעביד, אלא אם קיימת הוראה מיוחדת בנדון המאפשרת פדיון אותה זכות [ראה: דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ לעיל; ע"ע 300080/98 כהן אברהם – גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי כרך לג (79), 22].

אשר לדמי הבראה, קיימת הוראה מפורשת המאפשרת פדיון הזכות לדמי הבראה גם לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, ולפיה נקבע כי:

"עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו".

72. אי לכך, ויקטור זכאי לפדות את דמי ההבראה, למרות שיחסי העבודה בינו לבין מעסיקתו הסתיימו, אך זאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת העבודה, בלבד.

הסתמכותו של ויקטור על הציון בתלוש השכר האחרון, בבחינת הודאת בעל דין, אין בה כדי לסייע, שעה שתביעה זו הוגשה לאחר שהסתיימו יחסי עובד ומעביד ומבוקש במסגרתה לפדות את הזכות לדמי הבראה.

73. אשר לתביעה לגופה, הרי שהנתבעים לא טענו, לא כל שכן הוכיחו שויקטור קיבל דמי הבראה במהלך שתי שנות עבודתו האחרונות בנתבעת.

צו ההרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש, קובע כי עובד זכאי ל-5 ימי הבראה בגין שנת העבודה הראשונה, ל-6 ימי הבראה בגין שנות העבודה השניה והשלישית, ול-7 ימי הבראה בגין שנת העבודה הרביעית.

אי לכך בגין שתי שנות עבודתו האחרונות בנתבעת, זכאי ויקטור ל-12.4 ימי הבראה, בהתאם לפירוט שלהלן:

עבור חמישה חודשים בשנת עבודתו הרביעית - 2.9 ימים.

עבור שנים עשר חודשים בשנת עבודתו השלישית - 6 ימים.

עבור שבעה חודשים בשנת עבודתו השניה - 3.5 ימים.

במועד סיום עבודתו של ויקטור, שווי יום הבראה עמד על 331 ₪ ליום, ועל כן עבור שתי שנות עבודתו האחרונות בנתבעת, זכאי ויקטור לדמי הבראה בסכום כולל של 4,104 ₪ (12.4 ימים X 331 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום הפרשי שכר חודש יוני 08'.

74. כאמור, במסגרת סיכומיו, אישר ויקטור את טענת הנתבעים לפיה יתרת זכאותו לשכר עבודה בגין חודש זה היא בסך של 226 ₪, בלבד.

אי לכך, אנו קובעים כי ויקטור זכאי להפרשי שכר חודש יוני 08' בסך 226 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות ומנוחה שבועית

75. ברכיב זה לכתב התביעה, עתר ויקטור לתשלום הסכום הכולל של 120,104 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית.

לטענתו, כעולה מדוחות הנוכחות שלו בנתבעת, שצורפו לתיק, הוא עבד שעות נוספות רבות במשך ימי עבודתו וכן עבד בימי המנוחה השבועית, אך לא קיבל בגינן כל תמורה, לא כל שכן גמול עבודה בשעות נוספות וביום המנוחה השבועי.

בהתאם להחלטות בית הדין מיום 28.3.12 ומיום 14.2.13, הגיש התובע טבלה מסודרת שבה פירט את שיעורם המדויק של השעות שעבד ואת גובה הגמול המגיע בגינן, אך בניגוד להחלטת בית הדין שאפשרה להם לעשות, הנתבעים לא חלקו על חישובים אלו ולא הגישו תחשיב נגדי מטעמם.

76. מנגד טענו הנתבעים כי ויקטור מילא בתקופת עבודתו דוחות נוכחות לכל תפקיד שביצע לחוד, כך שנוצר דיווח כפול ביחס לחלק מהשעות, בימים בהם שימש ביותר מתפקיד אחד. כמו כן חזרו הנתבעים על טענתם שנדחתה זה מכבר ולפיה משכל תקופת עבודתו של ויקטור היתה בתקופת בעלותו של מר פנחס, היה עליו לתבוע את הבעלים הקודמים של הנתבעת.

77. אשר לתביעה לגופה, הרי שלא היה חולק בסופו של יום כי ויקטור שימש בנתבעת בשלושה תפקידים, כדלקמן:

תפקיד ברמן: מס' עובד בתפקיד זה - 40 , קוד תפקיד זה בדוח הנוכחות – 8;

תפקיד מנהל משמרת: מס' עובד בתפקיד זה - 523 , קוד תפקיד זה בדוח הנוכחות – 4;

תפקיד מלצר: מס' עובד בתפקיד זה - 349 , קוד תפקיד זה בדוח הנוכחות – 7.

עיון בדוחות הנוכחות שהוצגו לפנינו העלה כי אכן, כל תפקיד של ויקטור דווח בנפרד, ואמנם, חלק מהשעות בתפקידים השונים, חופפות האחת לשניה.

אי לכך, בהחלטת בית הדין מיום 28.3.12, הורינו לבא כוחו של ויקטור להגיש טבלה בה יפורטו השעות שעבד ויקטור בפועל בכל יום לפי גמול של 100%, גמול של 125% וגמול של 150%. עוד נקבע כי לגבי כל חודש יפורט מהו הסכום ששולם לויקטור בפועל בגין שעות עבודה, מהו הסכום המגיע לחודש זה בהתאם לטבלה, ומהו ההפרש המגיע לכל חודש כאמור.

כך גם נקבע כי העתק הטבלה יועבר לנתבעים, אשר יהיו רשאים להשיג על הטבלה והתחשיב שיוגשו על ידי התובע, וכי ככל שהנתבעים לא ישיגו על התחשיב שהוגש, ייחשב הדבר כהודאה מצדם בתחשיבי התובע.

78. ויקטור מילא אחר הוראות בית הדין, והגיש תלושי שכר, דוחות נוכחות שעל פיהם נערכה הטבלה, וכן טבלה מפורטת בהתאם להחלטת בית הדין ולפיה סך הגמול המגיע בגין עבודה בשעות נוספות וביום המנוחה השבועי, לכל תקופת העבודה, עומד על 120,104 ₪.

הנתבעים מצדם לא השיגו על הטבלה או על חישוביו של ויקטור, לא במועד שנקבע לכך ואף לא לאחר מכן, זאת על אף ההזדמנות שניתנה להם לעשות כן.

לא זו אף זו. מתוך בדיקה מדגמית שנערכה על ידי בית הדין ביחס לחלק מהחודשים, עולה כי אכן, בא כוחו של ויקטור, לא כלל בחישוב שערך, שעות חופפות בהן בוצע יותר מתפקיד אחד, אלא רק את השעות שעבד ויקטור בפועל בכלל התפקידים גם יחד. כך גם עולה כי הסכומים שנלקחו בחשבון כשכרו בפועל של ויקטור, תואמים את הנקוב בתלושי השכר שלו, וכך גם החישובים של הגמולים המגיעים נערכו בהתאם להוראות הדין.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל ובהעדר התנגדות או השגה מטעם הנתבעים, אנו מקבלים את חישוביו של ויקטור לעניין זכאותו לגמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית.

79. משאלו הם פני הדברים ולאחר שדחינו את שאר טענותיהם של הנתבעים אנו קובעים כי ויקטור זכאי לסכום הכולל של 120,104 ₪, בגין גמול עבודה בשעות נוספות וביום המנוחה השבועי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל.

סיכום ביניים

80. עד כאן דיוננו וקביעותינו ביחס לתביעות הפרטניות של כל אחד מהתובעים, לפיהן בגין תקופת עבודתם בנתבעת וסיומה, זכאי כל אחד מהתובעים לסכומים כמפורט להלן:

מחמוד עסלי

א. פיצויי פיטורים בסך 15,000 ₪ ברוטו.

ב. הודעה מוקדמת בסך 3,409 ₪ ברוטו.

ג. דמי הבראה בסך 3,153 ₪ ברוטו.

ד. פדיון חופשה בסך 1,166 ₪ ברוטו.

ה. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 5,000 ₪ ברוטו.

ויקטור קובלקובסקי

א. פיצויי פיטורים בסך 17,175 ₪ ברוטו.

ב. הודעה מוקדמת בסך 5,022 ₪ ברוטו.

ג. פדיון חופשה בסך 9,072 ₪ ברוטו.

ד. דמי הבראה בסך 4,104 ₪ ברוטו.

ה. הפרשי שכר חודש יוני 08' בסך 226 ₪ ברוטו.

ו. גמול עבודה בשעות נוספות ומנוחה בסך 120,104 ₪ ברוטו.

דא עקא שבכך לא תם דיוננו, שכן כמבואר לעיל, בנוסף לשאלת זכאותו של כל אחד מהתובעים לזכויות שנתבעו לגופן, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה מהותית יותר, והיא עצם חבותם האישית של הנתבעים 2-4 בתשלום אותן זכויות.

אי לכך, נפנה להלן לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

חבותם של הנתבעים 2-4 בתשלום הזכויות שנפסקו לתובעים

81. לטענת התובעים בקצירת האומר, עסקינן בענייננו, בנסיבות חריגות ומיוחדות בהן ארז והלל עשו במשותף עם נטלי קנוניה, תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות של הנתבעת ובזהותה של נטלי כדי לרמות לא רק את נושי הנתבעת, אלא גם נושיהם שלהם עצמם, שעה שנטלי מוצגת כבעלת החברה למרות שהלכה למעשה היתה רק "אשת קש" מאחוריה הסתתרו ארז והלל.

לטענת התובעים, בנסיבות אלו יש להטיל על הנתבעים כולם אחריות אישית לתשלום זכויותיהם של התובעים, וזאת הן מכח הדוקטרינה של הרמת מסך, הן מכח הדוקטרינה של הטלת אחריות אישית על אורגנים בחברה, והן מדיני השליחות והנאמנות.

82. מנגד לטענת הנתבעים, בקצירת האומר, היה על הנתבעים להגיש את תביעתם כנגד מר פנחס, ולמצער, ובהינתן כי הנתבעת נמצאת בהליכי פירוק, למפרק החברה ולמוסד לביטוח לאומי.

גם לגופם של דברים טוענים הנתבעים כי התובעים לא הניחו תשתית המצדיקה את הרמת המסך של הנתבעת, מה גם שהרמת מסך ניתן לבצע רק כלפי בעלי המניות של החברה, ולא הניחו תשתית להראות כי ארז והלל היו בעלי שליטה בחברה, או לבסס הטלת אחריות אישית כלפי מי מהם, מכח כל דין.

83. בטרם נדרש לטענותיהם של הצדדים זה בכה וזה בכה, נפנה להלן לדון תחילה בתשתית העובדתית כפי שהתבררה לפנינו בכל הנוגע לאופן הפעלת הנתבעת על ידי שלושת הנתבעים.

84. כנזכר לעיל, כבר מן התמלילים שצירף ויקטור לתצהירו, ונדונו על ידינו בפרק הדן בנסיבות פיטוריו, ניתן היה להיווכח כי הן ארז והן הלל ראו עצמם כבעלי הנתבעת ומנהלי הנתבעת, ולמצער, הציגו את עצמם באופן זה כלפי ויקטור.

בהקשר לכך רק נזכיר כי במסגרת אותן שיחות שתומללו, התבטא ארז בין היתר במילים אלו:

"... אתה תקבל מכתב, הוא (הכוונה להלל – א.ר.ק.) אמר לך אתה מפוטר אתה מפוטר. אני מציע שתלך הביתה לישון, תנוח, תירגע, אנחנו נדבר אבל כרגע אתה מפוטר. אם יהיה שינוי נדבר, לא נראה לי " (ראה: בעמ' 7 לתמליל השני ש' 18-20).

וכן:

"ביקשת ממנו (הכוונה להלל – א.ר.ק.) ביקשת ממני, זה אותו דבר. מה לעשות זה אותם בעלים, מה לעשות" (ראה בעמ' 12 לתמליל השני ש' 16-17) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

כך גם באותה שיחה, נשמע הלל מתבטא במילים אלו:

"אתה הזמנת משטרה לעסק שלי" (ראה בעמ' 6 לתמליל השני ש' 4) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

וארז נשמע אומר לויקטור, בתגובה לטענותיו:

"איפה אני מוציא הערות בלי בסיס? העסק שלי או שלך?"(ראה בעמ' 9 לתמליל השני ש' 12).

כאמור, בשום שלב במסגרת אותו תמליל, לא אוזכר שמו של מר פנחס, לא כל שכן שמה של נטלי, כבעלי העסק.

ודוק, כאשר נשאל ארז בחקירתו הנגדית לפנינו, כיצד הוא מסביר את אמירותיו במסגרת אותה שיחה, השיב:

"העסק הזה היה מחולק לשניים. במקום שבו היה הויכוח עם ויקטור והטבח, זה היה בית הקפה שעדיין לא נרכש על ידי נטלי והיא בכלל לא היתה הבעלים של המקום עדיין. מי שניהל את בית הקפה ועמד באותו זמן בקשר קבוע יעקב פנחס הבעלים היה התובע ויקטור קובלקובסי. אנחנו בכלל היינו במסעדה ואז ויקטור רץ אלי ואמר לי שהטבח רוצה להרוג אותו, רצנו למטבח לשמוע מה קרה והבנו שבכלל ויקטור הוא זה שהקניט את הטבח. עשינו סולחה כביכול ביניהם, הכל בחצי דקה והמשכנו לעבוד במסעדה בשיא הלחץ (זה היה שבת בצהרים). פתאום הגיעה משטרה לאתר והוציאו את הטבח באזיקים מבית הקפה, בלהט הדברים אמרתי דברים שאולי משתמעים אחרת, מעולם לא הייתי בעל המסעדה, לא התנהגתי כמו בעל המסעדה ואני מציע לקרוא את כל התמליל ואז יהיו תשובות לשאלות" (ראה: בעמ' 60 לפרוטוקול ש': 22-30).

85. אין בידינו לשעות להסבריו אלו של ארז. מעבר לקביעותינו לעיל באשר למועד שהחל ממנו הפעילו הנתבעים את הנתבעת, הרי שמתוך עיון בתמלילים, מעלה כי לא מדובר היה בפליטת פה יחידה מצד ארז או הלל, אלא באמירות שנאמרו על ידי השניים לאורך כל חילופי הדברים. מכל מקום ניתן להיווכח מבחינת הקשר הדברים, שלא רק שארז והלל תיארו את עצמם כבעלי העסק, אלא שכך גם שאר הדוברים באותן שיחות (ויקטור, סובחי, הילה), התייחסו אליהם כאל בעלי המקום.

ודוק, אפילו בעדותו לפנינו, כאשר ענה ארז לשאלות שנשאל בקשר עם הוצאת תלושי השכר של העובדים, השיב תחילה באופן ספונטאני בלשון רבים כבעלי הנתבעת, אך מהר מאוד תיקן את דבריו, וכך העיד:

"בכל מה שקשור לבית הקפה, יעקב פנחס הוציא ובכל מה שקשור למסעדה, אנחנו.... נטלי הוציאה. עדיין בשלב הזה יעקב פנחס היה בעל רוב המניות" (ראה: בעמ' 61 לפרוטוקול ש': 20-21) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

86. בנוסף לאופן שבו הציגו ארז והלל את עצמם בפני העובדים, גם מראיות נוספות שהוצגו לפנינו, ניתן להיווכח כי הלכה למעשה ארז והלל נהגו כבעליה האמיתיים של הנתבעת, ונבאר.

87. במסגרת ההליך שלפנינו, היפנו התובעים להסכם שנחתם ביום 22.4.08 בין הנתבעת לבין גברת בשם מיה שחר, להקמת חנות גלידה במתחם תחנת הדלק.

כאשר נשאל ארז בחקירתו הנגדית לפנינו, מי חתום על ההסכם עם גב' שחר, השיב :

"החתימה היא לא שלי, היא של מר יעקב פנחס. הוא ידע על ההסכם והוא חתם" (ראה: בעמ' 79 לפרוטוקול ש': 5).

לעומת זאת, כאשר הוצג ההסכם הנ"ל לנטלי בחקירתה הנגדית לפנינו, היא העידה שהחתימה בשם החברה איננה שלה, שהיא לא זוכרת מי חתם על ההסכם והיא משערת שזו החתימה של ארז (ראה עדותה: בעמ' 70 לפרוטוקול ש' 1-5).

88. מלבד הסתירה כאמור בין גרסאותיהם של ארז ונטלי לעניין זה, גם לנוכח הראיות שהוצגו לפנינו בהמשך מתקשים אנו לקבל את גרסתו של ארז.

יצוין כי במסגרת ההסכם הנ"ל, נקבע שהגב' שחר תעביר לנתבעת סך של 100,000 ₪. כן נקבע כי במהלך ששה חודשים לאחר העברת הסכום האמור, תוכל גב' שחר לחזור בה מן ההתקשרות ולקבל את השקעתה בחזרה. להבטחת ההשבה לגב' שחר, נמסר לגב' שחר שטר חוב על סך של 100,000 ₪ לפקודתה, בחתימתו של ארז, וארז אישר כי הוא חתם על שטר החוב (הוגש וסומן ת/3) (ראה עדותו: בעמ' 78 לפרוטוקול ש' 18-21).

הואיל והעניינים בין הנתבעת לגב' שחר לא עלו יפה, הגישה הגב' שחר את שטר החוב הנ"ל לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. במסגרת ההליך בלשכת ההוצאה לפועל ובתמיכה להתנגדותו לביצוע השטר, הגיש ארז תצהיר מטעמו (הוגש וסומן ת/4).

בתצהירו, לא הזכיר ארז כלל כי מר פנחס חתום על ההסכם, ולכל אורכו הוא מתייחס אל התחייבויותיה של הגב' שחר, כהתחייבויות כלפיו וכלפי החברה.

יצוין כי דבריו הנ"ל של ארז בעדותו לפנינו, לפיהם מי שחתם על ההסכם עם הגב' שחר היה מר פנחס, נאמרו עוד בטרם הוצגו לפניו כתב הערבות ותצהירו הנ"ל.

מכל מקום, אין זה סביר בעינינו שאם ארז ניהל את המשא ומתן מול הגב' שחר (בין אם באופן בלעדי ובין אם במעורבותה של נטלי), ההסכם ייחתם על ידי מר פנחס, ויותר מכך אין זה סביר שאם מר פנחס חתם על ההסכם, ארז כעובד בחברה ייתן כתב ערבות להסכם על סך של 100,000 ₪.

על כך נוסיף שנטלי העידה כאמור, שכבר מחודש 2/08 הנתבעים החלו להוציא הוצאות לשפץ את המסעדה, ואילו ארז טען שהיה זה החל מחודש 4/08 (ראה: סעיף 51 לפסק דיננו לעיל).

89. מנגד, וחרף ניסיונם של הנתבעים להציג את נטלי כבעלת המניות בנתבעת התברר לפנינו כי לנטלי לא היה שום מושג באשר למתרחש בחברה שרכשה את מניותיה.

וכך, מלכתחילה העידה נטלי כי קודם לרכישת הנתבעת היא לא היתה אף פעם בעלים או מנהלת של מסעדה (ראה עדותה : בעמ' 49 לפרוטוקול ש': 29-30), וכך גם העידה כי לא היה לה את סכום הכסף שנדרש לרכישת הנתבעת, לאחר את ההפטר מהליכי פשיטת רגל שקיבלה רק בשנת 2006 (ראה עדותה : בעמ' 50 לפרוטוקול ש': 7-8; 10-11).

מכל מקום, כאשר נשאלה נטלי לגבי שלב רכישת המסעדה, אישרה כי הלל ניהל את המסעדה לרבות את ניהול העובדים לפני הרכישה וגם לאחר מכן (ראה עדותה : בעמ' 52 לפרוטוקול ש': 12-16), וכאשר נשאלה על ידי בית הדין, אם כך, מה היה תפקידה שלה בשלב זה, השיבה באלו המילים:

"לשאלת בית הדין - מה היה התפקיד שלי בשלב הזה, אני משיבה שהתפקיד שלי היה להיות בעלת מניות ובעלת החברה, בעלת עסק" (ראה: בעמ' 52 לפרוטוקול ש' 24-25).

90. אלא שבאמור לעיל לא סגי. במסגרת ההליך שלפנינו הוצג לפנינו כתב התחייבות של נטלי כלפי מר פנחס מיום 22.7.08, לפיו מיד לאחר העברת כל המניות לרשותה, היא תהיה אחראית כלפי כל התשלומים לצדדים שלישיים (מוצג ת/5). המסמך נחתם בחתימה ידנית, כאשר כבעלת החתימה הודפסו המילים: "קניגשטיין נטלי".

כאשר נשאלה נטלי אם החתימה על מסמך זה היא שלה, השיבה באלו המילים:

"אני לא מזהה לא את המסמך ולא את החתימה הזאת. זו לא החתימה שלי. היא דומה אבל היא לא החתימה שלי" (ראה: בעמ' 75 לפרוטוקול ש': 8-9).

לעומת זאת, כאשר נשאל ארז בחקירתו הנגדית לפנינו, ביחס לחתימה על מסמך זה, הוא השיב:

"ש. בעניין המסמך מיום 22.7.08 שניתן ליעקב פנחס, נטעלי אמרה שזו לא חתימתה. אתה מזהה את החתימה או מכיר אותה?

ת. לדעתי נטעלי טועה, זו חתימתה. אבל המסמך הזה לקוח מתוך תיק מכפר סבא, כחלק מהמסמכים שהוגשו על מנת להראות שיעקב פנחס לא עמד בהסכם, ודבר זה היה צריך להיות בעקבות הסכם שהוא אמור היה לחתום עליו ולא חתם, הדבר הזה לא יצא אל הפועל ונדחה בכמה חודשים. ועל זה מתנהל המשפט בכפר סבא" (ראה: בעמ' 80 לפרוטוקול ש': 6-11).

91. הנה כי כן, מתברר כי מי שאמורה להיות בעלת המניות שרכשה את מניות הנתבעת ולקחה על עצמה התחייבויות כספיות משמעותיות, לא יודעת מי חתם על אותן התחייבויות ואף אינה מזהה את המסמך שבו נטלה על עצמה את אותן התחייבויות.

ודוק, תמונה דומה הצטיירה גם מדבריה של נטלי ביחס להסכם שנחתם עם גב' שחר. כך, כאשר נשאלה נטלי אם חתמה על ההסכם עם מיה שחר, השיבה:

"אני לא יודעת אם אני חתמתי או אפשרתי לארז לחתום בשמי כי כל נושא המשא ומתן עם מאיה התנהל מולו"(ראה: בעמ' 53 לפרוטוקול ש': 17-19) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

בהמשך חקירתה הנגדית בישיבת ההוכחות הבאה, תיקנה את הדברים והעידה:

"ש. את ניהלת את המו"מ עם מיה שחר?

ת. לא. הוא נוהל ע"י ארז. אבל אני הייתי מעורבת במשא ומתן, אבל מי שיותר קידם וניהל את זה היה ארז". (ראה: בעמ' 69 לפרוטוקול ש': 28-29) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

מכל מקום, כפי שנזכר לעיל, כשנשאלה לאחר מכן, מי חתם על ההסכם עם מיה שחר, השיבה כי אינה זוכרת.

כך גם, כשנשאלה נטלי האם זה נכון שארז נתן למאיה שחר שטר חוב על סך 100,000 ₪, השיבה שאינה זוכרת (ראה עדותה: בעמ' 53 לפרוטוקול ש': 23-25), ולאחר מכן כשנשאלה למה שארז ייתן שטר חוב לטובת החברה, השיבה:

"אם זכור לי, את שטר החוב הזה לא ידעתי עליו. זה נודע לי אני חושבת אולי רק יותר מאוחר"(ראה: בעמ' 70 לפרוטוקול ש': 16-19).

וכאשר נשאלה לגבי ההסכם עצמו, השיבה תשובה מבולבלת, שאינה עולה בקנה אחד עם מי שלמצער היתה מעורבת באותו משא ומתן:

"ש. בהסכם זה שהצגתי לך, שאמרת שזו לא חתימתך, מוזכר שטר החוב. מתשובתך אני מבין שבאותו שלב לא ראית את ההסכם הזה?

ת. באמת קשה לי לזכור, יש לי בעיית זיכרון. אני זוכרת דברים מהילדות, אבל לא כל כך הרבה דברים. אני זוכרת שפגשתי את מיה והראיתי לה את הגלידריה אבל כל הנושא של המו"מ איפשרתי לארז לנהל את זה.

ש. אני מניח שהדרישה לשטר חוב היתה דרישה של מיה?

ת. בנושא של שטר החוב לא הייתי מעורה.

ש. היא לא ביקשה ממך איזה שהוא ביטחון, היא לא העלתה את זה בשיחות איתך?

ת. אני לא זוכרת שהיא ביקשה את זה ממני.

ש. כשדיברת עם מיה, או כשארז דיבר עם מיה, עדכנתם אותה שבכלל אין לך עדיין זכות חתימה בחברה?

ת. אני לא זוכרת את השלב הזה.

ש. הרי בתצהיר שלך כתוב שמ-1.6 בעצם קיבלת את מינוי המנהלת ושאז יעקב פנחס כבר לא היה המנהל?

ת אני לא זוכרת מתי מיה נכנסה לתמונה. לא זוכרת באיזה תאריך זה היה בדיוק, לכן אני לא יכולה לענות על זה.

ש. אם אגיד לך ששטר החוב נחתם ב-14.4.08, האם זה עוזר לך לזכור?

ת. אני לא זוכרת" (ראה: בעמ' 70 לפרוטוקול ש': 18 עד עמ' 71 ש': 2).

92. ניתן לסכם עד כאן, כי לא רק שארז נוהג מנהג בעלים בנתבעת (שנרכשה לכאורה על ידי נטלי), אלא שלנטלי אין כל מושג לגבי ההתקשרויות וההתחייבויות של הנתבעת, לרבות אלו שלכאורה נחזות להיות בשמה ושעליהן היא חתומה.

93. דא עקא שבאמור לעיל סגי, שכן במסגרת ההליך לפנינו, התברר שארז חתם גם על מסמכים נוספים כבעלים.

כך, בהסכם שנחתם בין הנתבעת למר אורן מגידיס מיום 1.12.09 (הוגש וסומן ת/2), הוסכם שמר מגידיס יפעיל אולם אירועים במתחם שבחזקת החברה. על ההסכם חתומים ארז ונטלי כערבים לקיום ההתחייבויות שבהסכם (ראה עדותה של נטלי: בעמ' 73 לפרוטוקול ש': 11-13).

כאשר נשאל ארז לעניין חתימתו זו, השיב כדלקמן:

"ש. לגבי ההסכם של מגידיס - האם זה נכון שכאשר אתה בכתב הערבות של ההסכם עם מגידיס כותב שאתה בעל המניות של החברה, אתה לא באמת היית בעל המניות של החברה?

ת. נכון, לא הייתי בעל המניות של החברה" ראה עדותו: בעמ' 81 לפרוטוקול ש' 7-9).

חתימתו של ארז על כבעל מניות, כשהוא יודע שאינו כזה, מלבד היותה מעשה רמיה, תומכת אף היא בטענת התובעים לפיה ארז הציג עצמו כבעלי העסק לא רק אל מול העובדים, אלא גם מול גורמים שלישיים.

94. ראיה נוספת למעמדו של ארז בחברה, היא חקירה שהתקיימה בעיריית חדרה בשל כתב אישום נגד הנתבעת על הפעלת המסעדה ללא רישיון עסק.

בחקירתו הנגדית בעניין זה, ניסה ארז פעם נוספת להצניע את חלקו וטען שהוא רק הצטרף לנטלי שזומנה לחקירה, וכי כל החתימות על מסמכי החקירה הן של נטלי:

"ש. לגבי החקירה בעיריית חדרה בעניין רישוי עסקים - מדוע אתה נחקרת בעיריה?

ת. כרגיל עורך הדין לא מדייק, מי שהוזמן לחקירה זו נטעלי, אני ניגשתי עם נטעלי לאגף ההנדסה והצטרפתי לחקירה והתעקשתי להיות איתה בתוכו והם הסכימו. כלומר שנינו היינו בחקירה. כל החתימות פה מהחקירה הן של נטעלי. יש פה משהו שכתוב "המעיד ארז קניגשטיין בשם נטלי". לכל אורך הדרך אני בכל דבר ליוויתי אותה. וגם כתוב פה: "במידה ומדובר בחברה מי המנהלים" ונאמר שנטלי קניגשטיין. זו לא היתה חקירה שמישהו מעלים משהו" (ראה: בעמ' 80 לפרוטוקול ש': 31 עד עמ' 81 ש': 6).

לעומת דבריו אלו של ארז, נטלי לא זכרה את החקירה וגם לא זכרה שארז נכח בה ונחקר בשמה:

"ש. למה מי שהגיע למחלקת רישוי עסקים בעיריה ומסר גרסה, זה לא את כבעלים ומנהלת של החברה, אלא ארז?

ת. אני נזכרת עכשיו, שהרבה פעמים הייתי בהמון פגישות, בעיריה, במשטרה, בכיבוי אש, בשביל לקבל רישיון עסק.

כשבית הדין מבהיר לי את השאלה - אני משיבה שאני לא יודעת למה ארז נחקר ואני גם לא זוכרת שארז נחקר" (ראה: בעמ' 76 לפרוטוקול ש': 28 עד עמ' 77 ש': 4).

95. בנוסף לראיות כאמור, נטלי אישרה בעדותה לפנינו כי היוזמה לרכוש את החברה היתה של הלל, וכי הוא הניע אותה ואת ארז לרכוש את המסעדה (ראה עדותה: בעמ' 50 לפרוטוקול ש' 1-3). עוד הבהירה כי המימון לרכישת המסעדה על ידיה נעשה באמצעות הלוואות בסך 700,000 ₪, וכי למצער אחת מהמלווים היא אחותם של ארז והלל (ראה עדותה: בעמ' 50 לפרוטוקול ש' 8-15).

כך גם העידה נטלי שהיא הסתמכה על ארז והלל בכל עניין רכישת המקום, ובמילותיה:

".... ידעתי שיש שם את הילל שיודע להפעיל את המסעדה וידעתי שיהיה את ארז לצידי כיד ימיני שיעזור לי גם להפעיל ובכל מה שאצטרך" (ראה: בעמ' 70 לפרוטוקול ש': 10-12).

ודוק, לא רק בנוגע לרכישת המסעדות אישרה נטלי שהסתמכה על ארז והלל, אלא אף ביחס לניהולן סמכה עליהם. עוד העידה כי ביחס לעובדים היא נעזרה בהלל וארז (ראה עדותה: בעמ' 52 לפרוטוקול ש' 21-24) וגם ביחס לספקים ולקוחות העידה כי בתחילה ארז היה יד ימינה, ולאחר חצי שנה הוא לקח על עצמו את תפקיד השיווק והפרסום (ראה בעמ' 56 ש' 12- 18).

לא זו אף זו. לדבריה היא אפילו לא נכחה באותה ישיבה שנטען כי ארז והלל קיימו ובה הודיעו על היותה הבעלים החדשים של המסעדות (ראה עדותה: בעמ' 52 לפרוטוקול ש' 26-28), באופן המעורר תהיה כיצד זה הבעלים החדש של חברה לא יהיה נוכח בפגישה כה משמעותית לחברה, ולא יהיה זה שלמצער יודיע לעובדים על היותו הבעלים החדש.

96. על האמור לעיל נוסיף, כי באשר להלל, העידה נטלי בישיבה הראשונה בה נחקרה בחקירה נגדית, כי עוד בתקופת בעלותו של מר פנחס, הלל הוא שניהל את המסעדה בפועל, וכך זה המשיך גם לאחר שהיא רכשה את החברה (ראה עדותה: בעמ' 52 לפרוטוקול ש' 12-16). לעומת זאת, בחקירתה השניה, הצניעה את תפקידו וטענה כי הלל היה רק אחראי משמרת, ובדומה לויקטור, חתם על חשבוניות והתנהל מול ספקים, הגם שאישרה שויקטור לא חתם על חשבוניות של שיפוצים, בעוד שהלל כן (ראה עדותה: בעמ' 75 לפרוטוקול ש' 24-31). כמו כן אישרה נטלי כי כתובתו של הלל נרשמה, ככתובתה של החברה בחשבונית מיום 5.1.09 עבור רכישת מגבר למסעדה והצעת המחיר הופנתה להלל ואושרה על ידי ארז (ראה בעמ' 77 לפרוטוקול ש' 8-14).

97. הנה כי כן, והגם שארז והלל ביקשו להציג עצמם כדמויות משניות לעומת נטלי, שהיא בעלת תפקיד מרכזי כבעלת מניות יחידה בחברה והדירקטורית היחידה - ממכלול הראיות שהוצגו לפנינו התבררה תמונה שונה בתכלית, ולפיה ארז היה הרוח החיה בניהול ענייני המסעדות, ניהל את ענייני החברה הלכה למעשה, לקח התחייבות בשמה ואף הציג עצמו כלפי אחרים כבעליה. הלל, גם אם לא היה שחקן ראשי, היה שותף מלא לארז בניהול ענייני החברה, ולמעשה היה היוזם לכל המהלך של רכישת הנתבעת.

ודוק, אין להבין מדברינו שבמהלכם הרגיל של עסקים, לא ייתכן מצב שבו בעלים של חברה, יפקיד את הניהול של החברה בידי אחרים, אלא שלא זו התמונה שהתבררה לפנינו.

נטלי נזכיר, היתה חסרת כל ניסיון בתחום ואף חסרת כל ממון כשרכשה את החברה. גם לאחר מכן, לא רק שכבעלת מניות ומנהלת יחידה בחברה, נטלי לא הפגינה שום בכירות או סמכות, לא כל שכן כלפי ארז או הלל, ולא רק שלא קיבלה החלטות עקרוניות לגבי החברה, אלא שמתוך מכלול הראיות ועדותה המבולבלת של נטלי בפרט, התברר שלא היה לה מושג בענייני החברה, ואם תמצי לומר אף לא נראה כי היה לה עניין בהם.

בסוף כל הסופות, מתקבל הרושם שתפקידה היחיד של נטלי בחברה התמצה בעצם רישומה כבעלת מניות יחידה בחברה והדירקטורית היחידה בה.

98. התנהלות זו של הנתבעים, מקבלת משנה תוקף וחומרה, לנוכח העובדה שבמועדים כאמור לעיל, ארז והלל היו מצויים בהליכי פשיטת רגל, כך שלא יכלו להצדיק רכישת החברה על ידם בהיקף של מאות אלפי שקלים, מבלי לסכן את ההגנה שהליכי פשיטת הרגל העניקו להם. זאת, שעה שנטלי כבר קיבלה הפטר במסגרת הליכי פשיטת הרגל בהם נקטה, דבר שמסביר מדוע הוענק לה ה"תפקיד" של רישומה כבעלת מניות ודירקטורית יחידה בחברה, זאת בשעה שארז והלל עושים ככל יכולתם (גם אם לא בהצלחה, מבואר לעיל) להצניע את מעמדם האמיתי בחברה.

עד כאן דיוננו לגבי התשתית העובדתית שנפרשה לפנינו, ומשאלו קביעותינו, נפנה להלן לדון בטענותיהם ההדדיות של הצדדים לגופן.

99. אשר לטענת הנתבעים כי את התביעה היה על התובעים להגיש כנגד מר פנחס, ולא כנגדם, הרי שכאמור, דחינו טענה זו במסגרת דיוננו לעיל בתביעותיהם הפרטניות של התובעים.

על כך נוסיף כי הואיל והוכח לפנינו כאמור, שממילא רוב ההפרות נשוא תביעותיהם של התובעים התגבשו בתקופה שבה הנתבעים הפעילו הלכה למעשה את הנתבעת, אין על פני הדברים מניעה להגשת התביעה כנגדם. שאלה נפרדת היא הוכחת עילת תביעה לחיובם באופן אישי, ועל כך יידון להלן בהמשך.

100. הוא הדין גם באשר לטענם של הנתבעים, לפיה היה על הנתבעים להגיש הוכחת חוב למפרק החברה ולהיפרע זכויותיהם מהמוסד לביטוח לאומי, ולא להגיש תביעה כנגדם.

אכן, התובעים זכאים להגיש תביעת חוב למפרק הנתבעת, אך אין בכך כדי לשלול את זכותם לתבוע את הנתבעים באופן אישי בבית דין זה.

בהקשר לכך נפסק שככלל צו הפירוק מעכב את הליכים כנגד החברה אך אינו מעכב הליכים כנגד בעלי מניותיה (או נושאי משרה או צדדים אחרים הקשורים אליה) באופן אישי [ראה: ע"ע (ארצי) 9912-04-14 אולגה פטרמן - רימדן בע"מ (פסה"ד מיום 29/9/16) והאסמכתאות שנזכרו שם]. הנתבעים לא הצביעו על נסיבות שיצדיקו לחרוג מהכלל האמור, ועל כן אין בידינו לשעות אף לטענתם זו של הנתבעים.

101. משאלו קביעותינו, נפנה להלן לדון בעילות התביעה האישיות של התובעים כנגד הנתבעים לגופן, ותחילה לעילת הרמת המסך כנטען על ידי התובעים.

העתירה להרמת מסך כלפי הנתבעים

102. לטענת התובעים, במקרה זה, יש להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת כלפי הנתבעים 2-4, ולחייבם באופן אישי בחובות הנתבעת כלפי התובעים.

לטענתם, הנתבעים 2-4 עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות, ובאישיות הנפרדת של החברה הן ביחס לנושי החברה והן בנטילת סיכונים בלתי סבירים.

לדבריהם, שיתוף הפעולה שבין נתבעים 2-4 נועד מלכתחילה לצרכי מרמה, שעה שחרף העובדה שנטלי הוצגה כבעלת החברה, הרי שמי שהיו לאמיתו של דבר בעלי החברה, הם הלל וארז, ועל פיהם יישק דבר. לדבריהם, גם רכישת החברה לא נעשתה על ידי נטלי, שלא היה לה כל ניסיון וידע קודם בתחום המסעדנות, אלא הרוכשים האמתיים, כמו גם המנהלים האמיתיים שלה היו למעשה ארז והלל. נטלי לטענתם, שימשה כ"אשת קש" עבור ארז והלל שלא יכלו לשמש כבעלי חברה או דירקטורים בחברה עקב הליכי פשיטת הרגל בעניינם נכון לאותו מועד, ודבר זה כשלעצמו מהווה שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

מכל מקום, לטענתם, בכל תקופת עבודתם בנתבעת הם האמינו שהלל וארז הם הבעלים של החברה, וכלל לא ידעו שנטלי רשומה כבעלת החברה באופן פורמאלי. התנהלותם של ארז והלל חמורה במיוחד הואיל וידעו שלא יוכלו להיתבע על מעשיהם.

מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי התנהלות הנתבעים גם כלפי נושים אחרים, מלמדת על שימוש לרעה במסך ההתאגדות, וכי עצם העבודה שהנתבעים מוליכים את התובעים בכחש במשך שנים מבלי לשלם להם את זכויותיהם, ללא סיבה, די בה כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות כלפיהם וחיובם בחובות החברה.

103. מנגד לטענת הנתבעים, באשר לעילה זו, כלל יסוד בדיני החברות הוא האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ומכל מקום דוקטרינת הרמת מסך מוחלת על בעלי המניות בלבד, וארז והלל אינם בעלי מניות. יתרה מכך, הרמת מסך נעשית כנגד בעל מניות והטלת חובה אישית על אורגן, נעשים במשורה, ולא כל ניהול רשלני של חברה יביא לתוצאה של הרמת מסך, כאשר המקרה שבנדון אינו מצדיק הרמת מסך או הטלת אחריות אישית.

לדבריהם, החברה הוקמה כדין, פעולתה היתה פעולה לגיטימית, והיא היתה פעילה במשך עשר שנים עד שהגיעה לפירוק. לדבריהם, לא הוכחה הפרת חובת תום הלב כלפי התובעים, מה גם ששכרם של התובעים שולם בזמן והונפקו להם תלושי שכר.

מוסיפים הנתבעים וטוענים כי לא הוכח שהחברה הוקמה על מנת להתחמק מנושים או למטרה פסולה אחרת, וכי אילו רצו הנתבעים להונות נושים וספקים היו מקימים חברה חדשה, ולא מעבירים מניות של אותה חברה; לא הוכח שהחברה פעלה בהחבא או הציגה מצגי שווא; כך גם לא הוכח שנטלי פעלה לערבוב נכסיה עם נכסי החברה.

אשר לטענת התובעים לפיה נטלי לא היתה הבעלים האמיתיים של החברה, טוענים הנתבעים כי טענה זו לא הוכחה, ואין בסיס לסברת התובעים כי נטלי היתה "אשת קש".

104. אכן, כטענת הנתבעים, נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה, שהיא יציר המשפט, וכי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו [ראה: דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז 350].

דא עקא שלצד עקרון זה, התפתחה, תחילה בפסיקה ולאחר מכן עוגנה בחוק, הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו [ראה: ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353)].

לעניין זה, מונה סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקן בתיקון 3 לחוק, את המקרים בהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות של החברה, כדלקמן:

"(א)

(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

(ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה"

105. הנה כי כן, בהתאם להוראות החוק, כפי שתוקן בתיקון 3 לחוק, הרמת מסך ההתאגדות של החברה יכול שיעשה רק כנגד בעל מניות, ובענייננו כאמור, ארז והלל לא היו ואינם בעלי מניות בחברה.

דא עקא, שלעניין זה נטען על ידי התובעים בסיכומיהם, כי הפסיקה כבר הכירה במצבים שבהם ניתן להרים את מסך החברה גם כלפי מי שאיננו בעל מניות רשום, מתוך הכרה בקיומם של מצבים, דוגמת המקרה שלפנינו, שבהם בעל המניות הרשום איננו אלא איש קש, בעוד בעל המניות האמיתי נהנה מהריחוק מן החברה, וכי בצד האפשרות להטיל על איש הקש חבות מכוח הדוקטרינה של הרמת מסך, ניתן להרים את המסך גם ביחס לבעל המניות האמיתי, מתוך קביעה שהדיבור "בעל מניות" בסעיף 9 לחוק החברות איננו מונע קביעה כי "בעל המניות" הוא איננו מי שרשום כבעל המניות, אף כי הוא ורק הוא בעליהן בפועל. התובעים הפנו לעניין זה לפסק הדין בת"א 36333/07 (שלום קריות) ש.ח. ציפוי אלחלד (2000) בע"מ נ' חמדאן ואח', כפי שאושר על ידי בית המשפט המחוזי בתיק ע"א 4647-11-08.

106. אין ידינו לקבל את טענתם זו של התובעים, בעניין חמדאן לעיל, דובר בהרמת מסך לפי סעיף 6(ב), היינו ייחוס "זכות או חובה של בעל מניה לחברה, או זכות של החברה לבעל מניה בה", וזאת על רקע טענת החברה באותו מקרה כי הנתבע פעל בחריגה מסמכות ועל כן פעולותיו אינן מחייבות אותה.

בית המשפט קבע באותו מקרה כי פעילותה הכלכלית של החברה הינה מסווה לפעילות כלכלית של הנתבע, ועל כן התקיימו התנאים להרמת מסך ו"מכאן שיש לראות פעולותיו כמחייבות את החברה".

מעבר לכך לא מצאנו כל תימוכין משפטיים לסברת התובעים, וגם התובעים לא הציגו אסמכתאות בהן נקבע כי ניתן להרים את מסך ההתאגדות של החברה, אף במקרה ההפוך לפי סעיף 6(א) לחוק, העוסק בייחוס חוב של החברה לבעל המניות שבה, כלפי מי שאינו בעל המניות בחברה.

107. משאלו הם פני הדברים, אין זאת אלא שנותרה לפנינו הוראת סעיף 6(א) לחוק, הקובעת כאמור כי הרמת מסך אפשרית רק כלפי בעל המניות בחברה, על כן אנו דוחים עתירה זו ככל שהיא מכוונת לארז והלל.

אי לכך, נפנה להלן לדון בטענה זו של התובעים כלפי נטלי, שהיא כאמור בעלת המניות היחידה בחברה.

108. אשר למיוחד למערכת יחסי העבודה, נשוא דיוננו - הרי שבדונו בסוגיית הרמת מסך במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה, לבין עובדיה, וקבע כי מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד, וכי מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד [ראה: ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [88], 34; ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' (פסה"ד מיום 17.12.2002)].

עמד על כך בית הדין הארצי לעבודה, בעניין יהודית זילברשטיין לעיל, באלו המילים:

"בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. ... העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת.

...

לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו." [ראה: פסקאות 15 ו-23 לפסה"ד; וכן ע"ע 150/07 ח.א. בוני חיפה – עאמר חורי (מיום 26/8/08)].

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ – ריאד עבדל רחמן, עבודה ארצי, כרך לג [63], 38 וכן בע"ע 1137/02 יולס אדיר – החברה לפתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [94], 35, ויפים לעניינו דברים שנפסקו בע"ע 1192/02 חב' סברס לעיל, כדלקמן:

"המערערים 2 - 3 הפעילו עסק של מסעדה באמצעות חברה. החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן".

כך גם נפסק בעניין ע"ע 1170/00 מרים פרידמן לעיל, כי:

"מצטיירת בפנינו תמונה של מעסיק שהיא חברה משפחתית המנהלת את עסקיה תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד. רכוש החברה וכספיה עוברים לבעלי עניין, תשלומי החברה משולמים ממקורות חיצוניים לחברה, החברה מתפרקת אט אט מנכסיה ובעלי העניין מנהלים, במקביל, עסקים המתחרים בה. ומעבר לכל זה - וחמור במיוחד- קיים גילוי מובהק של חוסר תום לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקת מרישומי רשם החברות בשל אי תשלום אגרה, כל זאת מבלי שנעשה נסיון- ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהיתה העובדת שלה. יותר מכך, העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה. טענותיהם של המשיבים 3 - 5 כי אין להם כסף לתשלום אגרות החברה נשמעו לנו מן הפה ולחוץ. אכן, בעניינה של המערערת פעלו המשיבים 3 - 5 תוך עצימת עיניים ואטימות לב מובהקים. כל אלה - קל וחומר בהצטברותם יחדיו - מצדיקים להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיבים 3 5- באופן אישי בחובות המשיבה מס' 1 כלפי המערערת" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

וכך גם בהתייחסו לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר אושר על ידו, קבע בית הדין הארצי בעניין ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ נ' דליה ברגר (פסה"ד מיום 14/10/09) כדלקמן:

"בית הדין קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות נגד אלי ויעקב. על פי קביעת בית הדין, לא הוכח שהשניים פעלו לעירוב נכסי החברה או להברחתם למטרות תרמית והונאה. עם זאת, בית הדין מצא כי למרות שהם היו מודעים למצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה בשנותיה האחרונות, הם המשיכו להפעילה תוך התעלמות מן הקושי בתשלום התחייבויותיהם לעובדי החברה. בכך שנמנעו מלפעול לפירוק החברה, מנעו מן העובדת אפשרות לקבל חלק מזכויותיה באמצעות המוסד לביטוח לאומי"

זאת ועוד, בע"ע 129/10 אופיר זוננשיין – G.S.S. ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח', (מיום 1/11/11) חזר בית הדין הארצי ועמד על עקרון תום הלב וחובת האמון המוגברת העומדים ביסוד יחסי המעסיק עם עובדיו, ועל השפעתם על פירוש הוראות החוק בדבר הרמת מסך ההתאגדות ואופן ישומן, לרבות לאחר תיקון סעיף 6 לחוק החברות. בית הדין קבע כי חובת תום הלב מחייבת את המעסיק, בין השאר, לבחון את מידת יכולתו הצפויה לעמוד בפירעון התחייבויותיו כלפי עובדיו. ככל שהפרט הפועל בשם התאגיד יודע כי קיים חשש משמעותי שהתאגיד לא יוכל לקיים את התחייבויותיו כלפי העובדים, עליו להימנע מלהעסיקם, וכך נקבע:

"משיקולי מדיניות משפטית ראויה, אין להשלים עם מצב בו חברה, ובמיוחד חברה משפחתית, אשר נקלעת לקשיים כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר לאורך מספר חודשים, ובעלי המניות ונושאי התפקידים יסתתרו מאחורי מסך ההתאגדות ויכפרו בחבותם האישית לתשלום זכויותיו של העובד. כאשר מעביד יודע שאין ביכולתו לשלם לעובד את שכרו או זכויותיו הסוציאליות, אין מקום להמשיך את העסקתו. על פי רוח הפסיקה וההלכה כפי שצוטטה לעיל, חובת הנאמנות ותום הלב ביחסי העבודה מחייבת להתאים את העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה. במקרה כפי שנדון בפנינו, הגורם שעמד מאחורי החברה ידע שהחברה לא תוכל לשלם שכר למערער והמשיך לפעול בחברה ולהעסיק את המערער בלי ששולם לו שכר וזכויות סוציאליות. אין בידינו לתת הכשר להתנהלות מעין זו.

העובד אינו שותפו העסקי של המעסיק כמו שאינו משתתף ברווחיו, ואין הוא צריך לשאת על גבו את הפסדיו ולהסכים להמשיך לעבוד ללא שכר עד שמצבו של המעסיק ישתפר. ומשום כך אין לאפשר למעסיק, שיודע כי מצבו הכלכלי כה גרוע באופן שאינו יכול לשלם לעובד שכר לאורך זמן, להמשיך ולהעסיקו בידיעה כי החברה היא המעסיקה ובעלי המניות פטורים מכל אחריות. התנהלות כזו בנסיבות אלה מהווה ניצול של אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, באופן המצדיק – לפי החוק והפסיקה – את הרמת מסך ההתאגדות".

109. הנה כי כן, במובחן מהדין הכללי בסוגית הרמת מסך ההתאגדות, במסגרת משפט העבודה הושם הדגש על אחריותו המוגברת וחובות האמון המיוחדות שחב בעל החברה כלפי עובדיו, ועל התוצאה הנובעת מהפרתן, היינו הותרת העובד בפני "שוקת שבורה" עת החברה חדלה מפעילות ואינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי העובד מבלי שהובטח כי העובד יוכל להיפרע את זכויותיו.

110. כפי שפירטנו לעיל, במקרה זה התבררו לפנינו נסיבות יוצאת דופן של התנהלות הנתבעים בניהול והפעלת החברה, תוך שארז והלל מסתתרים מאחורי גבה של נטלי, אשר לא שוכנענו כי היה לה מושג כלשהו בענייני החברה.

לכאורה ה"אשם" והאחריות המיידית להפרות הנובעות מהתנהלות זו רובץ לפתחם של ארז והלל, אך יש לזכור כי נטלי שיתפה פעולה עם ארז והלל ביצירת אותו מצג, ולא טענה בשום שלב כי נוצלה לרעה על ידם או שלא הבינה מה קורה. להיפך, גם במסגרת ההליך שלפנינו, עשתה נטלי ככל יכולתה להציג עצמה כמי שהיתה הבעלים האמיתיים, הלכה למעשה של החברה, וכמי שמצויה בניהולה.

בנסיבות אלו, נטלי איננה יכולה ל"רחוץ בניקיון כפיה" ולהתנער מאחריותה כלפי עובדי הנתבעת. נזכיר עוד, כי נכון לאותה עת, ארז והלל היו פושטי רגל, ואילו נטלי כפי שהעידה על עצמה היתה אף היא חסרת אמצעים, עת החליטה לשיטתה להקים את החברה, כך שידעה כי עובדי החברה לא יוכלו להיפרע את זכויותיהם ממי מהנתבעים, אם וככל שהחברה לא תעמוד בתשלומם.

בסופו של יום, החברה אכן לא יכלה לעמוד בתשלום זכויותיהם של התובעים (גם אלו שלא היו במחלוקת), והתובעים הועמדו בפני "שוקת שבורה", עת נטלי מתעלמת מזכויותיהם, מגלה אדישות ואטימות כלפיהן ולא עושה דבר כדי לסייע במימושן, תוך הסתמכות על כך שמסך ההתאגדות ישמש לה עצמה כמחסה.

בהתנהלותה כאמור, על רקע מכלול הנסיבות שהתבררו לפנינו כמפורט לעיל, אין זאת אלא שנטלי הפרה בצורה בוטה את חובות האמון המיוחדות החלות עליה כבעלת החברה, כלפי עובדי החברה.

על התנהלות מסוג זה בדיוק קבע בית הדין הארצי לעבודה כי היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה, וכי אין זה מן הראוי שאחריותם של בעלי המניות תיעצר למרגלות מסך ההתאגדות של החברה.

111. אשר על כן, נחה דעתנו כי זהו אחד מאותם מקרים בהם מוצדק על פי הפסיקה שדנה במישור יחסי העבודה, להרים את מסך ההתאגדות מעל החברה, תוך חיובה של נטלי בחובותיה כלפי התובעים.

יחד עם זאת, בכל הנוגע להיקף החובות שלגביהם יורם מסך ההתאגדות של החברה, ראינו לנכון להבחין בין הסכומים שפסקנו.

כפי שביארנו לעיל, הזכויות בגין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ופדיון דמי הבראה לשתי שנות העבודה האחרונות, הן מסוג הזכויות שמתגבשות עם סיום יחסי העבודה, כך שלגביהן, היתה מוטלת על נטלי אחריות מוגברת כלפי עובדי החברה לוודא כי החברה תוכל לעמוד בפירעונם, אם יתקיימו הנסיבות המצדיקות תשלומן, וזאת כבר בשלב שבו לשיטתה החליטה לרכוש, גם אם חלק ממניות החברה.

שונים הם עם זאת פני הדברים בכל הנוגע לתביעתו של ויקטור לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות ומנוחה שבועית. רובה ככולה של עילה זו, התגבשה עוד לפני רכישת החברה ואף לפני כניסתה של נטלי לתמונה. יתרה מכך, לא הוכח שהדרישה לתשלום גמול זה הועלתה על ידי ויקטור קודם להגשת תביעה זו, כך שלא ניתן היה לצפות מנטלי שתיקח אותה בחשבון, בעת שנטלה עליה את האחריות על החברה.

112. משאלו הם פני הדברים, והגם שמצאנו כי זהו אחד מאותם מקרים בהם ראוי להרים את מסך ההתאגדות מעל החברה כלפי נטלי – אנו סבורים כי יש לעשות כן באופן חלקי וזאת בהתייחס רק לאותן זכויות שלגביהן שוכנענו כאמור כי נטלי הפרה את חובות האמון המוגברות החלות עליה כלפי התובעים.

113. אי לכך, אנו מורים על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת תוך חיובה של נטלי בתשלום הסכומים שפסקנו כי מגיעים למחמוד בגין פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה, ובתשלום הסכומים שפסקנו כי מגיעים לויקטור בגין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, שכר חודש יוני 08', פדיון חופשה ודמי הבראה.

העתירה לחיוב ארז והלל באחריות אישית

114. מוסיפים התובעים וטוענים, כי לחלופין לדוקטרינה של "הרמת מסך", ובצידה התפתחה בפסיקה דוקטרינה בדבר חיוב אישי של אורגן בחברה שלא על דרך של הרמת מסך, בשל התנהלות קלוקלת כלפי הנושה. לטענתם, הואיל וארז והלל שימשו לא רק מנהלי מסעדה אלא גם כ"מנהלים כלליים" בחברה שעיסוקה היחיד היה הפעלת המסעדות נשוא התביעה, הרי שהם מהווים חלק מ"האורגנים של החברה", כמשמעם בסעיף 46 לחוק החברות. בתור שכאלה ובתור מי ששימשו בפועל כמנהלי החברה, חלה עליהם חובה לפעול כלפי התובעים כעובדי החברה בתום לב, ובניהול ראוי והוגן של החברה.

דא עקא, שבפועל ארז והלל הפרו כל חובה כלפי התובעים כעובדי החברה, ונהגו כלפיהם בשרירות לב, תוך פגיעה קשה בזכויותיהם כעובדים, תוך השפלתם ופגיעה בכבודם, ומתוך גישה אדנותית של "אני ואפסי עוד". כך גם הציגו השניים מצג כוזב כלפי התובעים לפיו הם כביכול בעלי החברה, עשו בחברה ובעובדיה כבשלהם, ואף התריסו כלפי התובעים העובדים את מעמדם זה, והכל בידיעה גמורה שבבוא העת לא יידרשו לתת את הדין על מעשיהם, ונטלי תעמוד כחוצץ בינם לבין נושי הנתבעת ועובדיה.

לטענת התובעים, התנהלות זו מהווה הפרה בוטה של חובתם הישירה של הנתבעים לא רק כבעלים בפועל, אלא גם ובעיקר כמנהלים כלליים שלה, תפקיד ומעמד שאיננו תלוי ברישום, ועל כן, יש לחייבם באופן אישי בחובות החברה כלפי התובעים.

115. מנגד לטענת הנתבעים ובנוסף לטענותיהם לעיל בעניין הרמת מסך, על מנת לחייבם באופן אישי, יש להוכיח תחילה את חבותה של החברה בתשלום זכויותיהם; בנוסף עליהם להוכיח כי מי שרשום כבעלים או מנהל בחברה, איננו כזה, וזאת לא נעשה.

לטענתם, הרישום ברשם החברות הוא רישום סטטוטורי, ועל כן מוטל על התובעים נטל הוכחה להוכיח שאינו אמין.

116. סעיף 46 לחוק החברות, קובע מי יחשב אורגן של החברה, כדלקמן:

"האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בענין פלוני כפעולת החברה לאותו ענין."

ודוק, הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, היא היפוכה של דוקטרינת "הרמת מסך" ההתאגדות. "הרמת מסך" ההתאגדות, משמעה התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ואילו הטלת אחריות אישית, משמעה הטלת אחריות על נושאי משרה בחברה מבלי לפגוע באישיות המשפטית הנפרדת של החברה.

השאלה האם ניתן לחייב אורגן בחברה מכח אחריותו האישית, נדונה לאחרונה בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (פסה"ד מיום 22.01.2015).

בפסק דין זה סקר בית המשפט העליון (מפי השופט דנציגר בדעת רוב) באופן מקיף את סוגיית החיוב האישי של אורגן בחברה והתפתחות ההלכה בסוגיה זו, ובכלל זה אבחן בין החיוב האישי של אורגן בחברה מכח דיני הנזיקין, לבין חיובו מכח דיני החוזים.

אשר להטלת אחריות אישית מכח דיני החוזים, נפסק:

"לצד זה התפתח בפסיקת בית משפט זה מסלול נוסף, אותו ניתן לכנות "המסלול החוזי" – ואולי יהיה זה מדויק יותר לכנותו "מסלול תום הלב" – שבמסגרתו נקבע כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב בטרם כריתת החוזה בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים אינה חלה רק על החברה אלא חלה גם על האורגן המנהל את המשא ומתן בשם החברה, וכי הפרת חובה זו עשויה להביא בנסיבות מסוימות להטלת אחריות אישית על האורגן לפצות את הצד הנפגע [ראו למשל: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 729-726 (1994); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)]".עם זאת, הודגש "כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" [השופט א'מצא בע"א10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (2003) (להלן: עניין מכנס)].

עם זאת, הודגש בפסיקה כי מעת שנכרת חוזה בין צד שלישי לבין החברה, הרי שככלל בעלת דינו של הצד השלישי בכל הנוגע להפרת החוזה הינה החברה, ולכן אין הצדקה להטלת חיוב אישי על האורגן שפעל בשם החברה אך בשל העובדה שהחברה הפרה את החוזה, וזאת למעט"מקרים נדירים דוגמת תרמית" [ראו למשל: עניין צוק אור בעמ' 699-698; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל,פ"ד נא(4) 769, 790-789 (1997); עניין יצהרי בפסקה 9; עניין ברזני בפסקה 16 לפסק דינו של השופט (כתארו אז) א' גרוניס]".

אשר להטלת אחריות אישית כאמור גם לאחר שלב כריתת החוזה, נפסק באותו מקרה:

"עיקרון תום הלב חל כמובן גם בשלב קיום החוזה בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים, וככזה הוא מחייב את הצדדים לחוזה לפעול זה כלפי זה בתום לב ובדרך מקובלת לאורך כל חיי החוזה. עיקרון זה חל כמובן על החברה שהיא צד לחוזה, אך עם הזמן נעשה בו גם שימוש על מנת לקבוע כי במקרים מסוימים עלולה הפרת החוזה על ידי החברה לגרור בעקבותיה גם הטלת אחריות אישית על האורגן, ככל שזה פעל בשמה והיה אחראי באופן אישי להפרת עיקרון תום הלב בשלב קיום החוזה [ראו: ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט [פורסם בנבו] (20.9.2007) בפסקה 32 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר (להלן: עניין אדמון); חוות דעתו של הנשיא א' ברק בעניין יצהרי; עניין ברזני בפסקאות 17-16 לפסק דינו של השופט א' גרוניס. והשוו לדבריי בהקשר זה בעניין נשאשיבי בפסקאות 46-41 לפסק דיני]"

עם זאת הדגיש בית המשפט העליון כי הטלת אחריות אישית במסלול זה, נעשתה במשורה ובמקרים חריגים בלבד:

"עם זאת הודגש כי גם אם עקרונית ייתכנו מקרים שבהם ניתן להטיל חבות אישית חוזית על אורגן או נושא משרה בחברה בשל התנהגותו חסרת תום הלב שתרמה להפרת החוזה, עדיין אין בכך "כדי ליצור זהות בין סטנדרט ההתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן", וכי המבחן שנקבע בפסק הדין בעניין מכנס לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב המשא ומתן לפי סעיף 12 לחוק החוזים, לפיו נדרש "להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים..." על מנת לחייבו אישית, יפה גם לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב קיום החוזה לפי סעיף 39 לחוק החוזים [עניין ברזני בפסקה 17 לפסק דינו של השופט א' גרוניס]. ועוד נקבע כי "את השימוש בהטלת חיוב חוזי על אורגנים או נושאי משרה בחברה בגין הפרת חוזה של החברה עצמה, יש לשמור למקרים חריגים ותוך הקפדה על העיקרון לפיו ככלל אין אורגן או נושא משרה בחברה נושא באחריות אישית בגין הפרת חוזה בין מאן דהו לבין החברה, כאשר האורגן או נושא המשרה אינו צד להתקשרות" [עניין נשאשיבי בפסקה 46 לפסק דיני]."

ולסיכום נפסק באותו מקרה:

"הנה כי כן, כאשר תובע שכרת חוזה עם חברה מגיש תביעה כנגד החברה ומצרף לתביעה גם אורגן או נושא משרה בה – ובמסגרתה טוען כי החברה הפרה את החוזה עימו, ובנוסף טוען כי יש הצדקה להטיל אחריות אישית בגין אותה הפרה לא רק על החברה עצמה אלא גם על האורגן או נושא המשרה בחברה בהתאם לעיקרון תום הלב – עליו להוכיח כי מדובר במקרה חריג שמצדיק נקיטה בצעד שכזה, דהיינו מקרה שנופל בגדר אותם "מקרים נדירים דוגמת תרמית" או מקרה שבו רובץ על האורגן או נושא המשרה "אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים".

ויודגש כי לא בכדי מדובר במשוכה משפטית לא קלה עבור התובע. כאמור, התובע התקשר בחוזה עם החברה ולא עם בעלי מניותיה או עם נושאי המשרה בה. אם טוען התובע כי ניתנה לו בשלב מאוחר יותר לאחר כריתת החוזה עם החברה גם התחייבות אישית של בעל המניות או נושא המשרה לקיים את התחייבויות החברה בחוזה, הרי שכאמור לעיל נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו [ראו פסקה 54 לעיל], ואם עמד התובע בנטל זה ואכן הוכיח התחייבות אישית של בעל המניות או נושא המשרה, הרי שממילא יחולו עליו במישרין כל ההתחייבויות החוזיות שמופיעות בחוזה וכן חובת תום הלב המעוגנת בחוק החוזים. אך אם לא הוכחה הטענה שבשלב מסוים התחייב בעל המניות או נושא המשרה באופן אישי לקיים את התחייבויות החברה בחוזה, הרי שנותרנו עם חוזה שהחברה – ורק החברה – היא צד לו, ואם החברה הפרה את החוזה הרי שכעיקרון התובע רשאי לתבוע אותה ורק אותה. על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה. ודוק, אם לא ינקוט בית המשפט במבחן מחמיר שכזה, ויישם על בעל המניות או נושא המשרה שאינו צד ישיר לחוזה את עיקרון תום הלב באותו אופן שבו הוא מיישם אותו על החברה שהינה צד ישיר לחוזה, יהיה הדבר שקול הלכה למעשה להתעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה וליצירת מעין-חוזה בין התובע לבעל המניות או נושא המשרה, על אף שלא הוכחה התחייבות אישית של בעל המניות או נושא המשרה.

לציין, כי דעת המיעוט בעניין זה מפי השופטת דפנה ברק-ארז סברה כי הטלת אחריות אישית, אינה מוגבלת למצבים של מרמה או הטעיה, אלא גם למצבים של הפרה קיצונית של חובת תום הלב.

117. ומן הכלל לענייננו.

אשר לשאלת מעמדם של ארז והלל כאורגנים של החברה, הרי שהגישה שהתקבלה בפסיקה איננה מתמקדת במעמד האורגן (הגישה ההיררכית), אלא היא שמה דגש על הפונקציה אותה ממלא האדם בתאגיד (הגישה הפונקציונאלית) (ראה: א. פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל, בעמ' 82).

אשר לזהותו של אורגן בהקשר להטלת אחריות פלילית, נפסק:

"מקובל לכנות את האורגן הפועל בשם החברה כ"אני אחר" או alter egoשל החברה או מוח או מרכז העצבים של החברה. קיימות גישות שונות לקביעת זהות האורגן שאת מעשיו ניתן לייחס לחברה. הגישה שהתקבלה במשפטנו מצאה ביטוי מעמיק ומקיף בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן עניין מודיעים [14]).

בעמ' 381 אומר השופט ברק (כתוארו אז) כי האורגן – "הוא אדם, אשר בגין מעמדו או מהות פעולותיו, הדין מתייחס אל פעולתו שלו כאל פעולת התאגיד עצמו. הוא אדם, שבעיני הדין רואים אותו כמבצע פונקציה של התאגיד עצמו".

ובעמ' 382:

"על-כן, גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד (אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים) יהיו בוודאי אורגן של התאגיד. אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד, וזאת אם על-פי מסמכי התאגיד או על-פי מקור נורמאטיבי אחר, רואים את פעולתם ומחשבתם כפעולת התאגיד עצמו".

[ראה: ע"פ5734/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 4].

ובענייננו, לאור התשתית העובדתית עליה עמדנו לעיל בהרחבה, ברי כי הן מבחינה היררכית ולא כל שכן מבחינה פונקציונאלית ארז היה המנהל הכללי של החברה, אשר על פיו יישק דבר בכל הנוגע לניהול הנתבעת.

אשר להלל, גם אם התרשמנו שלא היה שחקן ראשי, קבענו כי היה שותף מלא לארז בניהול ענייני החברה, ועל כן, למצער, מבחינה פונקציונאלית יש לראותו למצער כמנהל העסקים של הנתבעת.

אי לכך, בענייננו יש לראות את ארז והלל כאורגנים של החברה.

118. אשר לשאלה האם מדובר בענייננו בנסיבות שבהן ראוי להטיל על ארז והלל אחריות אישית כאורגנים של החברה, להפרות שביצעה החברה, הרי שלא נעלם מעינינו כי הפסיקה ייחדה את המצבים בהם תוטל אחריות אישית על אורגנים של החברה למקרים חריגים וקיצוניים בלבד, אלא שגם הנסיבות שהוכחו לפנינו, הן נסיבות חריגות ביותר ויוצאות דופן, בהן לא רק שארז והלל מנהלים בפועל את החברה ומציגים מצג כלפי התובעים (שבדיעבד התברר כמטעה), לפיו הם בעלי החברה ומנהליה ואחראים כלפיהם למימוש זכויותיהם, אלא שכדי לחמוק מכל אחריות או סיכון הם מסתתרים מאחורי נטלי שנרשמת כבעלת החברה, כך שלא ניתן להגיע אליהם אף לא באמצעות הרמת מסך ההתאגדות של החברה.

יש לזכור עוד כי במקרה זה עסקינן בתובענה במישור יחסי העבודה, בקשר עם הפרת זכויותיהם הקוגנטיות של התובעים כעובדי החברה.

בשוותנו לנגד עינינו את ההלכה הפסוקה בעניין האחריות המוגברת החלה על בעלי חברה כלפי עובדיה במישור דיני העבודה, אנו סבורים כי התנהלותם זו של ארז והלל - חורגת מגדר הפרה (ואף קיצונית) של חובת תום הלב, והיא עולה הלכה למעשה כדי הטעיה חמורה של התובעים, שיש בה כדי להצדיק, בנסיבות העניין המיוחדות שבנדון, הטלת אחריות אישית עליהם כאורגנים של החברה, להפרת זכויותיהם של התובעים על ידי החברה.

119. אי לכך, בנסיבות החריגות ויוצאות הדופן שהתבררו לפנינו במקרה זה בכל הנוגע להתנהלותם של ארז והלל כלפי עובדי הנתבעת, אנו קובעים כי יש לחייב את ארז והלל ביחד ולחוד עם נטלי, בחובות הנתבעת כלפי התובעים.

אשר להיקף החובות - הרי שמן הטעמים כפי שבוארו לעיל בעניינה של נטלי, אנו סבורים כי גם במקרה זה, יש לעשות כן באופן חלקי, וזאת בהתייחס רק לאותם חובות שהתגבשו במועד סיום יחסי העבודה עם התובעים.

120. אשר על כן, אנו מורים על חיובם של ארז והלל ביחד ולחוד עם נטלי, בתשלום הסכומים שפסקנו כי מגיעים למחמוד בגין פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ודמי הבראה, ובתשלום הסכומים שפסקנו כי מגיעים לויקטור בגין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, שכר חודש יוני 08', פדיון חופשה ודמי הבראה.

121. משאלו קביעותינו באשר לחיובם של הנתבעים באופן אישי, איננו נדרשים לחלופות הנוספות לחיוב אישי, אליהן הפנו התובעים.

למעלה מן הצריך, נוסיף שבכל מקרה, לא שוכנענו בטענות התובעים לפיהן ניתן בנסיבות העניין לחייב את ארז והלל מכח דיני השליחות או מכח נאמנות, בחובו הנתבעת כלפי התובעים.

סוף דבר-

122. הואיל וכאמור ניתן צו פירוק כנגד הנתבעת וההליכים בעניינה עוכבו, אין בידינו לחייב את הנתבעת בתשלום הסכומים שפסקנו כי מגיעים לתובעים.

עם זאת, לאור קביעותינו לעיל בדבר הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת כנגד נטלי והטלת אחריות אישית על ארז והלל כאורגנים של החברה, אנו מחייבים את נטלי, ארז והלל (הנתבעים 2-4) לשלם ביחד ולחוד, לתובעים את הסכומים כדלקמן:

מחמוד עסלי

א. פיצויי פיטורים בסך 15,000 ₪ ברוטו.

ב. הודעה מוקדמת בסך 3,409 ₪ ברוטו.

ג. דמי הבראה בסך 3,153 ₪ ברוטו.

ד. פדיון חופשה בסך 1,166 ₪ ברוטו.

ה. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך 5,000 ₪ ברוטו.

הסכומים כאמור לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 22.12.08 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ויקטור קובלקובסקי

א. פיצויי פיטורים בסך 17,175 ₪ ברוטו.

ב. הודעה מוקדמת בסך 5,022 ₪ ברוטו.

ג. פדיון חופשה בסך 9,072 ₪ ברוטו.

ד. דמי הבראה בסך 4,104 ₪ ברוטו.

ה. הפרשי שכר חודש יוני 08' בסך 226 ₪ ברוטו.

הסכומים כאמור לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 9.6.08 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

להסרת כל ספק, מובהר כי כל סכום שקיבלו, אם קיבלו, התובעים במסגרת הליכי הפירוק של הנתבעת, בגין כל רכיב שנפסק כאמור לעיל, יבואו על חשבון הסכומים שבהם חייבנו את הנתבעים כאמור לעיל בגין כל רכיב כאמור, ולא בנוסף להם.

כמו כן יישאו הנתבעים 2-4, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעים (כולל שכ"ט עו"ד) בסך 5,000 ₪ לכל תובע, לתשלום בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י' תמוז תשע"ז, (04 יולי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.