13 אוגוסט 2017

לפני: כב' השופטת אביטל רימון-קפלן

החלטה

1. זוהי בקשתו של מר הלל קניגשטיין - הנתבע 3 בתיק זה (להלן ייקרא מטעמי נוחות - הנתבע), להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי המותב בראשותי ביום 4/7/17 בתיק זה (להלן – פסק הדין), ככל שהוא מתייחס אליו, וזאת עד להפיכת פסק הדין לחלוט כדבריו.

2. לטענת הנתבע, התובעים קיבלו מאת המוסד לביטוח לאומי, כמעט את כל הסכומים בהם הוא חויב בפסק הדין ביחד ולחוד עם הנתבעים 2 ו-4. בהקשר לכך הפנה הנתבע לכך שבפסק הדין נקבע שככל שהתובעים יקבלו כספים מהמוסד לביטוח לאומי בגין אותם עילות תביעה שנפסקו, הסכומים שיתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי יופחתו מהחיובים בהם חויבו הנתבעים 2, 3 ו-4; לדבריו של הנתבע, הוא הופתע לגלות כי כבר ביום 27/9/16 קיבל התובע מר עסלי, את כל ראשי התביעה הנ"ל מהמוסד לביטוח לאומי, ואילו התובע קובלקובסקי קיבל ביום 16/11/16 את כל ראשי התביעה הנ"ל מהמוסד לביטוח לאומי, אך למרות האמור הסתירו עובדה זו מבית הדין ומהנתבעים.

3. הנתבע מוסיף וטוען כי הוא מתעתד להגיש ממש בימים הקרובים ערעור על פסק הדין, במסגרתו יטען שלא היה מקום לחייבו באופן אישי כאורגן של החברה-הנתבעת 1, והוא גם מתעתד לתקוף את העובדה שהתובעים הסתירו מבית הדין סכומים שקיבלו מהמוסד לביטוח לאומי. לטענתו סיכוייו לזכות בערעור שיגיש הם טובים, מה גם שבעניין חיובו האישי, המדובר בסוגיה משפטית טהורה שערכאת הערעור יכולה להתערב בה; ובעניין העובדה שהתובעים הסתירו כי קיבלו כספים מהמוסד לביטוח לאומי, סבור הנתבע שמדובר בטענה קריטית שיכולה לשנות לחלוטין את פסק הדין; מכל מקום, לדבריו, משקיבלו התובעים מהמוסד לביטוח לאומי את כל הכספים שבהם חויבו הנתבעים 2,3 ו-4, הרי שיתרת החוב של הנתבע כלפי התובעים היא רק הפרשי ריבית והצמדה, פיצויי הלנת שכר לתובע עסלי והוצאות משפט שנפסקו; הנתבעים 2 ו-4 נמצאים בהליכי פש"ר, כך שהתובעים יכולים להגיש תביעת חוב בגין אותם סכומים שעל התובעים 2 ו-4 לשלם ביחד ולחוד עם הנתבע ולקבל חלק מהחוב מקופת הכינוס של הנתבעים 2 ו-4.

4. הבקשה הועברה לתגובת התובעים, תוך שמירת זכותם של הנתבעים האחרים בתיק להגיב בתוך המועד שנקצב לתובעים, אם ימצאו לנכון לעשות כן.

5. התובעים הגישו תגובה, במסגרתה התנגדו מכל לכל למבוקש.

בהקשר לכך טענו התובעים בפתח הדברים כי מדובר בנתבע, שנמנע ביחד עם יתר בעלי השליטה בנתבעת, ותוך התנערות מפיטוריהם מלשלם להם ולו אגורה שחוקה אחת בגין תקופת עבודתם וסיומה, למרות שחלף כעשור מאז הסתיימה עבודתם; כפי שאטף נקבע על ידי בית הדין, מדובר בנתבע שביחד עם עוד שני שותפיו חברו על מנת לרמות את נושיהם ואת עובדיהם, תוך ניצול העובדה שהיו נתונים באותה עת במסגרת הליכי פשיטת רגל; הנתבע, אחיו ואשת האח נהנו מהטבות כבעלי המסעדות בפועל, אך התנערו מזכויותיהם של התובעים, עובדי החברה, תוך שעשו כל מאמץ אפשרי כדי למשוך אותם, להעלות טענות חסרות בסיס וחסרות סיכוי ולעכב את ההכרעה בהן.

בנסיבות אלו, כך לטענת התובעים מדובר בעזות מצח לשמה לבקש עיכוב נוסף של ביצוע התשלום על פי פסק הדין, כעשור לאחר שהנתבע נטל חלק בפיטורי התובעים (אך דאג להכחישם בדיעבד, הכחשת סרק, תוך התנערות ממעמדו בחברה); ושיקולי צדק ולו למראית עין, מחייבים דחיית בקשה זו בפרט לאור קביעותיו של בית הדין בפסק הדין ביחס להתנהלות הנתבעים, תוך חיוב הנתבע בהוצאות נוספות בהגין בקשה זו.

אשר לטענת הנתבע ביחס לתשלומים שקיבלו התובעים מן המוסד לביטוח לאומי נטען כי אין אמת בטענה לפיה כביכול התובעים הסתירו מבית הדין את העובדה שהגישו תביעה למוסד לביטוח לאומי; כי עצם העבודה שבפסק הדין נקבע במפורש שכל סכום שקיבלו התובעים מן המוסד לביטוח לאומי, במסגרת הליכי הפירוק של הנתבעת, יבוא על חשבון סכומים שנפסקו לטובתם בפסק הדין, ולא בנוסף להם, היא הנותנת שבית הדין היה ער לכך שהתובעים הגישו תביעת חוב וצפויים לקבל כספים מהמוסד לביטוח לאומי, מהנ גם שבנסיבות אלו ברי כי הנתבעים לא חויבו לשלם את "אותם סכומים שהמל"ל כבר שילם"; התובעים אינם חולקים, ולא חלקו מעולם, על כך שמכל סכום שנפסק לזכותם על ידי בית הדין יש לנכות סכומים שקיבלו מן המוסד לביטוח לאומי, ובהתאם לכך הועברה דרישת תשלום מפורטת אל הנתבע 3, כשלאחר חישוב הפרשי ההצמדה בגין הסכומים, פיצויי ההלנה וההוצאות לשני התובעים מסתכמת בסכום המינורי של כמעט 32,000 ₪ לשני התובעים גם יחד.

6. לגופם של דברים, נטען על ידי התובעים שהנתבע לא הצביע על השיקולים שיש בהם כדי להצדיק עיכוב ביצוע בהתאם לתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי ולא צירף תצהיר לבקשתו; אשר לסיכויי הערעור - המשפט היחיד בבקשת הנתבע המתייחס לשיקול זה הוא הציון כי הנתבע "מאמין" שסיכויי הערעור גבוהים, הואיל ומדובר בשאלה משפטית, אך הנתבע מתעלם מכך שהכרעה זו התבססה על קביעות עובדתיות של בית הדין (בין היתר כאלה שבהן נדחתה גרסתו העובדתית של הנתבע) ואשר ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן, דבר שיש בו כדי להפוך את ערעורו "העובדתי" של הנתבע לחסר סיכוי; אשר לשיקול של מאזן הנוחות – הנתבע התעלם לחלוטין משיקול זה בבקשתו, ולא בכדי; הוא אף אינו מפרט מהי הכנסתו, מהן הוצאותיו, וכיצד תשלום הסכומים שנפסקו לתובעים בסכום כולל של פחות מ-32,000 ₪ יגרום לו לנזק בלתי הפיך, ומדוע לשיטתו אם יתקבל ערעורו לא ניתן יהיה להיפרע סכום זה מהתובעים.

7. אי לכך עתרו התובעים להורות על דחיית הבקשה תוך חיובו של הנתבע בהוצאות נוספות בגין הגשת בקשה זו.

8. הנתבעים האחרים בתיק לא הגישו תגובה מטעמם במועד שהוקצב לכך, ועל כן תינתן ההכרעה על יסוד נימוקי הנתבע והתובעים בלבד.

דיון והכרעה

9. נקודת המוצא לדיוננו היא שהגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים [ראה: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלה בבית הדין לעבודה מכח תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991].

נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל [ראו: ע"א 8777/08 מריסאת נ' מריסאת (מיום 8.2.09)].

הנטייה שלא לעכב ביצועו של פסק דין מקבלת משנה תוקף שעה שמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, דוגמת המקרה שבפנינו, וחריגה מכלל זה תהא רק אם יוכח כי המבקש לא יוכל לגבות את כספו מהמשיב אם יזכה בערעור, או אם יוכח שביצוע פסק הדין יביא לקריסתו הכלכלית של המבקש [ראו: ע"א 2577/11 גואל אברהמי נ' קנדאל פיתוח בע"מ, (מיום 9.6.11)].

מכל מקום, לגבי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה או חוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, נקבע כי טענה כאמור איננה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת. נטל ההוכחה בנקודה זו רובץ, מטבע הדברים, על מבקש העיכוב, אשר נדרש להציג תשתית ראייתית ועובדתית נאותה לתמיכה בטענותיו, ולא די בהפרחת טענות כלליות שאינן מפורטות [ראו: ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מנ' עו"ד אייל ארנברג (מיום 17.4.13) והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 7673/12תנובה נ' גבעולים (מיום 4.1.13); ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' דבורה ושמעון מלובנציק, פ"ד לח(4) 572 (1984)].

ודוק, באשר ליחס שבין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות, נקבע כי "קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" [ראו: עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ. וייס, (מיום 22.9.10)].

10. עד כאן ההיבט המהותי של דיני עיכוב הביצוע. היבט נוסף שראוי ליתן לגביו את הדעת הוא ההיבט הדיוני, שלגביו חלו שינויים בשנים האחרונות.

וכך, תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - תקסד"א), שכאמור חלה בבית הדין לעבודה מכח תקנה 129(2) לתקנות בית הדין לעבודה עוסקת בעיכוב ביצוע החלטה, לרבות פסק דין.

בעבר, ועוד בטרם תוקנה תקנה 467 הנ"ל במסגרת התיקון משנת 2013, קבעה תקנה 467 לתקסד"א, לאמור:

"בית המשפט או הרשם שנתן החלטה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור, או לתקופה קצרה מזו, אם הוגשה לו על כך בקשה בכל עת שלאחר ההחלטה ועד לגמר הדיון בערעור או בבקשת הרשות לערער, או עד תום המועד להגשתם, הכול לפי התאריך המאוחר יותר; הוגשה הבקשה מיד לאחר שימוע ההחלטה, ידון בה בית המשפט או הרשם אף מבלי שניתנה הודעה עליה" (ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

כיום קובעת תקנה 467 בנוסחה המתוקן, כדלקמן:

"(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער במועד הגשת הבקשה לסעד זמני או לעיכוב ביצוע; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.

(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו"(ההדגשות הוספו – א.ר.ק.).

11. עיון בנוסח תקנה 467 לאחר תיקונה, מלמד כי אם בעבר הערכאה שנתנה את פסק הדין היתה הגורם שלו הוקנתה הסמכות הראשונית להכריע בגורל ביצועו של פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור, ואם בעבר מנוסח התקנה עלה כי ברירת המחדל היתה עיכוב ביצועו של פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור (כפוף לסמכותה של הערכאה הדיונית לקצר את התקופה), הרי שכיום, מעת שהוגש ערעור על פסק הדין, הסמכות להכריע בגורל ביצועו של פסק הדין, מסורה ככלל לערכאת הערעור כסמכות ראשונית, ואילו סמכותה של הערכאה הדיונית להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, צומצמה למשך פרק הזמן שחל בין מועד מתן פסק הדין ועד למועד שבו הוגשה הודעת ערעור לערכאת הערעור, שאז כאמור הסמכות עוברת לערכאת הערעור.

בהתאמה לכך, גם הכלל לפיו יעוכב ביצועו של פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור, פינה את מקומו לקביעה לפיה הערכאה הדיונית מוסמכת לעכב את פסק הדין "למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו", והדברים מתיישבים עם מידת ההגיון בהינתן שלנוכח חלוקת הסמכויות שנקבעה, מדובר בשלב שבו טרם הוגש ערעור וטרם נפרשו בפני הערכאה הדיונית נימוקי הערעור כהוויתם.

12. הנה כי כן, הגם שהמחוקק לא אסר על הערכאה הדיונית לעכב את ביצועו של פסק הדין עד לאחר הכרעה בערעור והגם שלבעל הדין שמורה האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה לעכב את פסק הדין עד להכרעה בערעור, אם תינתן – במצב שנוצר לאחר תיקון התקנה, לא יהא זה ראוי כי הערכאה הדיונית תקבע מסמרות בנוגע לגורל ביצועו של פסק הדין לתקופה שעד לאחר הכרעה בערעור, שעה שלנוכח הוראות התקנה, היא אמורה ליתן הכרעתה מבלי שיונחו לפניה נימוקי הערעור כהוויתם, והדברים נכוחים המה בבחינת קל וחומר בענייננו, עת מעבר לאזכור "כותרות" הערעור על ידי הנתבע, לא פורשו נימוקי הערעור לגופם.

יתרה מכך, על פי מערכת "נט המשפט" בינתיים, ביום 9/8/17 הגיש הנתבע ערעור לבית הדין הארצי על פסק הדין, כך שלא ברור לי מה טעם מצא להגיש את בקשתו שבנדון לבית דין זה, שלושה ימים לפני כן, במקום להגישה לבית הדין הארצי ביחד עם הודעת הערעור על מלוא נימוקיה.

13. כך או כך, ולגופם של דברים - לאחר שנתתי דעתי למכלול נסיבות המקרה וטענות הצדדים - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע שלפני, להידחות, ואבאר.

אשר למאזן הנוחות – עסקינן בענייננו בפסק דין כספי, בסכום כולל ולא גבוה של פחות מ-32,000 ₪ לשני התובעים גם יחד.

בנסיבות אלו, על מנת לשכנע כי ביצועו המיידי של פסק הדין יביא לקריסתו הכלכלית של הנתבע, נדרש להציג תשתית עובדתית ולו לכאורית, שתתמוך בטענה זה.

כך גם על מנת לשכנע כי הנתבע לא יוכל לגבות את כספו מהתובעים אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין והנתבע יזכה בערעור, נדרש להציג תשתית ראייתית ועובדתית נאותה לתמיכה בטענות, ולא די בהפרחת טענות כלליות שאינן מפורטות.

בענייננו לעומת זאת, לא רק שהנתבע לא הציג תשתית עובדתית כלשהי לאמור לעיל, וכאמור אף לא צירף תצהיר לתמיכה בטענותיו, אלא שהוא אפילו לא טען שביצועו המיידי של פסק הדין יביא לקריסתו הכלכלית או שהוא לא יוכל לגבות את כספו מהתובעים אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין והוא יזכה בערעור.

בנסיבות אלו ובשים לב לסכום החיוב הכספי הכולל בו מדובר, אין בידי לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה כהוא זה לטובת הנתבע.

משאלו הם פני הדברים, ונוכח יחסי הגומלין, שבין סיכויי הערעור לבין שיקולי מאזן הנוחות, נדרש להראות כי סיכויי הערעור גבוהים בצורה משמעותית, עד כי יהא בכוחם להטות את הכף לטובת הנתבע, חרף העובדה שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו כהוא זה.

אשר לסיכויי הערעור - הרי שמטבע הדברים, קיים קושי מצד בית הדין אשר על נכונות פסק דינו מערערים, לנקוט עמדה באשר לטיב הסיכויים בערעור על פסק דינו שרק ניתן. לא זו אף זו, במקרה זה כאמור לא צורפה הודעת ערעור לבקשה, וכאמור מעבר לאזכור "כותרות" הערעור שבכוונתו להגיש, לא פירש הנתבע את נימוקי הערעור הצפוי כהוויתם.

כך או כך, אין בידי לקבוע כי הנתבע הצביע על סיכויי ערעור גבוהים במיוחד, שיהא בכוחם להטות את הכף לטובתו, חרף העובדה שמדובר בפסק דין כספי, שמדובר בסכומים לא משמעותיים, ושעה שאפילו לא נטען כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הנתבע.

14. אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, משלא שוכנעתי כי הנתבע הצביע ולו לכאורה על טעמים שיהא בהם כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין - הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהגיש הנתבע - נדחית.

כנזכר לעיל, משהוגשה הודעת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, רשאי הנתבע להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה.

15. סוף דבר –

אשר על כן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שבנדון - נדחית.

כפעל יוצא מכך, יישא הנתבע בהוצאות התובעים בגין בקשה זו בסך 1,000 ₪ לכל תובע, לתשלום בתוך 30 יום מקבלת החלטה זו, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, כ"א אב תשע"ז, (13 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.