בפניי בקשה למתן ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית ודחיית מועד דיון ההוכחות.

ביום 30.6.09 נחתם בין הצדדים הסכם על פיו רכשה הנתבעת מהתובעת סופרמרקט, כאשר בין הצדדים נערך הסכם המכר וכן נערך פרוטוקול ביצוע הסכם המכר, לרבות ספירת המוצרים, כאשר אין מחלוקת כי הסכום שפורט לאחר ספירת המלאי שולם במלואו לתובעת.

התובעת עתרה בתובענה, במסגרתה טענה, כי ספירת המלאי לא שיקפה את כמות המוצרים או את מחירם הנכון, וכי על הנתבעת לשלם לה עוד 250,000 ₪ ובנוסף פיצוי ועוגמת נפש, בסכום של 150,000 ₪.

הנתבעת, הגיבה בתביעה שכנגד, בה עתרה לחייב את התובעת בחלקה בעלות ספירת המלאי, שנערכה על ידי חברה חיצונית, וכן ביקשה להורות לתובעת להשיב את המחשב הראשי המאגד בתוכו את פרטי כל המוצרים המחירים והמלאי, שלקחה, כמו כן ביקשה לחייב את התובעת בתשלום בעבור שלוש עמדות קופה שנטלה בניגוד להסכם.

התקיימו שלשה דיוני קדם משפט, בשלושתם ביקש ביהמ"ש להבין לעומקו את מקור המחלוקת, שכן על פניו התובעת העלתה טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב עליו היא חתומה, ואשר נערך בין הצדדים, והתובעת נדרשה להמציא חוות דעת המשקפת את כמות המוצרים ומחירם הנכון, לסברתה, העומד בסתירה לספירת המלאי שבוצעה, ולמחירים שפורטו בה.

בדיון קדם המשפט הראשון שהתקיים ביום 30.3.11 הובהר הצורך בהמצאת חוות דעת המפרטת את ספירת המלאי והמחירים הנכונים שהם הבסיס לתובענה.

ערב קיומו של הדיון השני, שהתקיים ביום 4.10.11, הוגשה הודעה ובה פורטה רשימה מדגמית של מוצרים שעל פי הטענה נישומו בחסר. הנתבעת התרעמה על כך, והובהר כי על התובעת שעליה מוטל הנטל להוכיח את טענותיה להמציא חוות דעת.

חוות דעת הומצאה ביום 1.12.11, אלא שאין המדובר בחוות דעת המבססת את התובענה, אלא בבדיקה מדגמית שערך המומחה, וצבר של ארבעה קלסרים שהתובעת סבורה שעל ביהמ"ש לבחון בעצמו, במקום המומחה מטעמה, ושוב התשתית שעל יסודה מונחת התובענה, מעבר למכשול של הסכם בכתב שבין הצדדים, לא הוצגה בפני ביהמ"ש.

בדיון קדם המשפט השלישי, לאחר הגשת אותה חוות דעת, סברתי, כי אין מקום להמתין יותר לתובעת ולנסות להובילה להמצאת חוות דעת על מנת שניתן יהיה לבחון את טענותיה לגופו של עניין, והדרך היעילה ביותר, תהיה לקבוע מועד להוכחות ולהגשת תצהירים, ובדרך הזאת התובעת תהיה חייבת להמציא את עדויותיה ובכלל זה חוות הדעת המפרטת, לעמדתה את הגרסה, כי המוצרים נישומו בחסר.

המועד נקבע ביום 12.2.12, כאשר בשל שבתון נקבעה ישיבת ההוכחות ליום 4.4.13, והמועד שנקבע להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת היה 1.7.12. מטעם הנתבעת והתובעת שכנגד היה להגיש תצהירים עד ליום 1.12.12.

אלא שתצהירי עדות ראשית לא הוגשו לתיק.

קבעתי כי לאחר קבלת התצהירים אבחן את האפשרות למנות מומחה מטעמי, ומשכך נקבע התיק לתז"פ ליום 5.12.12, שאז הסתבר כי לא הוגשו תצהירים לתיק, ונשלחה הודעה בעניין לצדדים.

בעקבות החלטתי, הוגשה הודעת הבהרה מטעם הנתבעת שבה נטען כי התובעת לא המציאה תצהירי עדות ראשית לתיק ולנתבעת.

ביום 27.12.12 הוגשה הודעה לקונית מטעם ב"כ התובעת ובה הודיע ב"כ התובעת כי קיבל לידי את הייצוג בתיק, וביקש להאריך את המועד להגשת תגובה להודעת הנתבעת.

ביום 8.1.13 הוגשה הבהרה ובקשה להארכת מועד, שבו פרטה התובעת כי בשל טעות של בא כוחה, ככל הנראה הקודם, סברה בטעות שהמועד להגשת תצהירים מטעמה הינו עד ליום 1.12.12, עוד טענה, כי המדובר בחומר שיש להכינו באופן מדוקדק, ובהיקף גדול, ועוד נטען כי הנתבעת לא מגיבה לבקשותיה להגשת הסכמה דיונית, אשר תוביל להותרת מועד הדיון על כנו, תוך מתן ארכה לתובעת להגשת תצהירי עדות ראשית.

ב"כ הנתבעת התנגדה בתוקף רב, וטענה, כי לנוכח התנהלות התובעת היא גוררת את הנתבעת להליך סרק, כאשר מאז הדיון הראשון ידוע לתובעת כי עליה להמציא חוות דעת מטעמה, והיא אינה עושה כן, וההליך מתמשך לשווא בשל התנהלות התובעת, הנתבעת ביקשה לקבוע כי לאור תקנה 168 לתקסד"א אין להתיר לתובעת את האפשרות להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה ולפיכך, לדחות את התובענה ולחייב את התובעת בהוצאות.

פרטתי באריכות את השתלשלות העניינים בתיק זה, משום שלטעמי, התובעת הגדישה את הסאה. אין עסקינן בבקשה תמימה לארכה להגשת חוות דעת. יש להבהיר כשמדובר בחוות דעת, הכוונה הייתה להמצאת פירוט מלא של הטענה לתמחור שגוי של המלאי או של ספירת המלאי, בהתאם לטענת התובעת.

התובענה הוגשה ביוני 2010, ומאז התקיימו שלושה קדמי משפט, שבכולם ביהמ"ש הבהיר, כי על מנת שהתובעת תוכל להעלות טענות נגד המסמך שעליו חתמה, והמפרט את הסכמתה לספירת המלאי ולמחיר העסקה, אותו קיבלה בפועל, עליה להצביע כי קיימת שגיאה כלשהי באותו מסמך, כלומר, שספירת המלאי או התמחור היו שגויים באיזה צורה.

אני דוחה את הטענה, כי הייתה טעות במועד הגשת התצהירים בשל טעות בלי משים אצל בא כוחה הקודם של התובעת, אני דוחה טענה זו, בעיקר כי גם המועד המוטעה כביכול, גם הוא חלף, כלומר, אם הייתה טעות כלשהי במועד הגשת התצהירים והתובעת סברה כי עליה להגיש את תצהיריה בדצמבר ולא בחודש יולי, מדוע לא הגישה אותם בחודש דצמבר? גם מועד זה חלף מבלי שהוגשו תצהירי עדות ראשית, וגם כעת לא נאמר בשלל הבקשות והתגובות כי התצהירים מוכנים אלה שיש צורך בשעות עבודה רבות להכנתם.

אין צריך לומר, כי המשמעות של קבלת בקשה לארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, משמעותה, דחיית דיון ההוכחות, שכן התובעת עותרת לארכה נוספת להגשת תצהירים עד ליום 15.2.13, כלומר כשנה מאז ישיבת קדם המשפט האחרונה, למעלה משנתיים וחצי מאז הוגשה התובענה, כאשר כבר בקדם המשפט הראשון התובעת הייתה מודעת היטב לנחיצות חוות דעת כדי לעבור את המשוכה הראשונה לבירור טענותיה.

השופט יצחק ענבר תא (י-ם) 1291/99 יוסף עדאווין נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , (מאגר משפטי נבו), מסביר את השיקולים המנחים בנוגע לדחיית דיונים, אשר לטעמי הינם אותם שיקולים הנוגעים למתן ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית, שיובילו בכל מקרה לדחיית הדיון, כך:

בפתח הדברים ראוי להטעים, כי זכותו של בעל דין ליומו בבית המשפט אינה אומרת, כי הנו זכאי לעשות בזמן השיפוטי שהוקצה לדיון כאוות נפשו. משמעותה האמיתית של הזכות הנדונה אינה אלא מתן ההזדמנות לבעל דין לטעון את טענותיו בבית המשפט. אם בחר מרצונו שלא לנצל הזדמנות זו אין לומר, כי לא ניתן לו יומו בבית המשפט. ביטוי מוחשי לעקרונות יסוד אלה ניתן למצוא בדברים שנאמרו בע"א 32/89 גולן נ' עלוני פ"ד מ"ו (3), 665, 670-671:

תובע זכאי ליומו בבית המשפט אך זכות זו נטל בצידה, והוא שלא יכביד שלא כראוי לא על בית המשפט ולא על הנתבע...ו

בית המשפט מייצג את אינטרס הכלל, ומוסיף ומגן הוא על אינטרסים הן של תובע והן של נתבע. אינטרס הכלל הוא שבית המשפט לא יבטל זמנו לריק וכי יעשה כמיטב יכולתו לסיומם של משפטים...נ

מכאן נובע, בין השאר, ש"רשאי בית המשפט לשקול בגדר בקשת דחייה שהוגשה לו - אפילו בהסכמה - את עניינו של הציבור שמשפטים יישמעו במועד שנקבע להם. לעניין זה הוא רשאי להביא בחשבון שאם ייענה לבקשה, וימצא בטל ממלאכה, יאבד זמן שיפוטי יקר" (ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, בעמ' 116). כוחם של דברים אלה יפה ביתר שאת לנוכח התגברות העומס המוטל על המערכת השיפוטית, מחד, והזמן השיפוטי המצומצם העומד לרשותה, מאידך. העתרות לא מבוקרת לבקשות דחייה לא תאפשר לבית המשפט למלא את חובתו לקיים את הדיונים ולסיימם תוך זמן סביר. כפועל יוצא מכך יגרם לצד שכנגד, המתנגד לדחייה, ולכלל ציבור המתדיינים נזק חסר תקנה. זהו, אפוא, מקרה מובהק שבו עשוי בית המשפט להעדיף את אינטרס הכלל על פני אינטרס הפרט (ראו בספרו הנ"ל של ד"ר לוין, בעמ' 125 - 126).ב

כאשר יסודה של בקשה לדחיית דיון הנו במחדל רשלני של אחד מבעלי הדין, כפי שהדבר במקרה שלפנינו, ניתן להשקיף על הדברים מזווית ראיה נוספת. השאלה העולה במקרים אלה היא, מי אמור לשאת בתוצאות מחדליו של בעל הדין הרשלן. משמעותה האמיתית של דחיית דיון, שמטרתה לכפר על רשלנותו של בעל דין, הנה הפיכתו של הצד שכנגד ושל כלל ציבור המתדיינים למבטחיו של המתדיין הרשלן. נראה, כי אין הצדקה להעברת הסיכון מכתפיו של המתדיין הרשלן אל כתפיו של כלל ציבור המתדיינים, הממתין בעיניים כלות לבירור דינו. וודאי שאין הצדקה להעביר את הסיכון אל כתפיו של הצד שכנגד, אשר קיים את חובותיו ומעונין לסיים את עניינו. המסקנה המתבקשת היא, כי ככלל, על בעל הדין הרשלן לשאת בעצמו בתוצאות רשלנותו."

מעבר לכך, התנהלות התובעת בתיק זה, אני יכולה להתקבל, כאשר פעם אחר פעם ביהמ"ש המתין בסבלנות להגשת חוות הדעת, כדי שניתן יהיה לדעת אם בכלל יש טעם הטענות התובעת, שכאמור, מנוגדות להסכם בכתב עליו היא חתומה.

האם יש בהוצאות כדי להוביל לתיקון המעוות, במקרה שבפניי אני סבורה שלא.

אכן בדרך כלל ביהמ"ש נוטה לחייב בהוצאות ולא למנוע מצד מלהביא את ענייננו בפני ביהמ"ש, אולם בענייננו, לנוכח כל השתלשלות העניינים, כאשר כבר בקדם המשפט הראשון, היה ברור שיש להמציא חוות דעת כדי שניתן יהיה להרים את הנטל הראשוני להוכיח את הטענה, כי הייתה טעות כלשהי בספירת המלאי, במחיר או בכמות, וזאת על מנת שניתן יהיה להעלות טענה כנגד המסמך החתום שנערך בין הצדדים, וזאת במרץ 2011, מאז התובעת למרות שמובן לה היטב שעליה להמציא חוות דעת כדי לבסס את טענותיה, לא עושה כן, עד שלאחר שלושה קדמי משפט לא היה מנוס מקביעת התיק להוכחות, וגם אז התובעת בחרה לנהוג בשב ואל תעשה.

בנסיבות העניין אני סבורה , בהתחשב בכך שהמדובר בתביעה שהינה כנגד מסמך בכתב, והתובעת לא הגישה תצהירי עדות ראשית, ונימוקיה הינם דלים ביותר, וגם כעת עותרת למעשה לארכה כשאין בידיה כל תצהירים, אי אפשר להסכים עם התנהלות זו ואני דוחה את הבקשה לארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת, וקובעת כי בהתאם להוראות קנה 168 לתקסד"א התובעת תהא מנועה מהבאת ראיות בתיק.

נוכח מסקנתי זו אני דוחה אתה תובענה, מבטלת את דיון ההוכחות ומחייבת את התובעת בתשלום הוצאות, בסכום של 7,500 ₪.

בתיק זה קיימת תביעה שכנגד.

בהחלטה המקורית נקבע המועד להגשת התצהירים במאוחד, ללא כל הפרדה. מאחר והנתבעת/תובעת שכנגד לא הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה, במועד שנקבע, לא ביחס תביעה כנגד ולא ביחס לתביעה שכנגד, אני סבורה כי דין אחד לשני הצדדים, ויש לדחות את התובענה שכנגד. אולם בניגוד להתנהלות התובעת, היה על התובעת שכנגד להגיש תצהירי עדות ראשית עד ליום 1.12.13, ואין טענותיה עומדות בסתירה להסכם בכתב. יחד עם זאת, אני סבורה כי התובענה שכנגד לא היה באה לעולם אלמלא הוגשה התביעה העיקרית, שכן הצדדים חתמו על הסכם המכירה ועל מסמך בכתב המאשר את ביצועו, ומשכך יש מקום להורות על דחיית התובענות באופן הדדי.

התוצאה התביעות נידחות.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסכום של 7,500 ₪.

ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ג, 23 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.