<#2#>

נוכחים:

המערער וגנר וב"כ עו"ד יעל גרוסמן, עו"ד סאלי ליכט ועו"ד רן אפק

המערער ברכה וב"כ עו"ד ירון קוסטליץ (מטעם הסנגוריה הציבורית)

ב"כ המשיבה עו"ד דן שורץ

פרוטוקול

ביהמ"ש (השופטת ברלינר) מודיעה כי היא מכירה את משפחת פוקס.

באי כח הצדדים: אין לנו התנגדות שמותב זה ידון בתיק.

עו"ד גרוסמן: אתחיל בערעור על ההחלטה במשפט הזוטא. אקדים ואומר כי אני חושבת שבמקרה הזה הפסיקה מחייבת, הדוקטרינה הפסיקתית שנקבעה בפס"ד יששכרוב מחייבת את פסילת ההודאה. אנסה להסביר, תוך שאני מתייחסת לראייה העיקרית שהיא ת/1 דהיינו הזכ"ד שרשם החוקר בשלב שבו הנאשם או המערער ביקש להתייעץ עם עורך דין.

אתאר בשתי מלים את הסיטואציה העובדתית והיא שהמערער נחקר משעות הבוקר. אנו מגיעים בשעות אחה"צ ובשלב מסויים הטיח החוקר בנחקר שיש ראיות מפלילות נגדו, שהוא משקר ושכדאי לו לומר את הגירסה האמיתית. אדגיש ואומר כי הוא אומר לו "זו ההזדמנות האחרונה שלך לומר את האמת". הדברים מתועדים בת/1.

עצם העובדה שהשיחות הרבות, מדובר ב- 5 שיחות, 5 הפסקות חקירה, מתועדות בת/1 ולא בהודאה עצמה, היא פגם חמור. מטרתו של זכ"ד היא לתעד דברים שמקומם איננו בהודאה.

השיחות הללו שהיו בין החוקר לנחקר חשוב היה שתופענה בהודאה, בעיקר בשביל שכאשר הנחקר קורא בסוף היום את האמור בהודעתו, הוא יכול לתקן את מה שאינו נכון.

ביהמ"ש (השופט יניב) מודיע כי הוא מכיר את הנאשם מר אלון וגנר מילדות ורואה אותו מעת לעת בשכונת המגורים. אין בינינו כל קשרים כרגע. לא זכרתי את שמו אך זיהיתי אותו באולם. מבקש לוודא שאין טענות פסול או התנגדות.

באי כח הצדדים: אין לנו התנגדות.

עו"ד גרוסמן: העובדה שההפסקות תועדו במזכר ולא בהודאה, לא איפשרה לנחקר לראות את הכתוב בזכ"ד זה והעובדה הזו כשלעצמה היוותה מחלוקת עובדתית משמעותית בביהמ"ש כאשר החוקר נצמד לאמור בזכ"ד והנחקר אומר "לא כך היו הדברים".

רציתי לכוון במיוחד לעובדה שהנחקר אמר בבימ"ש בשלב העדות במשפט הזוטא, שבהפסקה האחרונה החוקר הדגיש בפניו כי זו ההזדמנות האחרונה שלו לומר דברים. הדבר רלוונטי לכך שהטענה שלנו היא שהנחקר היה בחקירה במצב תחושה של אין מוצא. זה מצב שנוצר לא רק בגלל לחץ פיזי ולא רק בגלל לחץ נפשי במובן של קללות או צעקות. תחושה של אין מוצא נוצרת גם כאשר אדם מרגיש שמבחינה משפטית או מבחינת הסיטואציה והאפשרויות שעומדות בפניו באותו רגע, אין לו מוצא. אז יכול להיות שהוא אומר את האמת, מוותר על זכותו לפגוש עורך דין.

הטענה היא לא שהוא אמר את מה שאמר עקב לחץ, אלא משום שלא הפגישו אותו עם עורך דין.

העובדה שלא נתנו לו להיפגש עם עורך דין זאת לא איזושהי טענה שהופרה זכות מסויימת ואפשר לחיות עם הפרה זו. העובדה שלא נתנו לו להיפגש עם עורך דין, יצרה סיטואציה שהוא לא ידע מה הזכויות שלו וטעה לגבי המצב המשפטי שלו וזה מה שגרם לו להודות. אם היה נפגש עם עורך דין, אז עורך הדין היה מבהיר לו את זכויותיו והוא היה שוקל אם להודות אם לאו.

העובדה שהוא הודה על סמך פרשנות לא נכונה של המצב המשפטי שהחוקר הציג בפניו, עובדה זו גרמה להודייה משום שיצרה עליו לחץ לא הוגן. הנאשם התייעץ כביכול עם החוקר לגבי הזכויות המשפטיות שלו והחוקר הטעה אותו לגבי הזכויות המשפטיות שלו.

החוקר אומר שאין לו זכות להתייעץ עם עורך דין באותו שלב, או יותר נכון שיש לחוקרים זכות לעכב היוועצות עם עורך דין. זה לא נכון. העיכוב של המפגש עם עורך דין הוא בניגוד לחוק. החוק כפי שתוקן מחייב מיידית לאפשר מפגש עם עורך דין.

בתחילת החקירה הנאשם שואל את החוקר האם כאשר ירצה להיפגש עם עורך דין, הדבר יתאפשר, והחוקר משיב שכן. ברגע זה יש הסתמכות של הנאשם בחוקר והוא לא מנצל את זכותו להיפגש עם עורך דין. אז מגיע הרגע הקובע ובהסתמך על מה שאמר לו החוקר, הוא מבקש שהחוקר יפרע את השטר ויאפשר לו מפגש עם עורך דין ואז החוקר אומר שיש להם הזכות לעכב את המפגש עם עורך הדין, עד שיאמר את האמת. זו אמירה לא נכונה לגבי עיכוב המפגש וגם סותרת את ההבטחה משעות הבוקר. בהצטרף לעובדה שהנחקר סבור שזה הרגע לומר את האמת ולא תהיה לו הזדמנות אחרת, באותו רגע הוא אומר את האמת. יש הסתמכות לגיטימית של אדם על הבטחה של חוקר שיוכל להיפגש עם עורך דין, וגם אמירה לא נכונה לנחקר שמותר לעכב את המפגש עם עורך דין. ברגע זה הוא מרגיש תחושה של חוסר אונים, שבה אין לו אפשרות באותו רגע להיפגש עם עורך דין. הקביעה העובדתית של בימ"ש קמא בנושא הזה אינה נכונה והיא סותרת את הראיות הכתובות.

אחפש בחומר הראיות את הראייה שמראה שנאמר לו שיש סמכות לעכב את המפגש. לנחקר יש זכות שתיקה.

זכות ההיוועצות או זכות השתיקה זה שני הצדדים של אותה זכות. אדם שיודע שיש לו זכות שתיקה, לא מבין את המשמעות של זכות השתיקה. כאשר הוא שואל את החוקר מהן האפשרויות שעומדות בפניו, מה יעשו עם התיק, ושרוצה לפגוש את גרינשפון כל זה מראה שהוא אינו יודע מהן זכויותיו בשלב הזה. אם הייתי מגיעה אליו הייתי מסבירה לו את כל הזכויות שעומדות בפניו. הוא מתייעץ עם החוקר והחוקר מספר לו את מה שרוצה לספר והדברים שהחוקר אומר אינם נכונים. הוא אומר שזו ההזדמנות האחרונה שלו לומר את האמת, ושמותר להם לעכב את המפגש עם עורך הדין. לכן הסיטואציה היא שלא רק שהופרה זכותו אלא בצורה שגרמה לו נזק ולא נכון לומר שזכותו הופרה מתוך תום לב אלא מתוך כוונת מכוון שלא לאפשר לו את זכותו.

אדם זכאי לזכות שתיקה וכך קובעת גם הפסיקה. גם הדוקטרינה הפסיקתית החשובה שמתפתחת בשנים האחרונות היא לא רק למקרים מסויימים של אי אזהרה בתיק סמים או פס"ד אלזם או פס"ד שי אלא צריכה לחול על כל המקרים גם כשמדובר בחקירה ברשות לניירות ערך.

אני טוענת שהוא לא שמר על רצונו החופשי, ובמובן השני שהנקודה היא שכאשר נקבעה הדוקטרינה הפסיקתית היא סטתה מדרישות סעיף 12 לפקודת הראיות. עכשיו יש עולם אחר של תיעוד המתייחס לזכות ההיוועצות כזכות חוקתית שצריכה להינתן כחלק ממשפט הוגן. כאשר לא ניתנת זכות היוועצות אמיתית וכנה, אנחנו נמצאים בהפרה חוקתית או לפחות בהפרה של זכות יסוד ולכן זה לא משפט הוגן ולכן ביהמ"ש לא צריך לתת לזה יד.

מפנה לפס"ד אגרנט ומצטטת. מפנה להחלטת השופט בן יוסף בת"פ 2414/04 בענין זבלונוב ומצטטת את דברי השופט. כאן הסיבה המתועדת לאי המפגש בין היועצת המשפטית ובראון הממונה על החוקר, הסיבה המתועדת וגם הממונה עליהן לכך שנמנע מפגש עם עורך דין, לכך שהמפגש ישבש הליכים. זה שמדובר בניירות ערך לא אומר שהדברים האלה מתגמדים. הסיבה שלהם היתה החשש שהחשוד ישתמש בהיוועצות לצורך שיבוש הליכים.

מפנה לזוטא בעמ' 15, החוקר בראון נשאל מדוע לא התאפשר מפגש תוך הגבלת זמן, ומשיב "הנאשם יוכל להעביר מסרים לאחרים או להעלים ראיות" באמצעות מפגש עם עורך הדין. עו"ד ציפי גז טוענת שההתרשמות היתה שמדובר באדם מניפולטיבי שהיה משוחח עם אנשים חיצוניים, כלומר המפגש שלו עם עורך דין עלול לגרום לשיבוש הליכים.

המסמכים המתועדים מראים שהסיבה שבגללה נמנע מהנחקר להיפגש עם עורך דין, מפנה לת/2 לזכ"ד של ניר בראון, לאור צרכי החקירה והחשש מהשיבוש הושהה המפגש עם עורך דין.

הטענה שאין לאפשר מפגש עם עורך דין בגלל חשש לשיבוש הליכים, איננה הסבר. כמו כן, כביכול החלה דינמיקה בין החוקר לנחקר. היו 5 הפסקות בחקירה וזו לא דינמיקה של חוקר ונחקר שאי אפשר להפסיק אותה בשל מפגש עם עורך דין. מפגש עם עורך דין לא גוזל שום זמן.

השופטת קמא שקיבלה כמעט את כל הטענות העובדתיות שלנו ולבסוף קיבלה החלטה הפוכה ממה שביקשנו, גם היא מסכימה עם הטענות שלנו. הטענה כאילו מפגש עם עורך דין גוזל זמן, המפגש אינו גוזל זמן. אפילו בטלפון אפשר לדבר עם עורך דין כשנמצאים בלחץ זמן. כל ההסברים הללו שניתנו למניעת מפגש עם עורך דין ולא היתה סיבה אחת מוצדקת, כל ההסברים הללו לא יכולים להתקבל. לא היתה סיבה למניעת מפגש עם עורך דין ולכן זו פגיעה מאד חמורה בזכות ההיוועצות.

ההוכחה לחשיבות הנושא היתה שבמשך שעות מהבוקר הנאשם אמר את מה שאמר וכפר באשמה, כשנסגרו בפניו כל הדלתות, וכשהחוקר הסביר לו שזו ההזדמנות האחרונה לומר את האמת, ולא יובא לשופט המעצרים, הטענה הזו של הנאשם שאין לה גיבוי אחר בחומר הראיות.

אם היה מגיע עורך דין, היה אומר לו שהסיכוי שיכניסו אותו למעצר ממש היא לא סיטואציה ריאלית בנתונים הקיימים ושיש לו זכות שתיקה ושיצמד אליה, או אולי שהנאשם ירצה לומר את האמת ועורך הדין יאמר לו איזה דברים להדגיש כדי שיוכלו לסייע לו. לנאשם יש זכות שתיקה.

מפנה לפס"ד יששכרוב ואלזם וכן מפנה לפס"ד בענין אסף שי בע"פ 9956/05. פס"ד יששכרוב היה אחרי פס"ד שי.

כאשר קוראים את ת/1 ורואים את העובדה שהנחקר משתמש בחוקר בתור עורך דין, בצר לו, מכיון שלא מאפשרים לו מפגש עם עורך דין, הוא מתחיל לברר עם החוקר מהן זכויותיו. מתוך קריאת המסמך אפשר להבין שהנחקר הוכנס לסיטואציה שאינה תקינה. מי שאמור לייעץ לנחקר בנוגע לזכויותיו זה עורך דין ולא חוקר רשות ני"ע. המצב המעוות הזה הוא מצב לא תקין שאני מבקשת מביהמ"ש לא לתת לו יד.

כאשר בימ"ש קמא למרות שקיבל כמעט את כל הטענות העובדתיות שלנו קבע שלא מתקיימת פה סיטואציה שמצדיקה פסילה, הוא יצא מהנחה אחת חשובה שהשוטרים פעלו בתום לב. הטענה שלנו היא שההתנהגות של החוקרים לא היתה בתום לב. לא שיש לי טענה שיש להם אינטרס אישי אבל ברגע שמציגים לנחקר תמונה עובדתית לא נכונה, מונעים ממנו את מה שמגיע לו, מפרים הבטחה של מה שהבטיחו בתחילת יום, נחקר שנמצא במצב מוחלש, לקרוא לזה תום לב, זה לא נכון.

היו שם הפרות חוק והפרות שונות ומשונות. מה שחשוב שזה נעשה מתוך אמביציה מאד גדולה להוציא מהנאשם תשובות לשאלות ולזה לקרוא תום לב, זה לא נכון.

לגבי הטיעון בענין ההרשעה בעבירת מידע פנים, הוא יוצא מתוך ההנחה שביהמ"ש ביסס את ההרשעה הזו גם על ההודאה ונתן משקל מאד גדול להודאה. לכן אנחנו טוענים בעקבותיו, בהנחה שההודאה מתקבלת כראייה.

בענין הקביעות של ביהמ"ש קמא בענין העוצמה של המידע בשלבים שבהם דיברו גרינשפון ווגנר זה עם זה. בהמשך אתייחס לשאלה מתי הם דיברו זה עם זה.

אתחיל מהטענה מתי הם דיברו זה עם זה מבחינת התאריכים. הם חברים וכשיש ביניהם שיחות טלפון, אי אפשר להסיק שהשיחות הן בנושא שיש פה חברה שהולכת לעשות מהלך גדול ומה עמדתו המקצועית בנושא. זה אחד הנושאים שהם דיברו ביניהם. פה לא כל שיחה וכל מפגש בין וגנר וגרינשפון בפני עצמו מעיד על כך שהם דיברו על התפתחויות בשוק ההון.

היה מפגש בבריכה, היו נפגשים פעם בשבוע כדי לשחק כדורסל בבריכה. יכול להיות שהיו סופי שבוע שהם לא נפגשו. יש על כך עדויות חד משמעויות שהם נפגשו בסוף השבוע של ה- 5 ו- 6 לנובמבר. לפי הראיות כנראה גרינפשון מספר לוגנר שיש חברה בורסאית שרוצה להשקיע ושואל אותו לגבי מתווה העיסקה מבחינת אורך תקופת אופציה שזה הנושא שבו וגנר יכול לתרום, בהיותו איש שוק ההון.

למפגש הזה יש שיחה עוקבת אחת ביום 7/11 שיחה ארוכה של 19 דקות ביום ראשון בערב ואין מחלוקת והראיות חד משמעיות שבאותה שיחה דובר על הנושא של ההשקעה של ממורנד בחב' פוקס מבחינת מתווה העיסקה.

גרינשפון מתייעץ עם וגנר רק בנושא שבו וגנר בקיא וזה הנושא של מתווה ההשקעה של חב' ממורנד ופוקס. האם כדאי לקנות את כל המניות בשלב אחד, מניות בשלב ראשון זה אופציה לשלב השני.

הרעיון בא על רקע זה שהיתה פתיחה עסקית של רשת חנויות ברוסיה. מכיון שממורנד חשבה שתפיק רווח גדול יותר, דיבר גרינשפון עם וגנר על הדרך שבה כדאי לממורנד להשקיע בחברה, באיזה מתווה כדאי להשקיע בחברה האם.

גרינשפון לא מתייעץ עם וגנר בנושא פתיחת רשת חנויות. חשוב לנו לדעת מה הוא אמר לו ומתי אמר לו. אנו צריכים להסיק את זה מתוך הראיות. אנחנו אומרים שהוא לא אמר את השם פוקס. גם אם הוא אמר את השם פוקס בשלב הראשוני של השיחות ביום 5 – 6 – 7 לחודש, באותו שלב ההשקעה היתה כל כך ראשונית ולא היה ברור אם יצא מזה עסק או לא.

אנחנו כופרים בכך שגרינשפון אמר לוגנר על חב' פוקס. גרינשפון אומר אחרי לחץ מהחוקר שיתכן ואמר לו את זה. בת/90 אמר גרינשפון שיתכן ואמר.

אין מחלוקת על כך שפלט השיחות שהוצג לגרינשפון בחקירה הטעה אותו משום שהוצג לו רק פלט השיחות בינו לבין הנאשם בין 21 ל- 24 בנובמבר. ביום 24/11 היה הדו"ח המיידי של הבורסה. וגנר רכש בין 21 ל- 24. נאמר לו שאלה התאריכים שבהם הוא דיבר עם הנאשם. בת/90 בחקירתו הוא אומר שבהנחה שרק אלה השיחות שהוא דיבר איתו, אז הוא אומר שאלה התאריכים שהוא דיבר איתו על פוקס. בכלל לא נאמר שהוא דיבר עם וגנר לענין פוקס. המסקנה שיש כאן הודאה על כך שהוא אמר את שם החברה פוקס, אין כאן הודאה אלא ביהמ"ש דן בשאלה זו בעמוד אחר, בעמ' 780. ביהמ"ש אומר כי גרינשפון אמר שיתכן ואמר לנאשם את שם החברה פוקס.

אני מפנה לעמ' 775 משורה 25 לגבי השאלה אם ספציפית הוא אמר את השם פוקס, ומצטטת.

כששואלים אותו ברחל בתך הקטנה לגבי אמירת השם פוקס, הוא אומר כי הוא מניח. בא אדם מחב' ממורנד שהיא החברה של לב לבייב, ואומר לחבר שלו שרוצים להשקיע בחברה בורסאית ומה דעתו, לאיזו תקופה כדאי לקחת את האופציה. הוא לא אומר לו את שם החברה שבה הם עומדים להשקיע, אז אין כאן מידע פנים. השאלה אם הוא אמר פוקס היא קריטית. בימ"ש קמא קובע שהוא כן אמר את השם פוקס. אנחנו טוענים שהוא לא אמר. הקביעה שהוא אמר את השם פוקס מתבססת על האמירות "יתכן שאמרתי" וגם אמירות אלה נאמרות לאחר שהחוקר מטעה את גרינשפון בחקירה.

אנחנו נמצאים בחדר החקירות של הרשות לנ"ע. גרינשפון מנה עסקים בחברה פרטית של לבייב ונשאל על מידע פנים שמסר לוגנר. החוקר אומר לו שדיבר עם וגנר בטלפון, מציג בפניו את התאריכים שדיבר עם וגנר, והוא מציג לו את התאריכים 21 – 24 לנובמבר שאלה הימים שבהם וגנר קונה מניות של פוקס. החוקר לא אומר לו שיש בידיו פלט שמראה שיחה אחת ארוכה ביניהם ביום 7/11, הרבה לפני שהיה מידע פנים. אין שום הוכחה לשיחה נוספת באורך שמתקרב לשיחה הראשונה שהיתה כ- 19 דקות. כל השיחות בין 21 ל- 24 לנובמבר הן 2 – 3 דקות, וכל היתר זה כמה שניות.

החוקר מציג זאת לנחקר ואומר לו שאלה השיחות שדיבר איתו. זו הטעיה. חייבים לומר אמת לנחקר.

הוא אמר לו שזה רק השיחות האלה שהוא דיבר איתו. לכן גרינשפון אמר "בהנחה שאלה השיחות היחידות". הוא מסתמך על המצב שאלה השיחות היחידות. אצל עורך דינו מאוחר יותר הוא ראה שהיו עוד שיחות ביניהם אבל הוצגו לו שיחות מעטות יותר.

בימ"ש קמא קובע שחוץ מאותן שיחות ביום 7/11 ובתאריכים 21 – 24 לנובמבר, הם נפגשו בבריכה. על סמך הקביעה שהם נפגשו בבריכה בשני סופי שבוע נוספים ביום 13 לחודש, אבל ביהמ"ש מניח שהיה מפגש גם ביום 19 של סוף השבוע, ואז לפי קביעת ביהמ"ש היה מידע פנים, ואומר כי מניח שבבריכה הם שוחחו על פוקס ומכאן קובע כי נמסר לוגנר מידע פנים.

בימ"ש קמא קובע שהשיחות בין הצדדים הן שיחות הטלפון והמפגשים בבריכה ושבאותן שיחות ומפגשים נאמרו הדברים. בנוסף ביהמ"ש מתבסס על האמירות של גרינשפון שבהן לטענתי הוא אומר "יתכן".

הסדר הטיעון של גרינשפון הוא נושא מאד חשוב בטיעון שלנו מכמה היבטים.

(לאחר הפסקה).

עו"ד גרוסמן: אני רוצה לומר כמה מלים במסגרת כללית. מדובר על שנת 2004. חב' פוקס שהיא חברה בורסאית, המחליטה על רצון להתרחב לשווקי חוץ. מגיע מועד שבו ויזל, הבעלים של חב' פוקס, פונה לצביה לבייב, שאותה הוא מכיר, ומציע לה לעשות מיזם משותף עם לבייב, שיפתחו חנויות ברוסיה.

המפגש בין צביה לויזל מתקיים או ב- 3 או ב- 4 לנובמבר 2004. ביום 4.11.04 ויזל רוכש מניות של עצמו של חב' פוקס במליון וחצי ש"ח. אנחנו טוענים שהוא הבין מצביה שיש נכונות ומבחינת הראל ויזל, זה סיגנל בעוצמה גדולה. אם אנחנו נחשבים לבעלי מידע פנים ב- 14 לחודש,

לא היה מידע פנים מבחינת גרינשפון-וגנר עד שלב יותר מאוחר, ומבחינת ויזל גם הסיגנל המאותת של התלהבות צביה, מראים על מידע פנים.

לאחר המפגש הזה, צביה פונה לאביה והוא מחליט שגרינשפון שהוא מנהל העסקים של ממורנד, שהיא החברה המשפחתית של לבייב, ינהל את המו"מ. מהר מאד, עוד לפני המפגש בין הצדדים עם עורכי הדין שלהם ב- 8 לחודש, עולה במוחו של גרינשפון הרעיון שיחד עם פתיחת רשת החנויות ברוסיה, אם ממורנד תלך למיזם, תשקיע בחברה האם פוקס.

בסוף השבוע של 5 ו- 6 במפגשים בבריכה ובשיחה מיום 7 לחודש, גרינשפון מתייעץ עם וגנר באיזו צורה כדאי שתתבצע ההשקעה של ממורנד בחברת האם.

לאחר 7 לחודש, התאריך החשוב הוא ה- 8 לחודש שאז יש מפגש של ויזל עם עורך דין וגרינשפון עם עורך דין ומדברים על העיסקה. יש מסמך נ/10 על מתווה העיסקה המוערך. אחת הסיבות שגרמו לטענה כזו מצד התביעה ולקביעה של השופטת שב- 14 לחודש כבר השופטת קובעת שיש מידע פנים, זה שהמתווה די דומה למידע פנים. בהחלט גם במתווה הראשוני הזה דובר על השקעה בשתי נקודות. במתווה הראשוני דובר על שתי אופציות ובפועל היתה הקצאת אופציה.

המועד הבא הוא 14 לחודש שאז מתכנס דירקטוריון חב' פוקס והוא צריך לאשר מזכר שגובש. כאן יש טענה חשובה כנגד קביעת בימ"ש קמא אשר התייחס למזכר שנחתם כשלב מאד חשוב בהתגבשות העיסקה וכמעיד על התקדמות משמעותית בגיבוש העיסקה. בפועל צביה נסעה לרוסיה מסיבותיה שלה, וקבעה עם נציגי חב' פוקס שהם יוכלו לבוא לרוסיה כדי להתרשם מהשוק הרוסי ולהחליט אם בכלל רוצים לפתוח חנויות ברוסיה. מכיון שהיא היתה ברוסיה בתאריכים 16 – 17 לנובמבר, אז חייבה את פוקס לחתום על מסמך שאומר שמה שיאמר בפני נציגי פוקס ברוסיה, הם לא יוכלו לעשות בכך שימוש עם חברה אחרת.

במזכר שנחתם בין החברות, הסעיף היחיד שמחולל שינוי הוא הסעיף הזה. השופטת ראתה בו שלב חשוב בהתקדמות העיסקה. אנחנו אומרים שזה לא שלב חשוב אלא זה מזכר שמטרתו להוכיח שלא יוצג בפני משקיע אחר שפוקס תפנה אליו וכדי שלא ייעשה בכך שימוש, צביה דרשה חתימה על המסמך.

אנחנו אומרים שהדברים העיקריים עדיין לא סוכמו באותו מסמך. המסמך הזה איננו מידע פנים כי הדברים העיקריים עוד לא התגבשו. עוד לא היתה החלטה של פוקס שהיא מעוניינת לפתוח חנויות ברוסיה, מה שהיה תנאי מתלה. באותו שלב הם עוד לא נסעו לרוסיה ולא החליטו להקים את המיזם. ממורנד לא היתה משקיעה בפוקס אם לא היה מיזם. לכן לקבוע שהיה מידע פנים לפני שראו את השוק הרוסי והחליטו שיש מה להתקדם לכיוון הזה הוא מוקדם מדי.

לענין העוצמה, היתה הפרזה בקביעה של בימ"ש קמא שהשקעה של לבייב בחב' פוקס או בניה של מיזם משותף היתה גורמת למשקיעים לרוץ ולקנות את המניה. המידע על כך שפוקס מתכוונת להתרחב לשווקים של מזרח אירופה היתה קיימת עוד קודם.

לנושא מתי המידע נודע לוגנר, ביום 19 לחודש אנשי פוקס חוזרים לרוסיה, יש טלפון קצרצר של שתי דקות בין ויזל לגרינשפון, יש עוד טלפון קצר ממנו ביום 21 לחודש. המפגש הראשון בין גרינשפון לויזל הוא ב- 22 לחודש. בימים 22 – 24 מתפתח המו"מ וביום 23 כבר מוחלפות טיוטות בין עורכי הדין.

הקניות של וגנר הן בין 21 ל- 24 לחודש. השאלה מה המידע שיש בידו בזמן שהוא עושה את הקניות האלה.

לא היה לבימ"ש קמא בסיס כלשהו לקביעה העובדתית שקבע שהמידע עבר מגרינשפון לוגנר בתאריך כלשהו אחרי ה- 7/11. הראייה היחידה שיש בידי בימ"ש שהיא ראייה שבוודאות אפשר להצביע עליה היא שיחה ארוכה ששניהם אומרים שדיברו על מתווה העיסקה. זה עדיין לפני הפגישה של ה- 8 לחודש שיכול להיות שזה התאריך שביהמ"ש היה צריך לקבוע כמועד להתגבשות מידע פנים.

נניח אפילו שבאותו מועד גרינשפון אמר לוגנר, כשאנחנו טוענים שלא, ואני מפנה לשאלה אם השם פוקס נאמר או לא, לעמ' 780 לפרוטוקול בפסקאות ז' – ט', בימ"ש אומר שהמקסימום שנאמר ע"י גרינשפון והוא גם סתר את עצמו, אח"כ היה שיתכן שהוא אמר לוגנר את השם.

הטענה שאני טוענת היא שאין שום ראייה בחומר הראיות מלבד הנחות של בימ"ש שהם נפגשו בבריכה והנחות שאם הם נפגשו בבריכה הם דיברו על מתווה ההשקעה של ממורנד בפוקס, אין ראייה להעברת מידע מגרינשפון לוגנר. השיחה היחידה שמתקיימת ביניהם היא אפילו לפני ה- 8 בחודש.

כשגרינשפון מדבר על שיחות הוא אומר זאת במסגרת ההודעה כשמציגים לו את השיחות הקצרות ביניהם. בשיחה שנמשכת 85 שניות או השיחות הארוכות של 2 – 3 דקות, אי אפשר לגבש עיסקה מלבד על המתווה שלה. המקום היחיד שבו יכול היה לנהל שיחה של ממש עם וגנר היו בתאריכים 6, 7, 8 לחודש. כל היתר זה הנחות. בשיחות קצרות אי אפשר לדבר על המתווה. בבריכה או שהם דיברו על המתווה או שדיברו על הכדורסל.

לשאלה מה גרינשפון אומר שאמר לוגנר, נכון שפה ושם הוא אומר "יתכן שאמרתי לו על התקדמות העיסקה", "יתכן שהיו בינינו שיחות" אבל אין את הבסיס הראייתי לקביעה.

הקניה של מניית פוקס מתאימה לאופי ההשקעות שלו כי מדובר במניה מאד סולידית. בימ"ש קמא קבע שהיא לא סולידית. פה ושם הוא קנה מניות.

הקביעה מתבססת למשל על קניה כביכול בולמוסית של המניות וזה מוכיח קיומו של מידע פנים. הקניות של וגנר הן מתונות וזהירות. התביעה לא הביאה את המומחה. היא לא הוכיחה מה היתה ההשפעה, אם בכלל, של קניות וגנר על עליות השערים בתאריכים הרלוונטיים. הקניות שלו היו זהירות מאד, בלימיטים. רואים שהוא כל הזמן קונה כמות לא גדולה. אח"כ זה נזקף לרעתו בעונש כי היו לו 13 קניות. זו מניה מסוג המניות שהוא היה קונה. הוא קנה אותה בזהירות הראויה.

אדבר על ענין ההרשעה או אי ההרשעה של גרינשפון. אי ההרשעה של גרינשפון וההשפעה שלה על הקביעות העובדתיות שלנו מנקודת מבטו של וגנר.

גרינשפון הוא איש הפנים. בסופו של דבר הוא מודה בביהמ"ש ואינו מורשע, בעבירה לפי סעיף 52 ג' לפי החלופה שהוא יכול היה להניח, זו לא רשלנות. זאת מודעות. חשד שתעשה פעולה ע"י מקבל מידע פנים. היסוד הנפשי הוא יסוד של מודעות ולא יסוד של רשלנות. מדובר על מודעות ברמה קלה.

איש הפנים שיודע את כל העובדות, גרינשפון, יודע מה כוונת ממורנד, יודע באיזה שלב נמצא המו"מ, יודע את כל הפרטים הרלוונטיים, מצב המודעות שלו הוא חלש. הוא מוסר את המידע למישהו שמשקיע בשוק ההון, וביהמ"ש אומר שכבר יש לו מודעות ממשית. אבל כאן גרינשפון זוכה בקביעה עובדתית שהוא לא היה ברמת המודעות הגבוהה אלא הנמוכה, שיכול היה להניח.

וגנר שמקבל את המידע, לא יודע שום דבר מלבד מה שגרינשפון אומר לו. הדבר היחיד שאנו יודעים בוודאות שהוא אמר לו, שמתרקמת עיסקה במתווה כזה או אחר. הוא עשה פעולה כשידע שמתרקמת עיסקה.

בנושא של אכיפה בררנית, ויזל קונה את המניות ב- 4/11 אחרי שמתרשם שצביה מתלהבת מהעיסקה. הוא קונה במליון וחצי ש"ח. היקף הרכישות של ויזל הוא כמעט זהה להיקף הרכישות של כל השוק אחר כך בתאריכים 21 – 24. ישנו גרף שמראה את ההיקפים.

התיק נגדו נסגר בחוסר אשמה ולא בחוסר ראיות. לא עלה בדעתו אפילו בדרך הכי רחוקה שיכול להיות שתצא פה עיסקה שתקפיץ את המוניטין של פוקס ותעשה טוב לעסקים שלה. בעוד שוגנר שמקבל את המידע מגרינשפון שמוסר מידע שלא ברור לנו טיבו, הוא מורשע ונשלח לכלא.

ביהמ"ש קובע שהעונש של גרינשפון לא צריך להשפיע על העונש של וגנר. גרינשפון הוא איש הפנים ויודע את כל המידע. הוא מוסר מידע לאיש שוק ההון. קיימת מודעות. הוא מקבל עונש. אי הרשעה זה אומר שמאז 2006 שהנושא הזה נחקר ועד היום, הוא ממשיך בכל התפקידים שלו, בדירקטוריונים של חברות, בשוק ההון, הוא איש מקובל ורצוי בכל הקשר שנוגע לשוק ההון ולעסקים בארץ ובחו"ל.

וגנר שהוא הצד השני, הוא דלת, הוא מקבל מידע פנים. מאז 2006 חייו נעצרו מלכת.

בימ"ש קמא קובע מתחם של 7 עד 16 חודשים ובכך לדעתי טעה.

אם המתחם הוא בין 7 ל- 16 חודשים והעונש המקסימלי בתקופה הרלוונטית היה 12 חודשים, אז על הסדרת העיסוק 4 חודשים מתווספים למתחם, כשמעולם אף אדם לא נכנס לכלא על הפרת חוק היעוץ.

מעולם בימ"ש לא הטיל מאסר על עבירות חוק היעוץ. המתחם בכל הכבוד הוא שגוי.

נלך למינימום של 7 חודשים, אני מודעת לבעייתיות של הנושא של טיעון לפי התיקון לחוק שמחייב לקבוע מתחמים, כשפה אנחנו נמצאים בסיטואציה של מתחם שנקבע בסוף 2016 ביחס לעבירה שנעברה בשנת 2004.

פס"ד קדץ משנת 2012 מתייחס לעבירות משנת 2009 ומדבר על 8 חודשים בפועל לקדץ עצמו, איש פנים. עדן שהוא גם כן איש פנים מקבל עבודות שרות. עטיה שהם קרובי המשפחה, מקבלים מאסר על תנאי וקנס.

פן שמדבר על עבירות משנת 2008 ו- 2009 מקבל עונש של שנת מאסר בפועל על פעילות שמשולבת עם הפעילות של איש הפנים, מתוחכמת, שיטתית, מדובר בהרבה יותר ממניה אחת, היקף פעילות של 3 מליון ש"ח, ורווח המיוחס לפן שהוא גם עורך דין במקצועו, זה מליון ש"ח. אצלנו הרווח הוא בערך 24,000 ש"ח לפי החישוב שלי, אולי 36,000 ש"ח לוגנר במהלך הפעילות.

פס"ד יובל דפני, יהלומן, העבירות שלו נעברו בשנת 2006 והיקף העבירה שלו זה 826,000 ש"ח שהציע לחלוק עם האנשים שאיתם השתמש במידע.

דבש, עבירה משנת 2007 וקיבל עבודות שרות.

התביעה הדגישה את פס"ד מאיו המדבר על שנת 94' – 96'. זו עיסקת טיעון בהיקף עבירה של 700,000 ש"ח והרווח הוא 250,000 ש"ח.

בענייננו, העבירות הן משנת 2004. החקירה החלה בשנת 2007 ולתפיסת המדינה היתה פה הודאה. כתב האישום הוגש בשנת 2010. סיכומי ההגנה הוגשו ביולי 2014. התביעה טוענת בעיקרי הטיעון שזה שהנאשם ניהל משפט זוטא, כביכול האריך את התאריכים. משפט הזוטא כלל 5 עדים. התיק שלנו הוא לא תיק גדול והנאשם הגיע לכל התאריכים שנקבעו. המרווחים היו חודשים כל פעם.

ההרשעה היתה ביולי 2015. למה צריך שנה לצורך כתיבת הכרעת דין? גזר הדין ניתן בינואר 2016, חצי שנה ממועד ההרשעה. מדוע? אנשים חיים.

אתייחס לדילמה של המתחם שצריך לקבוע לעומת נושא חלוף הזמן. לגבי פינקלשטיין אסתר, היא מנהלת במי עדן, אשת פנים, העסקאות שביצע בעלה על סמך המידע שקיבל ממנה הן בסך 3 מליון ש"ח. הרווח שבעלה הפיק הוא בסך 700,000 ש"ח.

הסיבה שביהמ"ש הטיל עבודות שרות זה עקב הזמן שחלף, השיהוי בהגשת כתב האישום והנורמה הרווחת. התיק הסתיים ב- 2013 כאשר הוגש בשנת 2009.

בענייננו ביהמ"ש לא קבע את הרווח של וגנר.

בשני המקרים, הודאת הנאשמים היתה בשנת 2006. שם 3 שנים אחרי ההודאה ואצלנו 4 שנים אחרי.

ביהמ"ש מנמק את נושא המתחם וקובע שאת המתחם עצמו אפשר לקבוע לפי מדיניות הענישה הנהוגה ומפנה לסעיף 40ג(א). מדיניות הענישה במקרה שלנו היא שמעולם לא הוטל מאסר בפועל אלא רק עבודות שרות, אותו דבר שם, אלא ששם מדובר באיש פנים. ביהמ"ש מכניס את השיקול של הדין הנוהג מבחינת הענישה לתוך הקביעה כי קובע שאי אפשר לחרוג מתוך המתחם בגלל נושא חלוף הזמן. החוק לפי התיקון לא מאפשר לנו להתייחס לחלוף הזמן כהחרגה מהמתחם. לענין המיקום במתחם, ביהמ"ש במותב הזה קבע שאי אפשר לחרוג מהמתחם בגלל חלוף הזמן. השופט כבוב כן חרג מהמתחם למשל בפס"ד עדן שהוא איש פנים. ביהמ"ש הטיל על עדן עבודות שרות. ביהמ"ש לוקח את חלוף הזמן כאחת הסיבות לחריגה מהמתחם.

כאן נקבע שאין סיבה לחרוג מהמתחם בגלל חלוף הזמן. ביהמ"ש אומר שאפשר להתייחס לענישה בתקופה הרלוונטית לצורך קביעת המתחם עצמו. אני אומרת שהמתחם צריך להתחיל מעבודות שרות מקסימום עד 12 חודשים.

מפנה באותו הקשר לפס"ד גביש ובפס"ד פלוני ולכל הפסיקה לענין הדרגתיות.

לפי חוק היעוץ, הנאשם הועמד בשתי עבירות א' ו- ב'. לענין הטענה שניהל עבור אחרים, אני זונחת טענה זו. עבור עצמו, אנו כופרים בטענה זו מכל וכל.

אני מבקשת מביהמ"ש לקבל את הטיעון הן לענין הזוטא, הן לענין ההרשעה.

לענין הקנס, בימ"ש קמא לא קבע את גובה הרווח שצריך להיקבע לפי שער הבסיס ביום הדיווח לעומת שער הנעילה ביום הדיווח. שער הנעילה מחלקים אותו לשער הבסיס ומקבלים 1.5. אם לוקחים את כל היקף הקניות של וגנר, אנו מגיעים לסכום של 24,000 ש"ח. היקף הקניות שלו היה בסך 447,000 ש"ח.

עו"ד שורץ: טובת ההנאה נקבעה ל- 10%.

עו"ד גרוסמן: גם אם לוקחים כמו שהתביעה ביקשה, לא את עליית השער באותו יום בלבד אלא גם את יום למחרת, אז מגיעים לסכום שהוא כפול מזה, שיכול להגיע לסך של 34,000 ש"ח.

עו"ד שורץ: לענין הזוטא ולענין תום הלב של החוקרים, אתייחס לנקודה ספציפית שקשורה לאותו ממונה בראון, שהעיד שאחת מהסיבות שהוא עיכב את ההתייעצות היתה החשש מהשיבוש וחברתי אומרת מה החשש משיבוש כאשר מדובר בעורך דין? צריך לזכור שהחשש לשיבוש נולד מהבקשה של הנאשם להיפגש עם גרינשפון ועם עורך דין. משם נולד חשש ספציפי שקשור לשיבוש. מה לו להיפגש עכשיו עם גרינשפון בדיוק אחרי שהטיחו בפניו את הטענות?

ביחס להאם נמסר השם פוקס או לא נמסר ומה היו המועדים שבהם נמסר המידע הזה, חברתי אומרת שאי אפשר לדעת מה נאמר ומתי נאמר. מפנה לדברים שאמר וגנר בהודעתו בהתייחס לנקודות האלה בעמ' 12 – 13. אנחנו תופסים את ההודעה כמתארת תהליך של התקדמות במו"מ לענין הזמנים. ה- 8 זה המועד הראשון שבו היתה הפגישה. אם כל השיחות נערכו לפני אותה פגישה, לא יכולה להיות התקדמות במו"מ. בהודעות של וגנר, אני מצטט חלק מהשאלות הקשורות לכך הוא משיב "אני חושב שזה נפלט לו... מניית פוקס". הוא נותן הערכת זמן. הוא מסביר שזה הגיע כפליטת פה מצד גרינשפון.

ממשיך לצטט "אני רק תהיתי מה אפריקה נכנסת לטקסטיל", זה מתאר אותנטיות. הוא זוכר שזה העלה בו דילמה. אז לבוא היום ולומר שאין ראיות בענין השם פוקס ולענין מסירת המידע במועדים שהם מאוחרים לשמיני, זה לא נכון כי יש את ההודאה שלו.

הוא מסביר שהחלטה שלו לרכוש את מניית פוקס התקבלה לאחר שהבין שמדובר במו"מ מתקדם "אני לא זוכר... במצב מתקדם" זה לא יכול להיות אם הוא דיבר איתו רק בשישי או שמיני.

המערער במהלך החקירה אומר שהוא סבור שהמילה פוקס נפלטה לגרינשפון והגיעה אליו במקרה ולא בכוונה. העדות של גרינשפון תומכת בכך. הוא אומר "אני אדם דיסקרטי, אני לא מדבר על הדברים האלה". זה מסביר למה זה נפלט ולמה לא נאמר מלכתחילה, למה זה לא נאמר בחפץ לב.

אתייחס לענין האכיפה הבררנית לעניינו של ויזל, ההחלטה אם להגיש כתב אישום כנגד מישהו או לא, היא החלטה של ענין ראייתי. אנחנו לא סברנו שאנחנו מסוגלים להוכיח שהתקיים מידע פנים כלשהו ב- 3 – 4 לנובמבר שזה מועד ההתייעצות.

בהקשר לסוגיה העונשית, העונש צריך להימדד אל מול אחרים שביצעו עבירות. אם אין לנו ראיות לכך שויזל ביצע עבירות, צריך לקחת בחשבון שזו לא הפעם היחידה שויזל רוכש מניות.

בעל שליטה או אדם שרוכש ומגדיל את המניות שלו, הוא מחוייב לדווח.

לענין העונש, אתחיל דווקא בענין של גרינשפון וכיצד הוא משפיע על העונש של וגנר. חברתי אומרת שהענין הזה מקומם אותה. יש פה נקודה שצריך לשים לב אליה. בביהמ"ש אמר גרינשפון שלא מגיע לו צל"ש ואנחנו סברנו שמגיע לו לקבל כתב אישום בענין. יחד עם זאת, אסור לשכוח שהיה פה אקט שהוא למעשה נוצל ע"י וגנר. אנחנו סברנו שהוא עבר עבירה פלילית אבל הוא דיבר עם וגנר מתום לבו והתייעץ איתו, ווגנר ניצל עובדה זו כדי לעשות רווח לעצמו. גרינשפון לא עשה רווחים עבור עצמו. יש בעיה בכך שוגנר מבקש היום שיהיה איזון בינו לבין גרינשפון. יש פה דרגות של מהו האיש שעושה שימוש במידע פנים.

מדוע גזר הדין צריך להישאר על כנו ומדוע צריך להיות מוטל פה עונש של מאסר בפועל? יש כאן בעיה של עבירת מידע פנים בין שלל עבירות הליבה של ניירות ערך. יש עבירות שאין בהן קורבנות וקשה לגלות אותן ועבירת מידע היא אחת מהן. לא רק שקשה לנו לגלות אותה אלא גם קשה לנו מאד להוכיח אותה. אם באותן עבירות יש מסחר שהוא די חד משמעי, בעבירה של מידע פנים קשה מאד להוכיח מה נאמר ומה המידע שנמסר. אין לנו ראיות חיצוניות לכך. הראיות האלה במרביתן הן מתוך האנשים שבאו וביצעו את ההתייעצות. קשה לנו לאכוף את העבירה הזו ולכן צריכה להיות כאן הרתעה גבוהה.

מצד שני של המשוואה עם הקושי לגלות ולהוכיח, יש פה רווח קל ויחסית חסר סיכון לזה שעושה את השימוש במידע פנים. המידע קיים ומסתובב בשוק. יש קבוצה של שחקנים חוזרים שהם חשופים למידע הזה, כמו אנשי שוק ההון, כמו מר וגנר. הם נחשפים למידעים האלה, אגב התייעצויות השקעה וכו'.

כאשר יש את הפיתוי הזה והקושי לגלות ולהוכיח את העבירה, צריך שיהיה פה גורם שיעזור להוכיח את זה. הענישה לא תאמה את האינטרסים המוגנים. הדברים האלה יצרו סיטואציה שבמשך שנים עד לשנת 2014 לא היו עונשי מאסר בעבירה הזאת ולא הצלחנו לאכוף אותם.

המתחמים, אנחנו כפי הנראה עשינו טעות בכתב האישום ולא התייחסנו לכל רכישת הוראה כעבירה נפרדת אלא לכולם כעבירה אחת.

כל פסקי הדין שבהם ניתנו עבירות של מאסר מאחורי סורג ובריח הן מלפני שנת 2011.

אני מבין את הקושי שיש למרות שביהמ"ש קבע את אותם המתחמים. העונש המקסימלי בעבירות היעוץ הוא שנה. זה לא עבירות באותה חומרה, על אף שהעונש המקסימלי הוא אותו עונש במקרה הזה.

יש לשים בצד את ההנמקה. ביהמ"ש הגיע לתוצאה הזו נוכח הנחיה של שופטי העליון בפרשת קדץ. הם מדברים שם על כך שבמשך שנים ההרתעה גם של המחוקק, גם של בתי המשפט עצמם. כשהעונש קפץ והוכפל בשנת 2011, עדיין לא היו עונשי מאסר בפועל. השופטת דפנה ברק ארז ובהמשך אומר השופט רובינשטיין שבמשך שנים לא הצלחנו להשיג הרתעה. בפס"ד קדץ אמרו שצריכים לעצור את זה. שבתי המשפט צריכים להטיל עונשי מאסר.

אתייחס לפסקי הדין שאליהם הפנתה חברתי. לענין עדן, שם דובר במשפחת עטיה שקיבלו מידע מעדן עצמו שלמעשה שכנע אותם לבצע רכישות. בעניינם ניתנו עונשים נמוכים והסיבה לכך היא העובדה שביהמ"ש סבר שהם לא הבינו לעומק את הכשל במעשיהם. בנוסף, שזו באמת היתה רכישה ספונטנית, אנשים שהם לא מרקע שוק ההון.

בתיק אייל עדן אמרו שצריך להעלות את הענישה בהדרגתיות. ביהמ"ש העליון קבע ביחס לעונש המאסר בפועל, שאז עדיין לא היו קיימים מאסרים בפועל. ביהמ"ש העליון סבר שהעונש הזה נמוך מדי. המשמעות היתה שלדעתו של ביהמ"ש העליון העונש היה צריך להיות עונש מאסר בפועל. אחד השיקולים המרכזיים מדוע לא להתערב בעונש, היא משום שעד אז לא הוטלו עונשי מאסר בפועל בעבירות מסוג זה.

גם בפרשת אתי פינקלשטיין, היה סבור ביהמ"ש שהעונש שהוטל עליה היה נמוך מדי, בין היתר הסיבה היתה שעד אז לא היו עונשי מאסר בפועל בגין העבירה הזאת.

עו"ד קוסטליץ: הערעור שלנו מאד ממוקד. כמו שהמערער שלנו זוכה מביצוע העבירות מן הטעם שאין אקטוס ריאוס, אין בידו את מידע הפנים, לא נכנסים בכלל לסובייקטיביות. הקביעה הזו צריכה ללכת לאורך כל הדרך. מאחר שאותו מידע הפנים מעולם לא היה בידי המערער, אז אי אפשר להרשיע אותו. לא ראיתי תשובה של המדינה לגופם של הדברים.

מפנה לעמ' 762 לגבי מהו מידע הפנים ומתי הוא מגובש, בפיסקה ז' שורות 1- - 27. בימ"ש קמא קובע שביום 8/11 אין מידע פנים, כהגדרתו לפי הדין. הגם שיש פגישה והגם שיש רעיונות והגם שנושאים רבים מגובשים בפגישה, הרי כל עוד לא הוחלפו טיוטות ואין גם חתימה ואין את אותה ההתחייבות שהמדינה מסכימה שזה נושא המגבש את מידע הפנים, אין את ההתחייבות שצביה לבייב דורשת שפוקס תחתום, שלא משנה מה קורה, אז שנתיים היא לא תפעל ברוסיה. יש לכך משמעות כלכלית. לכן בימ"ש קמא אומר שעד שהתחייבות זו לא נחתמת אין כאן מידע פנים.

את המידע הזה, קרי העובדה שנחתמה טיוטא, שיש כזאת התחייבות, ביהמ"ש אומר שמעולם המזכירה והעוזרת של ויזל, לא העבירה למערער. זו קביעה עובדתית של בימ"ש קמא על דרך השלילה.

ביהמ"ש קובע שהוא קיבל מידע אחר בימים 11 – 13 ומזכה אותו. המידע שהוא קיבל זה שיש משהו. המזכירה בדיוק היה לה בימ"ש לתעבורה והיא לא היתה בשטח. היא ידעה שיש פגישה.

הנדבך הנוסף שנוסף לאחר מכן, להבדיל מעניינו של וגנר, שאיתו כן דיברו, איתי לא דיברו על זה. רק על הנסיעה. בימ"ש קמא לא קובע שהנסיעה מהווה את מידע הפנים. בימ"ש קמא קובע שמה שהופך את סבירות העיסקה זה החתימה על המזכר ולא הנסיעה.

לגבי הביטוי עיבה, מפנה לעמ' 807 שורה 9 "אני סבורה שהמידע הנוסף... ו/או חזר מרוסיה". במשפט פלילי אין דבר כזה של ו/או. הוא טס. בעמ' 753 שורות 12 – 20 לגבי המועד של 9.11.14 קובע ביהמ"ש קביעה עובדתית, שכרטיסי הטיסה לרוסיה הוזמנו ביום 9/11.

היא הרי שוחחה איתו בין 11 ל- 13. כלומר אחרי שהזמינה לו את כרטיסי הטיסה היא מדברת עם המערער ויכול להיות שאמרה לו שבין ה- 11 ל- 13 מר ויזל מתעתד לנסוע לרוסיה. ביהמ"ש קובע שזה מה שהיא אמרה לו, רק לא אמר מתי.

ביהמ"ש קובע שהמידע הנוסף שהועבר לו ו/או, הטס לרוסיה, זה נאמר לו בשיחה שבין ה- 18 ל- 20. אולי היא אמרה לו את זה לפני כן? כרטיסי הטיסה הוזמנו ביום 9/11 ויש שיחה בין 11 ל- 13. מי לידנו כף יתקע שזה נאמר לו? זה משפט פלילי.

הספק של התגבשות מידע פנים הוא בחלק של הכרעת הדין.

היא אומרת שבכלל לא יודעת אם היא אמרה לו. כשאדם אומר שהוא בכלל לא יודע. בחקירתה ברשות היא אמרה שיכול להיות שאמרה לו שויזל נסע לרוסיה. אומרת אולי אמרתי. בביהמ"ש אינה זוכרת שאמרה שויזל טס לרוסיה או שטס עם אדם מסויים לחו"ל. הציטוט של עדותה בהכרעת הדין בעמ' 812. אי אפשר לשאול ברזולוציות של טיסה או לא, כשהיא אומרת שלא זוכרת שאמרה לו.

כשאדם אומר יתכן שאמר ויתכן שלא אמר, אז כל המידע שביהמ"ש קורא לו עיבוי, כשזה לא נאמר.

הוא לא נחקר ע"י התובע על הפלפולים של נסיעה לרוסיה.

אין ספק שהמערער דיבר עם המערערת והיה לו מידע עודף על פני הציבור. השאלה אם המידע העודף הזה על פני הציבור הוא מידע פנים כהגדרתו בחוק.

גם לויזל יש מידע עודף ביום 4/11, הוא הרי נפגש עם גב' צביה לבייב. יכול להיות שאם הציבור היה יודע רק על פגישה ראשונה בין צביה לויזל, כולם היו רצים. אבל המחוקק לא מסתפק בפגישה בין צביה לויזל כדי להוות מידע פנים. זה כל מה שיש למערער. גם ב- 18 ו- 20 כשיש פגישות בין ויזל ופוקס ללבייב.

אני מוכן שויזל זה חוסר אשמה, ומסכים לזה. אני לא טוען לאכיפה בררנית. אני טוען שכדי שמידע יתגבש למידע פנים הוא צריך הרבה יותר מאשר פגישה.

יש לי מידע מיוחד שאין לציבור ששימש אותי בשיקוליי לקנות את המניה, עדיין אין פה אקטוס ריאוס.

ביהמ"ש קובע כממצא עובדתי בעמ' 807 פיסקה ו' "אני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה... דיבר איתו על פוקס". אין ממצא עובדתי שבכלל דיברתי עם גואטה. בהמשך נכתב "יחד עם זאת מצאתי... קיבל". מספיק שהנאשם 2 מעיד על עצמו שהוא סיפר, גם אם לא באמת סיפר, זה תומך בממצא,

מה הוא סיפר לגואטה? מידע שעניינו פתיחת רשת חנויות ברוסיה עם לבייב. ביהמ"ש קבע לפני כן שזה לא מידע פנים. מפנה לעמ' 762. זה לא נושא של זהירות. ביהמ"ש קובע ממצא משפטי. אין חתימה על הסכם, אין החלפת טיוטות ואין חתימה על התחייבות.

מה שביהמ"ש קובע שמה שמגבש את המידע זה החתימה. היא נחקרה מה בדיוק אמרה לויזל. היא ידעה שהם חתמו כי זה עבר לה במיילים. היא צורחת וזועקת שלא סיפרה שהם חתמו. להבדיל מהמערער הראשון, אצלי אין דבר כזה.

המידע שהיא עצמה קבעה שמוביל למידע פנים, כחתימה, נשאר לי להתמודד רק עם הנסיעה לרוסיה, האם זה נודע לי לפני הטיסה או אחריה. אם הועברה לי לפניה ואין לי מושג על מה שהיה ב- 14,

היא לא זוכרת שסיפרה לו על הנסיעה לרוסיה. יכול להיות זה לא במשפט פלילי. בהודעה היא מאד זהירה ואומרת אולי ויתכן.

מפנה לזיכוי של האבא כי היא סיפרה גם לאבא שלה. מפנה לעמ' 821 שורות 20 – 21 "אני קובעת כי גם אם מהודעות הנאשמת... ונאשם 5" והנאשמת מזוכה.

על אותם מלים אצל האב לא הוכח תוכן השיחה הקונקרטי, ואצלי ו/או נסע לרוסיה.

נניח שאומרים לי ויזל טס לרוסיה. זנחתי את כל הדיון בשאלה אם כן נאמר לי או לא נאמר לי. בימ"ש קמא אומר שזה המידע הנוסף שמעבה. העובדה שויזל טס לרוסיה. העובדה שהוא נפגש עם לווייב ברוסיה, מה זה משנה מפגישה פה בסביון? ויזל אומר שרק אחרי שיחזור מרוסיה ורק אחרי שיראה אם יש היתכנות, אין רבותא בעצם הטיסה לרוסיה. ויזל אומר שרק אחרי שהוא חוזר מרוסיה הוא יחליט אם יש או אין לזה היתכנות.

על בסיס הכרעת הדין של בימ"ש קמא, עם כל ההנחות לרעתי, זה לא הופך את זה למידע פנים לפי קביעותיו של בימ"ש קמא עצמו.

מפנה לסעיף האחרון בנימוקי הערעור של המדינה, סעיפים 123 – 124. המדינה אומרת "המערער טוען... יתקיימו". את כל העיבוי הזה, אין חולק שהמערער לא יודע.

טענתי טענה שאת הנסיעה הזו לרוסיה ידעתי עוד לפני ה- 14 לחודש.

יש כאן מספיק ספק, אני אומר שהמידע זה העובדות הקונקרטיות של חתימה והתחייבות כי זה מה שהופך את סבירות העיסקה להתקיים או לא, ולא הנסיעה של ויזל לרוסיה שהופכת את זה לבעלת סבירות גבוהה.

אני יוצא מנקודת הנחה שהוא קנה מניות בין היתר על האנליזה ובין היתר שדיבר עם המזכירה. זה לא הופך את המידע הזה למידע פנים. אם ויזל עצמו שהרי הוא נכח בפגישה וקנה במליון וחצי, זו שאלה קריטית להכרעה.

אם המדינה הגיעה למסקנה של חוסר אשמה כי אומרת שלא כל מידע, גם אם המידע הוא מיוחד שיש לאדם, זה עדיין לא הופך לעיסקה כי אנחנו במבחן הסבירות. השאלה אם למערער היה מידע שהעיסקה תקרה בסבירות גבוהה.

מידע פנים זה בצומת שבו אדם עומד. יש סוגים שונים של מידע פנים באותו צומת שבו אדם עומד.

יש פה ציר של זמן. אנחנו רואים בכל מקום מה המערער יודע. יש בתאריך 8/11, 11/11, 14/11, 20/11.

אם על בסיס הקביעות של בימ"ש קמא מה שקרה ביום 14/11 מעולם לא הובא לידיעתו, הרי שגם אם אצל אנשים אחרים התגבש מידע פנים, הוא לא התגבש אצל המערער.

עו"ד גרוסמן: בשלב זה אנחנו מקבלים את המלצת ביהמ"ש.

עו"ד שורץ: במקרה הזה לא היו טענות שלא התייחסנו אליהם בתוך התגובה שלנו.

מה המידע שהיה למערער בידיו? גירסת המערער ביחס למידע שהיה לו ב- 14 לחודש, מפנה לעמ' 806 תחילת פיסקה 2 "אני מעדיפה את גירסת... בביהמ"ש". גירסת המערער היתה שזה היה המידע בפניו עובר ל- 14 לחודש. זוהי גירסת הנאשם עצמו. השיחות בינו לבין גב' טל נערכו עד ה- 14 לחודש. יש שני תאריכים של רכישות, ב- 14 וב- 21 ו- 22 לחודש. באופן לא מפתיע יש שני מועדי שיחות ב- 11 ו- 13 שיחות שבין המערער לטל, ומועדים נוספים בסוף השבוע שלפני 21 – 22.

הנאשם יזם וחידש את הקשר עם טל. גירסת הנאשם היתה שהמידע כולו התקבל במועד אחד של שיחות והוא מיקם אותם בסוף שבוע הרכישות הראשון. הוא לא אומר שום דבר לגבי נסיעה.

כל פרק 13 של ביהמ"ש בעמ' 806 עוסק בשאלה מה המידע שקיבל המערער לאחר ה- 14 לחודש, זאת משום שביהמ"ש קבע כבר שעד 14 לא התקיים מידע פנים. באותה נקודת זמן לפי מבחן התוחלת, עדיין לא היה מידע פנים. מה- 14 ואילך הענין הוא אחר ושונה.

בימ"ש קמא עשה פה ניתוח מעמיק. לקח את השיחות. אם הוא מצליב את השיחות עם הרכישות, כל אלה מופיעים בסעיפים א' – ג', ומצטט "הוא היה מתקשר לנאשמת... שהכין ניר". יש שיחות, בסופן כשהנאשם עצמו מעיד שהיה מתקשר לנאשמת כשרצה לקבל ממנה מידע על פוקס ומיד לאחריהן יש רכישות וזה קורה גם במועד הרכישות המאוחרות.

נוסיף לזה את האמירה של המערער גם בהודעות וגם בעדותו, שאחד מהשיקולים שלו שרכש את מניית פוקס היו השיחות עם גב' טל. הרכישות המאוחרות הן גדולות משמעותית וזה מחזק את המסקנה שהתקבל מידע נוסף.

לזה נוסיף את השיחה עם מר גואטה שהיתה ביום 21 לחודש. צריך לשאול למה היא לא היתה קודם לכן, אם באמת לא התקבל שום מידע חדש? הדברים שאמרה רוית טל, איך מתייחס אליהם ביהמ"ש? הוא אומר שהדברים שאמרה טל הם חיזוק לדברים האלה.

נכון שרוית אמרה אולי, ואמרה יתכן, אבל היה הגיון שביהמ"ש קמא עמד עליו מספר פעמים. רוית אמרה "אני חושבת מה יכול להיות שאמרתי. מה אני כעוזרת אישית של ויזל אמרתי למישהו, כשלא הבנתי שהוא שואב ממני מידע".

בעמ' 804 אומר ביהמ"ש "זה מה שאני אומרת כל היום בעבודה... תגיד את זה" כך לענין הנסיעה. ביהמ"ש מפנה למלים "לצורך הענין... שיצא ממני במודע". זה לא סתם אמירה בעלמא של אולי ויתכן. זה נוגע למערכת הקשרים שביניהם. זה בסה"כ חיזוק לדברים שאמר המערער עצמו ולראיות אובייקטיביות עם ניתוח הטלפוניה ותאריכי הרכישות וההצטברות שלהן.

הזהירות של ביהמ"ש היתה שאולי הוא לקח את אותן האמירות והתייחס לכך כראייה מחזקת.

לענין עצם הנסיעה של ויזל לרוסיה, יש לראות מה המשמעות של מידע שויזל טס לרוסיה. אם נלך לשיטת ביהמ"ש שמדבר על משמעות החתימה על מזכר ההבנות, שעכשיו ויזל יכול לנסוע לרוסיה, אז אין ספק שמי ששומע זאת והוא מכיר את העיסקה ויודע שיש מו"מ ויודע שויזל טס לרוסיה, אז ברור שהמידע הזה גבוה יותר רק מהמידע על המזכר.

אז נאמר שהוא לא יודע מה יש במזכר. עכשיו הוא יודע שיש נסיעה נוספת לחו"ל כדי לבדוק את ההיתכנות הזו וזה ברור לאיש שוק ההון. הוא עשה אחד ועוד אחד. זה המשמעות של המידע הזה.

(לאחר הפסקה).

עו"ד קוסטליץ: בשלב זה אנחנו מסכימים לקבל את המלצת ביהמ"ש ואנו חוזרים בנו מהערעור.

עו"ד שורץ: לאחר שהתייעצתי עם הממונים עלי, אנו מודיעים כי אנו מקבלים את המלצת ביהמ"ש ומסכימים לכך שהעונש יועמד על 6 חודשים אותם יוכל המערער וגנר לרצות בדרך של עבודות שרות.

עו"ד גרוסמן: אף אני קיבלתי את המלצת ביהמ"ש ואנו חוזרים בנו מהערעור באשר להכרעת הדין. לענין העונש, מקובל עלי כי העונש יועמד על 6 חודשים שירוצו בדרך של עבודות שרות.

<#11#>

פסק דין

הקדשנו את היום כולו לשמיעתו של תיק זה. שמענו בהרחבה את טיעוניהם של כל אחד מהצדדים, הן של שני המערערים והן של המדינה.

לאחר שעשינו זאת, המלצנו לצדדים על המתווה שפורט לעיל, קרי חזרתו של מערער 1 מהערעור באשר להכרעת הדין, חזרתו של המערער 2 אף הוא מהערעור לגבי הכרעת הדין, ובאשר לעונש, העמדתו על תקופה של 6 חודשים שיכול ותרוצה על דרך של עבודות שרות.

המלצתנו ניתנה לאחר שיקול דעת ולאחר בחינה מדוקדקת של טענות הצדדים וטוב עשו הצדדים כאשר קיבלו אותה.

כיון שההמלצה התקבלה, איננו רואים לפרט את נימוקינו שעלו בהרחבה במהלך הדיון בפנינו.

משהתקבלה ההמלצה, אנו קובעים כדלקמן:

א. אנו דוחים את ערעוריהם של שני המערערים לגבי הכרעת הדין. הכרעת הדין תישאר בעינה.

ב. אנו מעמידים את עונשו של המערער 1 על 6 חודשים, כאשר יתר רכיבי הענישה ישארו בעינם. את תקופת המאסר יוכל המערער לרצות בדרך של עבודות שרות, בכפוף לחוו"ד של הממונה.

לצורך קבלת חווה"ד אנו קובעים את הדיון ליום 11.1.17 שעה 09.00.

ג. באשר למערער 2, לא היה ערעור על העונש והוא ישאר בעינו.

ד. המזכירות תעביר החלטה זו לממונה על עבודות השרות. טל' של ב"כ המערער 1: 03-5279460.

<#12#>

ניתן והודע היום ה' כסלו תשע"ז, 05/12/2016 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי גילה קייקובה