תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

פתח דבר

1. התובע, יליד 30.5.67, בעיסוקו נגן עוּד ומרצה למוסיקה, היה מעורב בתאונת דרכים ביום 26.7.09 (להלן: "התאונה"). התאונה אירעה בעת שהתובע נהג ברכבו בכניסה לכפר ריינה בשעה 17:45 לערך, ובמהלך הנסיעה נפגע הרכב מאחור על ידי משאית.

התובע פונה לחדר המיון בבית החולים משפחה קדושה בנצרת והתלונן על כאבי גב וצוואר ובחילות. לאחר בדיקה שוחרר התובע עם המלצה לשים צווארון, לביקורת עוד כמה ימים, ועד אז מנוחה. במכתב השחרור תואר מצבו של התובע כך:

"בבדיקה: בהכרה מלאה ללא סימני חבלת ראש. רגישות במישוש ע"ש צווארי -גבי. מכופף ומישר צוואר וע"ש גבי. מבחינה נוירווסקולרית תקין ב- 4 גפיים. צילום ע"ש צווארי + גבי + ... [לא ברור- א.ד.] ללא עדות לנזק גרמי חדש. יישור לורדוזיס בע"ש צווארי."

למחרת היום פנה התובע, שהינו תושב עוספיא, לחדר המיון בבית החולים כרמל בחיפה. בתעודה הרפואית תואר מצבו של התובע על ידי רופא מהמחלקה האורטופדית כך:

"בן 42, אתמול היה מעורב בת"ד. נבדק בבית חולים בנצרת ושוחרר אך כאבים בצוואר ובגב הולכים ומתגברים. כעת ללא קיפוח נוירומוטורי. בוצעו שוב צילומים- ללא פתולוגיה אורטופדית חריפה; מתלונן על סחרחורת וכאבים בבית החזה".

1. הנתבעת לא הכחישה חבותה ועל כן עמדה לדיון רק שאלת הנזק. הנתבעת אף ייתרה את הדיון בבקשה למינוי מומחים, והסכימה כי לצורך האמור ימונו בעניינו של התובע שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, בתחום האורתופדי ובתחום א.א.ג (כאשר זה האחרון יוכל לחוות דעתו לגבי הצורך במינוי נוירולוג). הצדדים באו בדברים והגיעו להסכמה אף באשר לזהות המומחים שימונו. לפי בקשת הצדדים, מונו המומחים הבאים:
   1. פרופ' ה' צ' יואכימס, מומחה למחלות אף אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר, הגיש חוות דעתו ביום 26.9.11 וכן השלמה לחוות דעתו, בהמשך לבקשה מטעם התובע, ביום 9.10.12, בהן קבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום א.א.ג.. פרופ' יואכימס נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ התובע.
   2. פרופ' ח' צינמן, מומחה לכירורגיה אורתופדית, הגיש חוות דעתו ביום 13.3.11, בה קבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום האורתופדי. פרופ' צינמן נחקר בחקירה נגדית על ידי ב"כ התובע.

במסגרת מסכת הראיות בתיק הוגשו תצהיריהם של התובע ורעייתו. הנתבעת מצידה הגישה תיק מוצגים הכולל תיעוד רפואי, תצהיר תשובות התובע לשאלון ומסמכים בקשר לעבודתו.

1. בקליפת אגוז אציין כי התובע יוצא במתקפה רבתי כנגד כל הקביעות של שני המומחים ואף מגדיל לעשות ומבקש מינוי מומחה נוסף בשני התחומים, בעוד הנתבעת מצדדת במסקנותיהם.

רקע דיוני

1. בתיק זה הוגשו על ידי התובע מספר לא מבוטל של בקשות ביניים בנוגע לחוות דעת המומחים, שנזכיר כי זהותם היתה מוסכמת על הצדדים. בקשות אלה הוגשו בזמנים שונים, הן לפני דיון ההוכחות והן לאחריו, וגרמו לסרבול ההליך. מאחר ובקשות אלה קשורות לשאלות הטעונות הכרעה, אעמוד בקצרה על השתלשלות העניינים.
2. בדיון מיום 2.11.11 הודיע ב"כ התובע כי לאור תהיות העולות מחוות דעתו של פרופ' צינמן הוא מבקש לחקור אותו. עוד הודיע ב"כ התובע כי לאור השגות שיש לו על בדיקת ה-E.N.G שנעשתה לתובע בביה"ח רמב"ם לבקשת פרופ' יואכימס, מבקש התובע לבצע בדיקת E.N.G נוספת בביה"ח הדסה או העמק, כאשר לאחריה יכלכל התובע צעדיו באשר לחוות דעתו של פרופ' יואכימס וכן באשר לצורך במינוי מומחה בתחום הנוירולוגי. באשר לבקשה לחקור את פרופ' צינמן, ב"כ הנתבעת סבר כי יהא זה נכון יותר ראשית לשלוח שאלות הבהרה ורק לאחר מכן לזמנו לחקירה, אולם ב"כ התובע עמד על בקשתו כי פרופ' צינמן יזומן ללא משלוח שאלות הבהרה. בהחלטה שניתנה ביום 4.11.11 נקבע כי התובע לא יחוייב לשלוח שאלות הבהרה כתנאי לחקירת המומחים. בהמשך, ומשלא הוגשה כל בקשה על ידי התובע בעניין הצורך במינוי מומחה בתחום הנוירולוגי, ניתנה ביום 15.1.12 החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית.
3. ביום 6.5.12, ולאחר חלוף זמן ניכר מהמועד האחרון להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, הגיש התובע בקשה בהסכמה להארכת מועד להגשת התצהירים וכן בקשה למשלוח שאלות הבהרה לפרופ' יואכימס (להלן: "הבקשה לשאלות הבהרה"). התובע טען כי לאחר הדיון מיום 2.11.11 עבר סדרת בדיקות (להלן: "הבדיקות החדשות") והתברר כי נגרמה לו פגיעה וסטיבולרית, בניגוד לאמור בחוות דעתו של פרופ' יואכימס. על כן, ביקש התובע להציג לפרופ' יואכימס את תוצאות הבדיקות החדשות, ולשלוח לו שאלות הבהרה. בהחלטה מיום 6.5.12 נקבע כי הבקשה לשאלות הבהרה, ככזו, נדחית מהטעם שלמעשה אין מדובר בשאלות הבהרה אלא בתוצאות של בדיקות שנערכו לאחר שניתנה חוות הדעת וכלל לא עמדו בפני המומחה. עוד נקבע כי ניתן יהיה לראות בבקשה כבקשה להתיר לתובע לפנות לפרופ' יואכימס בבקשה כי ישקול להשלים/לתקן את חוות דעתו בשים לב לבדיקות החדשות.

הנתבעת התנגדה לבקשה ודרשה כי התובע יצרף תצהיר באשר לכלל נסיבות ביצוע הבדיקות החדשות. כמו כן התנגדה הנתבעת להמציא לפרופ' יואכימס את אחד המסמכים שכותרתו "סיכום התייעצות רפואית" שנערך על ידי פרופ' א' שצ'ופק, אליו פנה התובע באופן פרטי, בשל היות המסמך בבחינת חוות דעת רפואית.

ביום 3.6.12 ניתנה לתובע הנחיה להגיש את הבקשה כאשר היא נתמכת בתצהיר המפרט את ההשתלשלות העובדתית לאחר שהתקבלה חוות דעתו של פרופ' יואכימס.

ביום 13.6.12 הוגשה בקשת התובע להורות לפרופ' יואכימס לשקול השלמת חוות דעתו, שם חזר על טענותיו כפי שעלו בבקשה לשאלות הבהרה. התובע עמד על דרישתו להמציא לפרופ' יואכימס הן את הבדיקות החדשות והן את המסמך מטעם פרופ' שצ'ופק וטען כי אין המדובר בחוות דעת אלא בהתייעצות רפואית הנוגעת לאבחנה ולטיפול. הנתבעת מצידה חזרה על התנגדותה להמצאת המסמך האמור לפרופ' יואכימס. הנתבעת הסכימה להצגת תוצאות הבדיקות החדשות לפרופ' יואכימס, תוך שיובהר לו כי הוא יכול לבקש לשלוח את התובע לבדיקות נוספות מטעמו לצורך השלמת חוות דעתו.

ביום 6.7.12 ניתנה החלטה אשר התירה לתובע לפנות לפרופ' יואכימס בבקשה לשקול השלמת חוות דעתו ולצרף לבקשתו את המסמכים הרבים שצורפו לבקשה, למעט המסמך מטעם פרופ' שצ'ופק לגביו קבעתי כי הוא מהווה חוות דעת רפואית וזאת מהטעמים המפורטים בהחלטה.

על ההחלטה מיום 6.7.12 הוגשה בקשת רשות ערעור אשר נדחתה מבלי שנדרשה תשובה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' וסרקרוג) קבע כי המסמך שבמחלוקת "על פניו בגדר חוות דעת". בית המשפט המחוזי ציין כי לא תהא מניעה לבקש את התייחסות פרופ' יואכימס למסמך במסגרת חקירתו. יצויין כי בסופו של דבר לא עימת ב"כ התובע את פרופ' יואכימס עם חוות הדעת שקיבל מפרופ' שצ'ופק, וטעמיו עמו.

1. בישיבת ההוכחות מיום 2.6.13 נחקרו שני המומחים על חוות דעתם. בסיום הדיון הודיע ב"כ התובע כי לאור הנאמר בחקירתו של פרופ' צינמן, בדעתו לבקש מינויו של מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדי. לבקשת ב"כ התובע, ניתנה לו שהות להגיש בקשה למינוי מומחה נוסף ונדחתה חקירתם של התובע ורעייתו. ביום 16.6.13 הגיש התובע בקשה למינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדי ולחילופין לפסילת חוות דעתו של פרופ' צינמן. בהחלטה שניתנה באותו היום, נקבע כי הבקשות ברישא ובסיפא אינן עולות בקנה אחד וכי על התובע לחדד את המבוקש על ידו. התובע הגיש בקשה מתוקנת למינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדי שנימוקיה יפורטו בהמשך (להלן: "הבקשה למינוי מומחה נוסף"). באותו יום הוגשה תגובת הנתבעת לבקשה במסגרתה התנגדה למינויו של מומחה רפואי נוסף וכן ויתרה על חקירת המצהירים מטעם התובע תוך שמירה על כל הטענות.

לאור ויתור הנתבעת על חקירת המצהירים, ניתנה החלטה לפיה הכרעה בבקשה למינוי מומחה נוסף תינתן לאחר שיוגשו סיכומי הצדדים.

יצויין כבר עתה כי אף שהבקשה למינוי מומחה נוסף התייחסה לתחום האורתופדי בלבד, בסיכומיו מבקש התובע, ככל שלא תתקבל טענתו לפיה נותרה לו נכות צמיתה בתחום א.א.ג., למנות מומחה נוסף גם בתחום א.א.ג. .

דיון ומסקנות

הנכות הרפואית

1. בטרם אדון בחוות דעת המומחים אעיר שתי הערות מקדימות לאורן יערך הדיון במסקנותיהם:
   1. הלכה ידועה היא כי מומחה רפואי אשר מונה מטעם בית המשפט משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה וחלה עליו החובה לפעול בתום לב, ללא משוא פנים ובהתאם לדין, והנחת המוצא היא כי המומחה אכן פועל באופן זה [א' ריבלין תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 684 (מהדורה רביעית, 2012)] (להלן: "ריבלין"). אמנם הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה לעולם תהא מסורה בידי בית המשפט, ואולם מקום בו אין בחוות הדעת מסקנות נטולות הגיון, לא יטה בית המשפט לסטות ממסקנות המומחה [ראו ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); ריבלין, 644-645].
   2. ההלכה המגדירה את המקרים בהם יש למנות מומחה נוסף, סוכמה ברע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673, 676 (2002) ("הלכת מזרחי"), כך:

"המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של בית-המשפט לעניינים שברפואה. בתום המשפט נדרש השופט היושב לדין להכריע בתביעה בהסתמך על חוות-דעתו של המומחה הרפואי שמינה. על-כן בכל אותם מקרים שבהם חש השופט, לאחר שעיין בחוות-הדעת של המומחה הרפואי ובתשובותיו לשאלות ההבהרה ובמהלך החקירה הנגדית, כי נותרו בו ספקות, וכי הוא נזקק לחוות-דעת נוספת כדי שיוכל להגיע להחלטה מושכלת בשאלות הרפואיות המונחות לפתחו, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף. ודוק, מינוי שכזה לא ייעשה כדבר שבשיגרה, אלא רק באותם המקרים שבהם תחושתו של השופט היושב לדין היא כי לא יהא בידו, או לא יהיה זה ראוי, להכריע במחלוקת שבהליך שבפניו בהסתמך על חוות-הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על-ידיו."

ברע"א 329/02 זגרון נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (18.3.02), הבהיר וחידד כב' השופט ת' אור את פסיקתו בהלכת מזרחי הנ"ל:

"מינוי מומחה רפואי נוסף, באותו תחום בו כבר מונה מומחה על ידי בית המשפט, הינו מקרה חריג. ככלל, מומחה רפואי אחד די בו. במקרים רבים אפילו אם בית המשפט אינו מוכן לסמוך על חוות דעתו של המומחה הרפואי על כל פרטיה, יוכל על סמך אותה חוות דעת וכלל הנסיבות לקבוע את המסקנה הרפואית המתבקשת, אפילו זו אינה זהה עם זו של המומחה. ... מינויו של מומחה רפואי נוסף ראוי רק כשבית המשפט סבור, לאחר שבדק ובחן את כלל הנסיבות, שנבצר ממנו, לאחר כל מאמציו להגיע לתוצאה הראויה, שלא תגרום לעיוות דין, על סמך חוות דעתו של המומחה האחד".

וראו סיכום ההלכה בפסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 1534/12 זידאן נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (14.2.13)].

יש לזכור כי בית המשפט הוא הפוסק האחרון באשר למצבו הרפואי של התובע ולכן הוא איננו מחוייב למנות מומחה נוסף גם אם אין הוא סומך על חוות דעתו של המומחה הקיים כלשונה, כל עוד סבור בית המשפט כי הוא יכול להגיע לממצאים הרפואיים הדרושים לו על מנת להכריע במשפט על סמך החומר שבפניו ומבלי למנות מומחה נוסף [ריבלין, 695].

יש לזכור, ואף להדגיש, כי לא בכל מקום בו יציג בעל דין בפני בית המשפט עמדה שונה מזו של המומחה, יטה בית המשפט למנות מומחה נוסף משום שבכך תסוכל אחת ממטרותיו חוק הפלת"ד [רע"א 4195/02 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' ליפשיץ, פ"ד נו(5) 774 (2002); ריבלין, 696-697].

כפי העולה מן ההדגשות שהוספו בציטוט לעיל מהלכת מזרחי הנ"ל, ההלכה שמה את הדגש במידה רבה על תחושתה של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את המומחה והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהסבריו, על רקע היכרותה את התיעוד הרפואי ומכלול הראיות בתיק, בדבר יכולתה להכריע בשאלות הטעונות הכרעה. כפי העולה מכותרת המסמך, אינני חש שאין בידי להכריע במחלוקת ללא מינוי מומחים נוספים.

תחום א.א.ג.

1. פרופ' יואכימס מתייחס בחוות דעתו לשלוש תלונות של התובע: שמיעה, טנטון וסחרחורות. פרופ' יואכימס מפרט בחוות דעתו את תוצאות הבדיקה הקלינית ומציין כי לא מצא ממצא חריג, וקובע כי בהתאם לבדיקות שנערכו לתובע, לא נותרה לתובע נכות רפואית בתחום א.א.ג.

שמיעתו של התובע תקינה; תלונתו בדבר טינטון אינה תואמת את הספרות הרפואית; והמערכת הוסטיבולרית נמצאה תקינה לחלוטין בבדיקת E.N.G מיום 20.9.11.

1. במסגרת הבקשה להשלמת חוות הדעת, הוצגו בפני פרופ' יואכימס תוצאות הבדיקות החדשות אשר בוצעו כאמור לאחר שניתנה חוות דעתו. להלן פירוט הבדיקות החדשות שביצע התובע:
   1. בדיקת E.N.G/ V.N.G מיום 9.11.11 (עמ' 97 לנספח ה' לתצהיר התובע) שנערכה במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי (ביה"ח איכילוב). לתוצאותיה אתייחס בהמשך.
   2. בדיקת V.N.G. (שהינה מקבילה לבדיקת E.N.G.) מיום 18.12.11 (עמ' 105 לנספח ה') שנערכה במרכז הרפואי ע"ש שיבא (ביה"ח תל השומר). לתוצאותיה אתייחס בהמשך.
   3. בדיקת שמיעה מיום 15.12.11 (עמ' 104 לנספח ה') שנערכה במכון "שטיינר".
   4. בדיקת יציבה מיום 22.2.12 (עמ' 110 לנספח ה') שנערכה במרכז הרפואי בני ציון שתוצאותיה תפקוד לקוי של המערכת הוסטיבולרית ויציבות כללית שאיננה תקינה.
   5. אבחון אודיולוגי שנערך ביום 22.2.12 (עמ' 115 לנספח ה') במכון האודיולוגי לאבחון שיקום השמיעה באוניברסיטת חיפה.
   6. בדיקת "כסא מסתובב" מיום 7.3.12 (עמ' 117 לנספח ה') שנערכה בביה"ח אסף הרופא. בבדיקה נמצאו ממצאים מתאימים "לליקוי וסטיבולרי פריפראלי עם קומפנסציה טובה".
2. במסגרת חוות הדעת המשלימה של פרופ' יואכימס מיום 28.9.12 הוא נותן דעתו לתוצאות הבדיקות החדשות וקובע כי אין בהן כדי לשנות את חוות דעתו. פרופ' יואכימס מסביר כי מחלות רבות של המערכת הוסטיבולרית עלולות להופיע בכל רגע וללא סיבה ברורה ורק חלק מהן קשור לחבלות ראש. פרופ' יואכימס קובע כי אם בחלוף שנתיים מיום התאונה לא נמצא ליקוי במערכת הוסטיבולרית (בבדיקת ה-E.N.G מיום 20.9.11), אזי היא היתה תקינה ואם יופיעו לאחר מכן ממצאים חולניים במערכת זו הרי שהם אינם קשורים לתאונה. כך גם באשר לליקוי בשמיעה. ליקוי שמיעתי עקב התאונה, אם נגרם, נגרם כתוצאה מהחבלה. אם אין ליקוי שמיעה לאחר התאונה הרי שלא נפגעה השמיעה בתאונה וכל ליקוי שיופיע במועד מאוחר יותר איננו קשור לתאונה. לאור האמור סבור פרופ' יואכימס כי אין שום תועלת בבדיקות נוספות.
3. טענות התובע - התובע טוען כי בדיקת ה-E.N.G. בודקת תפקודים וסטיבולריים בטווח תדרים של תנועות ראש, הקטן מטווח התדרים הטבעיים של תנועות הראש בחיי היום יום. על כן, טוען התובע, לא ניתן להסתמך על בדיקה זו לבדה והיה על פרופ' יואכימס להפנות את התובע לבדיקות כסא מסתובב ויציבה ממוחשבת. עוד טוען התובע כי לא ניתן להסתמך על בדיקת ה-E.N.G מיום 20.9.11 משום שזו נעשתה במכשיר אשר התקלקל ותוקן בסמוך לפני הבדיקה.

התובע טוען כי אין לקבל את השערתו של פרופ' יואכימס לפיה לקה התובע במחלה וסטיבולרית בין חודש ספטמבר 2011 לבין חודש פברואר 2012, משום שאיננה נתמכת במסמכים ואיננה עולה בקנה אחד עם תוצאות בדיקות הכסא המסתובב והיציבה הממוחשבת אשר הראו פגיעה במערכת הוסטיבולרית עם פיצוי כבר בחודשים פברואר-מרץ 2012 מחד גיסא, ועדותו של פרופ' יואכימס לפיה תהליך הפיצוי לאחר פגיעה וסטיבולרית נמשך כשנה-שנתיים מאידך גיסא. משכך, טוען התובע, הגורם הממשי היחיד שיכול היה לגרום לפגיעה וסטיבולרית, הוא התאונה.

לצורך קביעת אחוז הנכות כתוצאה מהתאונה, מבקש התובע להסתמך על תשובת פרופ' יואכימס לשאלת הבהרה שנשלחה לו על ידי התובע. יצוין כי השאלה והתשובה לה, ככאלה, לא הומצאו ע"י התובע במועדן לתיק בית המשפט. למרות זאת, התובע התייחס אל התשובה בתצהירו, שוב מבלי לצרפה. בסיכומיו מתייחס התובע לתשובת פרופ' יואכימס לשאלת ההבהרה ומצרף אותה לסיכומים, אך עדיין לא מצרף את השאלה. בתשובתו (לשאלה העלומה) כותב פרופ' יואכימס כי הבראת המערכת הוסטיבולרית הינה תהליך ועל כן יש לקבוע כי לתובע נותרה נכות זמנית לאחר הפגיעה בתאונה בשיעור 20% למשך שנה ולאחר מכן בשיעור 10% עד לבדיקת ה- E.N.G מיום 20.9.11. התובע טוען כי משלא הוכחה מחלה וסטיבולרית אחרת הרי שיש לייחס את הנכות הרפואית שקבע פרופ' יואכימס בשיעור 20% לתאונה.

באשר לטנטון טוען התובע כי מתוך ארבעה פרמטרים המצביעים על טנטון מתקיימים בבירור שלושה - מפריע בשינה; מופיע בשקט; קיים צורך להדליק טלוויזיה כדי להירדם. עוד טוען התובע כי בחקירתו הנגדית נסוג פרופ' יואכימס במידה מסוימת מעמדתו וקבע כי לא ניתן לשלול טנטון ברעש. לאור האמור, טוען התובע כי יש לקבוע שהוא סובל מטנטון המזכה אותו בנכות רפואית בשיעור 10%.

לחלופין, מבקש התובע למנות מומחה נוסף בתחום א.א.ג.. אזכיר כי בבקשה למינוי מומחה נוסף, אשר הוגשה לאחר חקירת שני המומחים, התייחס התובע לתחום האורתופדי בלבד. התובע טוען כי קביעותיו של פרופ' יואכימס נשענות על בסיס עובדתי חסר וספקולציות מאחר והוא הסתפק בביצוע בדיקת E.N.G ולא שלח את התובע לבדיקות יציבה ממוחשבת וכסא מסתובב, אשר היו מראות, כך נטען, כי בעת מתן חוות הדעת היתה לתובע פגיעה במערכת הוסטיבולרית עם קומפנסציה (פיצוי) מרכזית. לכן יש למנות מומחה רפואי נוסף בתחום א.א.ג..

1. טענות הנתבעת - הנתבעת סומכת ידיה על חוות דעתו של פרופ' יואכימס וטוענת כי לא רק שאין נימוקים כבדי משקל כדי לסטות מקביעותיו של פרופ' יואכימס אלא להיפך. הנתבעת טוענת כי המומחה הסביר את עמדתו וביסס אותה על מספר אדנים: מנגנון הפגיעה הקל, העדר איבוד הכרה, תלונות סובייקטיביות שלא נתמכות בתיאור הגיוני, בדיקות שמיעה תקינות ובדיקת E.N.G תקינה.

עוד טוענת הנתבעת כי פנייתו של התובע לבדיקות חדשות לאחר שניתנה חוות דעתו של פרופ' יואכימס מלמדת על חוסר השוויון הקיים בתיקים מסוג זה, באשר התובע יכול לעשות ככל העולה על רוחו במטרה לסתור את קביעות המומחה מטעם בית המשפט בעוד הנתבעת איננה יכולה לשלוח את התובע למומחים מטעמה. בענייננו, טוענת הנתבעת, נחצה הגבול שעה שהתובע פשוט "ייצר" מסמכים ובדיקות רפואיות ואף הגדיל לעשות כאשר הגיש לתיק בית המשפט חוות דעת מטעמו (המסמך מטעם פרופ' שצ'ופק).

הנתבעת מוסיפה כי כאשר כל תלונות התובע הן למעשה סובייקטיביות והוא כושל שוב ושוב במתן תיאור הגיוני למצבו הפיסי, מוביל הדבר למסקנה ברורה והיא שיש כאן ניסיון לעשיית רווח משני.

לבסוף מתנגדת הנתבעת לבקשה למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום א.א.ג. וטוענת כי על פי הפסיקה לא זה המקרה בו יש למנות מומחה רפואי נוסף וכי לא בכדי לא עלתה בקשה בהקשר זה בזמן אמת ועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים.

1. טרם הדיון בטענות אעיר שתי הערות באשר לדרך הילוכו הבעייתית של התובע בתיק זה.

ראשית, נראה כי יש ממש בטענת הנתבעת כי פנייתו של התובע לביצוע הבדיקות החדשות, ועריכת מסמך של מומחה פרטי מטעמו העולה כדי חוות דעת אותו עשה נסיון לשרבב לתיק, והכל רק למעלה משנתיים לאחר התאונה, בהקשר אשר ספק עד כמה הינו טיפולי (כמפורט בסעיפים 16-18 להחלטה מיום 6.7.12), נעשו על מנת לנגח את חוות דעתו של פרופ' יואכימס. האמור עומד בניגוד לאחת ממטרותיו של חוק הפלת"ד שהינה למנוע מצב דברים שבו כל צד "מייצר" בדיקות מטעמו, הן מטעמי הגינות דיונית הן מטעמי פישוט וייעול הדיון.

על מטרותיו של התובע בעריכת הבדיקות החדשות ניתן ללמוד, בין השאר, מדברי בא כוחו בדיון מיום 2.11.11 אשר הודיע על כוונתו לשלוח את התובע לבדיקות E.N.G נוספות לאחר שנתקבלה חוות דעתו של פרופ' יואכימס, כאשר הבדיקות תערכנה דווקא בביה"ח הדסה או העמק (בסופו של דבר הן בוצעו בביה"ח איכילוב ובתל השומר). על מטרותיו של התובע בעריכת הבדיקות החדשות ניתן ללמוד גם מן ההפניה שקיבל התובע על פי בקשתו לצורך ביצוע בדיקת ה-E.N.G מרופא א.א.ג ביום 6.10.11 (עמ' 95 לנספח ה'), שם צויין כי "הבדיקה שבוצעה מטעם חברת הבטוח [כך! – א.ד.] ברמב"ם היתה תקינה. מבקש לקבוע תור מחוץ לחיפה (תל השומר-הדסה)". אכן, בכל מקום פרט לעריכת בדיקות בחיפה, כמתבקש ממקום מגורי התובע, אילו היו הבדיקות מבוצעות למטרה טיפולית גרידא. אמנם בהחלטה מיום 6.7.12 הותר לתובע להציג את הבדיקות החדשות בפני פרופ' יואכימס, מהנימוקים המפורטים בהחלטה. ואולם, אין בכך כדי להכשיר פרקטיקה מעין זו של יציאה ל"מסע" עריכת בדיקות, אשר יוצרת חוסר שוויון דיוני בין תובע לנתבעת שאיננה יכולה לשלוח את התובע לבדיקות נוספות מטעמה. לא בכדי הסמכות להורות על עריכת בדיקות עזר הדרושות למומחה מטעם בית המשפט לצורך עבודתו מצויה בידיו [ריבלין, 696] ולא בידי הצדדים.

שנית, כאמור התובע שלח לפרופ' יואכימס שאלת הבהרה בסמוך לאחר חוות הדעת וזאת מבלי להגישה לתיק בית המשפט. אמנם, בעל דין איננו נזקק לתיווכו של בית המשפט על מנת לשלוח שאלות הבהרה למומחה [ריבלין, 708]. ואולם, אי המצאת השאלות והתשובות לתיק בית המשפט עומדת בניגוד לתקנה 5 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986 (להלן: "תקנות המומחים"), הקובעת כי כל מסמך שממציא בעל דין לפי תקנות אלו, יומצא על ידו לבית המשפט, למומחה ולבעלי הדין האחרים. הדבר אף עומד בניגוד לפרקטיקה המקובלת, וביתר שאת כאשר התובע מסתמך על התשובה לשאלה בטיעוניו.

1. לגופו של עניין, לאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת של פרופ' יואכימס, בחוות הדעת המשלימה, בתשובותיו לשאלות שהוצגו לו בחקירה הנגדית, בתוצאות הבדיקות החדשות ובטענות הצדדים אני מאמץ את קביעתו של פרופ' יואכימס לפיה לא נותרה לתובע נכות בתחום הא.א.ג. ודוחה את הבקשה למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום זה. להלן נימוקיי.

שמיעה

1. התובע התלונן בביקוריו אצל רופא א.א.ג. על ירידה בשמיעה. תלונותיו הראשונות בהקשר זה מוצאות ביטוי כבר כשבוע לאחר התאונה. גם בבדיקתו אצל פרופ' יואכימס התלונן התובע על ירידה בשמיעה, וכך גם בתצהירו.

פרופ' יואכימס מסביר בחוות דעתו: "חבלות עזות של ראש וצוואר עלולות לגרום הן ללקוי שמיעה והן לטינטון ולסחרחורת, ובפרט אלו הגורמות לאיבוד הכרה. לפי הספרות הרפואית חבלת ראש שאינה חזקה דייה לגרום לאיבוד הכרה לא סביר שתגרום איבוד שמיעה משמעותי".

כאן המקום להבהיר - התובע לא טען לחבלת ראש או לאיבוד הכרה. מן התיעוד הרפואי אף עולה כי לא היתה חבלת ראש ולא היה איבוד הכרה (אף לא סיפור של איבוד הכרה, או הקאות, וכיו"ב). ככל שנגרמה לתובע חבלה בצוואר, הרי שזו לא היתה כזו אשר גרמה לממצא גרמי כלשהו, כפי שיפורט בדיון בנוגע לתחום האורתופדי, כך שספק אם ניתן לראות בחבלה הנטענת בצוואר משום חבלה עזה. באספקלריה זו, של ספק בדבר קיומה של חבלה בעוצמה העולה כדי המידה העשויה לגרום לנכות צמיתה בתחום א.א.ג., יש לבחון את תלונות התובע.

ועל כן ממשיך פרופ' יואכימס: "כך גם במקרה הנדון. שמיעתו נשארה תקינה אחרי התאונה".

1. התובע לא אמר נואש ושב והעלה את הנושא בחקירה נגדית (עמ' 10 ש' 23 – עמ' 11 ש' 6):

"ש. פגיעה שמספיק חמורה כדי לגרום פגיעה וסטי[בולרית], מספיק חמורה כדי לגרום פגיעה בשמיעה.

ת. כן.

ש. התובע התלונן כבר מספר ימים לאחר התאונה על פגיעה בשמיעה נכון?

ת. כן.

ש. האודיוגרם הראשון שבוצע היה ב5.8.09. ד"ר חדד סיכם אותו – מפנה לנספח מס' 17 לתצהיר התובע. מקריא. אתה מסכים איתו שיש ליקוי שמיעה דו צדדי נמוך עם שקע ב-500 הרץ?

ת. לא. הסיבה שאני לא מסכים – שאנו מגדירים לפי החוק של ביטוח לאומי, 20 דציבל כקו שמפריד בין שמיעה תקינה ללא תקינה. אם נסתכל על הגרף שאנו מדברים עליו, רק בתדר 1 ורק באוזן ימנית יש ירידה סלקטיבית ב-500 הרץ כל היתר התדרים הם בתחום הנורמה.

ש. יש איזה ליקוי בשמיעה פה. אתה לא יכול לומר שהכל תקין.

ת. הכל תקין, למעט תדר 500 באוזן ימנית.

ש. שזה ליקוי שמעתי מסויים.

ת. לא ליקוי שבן אדם יכול להבחין בו.

ש. מוזיקאי לא יכול להבחין בו? זה לא מפריע לו בעבודתו.

ת. לא."

בהמשך נשאל פרופ' יואכימס והסביר מדוע לא. הדברים מדברים בעד עצמם.

על רקע זה, התיאורים מרחיקי הלכת לפיהם התובע לא שומע טוב כאשר אשתו או אנשים אחרים מדברים איתו ופעמים רבות הוא נאלץ לבקש כי יחזרו שוב על מה שאמרו (סעיף 4(ב) לתצהיר אשתו של התובע), נראים כתיאורים שאינם במקומם, לשון עדינה.

בסיכומיו זנח התובע, הלכה למעשה, את טענותיו בנוגע לירידה בשמיעה. ההתייחסות לנושא זה הובאה על מנת לקבל תמונה מלאה, שכן תלונותיו הסובייקטיביות העקביות של התובע בהקשר זה התבררו ככאלה אשר אינן תואמות את מצב הדברים לאשורו. לעובדה זו נודעת משמעות כפולה. ראשית, ראוי להביאה בחשבון בעת שבוחנים תלונות סובייקטיביות אחרות של התובע. שנית, ראוי להביאה בחשבון בעת שמעריכים את עוצמת החבלה שנגרמה לתובע בעת התאונה.

טנטון

1. פרופ' יואכימס מסביר בחוות דעתו כי "הטינטון באוזניים הנו תלונה סובייקטיבית שאינה ניתנת להוכחה. לכן דרושים תנאים נוספים על מנת להכיר בה. אחד התנאים הנו תאור של התלונה מפי הנבדק התואם את המקובל מבחינה רפואית. במקרה זה אמר הנבדק שהטינטון באוזניו נשמע תמיד ולא נפסק גם בתנאי רעש סביבתי. מכיוון שעוצמת הטינטון הנה מספר דציבלים מעל סף השמיעה, התיאור הזה אינו מציאותי ואינו מתקבל על הדעת".
2. אינני מקבל את טענות התובע באשר לטנטון. תיאורו של התובע לפיו החל לשמוע טנטון מיד בסמוך לאחר התאונה ומאז הוא שומע את הטנטון בכל מצב, לרבות במצבים של רעש סביבו, איננו עולה בקנה אחד עם הסבריו המקיפים של פרופ' יואכימס באשר למאפייני תופעת הטנטון כפי שהם מופיעים בספרות הרפואית. בניגוד לטענת התובע, פרופ' יואכימס לא נסוג בחקירתו ולו במעט מעמדתו זו. ההיפך הוא הנכון, ואביא רק מקצת הדברים:

"ת. טנטון זו תלונה סובייקטיבית. כל אדם יכול להתלונן על טנטון ואין שום אפשרות להוכיח או לבטל את התלונה לחלוטין. לכן, על מנת לקבל את התלונה, אנו צריכים ביסוס אובייקטיבי מסוים. אחד הקריטריונים זה תיאור הטנטון. בנוסף, צריך להיות בדיקת שמיעה התומכת בכך. כמות הרישומים או כמות ביקורים אצל הרופא, או נטילת תרופות, אינה מוכיחה דבר. שכן, יש אנשים אחד רץ כל יום ושני לא רץ בכלל. זה לא אומר שלזה יש ולשני לא. אתה אוהב מדע ומאמרים, בשום מאמר או רישום המוכר לי, לא רשום שיכול להיות טנטון בעוצמה של 80 ציבלר מעל הסף, שהוא ישמע אותו כשהוא מנגן או ליד אוטו עם מנוע פועל. אני לא מכיר מצב כזה. אנו נותנים נכות על תלונה סובייקטיבית, לפחות אני צריך סיפור אמין ואודיוגרם שיכול לאשר זאת. אף פעם אין לי בטחון, אבל אם יש לי ספק הוא מקבל. את הקרטריונים המינימלים חייבים לקבל. סיפור כזה לא הגיוני לחלוטין".

(עמ' 12, ש' 15-27)

ובהמשך:

"לשאלת בית המשפט:

ש. בהנחה שבית המשפט יקבע שלעניין התלונה הסובייקטיבית הוא מסתפק בתלונת התובע, האם מבחינת קרטריון שמתבטא באודיוגרמים, יש עמידה בקרטריונים לדעתך?

ת. חסרים קרטריונים אודיולוגיים כדי לקבל את הטנטון. אין פה ... ".

(עמ' 13, ש' 9-13)

הנה כי כן, גם בהקשר זה תלונותיו הסובייקטיביות העקביות של התובע התבררו ככאלה אשר אינן עולות בקנה אחד עם מצב הדברים לאשורו. ושוב; לעובדה זו משמעות כפולה; הן בנוגע לבחינת תלונות סובייקטיביות אחרות של התובע, הן בנוגע להערכת עוצמת החבלה שנגרמה לתובע בתאונה.

מערכת וסטיבולרית

1. באשר לתלונת התובע בדבר סחרחורות, מסביר פרופ' יואכימס בחוות דעתו כי: "גם זו תלונה סובייקטיבית המחייבת הוכחה אובייקטיבית". פרופ' יואכימס מסביר כי המערכת הוסטיבולרית מתייצבת בהדרגה בתוך שנה-שנתיים ועל כן "אין תועלת בבדיקת E.N.G. חודשים לאחר הפגיעה". בכך מכוון המומחה לבדיקת E.N.G. שנערכה לתובע ביום 8.9.09, כחודש וחצי בלבד לאחר התאונה, בה נמצאה עדות לממצא וסטיבולרי פריפרלי. לאור קביעתו זו של המומחה נשלח התובע בהוראתו לבדיקת E.N.G. שנערכה ביום 20.9.11 ובה לא נמצא כל ממצא וסטיבולרי חולני. כאמור לעיל, המומחה התייחס בחוות דעתו המשלימה אל הבדיקות החדשות שנערכו וקבע כי ככל שהן מדגימות ממצא חולני במערכת הוסטיבולרית, זה אינו יכול להיות קשור לתאונה, שכן תפקודה של מערכת זו היה תקין כשנתיים לאחר התאונה.
2. אין לקבל את טענת התובע לפיה, ככלל, לא ניתן להסתפק בבדיקת ה- E.N.G.משום שזו בודקת תפקודים וסטיבולריים בטווח תדרים של תנועות ראש הקטן מטווח התדרים הטבעיים של תנועות הראש בחיי היום יום. מדובר בטענה המתייחסת לעניין מובהק שבמומחיות ואין לי אלא להפנות לתשובתו של פרופ' יואכימס:

"ש. מכאן – שבד[י]קת האי.אן.ג'י בודקת טווח קצר יחסית במסגרת הטווח היום יומי של תנועת הראש. מ0.64 ומעלה הבדיקה לא בודקת.

ת. אי.אן.ג'י בודק משהו אחר לחלוטין.

ש. הוא בודק את הרפלקס הויסטיבולאוקלורי.

ת. הוא משווה את שני המבוכים שמאל וימין וקובע את הפרש הפעילות שלו. ז"א, הוא בודק אם אחד מהם, או שניהם, עובדים בצורה תקינה או אחד או שניהם פגועים. אם נכנס פה למי[ל]יוולטי[ם] או מיליהרצים אובדת התמונה.

ש. זה לא כך – ברגע שהבדיקה מתקיימת, ההשוואה בין שתי האוזניים, מתקיימת בטווח תנועות מסוים זה לא רלוונטי לטווח התנועות שהראש יכול לעשות מעבר לטווח הנבדק.

ת. אני לחלוטין חולק על כך. זאת מסיבה פשוטה – כל המבוך זה סטרוקטורה מזערית שאפשר להכניס את כולה לסנטימטר מעוקב, כל האוזן הפנימית. ז"א אם החלק[...,] לא תיתכן פגיעה רצינית במבוך שתגרום לחלק קטן של פגיעה בתפקוד וכל היתר יתפקד או להיפך. אתה נכנס לפרטים טכניים שטובים למחקר ואין חשיבות לכך בחיים. אם יש לי פגיעה – יש לי פגיעה. התפקוד של מבוך יורד ואי אפשר להגדיר מאפס פסיק ככה לאפס פסיק ככה. אנו לא מקבלים תשובה בנוסח שלך. הפגיעה שהיתה בתדר 0 פסיק ככה או ככה, אנו מקבלים תשובה אם התפקוד לקוי או תקין".

(עמ' 7, ש' 11- 26)

תשובת המומחה מטעם בית המשפט אינה נטולת הגיון ואיני רואה כל סיבה לדחותה ולקבל את השערותיו של התובע.

1. אינני מקבל גם את טענת התובע לפיה פרופ' יואכימס לא רשאי היה להסתמך על בדיקת ה- E.N.G. מיום 20.9.11 אשר נערכה בביה"ח רמב"ם אך בשל העובדה כי עובר לביצוע הבדיקה תוקן מכשיר הבדיקה לאחר שהוגדר כלא תקין לפרק זמן מסויים קודם לכן. מכשור רפואי, ככל מכשור אחר, עשוי להתקלקל מעת לעת. האם משמעות הדבר כי משעה שנפלה תקלה במכשיר, לעד לא ניתן יהיה לסמוך עליו? דומני כי יש להשיב על כך בשלילה. ראשית, משתוקן המכשיר ע"י הגורמים המוסמכים לכך ושב לשרת אלפי נבדקים מכל אזור חיפה והצפון, טענות התובע אינן אלא ספקולציות נעדרות ביסוס כלשהו. שנית, וכפי שהשיב פרופ' יואכימס בחקירתו, אין בפנינו כל אינדיקציה לכך שמכשירים במרכזים רפואיים אחרים לא היו מקולקלים אי פעם בעבר לפני שנערכו באמצעותם בדיקות לתובע.

אעיר כי איני רואה כל פסול בכך שפרופ' יואכימס, אשר ניהל את מח' א.א.ג. בביה"ח רמב"ם, העדיף כי הבדיקה עליה תסתמך חוות דעתו תבוצע בביה"ח רמב"ם ועיכב את חוות דעתו עד שהדבר יתאפשר. נראה כי גם התובע לא ראה בכך בעייתיות כלשהי, אלא רק לאחר שקיבל את תוצאות הבדיקה ובעקבותיה חוות הדעת.

1. עוד אינני מקבל את הטענה לפיה היה על פרופ' יואכימס לשלוח את התובע לבדיקת יציבה ממוחשבת ולבדיקת כסא מסתובב טרם נתן חוות דעתו. סבורני כי משבדיקת ה-E.N.G. מיום 20.9.11 לא הדגימה פגיעה במערכת הוסטיבולרית לא עמדו בפני פרופ' יואכימס אינדיקציות, למעט תלונותיו הסובייקטיביות של התובע אשר אינן נתמכות בראיות אובייקטיביות, המצדיקות ביצוע בדיקות עזר נוספות. למותר להזכיר שוב כי התובע לא טרח לפנות אל פרופ' יואכימס ולהפנות תשומת לבו לאינדיקציה רפואית המצדיקה לשיטת התובע עריכת בדיקות אלה. פרופ' יואכימס נשאל על בדיקות נוספות אלה והשיב:

"ש. לצורך השאלה האם יש פיצוי עם התאוששות חלקית - למעשה נוצרו שתי בדיקות "חדישות". אחת מהן הבדיקת הכסא המסתובב והשניה בדיקת היציבה הממוחשבת שמבצעים בבית חולים אסף הרופא ובתי חולים אחרים.

ת. זה נכון במידה מסוימת. זה בודק תפקוד כללי של כל המע'. בדיקת האי.אן.ג'י בודקת את המבוך בלבד. לכן, אם אני מקבל תוצאה אחרי שנה או שנתיים שאומרת לי כי הפגיעה במבוך חלפה, אני לא צריך לעשות את יתרת הבדיקות. מבחינת א.א.ג.

ש. מדוע יצרו את שתי הבדיקות הללו אם בדיקת האי.אן.ג'י נותנת תמונה מלאה.

ת. האי.אן.ג'י נותנת לנו תמונה של האוזן הפנימית ולא בודקת תחושה פרופריוצפטיבית או ויזואלית. אם יש לאדם בעיות ב[ת]חומים אלה זה לא בעיה של המבוך ולא בעיה של א.א.ג ולא בעיה של פגיעה במבוך טראומתית לכן הבדיקות הללו פחות רלוונטיות לגבינו."

(עמ' 8, ש' 21-30)

הסברו של המומחה מובן, ולא רק שלא ניתן לומר כי הוא נטול הגיון, אלא ההיפך הוא הנכון.

1. לא ניתן לומר כי, במאזן הסתברויות, יש לקבל את טענת התובע לפיה הפגיעה במערכת הוסטיבולרית שהודגמה לכאורה בחלק מהבדיקות החדשות, קשורה בקשר סיבתי לתאונה. אין חולק כי בבדיקת ה-E.N.G הראשונה שנערכה לתובע ביום 8.9.09, בסמוך לאחר התאונה, הודגם ממצא המעיד על פגיעה מסויימת במערכת הוסטיבולרית. ואולם, בדיקה זו נערכה בסמוך מאד לתאונה. כפי שעולה מחוות דעתו של פרופ' יואכימס המערכת הוסטיבולרית מתייצבת בהדרגה. ואכן, בבדיקת ה- E.N.G מיום 20.9.11, מעט יותר משנתיים לאחר התאונה, לא הודגמה פגיעה במערכת הוסטיבולרית. פרופ' יואכימס הסביר מדוע כאשר בדיקת ה- E.N.Gיצאה תקינה אין עוד טעם לערוך בדיקות חוזרות:

"ת. ... . אבל עניתי בתשובה ששלחתי אליך אי.אן.ג'י שנה לפני כן – 09/11 - היה תקין ואז הנכות היתה אפס. אם חל תהליך כלשהו בין בדיקה זו לבדיקה אחרת, אין לי מושג. ז"א אם נעשה לכל אחד מאיתנו בעוד שנה בדיקה, אולי נמצא פתולוגיה שאיננה היום, זה לא אומר שהפתול[ו]גיה היא המשכית למה שהיה, יכול להיות שהופיע משהו חדש. אני גם עניתי שאין טעם לעשות כל הזמן בדיקות, כי כל הזמן נקבל תוצאות אחרות, באיזה שהוא שלב מקבלים תשובה שהמצב תקין, אז מה שקורה אח"כ זה לא מעניין אותי מבחינת נכויות. ולמה זה? משום שיש מלא מחלות וסטיבולריות, כפי ששלחת לי במסמכים שלחלוטין לא קשורות לחבלה. יש מלא פתולוגיות שלא קשורות בחבלה. מדוע אני צריך הכל לשייך לאותה חבלה שלאחריה המע' הבריאה, לפי הבדיקה של יום 29.11. [צ"ל 20.9.11- א.ד.]" (עמ' 9, ש' 14-24)

אני דוחה את טענת התובע לפיה לא ניתן לקבל את הסברו של פרופ' יואכימס כי ייתכן והתובע לקה בליקוי וסטיבולרי כלשהו בפרק הזמן שבין חודש ספטמבר 2011 לבין חודש מרץ 2012, משום שאז לא ייתכן כי כבר בחודש מרץ 2012 תודגם פגיעה לאחר קומפנסציה טובה, תהליך אשר, כך נטען, לפי פרופ' יואכימס אורך כשנה–שנתיים. הטענה מבוססת על נסיון להציג את דברי פרופ' יואכימס באופן בלתי מדוייק, כאילו מהאמור בחוות דעתו עולה כי תהליך קומפנסציה אורך לפחות שנה, ומאחר וטרם חלפה שנה בין הבדיקות אזי לא תיתכן קומפנסציה. אולם בעדותו הסביר פרופ' יואכימס כי התהליך אליו התייחס - תהליך התייצבות המערכת הוסטיבולרית - נמשך עד שנה-שנתיים ולמעשה בדרך כלל הוא מהיר הרבה יותר (עמ' 10, ש' 13-15).

[כהשוואה בלבד, ניתן לעיין בת.א. (כפ"ס) 4140/97 לוין נ' הפניקס (29.10.03). גם שם יוחס ממצא וסטיבולרי שנמצא בבדיקת E.N.G מאוחרת, להתפתחות פתולוגית כלשהי, שטיבה לא הוברר, בזמן שחלף מאז נערכה בדיקת E.N.G קודמת בה לא נמצא אותו ממצא. כבענייננו, צויין כי להתפתחות פתולוגית מעין זו עשויות להיות סיבות רבות ומגוונות, ולא בכל המקרים הן ידועות. פרק הזמן בין הבדיקות שם אמנם ארוך יותר מאשר בענייננו, אך העקרון בשני המקרים דומה].

אין מקום לנסיונו של התובע לגזור גזירה שווה מע"א 789/89 עמר נ' קופ"ח הכללית, פ"ד מו(1) 712 (1992), לענייננו. שם נולדה התובעת עם שיתוק מוחין לאחר שבמהלך ניתוח קיסרי בוצעו ששה נסיונות אינטובציה לאֵם, אשר כשלו, תוך שהיולדת הכחילה ופיתחה הפרעות בקצב הלב. הנתבעת טענה כי הנזק לתובעת עשוי היה להיגרם גם כתוצאה מגורמים אחרים. בית המשפט העליון קבע כי כאשר יש בפני בית המשפט "גורם ממשי" להיווצרות נזק אין מקום להיזקק להנחות תיאורטיות בדבר גורמים אחרים. אך האנלוגיה שמנסה התובע לעשות אינה במקומה מאחר והיא מתעלמת מבדיקת ה-ENG מיום 20.9.11 אשר שללה נזק למערכת הוסטיבולרית. בענייננו אין מדובר במצב בו קיים נזק, ועל כן יש להעדיף את ה"גורם ממשי" להתרחשותו על פני הנחות תיאורטיות. בענייננו משמעות קביעותיו של פרופ' יואכימס הינה כי אין נזק כתוצאה מהתאונה, ולכן אם וככל שמודגם נזק מאוחר יותר, הוא בהכרח נזק אחר שאינו קשור לתאונה. אם לדבר במושגי הנסיבות שבעניין עמר, בענייננו מדובר במצב דברים דמיוני שבו סמוך לאחר הלידה מבוצעות בדיקות כלשהן המסוגלות לזהות קיומו של נזק מוחי – ומלמדות על העדר נזק. על כן, אין הנדון דומה לראיה.

1. לבסוף, אך לא בשולי הדברים, לא ניתן להתעלם ממסקנות הדיון לעיל בעניין השמיעה והטנטון, הן לעניין מידת האמון בתלונות סובייקטיביות של התובע, הן לעניין עוצמת החבלה הנטענת. אף לא ניתן להתעלם מן העובדה כי הבדיקות החדשות בוצעו ע"י התובע למצער גם לצורך ההליך המשפטי. מטבע הדברים, לבעל דין במצב דברים מעין זה ישנו תמריץ לפעול באופן המשרת את עניינו בהליך המשפטי, ולא מן הנמנע כי הדבר קיבל ביטוי מסויים באותם רכיבים של הבדיקות אשר הצריכו שיתוף פעולה של הנבדק.

מחומר הראיות עולה כי בדיקת E.N.G מכילה מספר לא מבוטל של בדיקות משנה נפרדות, שכל אחת מוגדרת כתקינה או בלתי תקינה. למעט בדיקת משנה אחת, בה נבדקות תגובות של העיניים, כל בדיקות המשנה בשתי בדיקות ה- E.N.Gשבוצעו בבדיקות החדשות - תקינות.

מסיכום תוצאות בדיקת ה- E.N.Gשביצע התובע ביום 9.11.11 בביה"ח איכילוב, עולה כי לא נרשם ניד (ניסטגמוס) עצמוני במבט לכיוונים שונים, לא נרשם ניד תנוחתי בתנוחות הבדיקה השונות, הבדיקה הקלורית היתה בגדר התקין, ונרשם ביצוע תקין של כל הבדיקות האוקולומוטוריות (תנועתיות עיניים), למעט בבדיקה האופטוקינטית בה התקבל הממצא הבא: "הפחתה במהירות התגובה לאחר הגברת מהירות המטרה עד להעדר תגובה".

מסיכום תוצאות בדיקת ה- E.N.G שביצע התובע ביום 18.12.11 בביה"ח תל השומר, עולה כי לא נרשם ניד עצמוני במבט לכיוונים שונים, לא נמצא ניד תנוחתי למעט ניד תנוחתי קל באחת מתוך 12 תנוחות בדיקה שונות, הבדיקה הקלורית היתה בתחום הנורמה, ונרשם ביצוע תקין של כל הבדיקות האוקולומוטוריות, למעט בבדיקה האופטוקינטית בה התקבלו הממצאים הבאים: "תגובות מעט חלשות", "התקשה בביצוע המשימה" ונרשמה הערה לפיה "עליה לא תואמת יחסית לעליה בתדר הגירוי".

זאת ועוד; מהשוואת תוצאות כלל בדיקות ה- E.N.Gשנערכו לתובע, עולה כי הממצא היחיד שהודגם סמוך לאחר התאונה שונה מן הממצא היחיד שהודגם בבדיקות החדשות. בעוד שבבדיקת ה- E.N.Gמיום 8.9.09 הודגם ממצא בבדיקה הקלורית בלבד וכל שאר בדיקות המשנה, לרבות הבדיקה האופטוקינטית, היו תקינות, הרי שבבדיקות ה- E.N.Gמיום 9.11.11 ומיום 18.12.11 הופיע ממצא רק בבדיקת משנה אחרת, בה נבדקות תגובות העיניים, ובה בלבד, בעוד כל בדיקות המשנה האחרות, לרבות הבדיקות הקלוריות, נמצאו תקינות.

1. לאור כל האמור לעיל , אם וככל שיש לתובע פגימה כלשהי במערכת הוסטיבולרית, הרי שבמאזן הסתברויות לא ניתן לומר כי מתקיים קשר סיבתי בינה ובין התאונה.
2. לבסוף אתייחס בקצרה לטענת התובע לפיה יש למנות מומחה רפואי נוסף בתחום הא.א.ג. משום שפרופ' יואכימס לא שלח את התובע לבדיקות נוספות מעבר לבדיקת ה- E.N.G. בהתאם לתקנה 9א' לתקנות המומחים, המומחה רשאי לשלוח את התובע לבדיקות רפואיות אך הדבר נתון לשיקול דעת המומחה, אותו עליו להפעיל בזהירות [רע"א 3811/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ליברמן, פ"ד נ(3) 191 (1996); ריבלין, 696]. אין המדובר במקרה בו נמנע המומחה כליל מהפניית התובע לעריכת בדיקות עזר, אלא להיפך; פרופ' יואכימס שלח את התובע לבדיקת E.N.G., שהיא הבדיקה אשר לטעמו נדרשה בנסיבות העניין. השאלה אלו בדיקות עזר נדרשות לצורך עריכת חוות דעת מומחה רפואי מטעם בית המשפט, הינה כשלעצמה שאלה שבמומחיות, אשר בית המשפט יטה שלא להתערב בה, למעט במקרים בהם הסבריו של המומחה בנוגע לבחירתו לערוך בדיקות כאלה דווקא ולא אחרות, הינם נטולי הגיון, כלומר במקרים חריגים, שמקרה זה אינו נמנה עליהם. כמפורט לעיל, סבורני כי לא היתה בפני פרופ' יואכימס אינדיקציה המצדיקה ביצוע בדיקות עזר נוספות. ממילא ברור כי איני חש שאין בידי להגיע למסקנות בתחום א.א.ג. בהסתמך על חוות דעתו ועדותו של פרופ' יואכימס.

אוסיף כי לטעמי יש טעם לפגם בכך שהבקשה למינוי מומחה נוסף מתבססת על הימנעות המומחה מלשלוח את התובע לבדיקות נוספות, שעה שהתובע, אשר שלח למומחה שאלת הבהרה בנושא אחר, נמנע במפגיע מלפנות אל המומחה מבעוד מועד בשאלות הבהרה בנוגע לצורך, לשיטתו, בדבר עריכת בדיקות נוספות. חלף זאת, בחר לבצען על דעת עצמו, בניגוד למקובל בתביעות מכוח חוק הפלת"ד, ורק אז לפנות אל המומחה, ולעמתו עם תוצאותיהן.

1. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת התובע למנות מומחה רפואי נוסף בתחום א.א.ג.. כמו כן אני מאמץ את האמור בחוות דעתו של פרופ' יואכימס וקובע כי לא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בתחום הא.א.ג כתוצאה מהתאונה.

התחום האורתופדי

1. פרופ' צינמן מציין בחוות דעתו שלוש תלונות של התובע: כאבים בצוואר עם הקרנה בידיים יותר לשמאל, כאבים בגב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל, וכאבים עם הגבלת תנועות בכתף ימין.

פרופ' צינמן מפרט בחוות דעתו את ממצאיה של הבדיקה הקלינית המפורטת שערך לתובע. בהתייחסו לעמ"ש צווארי הוא מציין, בין השאר: "תחושה ירודה באופן בלתי רדיקולרי ביד שמאל ...", ובהתייחסו לעמ"ש מותני הוא מזכיר, בין השאר, תחושה ירודה ברגל שמאל, ומציין: "ממצא שאיננו רדיקולרי".

בפרק הדמיה מתייחס פרופ' צינמן אל בדיקות CT שנערכו לתובע ביום 17.8.09, דהיינו כשלושה שבועות לאחר התאונה.

ביחס לעמ"ש צווארי הוא מציין בלט דיסק קל C3-4 וכן C5-6 אך "אין לראות ממצא פתולוגי". ביחס לעמ"ש מותני הוא מציין בלט דיסק קל L5-S1 ללא לחץ על השורשים, אך מציין קיומו של בלט דיסק קל L5-S1 גם בבדיקת CT עמ"ש מותני מיום 15.6.04.

בפרק הסיכום והמסקנות מציין פרופ' צינמן כי על פי מכתב השחרור מביה"ח בנצרת לא נמצאו סימני חבלה חיצוניים, לא נמצאה הגבלה בתנועה, לא נמצא חסר נוירולוגי, בצילום לא נראה שבר. בבדיקה חוזרת בביה"ח כרמל לא נמצא קיפוח נוירולוגי ובצילומים חוזרים לא נראה שבר. בהמשך מעקב במסגרת קופ"ח בדיקה ע"י נויורולוג היתה תקינה. בבדיקות ה-CT (מיום 17.8.09) של עמ"ש צווארי ועמ"ש מותני לא נמצא ממצא הקשור לחבלה. בבדיקת E.M.G. (מיום 2.9.09) נכתב כי קיים חשד לנזק רדיקולרי כרוני קל L5-S1. בדיקת NCT בגפיים עליונות ותחתונות בגדר הנורמה.

פרופ' צינמן קובע בסיכום בחוות דעתו כי לא התפתח חסר נוירולוגי וכי לא נותרה לתובע נכות בתחום האורתופדי.

1. טענות התובע - התובע מלא טענות כרימון ביחס לקביעתו זו של פרופ' צינמן. התובע עומד על כך שאכן נפגע בתאונה בצווארו. הוא מסתמך בהקשר זה על בדיקת ה-CT מיום 17.8.09 בה אובחנו בלטי דיסק מרכזיים בגבהים C3-C4 ו- C5-C6, עם לחץ/השקה, בהתאמה, על קדמת השק התקאלי. התובע מבקש להתבסס על מסמך שלטענתו מהווה המדריך האמריקאי לקביעת נכויות (ת/1) לפיו זכאי נפגע לנכות של 4% עבור יישור (אקסטנציה) של °20, ולנכות של 2% עבור יישור של °40. בהתאם לכך, טוען התובע לנכות בשיעור 2.5% עבור מגבלת התנועה, לשיטתו, ביישור הצוואר, שכן בבדיקתו של פרופ' צינמן נמצא יישור של °35. התובע טוען כי מכך שפרופ' צינמן לא הציג ספרות רפואית סותרת, מתחייבת המסקנה כי אכן המסמך שהציג התובע הוא הקובע.

התובע מוסיף וטוען כי נפגע בתאונה אף בגבו וכי יש רצף של מסמכים המעידים על כאבים ומגבלה בגב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל. התובע טוען כי בבדיקות ה-CT וה-E.M.G. יש תמיכה בטענותיו מאחר ועולה מהן כי יש עדות לאפשרות של נזק שורשי בשורש בו נמצא בלט הדיסק שאובחן. התובע תוקף את מסקנות חוות הדעת בטענה כי פרופ' צינמן לא העלה נימוק סביר מדוע הוא נמנע מקביעת נכות בהסתמך על רישומי הרופאים המטפלים. לאור האמור טוען התובע לנכות בשיעור 5% בגין הפגיעה בעמ"ש המותני.

התובע אף טוען לפגיעה בכתף ימין אשר באה לידי ביטוי בכאבים ומגבלה בתנועה. התובע טוען כי על אף שפרופ' צינמן אישר בעדותו כי לאחר התאונה ישנן תלונות הנוגעות לכתף ימין וכי לפני התאונה לא היו לתובע בעיות בכתפיו, לא מצא לנכון פרופ' צינמן לבדוק את הכתף ולקבוע ממצא או מסקנה כלשהי בנוגע אליה. לצרכי הסיכומים מחשב התובע את הפיצוי לפי נכות בשיעור 5% בגין הפגיעה בכתף.

לחילופין מבקש התובע כי ימונה מומחה נוסף בתחום האורתופדי ובפי התובע שלוש טענות:

• 1. מעדותו של פרופ' צינמן עולה כי יש לו דעה קדומה לפיה במרבית המקרים התובעים מתחזים ומתלוננים רק לצרכי התביעה וקיים חשש ממשי כי בשל דעה זו מפרש פרופ' צינמן את תלונות הנבדקים באופן שאיננו אובייקטיבי.
  2. פרופ' צינמן התעלם מרישומים רפואיים וממצאי בדיקות וכן מן הצורך להפנות את התובע לבדיקות נוספות הנוגעות לפגיעה בעמוד השדרה, כגון: בדיקת MRI.
  3. פרופ' צינמן התעלם מהפגיעה בכתפו הימנית של התובע ולא בדק את טווח תנועות הכתפיים, על אף קיומם של רישומים בתיעוד הרפואי המעידים על כאבים ומגבלות בכתף.

התובע מפנה לפסיקת ערכאות דיוניות, בה מונה מומחה נוסף לאחר שמומחה ראשון לא ערך בדיקה קלינית בעצמו. התובע טוען כי לאור האמור לעיל מתקיימים בענייננו התנאים המצדיקים מינוי מומחה נוסף.

1. טענות הנתבעת - הנתבעת מצידה סומכת ידיה על חוות דעתו ועל עדותו של פרופ' צינמן.

באשר לפגיעה הנטענת בצוואר, לשיטתה, המדריך האמריקאי מהווה דין זר ואיננו מחייב בישראל. הנתבעת אף מפנה לפסיקה בה נדחה במפורש ובאופן ספציפי ניסיון קודם של ב"כ התובע לעשות שימוש במדריך האמור (נ/1). עוד טוענת הנתבעת כי פרופ' צינמן השיב בצורה ברורה שהוא נסמך על התקנות המחייבות בישראל וכי בכל מקרה יישור של °35 הוא תקין.

באשר לפגיעה הנטענת בעמ"ש המותני טוענת הנתבעת כי בבדיקה הקלינית שביצע פרופ' צינמן לא נמצאו מגבלות בתנועה וכי פרופ' צינמן העיד שהממצאים שנמצאו בבדיקות ההדמיה הם ממצאים ניווניים. בנסיבות אלה לא היתה כל הצדקה לשלוח את התובע לבדיקת MRI.

באשר לפגיעה הנטענת בכתף ימין טוענת הנתבעת כי טענת התובע פשוט איננה נכונה וכי התובע מדלג מעל תשובות המומחה אשר אינן נוחות לו ומהן עולה כי פרופ' צינמן בדק את הכתף ולא מצא מגבלה בתנועות. עוד טוענת הנתבעת כי התשתית העובדתית שהציג התובע בפני פרופ' צינמן במהלך החקירה איננה נכונה וכי נושא הכתף בתיעוד הרפואי היה מינורי ביותר. הנתבעת טוענת כי פרופ' צינמן אף שלל קשר סיבתי בין הממצא בכתף לתאונה ומשכך לא היה טעם בהמשך בירור הן אצל הרופא המטפל והן אצל פרופ' צינמן.

באשר לבקשת התובע למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדי מפנה הנתבעת אף היא לפסיקה המנחה בסוגיית מינוי מומחה רפואי נוסף וטוענת כי המקרה הנדון בענייננו רחוק מלהיות מקרה בו יש למנות מומחה נוסף, שכן אין המדובר בסיטואציה בה המומחה שמונה מייצג אסכולה רפואית אחת ממספר אסכולות, או במקרה בו המומחה העיד באופן מבולבל באופן שלא ניתן להבין את עמדתו, או שלא ביצע בעצמו בדיקה קלינית של הנפגע, וכיו"ב. המקרה שבפנינו, כך טוענת הנתבעת, הוא מקרה נפוץ ביותר בו המומחה לא מוצא מגבלות הקשורות לתאונה וסבור כי התלונות אינן מגובות בממצאים וכי בבדיקות ההדמיה נמצאו רק ממצאים ניווניים. מדובר בעניין של יום ביומו ובוודאי שאין הוא מצדיק מינוי מומחה נוסף.

1. לאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת של פרופ' צינמן, בתשובותיו לשאלות שהוצגו לו בחקירה הנגדית, בתיעוד הרפואי ובטענות הצדדים אני מאמץ את קביעתו של פרופ' צינמן לפיה לא נותרה לתובע נכות בתחום האורתופדי ודוחה את הבקשה למינוי מומחה רפואי נוסף בתחום זה.

עמ"ש צווארי ומותני

1. אינני מקבל את טענת התובע המבקשת לקבוע לו נכות בהסתמך על מסמך שנחזה להיות מדריך אמריקאי לקביעת נכויות (ת/1) ולהעדיף את האמור בו על פני חוות דעתו של פרופ' צינמן. סבורני כי אין צורך לדון בשאלה האם מדובר בדין זר או שמא בספרות רפואית גרידא. אסתפק בהפניה לגישה המוצאת ביטוי בעדותו של פרופ' צינמן, גישה אותה אני מקבל, לגבי המקובל בישראל: "אנו לא מסתמכים על הטבלה הזו. אנו מסתמכים על ספר התקנות של המל"ל שהוא שמתקיים בארץ. ... על סמך זה אנו נותנים את הפסיקה בארץ במשך עשרות שנים. זה נקרא תנועה מלאה של עמוד שדרה צווארי מבחינת היישור". (עמ' 25 לפרוטוקול).
2. אני מקבל באופן מלא את קביעותיו של פרופ' צינמן, לפיהן הממצאים שהודגמו בבדיקות ההדמיה של עמ"ש צווארי ועמ"ש מותני, הינם ממצאים ניווניים וכי בבדיקות אין כל ממצא טראומטי בעמוד השדרה. ממילא ברור כי אני דוחה את כל טענותיו של התובע בהקשר זה.

איני רואה צורך לצטט בהרחבה מהפרוטוקול בהקשר זה, ודי יהיה אם אומר כי עדותו של פרופ' צינמן היתה עניינית ובוטחת וכי הסבריו היו בהירים (בסיוע דגם עמ"ש שהביא עמו) וסייעו לבית המשפט להבין את מצב הדברים לאשורו (עמ' 19-23). קביעותיו החד-משמעיות של פרופ' צינמן לפיהן אין כל סימנים או ממצאים המעידים על חבלה ואילו היתה מבוצעת בדיקת הדמיה לפני התאונה היו מתקבלות אותן תוצאות, הינן קביעות מקצועיות המצויות בתחום מומחיותו ואיני רואה כל סיבה לסטות מהן. לא זו בלבד שלא ניתן לומר כי הן חסרות הגיון אלא נהפוך הוא; הן מתיישבות עם השכל הישר ועם כלל נסיבות העניין.

אעיר כי חלק ניכר בחקירתו של המומחה הוקדש לנסיון לעמתו עם תיעוד רפואי, ולנסות להציגו כמי שמתעלם מרישומים שערכו רופאים בעבר או כמי שסבור כי הרופאים שבדקו את התובע לא בדקו כהלכה. ולא היא. מעדותו של המומחה עולה בבירור כי לא התעלם מן הרישומים, אלא כי היטיב לעמוד על טיבם של רישומים אלה כמשקפים תלונות סובייקטיביות ועל כך שברישומים אלה אין ממצאים אובייקטיביים.

אכן, תיקו הרפואי של התובע עבה, ותלונותיו של התובע לאחר התאונה, רבות עד מאד. ברם, עובדה זו, כשלעצמה, אין בה כדי להקים ממצא אובייקטיבי בדבר חבלה, יש מאין, או כדי לבסס קשר סיבתי בין פגימה קודמת בעמ"ש לבין התאונה. אזכיר כי באותה מידה התלונן התובע פעמים רבות גם על ירידה בשמיעה ועל טינטון, ונמצא כי אין בסיס לתלונות.

1. באשר לטענת התובע כי היה על פרופ' צינמן לשלוח את התובע לבדיקת MRI לצורך בירור מעמיק של הממצאים שעלו בבדיקות ה- CT וה- E.M.G., אני מקבל את הסברו של המומחה בעדותו. בתמצית, פרופ' צינמן השיב כי לבדיקת MRI שולחים את המטופל מקום בו קיים נזק נוירולוגי ויש צורך לברר במדוייק איזה שורש הוא שגורם לתלונות. במקרה הנדון, הסביר פרופ' צינמן, לא נמצאו בתיעוד הרפואי ממצאים נוירולוגיים חיוביים או חולשה של השרירים אשר הצדיקו ביצוע בדיקת MRI, גם לא ע"י הרופאים המטפלים אשר לא ראו צורך לשלוח את התובע לבדיקה מעין זו. זאת, אף ללא קשר לשאלה אם הממצאים בעמ"ש קשורים לתאונה. יתרה מכך, פרופ' צינמן הסביר כי אם קיימת טראומה ניתן להבחין בכך בבדיקת CT ואין צורך לשם כך בבדיקת MRI (עמ' 21, ש' 11-32). טענות התובע גם בהקשר זה, נדחות.

כתף

1. עיקר חקירתו של פרופ' צינמן בידי ב"כ התובע הוקדש לנושא עמ"ש. גם התיעוד הרפואי בהקשר לתחום האורתופדי מתייחס ברובו המכריע לנושא זה. עם זאת, התובע טוען כאמור לפגיעה בכתף ימין, אשר באה לידי ביטוי בכאבים ומגבלות בתנועה. התובע אף מתבסס על טענותיו לעניין הכתף בבקשתו למינוי מומחה נוסף. אין מנוס, אפוא, מליתן לנושא הכתף את תשומת הלב שמבקש התובע (כיום) ליתן לו.
2. הן מפירוט הבדיקה הקלינית בחוות הדעת של פרופ' צינמן והן מעדותו, בה אישר את הדברים ללא כחל ושרק, עולה כי פרופ' צינמן לא ערך בדיקה מלאה של טווחי תנועה לכתפיים, אלא הסתפק בבדיקה אגבית של תנועת הכתף בעת בדיקת תנועות הצוואר ובעת מדידת היקפי שרירי הזרוע והאמה, במסגרתן לא התלונן התובע על כאבים או מגבלה כלשהם בעת הרמת הזרועות. פרופ' צינמן הבהיר כי סבר שאין צורך בבדיקה מלאה של טווחי תנועה בכתף מאחר ואין כל אינדיקציות לפגיעה בכתף אשר מצדיקות בדיקה כאמור (עמ' 16 ש' 17- עמ' 17 ש' 5).
3. הגם שמדידה מלאה, כמקובל, של טווחי תנועה בכתף לא היה בה כדי להזיק, דומני כי בנסיבות העניין בחירתו של המומחה להימנע מעריכתה, איננה בלתי סבירה. די אם אומר כי הפעם הראשונה (והיחידה), בה נעשה צילום לכתף הינה ביום 11.11.09, מספר חודשים לאחר התאונה. משמעות הדבר הינה כי הרופאים השונים שבחנו את מצבו של התובע בפניותיו הרבות לאחר התאונה, לרבות אורתופדים ונוירולוגים, לא סברו כי יש חשד לפגיעה בכתף ולא סברו כי יש צורך בבירור כלשהו בהקשר זה. עם זאת, לא אעשה מלאכתי קלה ואסקור בסעיף הבא, גם אם באופן מעט ארכני, את התיעוד הרפואי בהקשר זה.
4. בביקורו הראשון בחדר המיון ביום התאונה לא התלונן התובע על כתפיים כלל. אנמנזה נלקחה ממנו פעמיים, תחילה ע"י סגל סיעודי ("מתלונן על כאבי גב וצואר") ובהמשך ע"י סגל רפואי ("עם כאבים בעמ"ש צוארי וגבי"). בשתי הפעמים לא היתה כל התייחסות לכתף. גם בבדיקה הקלינית לא נרשמו ממצאים כלשהם ביחס לכתפיים.

בביקור השני בחדר המיון למחרת התאונה, התמונה אמנם לא זהה, אולם שונה אך במעט. ברישום ראשון שנערך ע"י אורתופד שבדק את התובע, אין תלונה על כתפיים, אלא על כאבים בצוואר וגב. אין גם אזכור בבדיקה לפגיעה בכתפיים, וככלל גם בצילומים שבוצעו (בשנית) שוב לא נמצאה פתולוגיה אורתופדית חריפה. ברישום שנעשה מאוחר יותר ע"י כירורג, ככל הנראה בשל תלונות התובע בפני האורתופד על כאבים בבית-החזה, נרשם ע"י הכירורג מפי התובע "לדבריו היה מעורב בתאונת דרכים ונחבל בגב, צוואר, חזה, כתפיים, לא קיים סיפור של איבוד הכרה", ובבדיקה לא נמצא כל ממצא חבלתי ונקבע כי אין התוויה להתערבות כירורגית.

בהמשך, נבדק התובע ביום 31.7.09 במרפאת לין - מחלקת תאונות, בידי רופא אורתופד. ישנה התייחסות, פרט לצוואר וגב, לרגישות בחזה דווקא. אך לא נרשמו תלונות, אף לא ממצאים בבדיקה הגופנית, ביחס לכתפיים. ככלל, בתוצאות הדמיה נרשם: "ללא ממצא חבלתי".

ביום 2.8.09 נבדק התובע אצל רופא המשפחה במרפאה בעוספיא, ד"ר מ' מארון, אשר מצא לנכון לתאר את התאונה כ"תאונת דרכים קטלנית" (רישום שחוזר על עצמו לאחר מכן פעמים רבות בביקורים החוזרים בהם מופיע הרישום מביקורים קודמים). ברישום התלונות אין התייחסות לכתפיים. ברישום ממצאים בבדיקה ציין ד"ר מארון, בין השאר, "הגבלה בתנועות הכתפיים רגישות בחזה". בסעיפי האבחנות והבעיות הפעילות, לעומת זאת, בהן נכללו פריטים רבים - החל מצליפת שוט, כאבי גב, כאבי גב עם הקרנה, כאבי חזה, סחרחורות, ועוד - לא צויינה כל אבחנה בנוגע לכתף. ד"ר מארון הפנה את התובע לסדרת בדיקות: רופא א.א.ג (4.8.09, 11.8.09, ובהמשך בדיקות רבות נוספות שלא יפורטו), רופא עיניים (7.8.09), רופא אורתופד (4.8.09), וכן רופא נוירולוג (5.8.09, 12.8.09). באף אחת מבדיקות אלה אין התייחסות לכתפיים, לא בתלונות התובע, לא בממצאי הבדיקה ולא בסעיפי האבחנה.

ביום 16.8.09 נבדק התובע שוב אצל ד"ר מארון. בתלונות שוב אין כל התייחסות לכתף. בממצאי הבדיקה שערך ד"ר מארון ישנה התייחסות לצוואר, לגב תחתון וכן "רגישות במשוש בחזה". אין התייחסות לכתפיים. ד"ר מארון הפנה את התובע לבדיקות CT עמ"ש צווארי ועמ"ש מותני. הן נערכו ביום 17.8.09 ופוענחו ביום 19.8.09. ביום 20.8.09 פנה התובע עם תוצאות הבדיקות אל ד"ר מארון, שהפנה את התובע לאורתופד.

ביום 26.8.09 נבדק התובע אצל אורתופד, התלונן על "כאבים ורדימות ביד שמאל ורגל שמאל וכן כאבים בצוואר, גב תחתון וכתפיים". נראה כי זוהי הפעם הראשונה במהלך כל הבירור הרפואי האינטנסיבי מאז התאונה בה מתייחס התובע בתלונותיו מיוזמתו אל הכתפיים. יוער כי נראה שהתייחסות התובע לכתפיים בבדיקה בחדר המיון בביה"ח כרמל היתה במענה לשאלה מצד הרופא, כפי שעולה גם מהצגת הנושא בחקירה ע"י ב"כ התובע, ופרופ' צינמן הסביר בתשובתו כי כאב בצוואר עשוי להקרין לכתף ולכן נשאלה ע"י הרופא השאלה (עמ' 16 ש' 3-6). מכל מקום, בעקבות התלונה ביום 26.8.09 האורתופד הפנה את התובע לבדיקת EMG לגפיים עליונות ותחתונות. זו נערכה ביום 2.9.09 וממצאיה היו: "בדיקת NCT בגפיים עליונות ותחתונות בגדר הנורמה" וכן, כפי שכבר פורט לעיל, "חשד לנזק רדיקולרי כרוני קל L5-S1".

בין לבין, ביום 27.8.09, יום לאחר בדיקתו אצל האורתופד, נבדק התובע שוב אצל ד"ר מארון, ובבדיקה נרשמו שוב תלונות וממצאים ביחס לרגישות בעמ"ש ובגב בלבד. התובע אף הופנה להמשך פיזיותרפיה בעמ"ש צווארי בלבד, בה החל עוד קודם לכן. בנוסף, ביום 31.8.09 נבדק התובע שוב אצל נוירולוג, שוב ללא תלונות או ממצאים ביחס לכתפיים. הבדיקה הנוירולוגית כולה נמצאה תקינה. גם בבדיקה נוספת אצל ד"ר מארון ביום 11.9.09, לאחר בדיקת ה- EMG, תלונות התובע וממצאי הבדיקה הם ביחס לצוואר וגב תחתון, ללא זכר לכתף.

ביום 9.10.09 נבדק התובע אצל ד"ר מארון, בתלונותיו נרשם בין השאר: "כאבי צוואר מקרינים לכתפיים". בבדיקתו תועד ע"י ד"ר מארון בין השאר ממצא אשר תואר כך: "רגישות הגבלה בתנועות הידיים למעלה ולכל הכיוונים". ביום 14.10.09 נבדק התובע שוב אצל נוירולוג, שוב ללא תלונה על כתפיים ושוב נמצאה הבדיקה תקינה. ביום 4.11.09 נבדק התובע אצל אורתופד. בין שאר התלונות ישנה תלונה על כאבים בצוואר עם הקרנה לכתף ימין. התובע הופנה ע"י האורתופד לצילום כתף ימין וביום 11.11.09 בצילום אובחן BURSITIS CALCAREA. זהו למעשה הממצא האובייקטיבי היחיד שיש בתיעוד הרפואי באשר לכתף. ביום 3.12.09 בביקור אצל ד"ר מארון נרשם כי התובע ממשיך להתלונן על כאבים בצוואר עם הקרנה לכתף ימין, וצויינה האבחנה בצילום בנוגע לכתף.

בהמשך, במספר בדיקות שנערכו לתובע ע"י ד"ר מארון, בין השאר בתאריכים 14.1.10; 4.3.10; 29.4.10; 27.7.10; 14.12.10; 6.4.11; 28.9.11, צויינו הממצאים "רגישות הגבלה בתנועות צוואר גב תחתון", או "רגישות הגבלה בתנועות הצוואר והגב", אך לא צויין דבר באשר לממצאים כלשהם בכתפיים.

בשני המסמכים האחרונים בהקשר האורתופדי בתיק הרפואי, מיום 27.1.12 ומיום 22.4.12 (עמ' 109-109א לנספח ה'), שנערכו על ידי רופאים אורתופדים לאחר שניתנה חווה"ד של פרופ' צינמן, שוב אין אזכור לתלונות ואף לא ממצאים רפואיים בכתפיים בכלל ובכתף ימין בפרט.

1. מן הסקירה הארכנית דלעיל, שהתמקדה רק בהקשר הרלבנטי לדיון בנוגע לכתף, עולה כי התיעוד הרפואי הקיים באשר לפגיעה נטענת בכתפיים, איננו משמעותי. בוודאי ביחס לתיעוד הרפואי בנוגע לעמ"ש צווארי ומותני, שהיקפו נרחב. האמור נכון ביתר שאת בכל הנוגע לתיעוד רפואי ובו קיימים ממצאים באשר לכתפיים. ישנו ממצא אחד בלבד, בצילום מיום 11.11.09.

פרופ' צינמן התייחס לצילום זה בחוות דעתו, הזכיר את הממצא שאובחן בצילום (BURSITIS CALCAREA) והסביר כי מדובר בהסתיידות בבורסה הסוב-אקרומיאלית, כלומר קבע בחוות דעתו גם בנוגע לממצא זה כי הוא ממצא שאינו קשור לתאונה, כפי ששב והבהיר בחקירתו.

בנוסף, פרופ' צינמן העיד כי כאשר בדק את טווחי תנועות הצוואר וכאשר מדד את היקף שרירי הזרוע והאמה ולצורך כך התבקש התובע להרים את ידיו, התובע ביצע את הפעולות ללא כל קושי, ואף לא התלונן על כאב או קושי כלשהו (עמ' 16, ש' 13-21). לאור התיעוד הרפואי הדל ביחס לכתף, הממצא האובייקטיבי היחידי וההתרשמות בעת הבדיקה, סבורני כי העדר בדיקה מלאה של טווחי תנועה לכל הכיוונים, אינו פוגם בחוות דעתו ובמסקנותיו. פרופ' צינמן העיד כי בדיקה מעין זו יש לבצע כאשר יש עדות לפגיעה בכתף כתוצאה מהתאונה, ובענייננו, הבהיר, אין אינדיקציות לפגיעה בכתף כתוצאה מהתאונה (עמ' 17 ש' 3).

לא יהא זה מיותר להעיר כי בכתב התביעה טען התובע ל"כאבים ורגישות בצוואר, כתפיים, חזה וגב תחתון", אך לעומת זאת טענה לקיומה של מגבלה בתנועות נטענה רק באשר לצוואר ולגב תחתון ולא הועלתה בכתב התביעה טענה כזו באשר לכתפיים.

1. לסיכום, מעיון בתיעוד הרפואי של התובע עולה בסיכומו של דבר התמונה הבאה: אין תיעוד לחבלה בתאונה בכתף ימין; אין תלונות בסמוך לאחר התאונה בנוגע לכתף ימין; גם כאשר החלו תלונות שהזכירו את הכתף כולן התקשרו לתלונות בדבר כאבים בצוואר (שנקבע כי אינם קשורים לתאונה) עם הקרנה לכתף; אין תלונות בנוגע לכתף בפני הרופאים המטפלים בסמוך לפני מועד בדיקתו של התובע אצל פרופ' צינמן או בסמוך לאחריה; אין ממצאים אובייקטיביים בנוגע לכתף ימין למעט צילום אחד בו אובחן ממצא כרוני של הסתיידות, לגביו העיד פרופ' צינמן כי הוא איננו נובע כתוצאה מחבלה; לא נמצאו ממצאים אובייקטיביים נוספים אשר תומכים בתלונות התובע; והרופאים המטפלים לא ראו לנכון להורות על המשך בירור כלשהו או טיפול כלשהו ביחס לממצא זה.

לאור כל האמור, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, התובע לא הוכיח קיום טעם מוצק דיו לסטיה מקביעתו של מומחה בית המשפט באשר להעדר פגיעה בכתף כתוצאה מהתאונה ואני מאמץ אף אותה.

מומחה נוסף

1. לבסוף אתייחס לטענת התובע לפיה יש למנות מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדי מהנימוקים שפורטו לעיל.

ראשית אתייחס לטענת התובע לפיה חוות דעתו של פרופ' צינמן מבוססת על דעה קדומה. דין הטענה להידחות.

אכן, במהלך חקירתו לא הסתיר פרופ' צינמן את דעתו, וציין כי היא מבוססת על נסיונו, לפיה ישנם מקרים מסויימים בהם תובעים נוטים להאדיר את תלונותיהם לצורך ההליך המשפטי. בין גישה מפוכחת מעין זו לבין העלאת טענה לפיה חוות הדעת מבוססת על דעה קדומה, ולא על הממצאים שבבסיסה – הבדיקה הקלינית, התיעוד הרפואי ובדיקות ההדמיה - רב המרחק.

ההקשר בו נאמרו הדברים בעדותו לא לימד על דעה קדומה אלא, כאמור, על גישה מפוכחת. כך למשל, נשאל פרופ' צינמן האם יש קשר בין התאונה ובין התפרצות אפשרית של בורסיטיס בכתף, פרופ' צינמן השיב על כך בשלילה, תשובה אשר כשלעצמה ניתנה מכוח מומחיותו ובהתאם לשיקול דעתו המקצועי. כאשר נשאל מדוע אם כן שתלונות על כאבים אשר לא הופיעו לפני התאונה יופיעו לאחר התאונה השיב, בטון סרקסטי מעט, כי לעתים תלונות על כאבים עשויות לצוץ לאחר התייעצות עם עו"ד. הוא הוסיף וציין כי לעתים התייעצות עם עו"ד נעשית עוד לפני הפניה לחדר המיון, אך הבהיר כי בכך הוא אינו מתכוון לתובע בתיק זה, שפנה למיון מיד לאחר התאונה, וכי דווקא תלונותיו בחדר המיון לאחר התאונה תומכות במסקנה בדבר העדר קשר בין הבורסיטיס לבין התאונה (עמ' 15, ש' 22-32).

כך גם בהמשך, פרופ' צינמן עומת עם טענת התובע בדבר קיומה של דעה קדומה, במסגרת שאלות שהוצגו לו בנוגע לפגיעה הנטענת בעמוד השדרה, והשיב באופן ענייני:

"ת. גם עפ"י בדיקתו של ד"ר מרואן לא כתוב שיש חסר נוירולוגי. זה א'-ב' כשאתה הולך לטפל בפריצת דיסק. אין פריצת דיסק בלי חסר נוירולוגי שכולל לסג חיובי, העדר החזרים, הפרעה בתחושה, חולשה של שרירים. כל אלה ממצאים אובייקטיביים שקיימים וכל רופא בודק כאשר יש דיסק ולא הראית לי מסמך שבו מצאו את הממצאים האלה. אתה מדבר שהחולה מתלונן וכואב לו, הוא יודע שהוא בהליך משפטי ויש לו סיבה טובה ללכת להתלונן כדי לנפח את התיק. יש לי 10 תיקים כאלה כל חודש אבל זה לא דבר שאתה לא חי במציאות. זו מציאות של אותם תיקים שבא חולה ו..., עובדה שד"ר מרואן לא מצא שום ממצא נוירולוגי חיובי וכך גם היה בשאר המסמכים שעמדו בפניי.

ש. מה שאמרת לי כרגע זה שלמעשה יש לך דעה קדומה כנגד כל ניזוק בתאונת דרכים, שמטרתו להציג בפניך ממצאים שאין לו.

ת. חס וחלילה. הרבה חולים יש להם ממצאים חיוביים ואליהם מתייחסים. פה לא היה ממצא חיובי. מיום התאונה שהוא הגיע לביה"ח והכל היה שלילי ועד שהוא הגיע אלי וגם אז הכל היה שלילי."

האמת צריכה להיאמר. העובדה כי תאונת דרכים עשויה להקנות פיצוי בגין נזק גוף ללא הוכחת אשם, הינה עובדה ידועה בקרב הציבור, וכך גם העובדה כי לנפגע מתאונה יש אינטרס לשכנע בקיומו של נזק גוף בשיעור ניכר ככל האפשר. לא ניתן, אפוא, להתעלם מאפשרות קיומה של האדרה בנוגע לתלונות סובייקטיביות, ובמקרים מסויימים - אף כדי התחזות. הדעת נותנת כי, ככלל, נדרשת מידה כזו או אחרת של התאמה בין תלונות סובייקטיביות לבין ממצאים אובייקטיביים ולכלל נסיבות העניין. אחד מתפקידיו של המומחה מטעם בית המשפט בתביעות לפי חוק הפלת"ד, הוא לשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט ולבחון האם להערכתו - על סמך הידע המקצועי שלו וניסיונו הרב בבדיקת אנשים שבפיהם תלונות דומות תוך בחינת הממצאים בעניינם - ישנה התאמה סבירה פחות או יותר בין התלונות לממצאים.

אני סבור כי אין ממש בטענת התובע בדבר הבעת דעה קדומה כביכול מצד המומחה, וכי גישתו זו של המומחה, המבוססת על נסיונו כמומחה מטעם בתי המשפט, מלמדת דווקא על הבנת תפקידו, כזרוע ארוכה ומקצועית של בית המשפט, המסייעת לו, בין השאר, לבור את המוץ מן התבן, ולעמוד על תוצאותיה של פגיעה מתאונה לאשורן. משהגיע פרופ' צינמן, על סמך הערכתו המקצועית, למסקנה כי מבחינה רפואית אין התאמה בין התלונות הסובייקטיביות של התובע לממצאים האובייקטיביים, ושיקף מסקנתו זו בחוות דעתו ובעדותו, לא זו בלבד שאין בכך סיבה למנות מומחה נוסף, אלא בכך מילא את תפקידו נאמנה.

1. באשר לטענת התובע לפיה פרופ' צינמן התעלם מרישומים רפואיים וממצאים באשר לפגיעה הנטענת בעמ"ש, כפי שכבר צויין במסגרת הדיון בעמ"ש, אין ממש בטענה. כאמור לעיל, כל הרשומה הרפואית נבחנה והובאה בחשבון. העובדה שהמסקנה אליה הגיע מומחה מטעם בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את כל הרישומים, אינה נושאת חן בעיני מי מבעלי הדין, בוודאי אינה מהווה עילה לנקיטה בהליך בלתי שגרתי כמינוי מומחה רפואי נוסף.
2. באשר לפסיקה אליה הפנה התובע, היא עוסקת במקרים של העדר בדיקה קלינית כלל, וזה איננו מצב הדברים בענייננו. בוצעה בדיקה קלינית מפורטת, בהתאם לשיקול דעתו של המומחה, כפי הנדרש ממצבו של התובע ומהתיעוד הרפואי בעניינו. כאמור, אמנם מוטב היה כי יצויינו טווחי תנועה מדוייקים גם לגבי הכתף, אך כמפורט בהרחבה לעיל שוכנעתי כי גם בהעדרם ניתן היה להגיע למסקנות ולקבוע ממצאים.
3. באשר לטענה לפיה פרופ' צינמן התעלם מהפגיעה הנטענת בכתף, כפי העולה מן הפירוט לעיל, אינני סבור כי המומחה התעלם מן הטענות. בנוסף, את סוגיית בדיקת טווחי התנועות בכתף ניתן היה ומן הראוי היה לפתור באמצעות שאלות הבהרה ו/או פניה למומחה להשלמת הבדיקה בטרם חקירתו, אולם התובע בחר להימנע מפניה למומחה.
4. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשת התובע למנות מומחה רפואי נוסף בתחום האורתופדי. אני מאמץ את האמור בחוות דעתו של פרופ' צינמן וקובע כי לא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בתחום האורתופדי כתוצאה מהתאונה.

נכות רפואית- סיכום ביניים

1. משראיתי לאמץ את מסקנותיהם של שני המומחים מטעם בית המשפט, אני קובע כי לא נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה כתוצאה מהתאונה.

נכות תפקודית

1. הלכה היא כי הנכות התפקודית, הבאה לבטא את מידת הפגיעה של נכות רפואית בתפקודו של הנפגע הספציפי, נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שהונחו בפניו באשר לכלל הנסיבות הרלוונטיות לנפגע, למהות הפגיעה ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו של הנפגע [ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א', 240-242 (מהדורה חמישית, 2003)]. לשם האמור מהווה הנכות הרפואית נקודת פתיחה ואולם אין היא מהווה נקודת סיום [ע"א 63/88 ברגר נ' רוזנווסר (27.03.91)].
2. התובע טוען לנכות תפקודית בגובה הנכות הרפואית הנטענת על ידו (בשיעור 36%). במקרה הנדון אין מקום לסטות מן הכלל הבסיסי לפיו, למעט במקרים חריגים, מקום בו אין נכות רפואית אין מגבלות תפקודיות [ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד, פ"ד מה(4) 77 (1991)].

הנזק

1. אין מחלוקת על העובדות הבאות:

• התובע עבד עובר לתאונה כמרצה באקדמיה למוסיקה בירושלים (להלן: "האקדמיה").
• התובע חזר לעבוד באותו מקום עבודה ובאותה משרה, ומשכורתו לא נפגעה.
• התובע עובד עד היום באקדמיה.
• לתובע ניתנו אישורי מחלה מקופ"ח לתקופה של שלושה חודשים לאחר התאונה, אך משום שעבודתו באקדמיה הינה בכל שנה מאוקטובר עד יולי, הרי ששכרו מן האקדמיה לא נפגע. התובע חזר לעבודתו כרגיל עם תחילת שנת הלימודים האקדמית.

אכן, נראה כי הנכות שנטענה בתחום א.א.ג, לרבות ירידה בשמיעה וטנטון, לא פגעה בהמשך עבודת התובע כמוסיקולוג וכמרצה למוסיקה (ואף הנכות שנטענה בתחום האורתופדי לא מנעה המשך נסיעות ארוכות מעוספיא לירושלים).

הפסד שכר לעבר ואובדן כושר השתכרות

1. התובע מבקש פיצוי בגין ראש נזק זה בסך כולל של 896,180 ₪. התובע טוען כי עובר לתאונה, פרט לעבודתו כמרצה באקדמיה (בה הוא משתכר סך של כ- 9,100 ₪ ברוטו לחודש), עבד במקומות נוספים וכן כנגן עוּד באירועים. התובע מעריך את הכנסתו ממקומות עבודה אלו בסך של 2,000 ₪. לפיכך טוען התובע כי בסיס השכר לפיצויו עומד על 11,810 ₪ (לאחר שערוך).

התובע טוען כי אושרה לו תקופת מחלה של שלושה חודשים לאחר התאונה. כאמור אין חולק כי מאחר וממילא בחודשים אלה לא אמור היה לעבוד באקדמיה, הרי שהשתכרותו מן האקדמיה לא נפגעה. אולם התובע טוען כי בתקופה זו לא יכול היה ללמד או לעבוד במקומות אחרים והוא מעריך את הפסדיו אלה בסך של 10,000 ₪.

באשר לתקופה שלאחר אישורי המחלה טוען התובע כי בשל פגיעותיו כתוצאה מהתאונה אין הוא מסוגל לעבוד כפי שתכנן במקומות עבודה נוספים וכפועל יוצא מכך נגרם לו הפסד השתכרות בסך של 2,000 ₪ בחודש ובסה"כ 92,000 ₪.

באשר לאובדן כושר השתכרות לעתיד, התובע עורך חישוב לפי נכות בשיעור 36% ובסיס השכר המפורט לעיל, בהיוון עד גיל 67, ומבקש פיצוי בסך כ- 795,000 ₪.

1. הנתבעת מצידה מפנה לתיק המוצגים מטעמה ובו ראיות המעידות לטעמה על המשך פעילות של התובע מעבר לעבודתו באקדמיה, לרבות מהופעות, גם לאחר התאונה ועד היום. פעילות זו מלמדת כי לא נפגעה יכולתו של התובע לייצר הכנסה מהופעות. עוד טוענת הנתבעת כי טענתו של התובע בדבר עבודה במקומות נוספים שונים היא טענה סתמית שלא הוכחה ולו במקצת וכי המסמכים המעידים על עבודה במקומות שונים פוסקים לחלוטין כבר ביוני 2007. לגבי טענת התובע כי תכנן לעבוד בעבודות נוספות לאחר סיום הדוקטורט (טענה אשר עלתה בתצהירו אך נזנחה בסיכומים) טוענת הנתבעת כי על פי הפסיקה תוכניות לעתיד שרקם בלבו נפגע מתאונה לא יובאו בחשבון אלא אם יוכח כי אלה הגיעו לשלבים מעשיים ממש.
2. לתובע לא נותרה כל נכות כתוצאה מהתאונה. התובע המשיך לעבוד באופן סדיר בעבודתו העיקרית, קרי כמרצה באקדמיה למוסיקה בירושלים ולא נגרם לו הפסד שכר בעבודתו זו לרבות בתקופה בה שהה בחופשת מחלה. התובע לא הוכיח את הטענה בדבר עבודות אחרות בהן היה אמור לעבוד לאחר התאונה והדבר נמנע ממנו בעטיה. אמנם, התובע צירף לתצהירו תלושי שכר המעידים כי בזמנים שונים בעבר הוא עבד במספר מוסדות חינוך והשתכר סכומים שונים אשר נעים בין 2,600 ₪ ל- 5,000 ₪ (נספח ז'). ואולם, תלושים אלו, אשר מצביעים על עבודה בחודשים אוקטובר עד יוני בשנים 2005-2007, נפסקים כליל בחודש יוני 2007, יותר משנתיים לפני התאונה, ואינם מתחדשים באוקטובר 2007. מכאן שלא הוכח כי הפסקת עבודתו של התובע במוסדות חינוך אלו קשורה לתאונה.

באשר למקומות העבודה הנוספים והעלומים להם טען התובע, הרי שלא הובאה ולו ראשית ראיה לעבודות שהיו קבועות לתובע ואשר בוטלו לאחר התאונה הן בתקופה בה היה התובע בחופשת מחלה והן לאחריה. בנוסף, מתיק המוצגים שהוגש על ידי הנתבעת עולה כי התובע המשיך לעבוד בהופעות כנגן עוּד כבר בשנת 2009, כארבעה חודשים לאחר התאונה, והוסיף לעשות כן בשנים שלאחר מכן (נספח ג' לתיק המוצגים). התובע מצדו לא התייחס למוצגים האמורים ולא הכחיש אותם.

מכל האמור עולה כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו הפסד השתכרות בתקופה שלאחר התאונה והאמור אף עולה בקנה אחד עם המסקנה לפיה לא נותרה לתובע נכות.

עם זאת, ולאור העובדה כי אכן הונפקו לתובע אישורי מחלה מיום 26.7.09 ועד ליום 31.10.09 וכן לאור הקביעות שפורטו לעיל בדבר נכות זמנית, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי ברכיב זה בסך של 2,000 ₪.

באשר לאובדן כושר השתכרות לעתיד, ברי משנקבע כי לא נותרה לתובע נכות רפואית ו/או תפקודית כתוצאה מהתאונה ומשלא הוכחה פגיעה בכושר ההשתכרות של התובע, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי ברכיב זה.

יצויין כי מתיק המוצגים שצירפה הנתבעת עולה כי לא רק שלא נפגעה עבודתו של התובע באקדמיה אלא שהתובע התקדם ומונה בשנת 2012 לראש המחלקה למוסיקה מזרחית באקדמיה למוסיקה.

הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים

1. כטענת הנתבעת, משלא הוכח הפסד שכר או אובדן כושר השתכרות, אין מקום לפצוי ברכיב זה.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

1. התובע מבקש פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסך של 5,000 ₪ לעבר (ומפנה לקבלות שצורפו בנספח ט' לתצהירו) ו- 20,000 ₪ לעתיד.

הנתבעת טוענת כי מרבית ההוצאות בעבר נובעות מן הפניה לפרופ' שצ'ופק ומן הבדיקות החדשות שביצע התובע. לטענתה, הוצאות אלה טוענת הנתבעת אינן הוצאות רפואיות אלא הוצאות שנועדו לצרכי משפט ואין לשפות את התובע בגינן. בנסיבות אלה מציעה הנתבעת פיצוי גלובלי בסך 1,000 ₪. בהעדר נכות צמיתה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות בעתיד.

1. דומני כי יש ממש בטענת הנתבעת. מרבית ההוצאות שהוציא התובע בגין פנייתו לפרופ' שצ'ופק ועריכת הבדיקות החדשות נעשו למצער גם, ונותר הרושם כי בעיקר, לצורך ההליך המשפטי. על כך ניתן ללמוד בין השאר מדברי ב"כ התובע בדיון מיום 2.11.11. בנסיבות העניין, ראיתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך 2,500 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. התובע מבקש פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין ראש נזק זה. לתובע יש ילדה אשר חולה בשיתוק מוחין. התובע טוען כי בשל הפגיעות מהתאונה הוא מתקשה לעזור בטיפול בה ולכן יהא צורך בקרוב לשכור עוזרת/מטפלת. הנתבעת מצידה טוענת כי בהעדר נכות ולאור הפגיעה הקלה אין כל בסיס לטענות בדבר עזרה.

אף בנקודה זו הצדק עם הנתבעת. אין חולק כי הדרישה לפיצוי בראש נזק זה הינה כולה לעתיד וכי עד כה לא נדרש התובע לשכור עזרה כאמור. בהעדר נכות צמיתה לתובע, אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

כאב וסבל

1. התובע מבקש פיצוי בסך 56,012 ₪ בגין ראש נזק זה לפי נכות רפואית של 36%. הנתבעת מצידה מציעה סך של 6,000 ₪.

בהתאם להוראת תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאיננו נזק ממון), תשל"ו- 1967, בשקלול כלל נסיבות העניין, לרבות תעודות המחלה שניתנו לתובע ונכויות זמניות, סבורני כי ראוי לפסוק לתובע סך של 7,500 ₪ בראש נזק זה.

סוף דבר

1. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום, סך של 12,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בתוספת מע"מ כחוק וכן החזר אגרה בסך 700 ₪ להיום.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ד, 13 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.