1. כללי
2. תובענה זו נוגעת להליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בין התובעים לבין הנתבע (להלן: "הנתבע" או "עו"ד אופנהיים"), שהינו עורך דין במקצועו ובא כוחם בעבר:

האחד - פסק דין שניתן לטובת הנתבע בתביעת שכר טרחה שהגיש כנגד התובעים ואחרים (ת.א. (שלום ת"א) 44311/07, להלן: "ההליך הראשון", "פסק הדין בהליך הראשון").

השני - פסק דין בערעור על פסק הדין בהליך הראשון, בו ניתן תוקף להסכם פשרה שנכרת בין הצדדים בשלב הערעור (ע"א (מחוזי ת"א) 2090/09 (להלן: "הסכם הפשרה", "הערעור", "פסק הדין בערעור").

1. ביחס להליכים קודמים אלו, עתרו התובעים לשורת סעדים כדלקמן:

הצהרה כי הנתבע, עורך דין במקצועו ובא כוחם בעבר, מסר עדות שקר והשיג במרמה את פסק הדין בהליך הראשון, את הסכם הפשרה ואת פסק הדין בערעור;

הצהרה כי הסכם הפשרה בוטל כדין על ידי התובעים;

ביטול פסקי הדין בהליך הראשון ובערעור;

השבת הסכום ששילמו התובעים לנתבע מכוח הסכם פשרה;

קיום משפט חוזר אזרחי בין הצדדים בעניינה של תביעת שכר הטרחה נשוא ההליך הראשון.

1. במוקד התביעה ניצבת טענת התובעים למרמה ולמצג שווא מטעה מצידו של הנתבע כלפיהם, וזאת הן בשלב מסירת העדות על ידי הנתבע בהליך הקודם הנ"ל והן בעת המו"מ לפשרה בין הצדדים בשלב הערעור.
2. המרמה ומצג השווא נטענים ביחס לשאלת גובה הסכום אותו שילמו לנתבע קרובי משפחה של התובעים, בני משפחת גילוץ. בני משפחה אלו נתבעו לצידם של התובעים בתביעת שכר הטרחה נשוא ההליך הראשון, אך הגיעו עם הנתבע לסיכום כלשהו בדבר הסדר חובם כבר בראשית הדרך, עוד בטרם הגישו הגנתם, והתביעה כנגדם סולקה (להלן: "תשלום גילוץ").
3. טענתם המרכזית של התובעים הינה, כי הטעיה זו מצד הנתבע ביחס לתשלום גילוץ, אשר הסתבר בדיעבד כתשלום זניח בלבד בהשוואה לסכום התביעה המקורי, יורדת לשורש הסכם הפשרה שלהם עימו ואף לשורש פסק הדין שניתן כנגדם בהליך הראשון. זאת, מכיוון שחיובם של התובעים בתשלום שכר טרחה לנתבע בהליך הראשון צריך להיות ביחד ולחוד עם בני משפחת גילוץ, ומכאן, שעל פי הדין, יש בסכום ששילמו בני משפחת גילוץ לנתבע בגין תביעתו בהליך הראשון כדי להפחית, בהתאמה, אף את חיובם של התובעים כלפיו. הואיל והסתבר להם, רק בדיעבד ובניגוד לגרסת הנתבע ומצגיו בשלב ניהול ההליך הראשון והמו"מ לפשרה, כי בני משפחת גילוץ שילמו לנתבע למעשה סכום זניח בלבד, הרי שיש בכך כדי לפטור את התובעים כליל, או כמעט כליל, מחובת תשלום שכר טרחה כלשהו לנתבע.
4. מטעם התובעים נמסרו עדויותיהם של התובע 1 מר אהוד טמיר (להלן: "טמיר") ושל דודתו גב' בלה גילוץ, אשר כאמור הייתה אחת הנתבעות בהליך הראשון (להלן: "גילוץ").

מטעם הנתבע נמסרה עדותו שלו. כן זימן הנתבע למסירת עדות, כעד חיצוני מטעמו, את עו"ד יוסף שפטניצקי, שותפו של ב"כ התובעים הנוכחי ומי שהיה מעורב בזמנו מטעם התובעים במגעים מול הנתבע שהניבו את הסכם הפשרה (להלן: "עו"ד שפטניצקי").

באשר לעדותו של עו"ד שפטניצקי יצוין, להשלמת התמונה, כי בדיון ההוכחות ביום 22.1.12, במהלך חקירתו הראשית של עד זה, נדחתה, בהחלטת בית המשפט, בקשתו של הנתבע להגשת הקלטה של שיחה בינו לבין עו"ד שפטניצקי כראיה מטעמו. על החלטה זו הוגשו על ידי הנתבע בקשות רשות ערעור בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, שנדחו. כן נדחתה, על ידי בית משפט זה, בקשה נוספת של הנתבע, אשר הוגשה לאחר שמוצו הליכי הערעור הנ"ל, לעיון מחדש בנושא ההקלטה, כך שההקלטה הנדונה לא הוגשה כראיה בהליך זה. מובהר, למען הסדר ולשם הסרת ספק, כי מותב זה לא האזין להקלטה זו ולא עיין בתמלילה, בשום שלב. עוד יצוין, כי על מנת לאפשר לנתבע למצות את הליכי הערעור הנ"ל, עוכב הדיון בהליך דנן עד לסיומם של הליכים אלו.

1. ההדגשות בציטוטים לאורך פסק הדין הוספו על ידי הח"מ, אלא אם צוין אחרת.
2. רקע עובדתי

השתלשלות העניינים המפורטת להלן, בעיקרה, אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים.

1. התובעים בהליך זה וכן גב' גילוץ ושני ילדיה יעל ונועם (להלן: "בני משפחת גילוץ") הינם בעלי מניות בחברה בשם נכסי בוטנים (1960) בע"מ, שהינה איגוד מקרקעין (להלן: "החברה"). הנתבע שימש לאורך השנים כיועץ המשפטי של החברה ושל בעלי מניותיה. בשלב מסוים, העבירו הלקוחות את הטיפול בענייניהם לידי עו"ד שפטניצקי.
2. כחמש שנים לאחר מכן, שלח הנתבע לתובעים וליתר בעלי המניות בחברה דרישת שכר טרחה בסך 144,046 ₪ (בצירוף מע"מ). ביום 10.7.07, משדרישתו לא נענתה, הגיש הנתבע תביעה לתשלום שכר טרחה על סך 228,092 ₪, היא התביעה נשוא ההליך הראשון (ת.א. 44311/07, נספח א' לתביעה הנוכחית). הליך זה התברר בבית משפט זה, לפני כב' השופטת פרוסט-פרנקל.
3. סמוך לאחר הגשת התביעה בהליך הראשון, ולבקשת הנתבע אשר הודיע לבית המשפט בהודעה קצרה כי נתבעים אלו "סילקו את חובם" כלפיו, נמחקה התביעה כנגד בני משפחת גילוץ, מבלי שפרטים בעניין זה נמסרו לבית המשפט או לתובעים, וההליך המשיך להתנהל כנגד התובעים בלבד (הודעת הנתבע לבית המשפט בעניין זה צורפה כנספח 9 לתצהיר טמיר).
4. ביום 14.6.09 התקיימה ישיבת הוכחות בהליך הראשון בה נחקר הנתבע, הוא התובע שם - עו"ד אופנהיים, על תצהירו בחקירה נגדית. בתשובה לשאלות ב"כ התובעים בעניין נסיבות סילוק התביעה כנגד בני משפחת גילוץ העיד עו"ד אופנהיים כדלקמן:

"ש. מה קרה לנתבעים 7-5, מדוע נמחקו מהתביעה?

ת. הם סידרו את חובם כלפי ואין טעם להשאירם בתיק. באופן יחסי סכום התביעה מחולק לכל אחד כמה חייב אז כל אלה שאינם בתביעה סכומם ירד.

ש. לפי דבריך, הגב' בלה גילוץ שילמה לך סך 25,928 ₪ פלוס מע"מ, הצמדה וריבית כפי שכתבת בס' 17 של כתב התביעה ?

ת. לא בסכום שאתה אומר. הם באו לשלם ללא שום בעיות עשיתי להם הנחה, לא זוכר היום.

ש. אני חושב שמי שמגיש תביעה אין לו פריבילגיה לא לזכור. בכמה הפטרת את נתבעים 7,6,5?

ת. פחות ממה שרשום בכתב התביעה אבל אני לא זוכר.

ש. אני אומר לך שלא שילמו לך כלום?

ת. אתה לא צודק."

(עמ' 11 ש' 9-20 לפרו' הדיון, צורף כנספח 5 לתצהיר טמיר).

1. ביום 30.6.09 ניתן פסק הדין בהליך הראשון, בו חויבו התובעים לשלם לנתבע סך השווה לגובה מחצית משכר הטרחה שנתבע מהם בכתב התביעה בהליך זה (מסמכי ההליך הראשון צורפו בהליך דנן כנספחים 1-8 לתצהיר טמיר).
2. התובעים ערערו על פסק הדין בהליך הראשון, בערעור אותו הגישו ביום 21.9.09 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בגדר הליך ע"א 2090/09. הנתבע מצידו הגיש ערעור שכנגד על גובה הסכום שנפסק לטובתו בפסק דין זה (מסמכי הערעור והערעור שכנגד צורפו כנספח 10 לתצהיר טמיר). בין לבין הנתבע אף פתח תיקי הוצאה לפועל כנגד התובעים, לגביית סכום פסק הדין בהליך הראשון.
3. ביום 10.12.09, בטרם נדונו הערעור והערעור שכנגד, ניתן על ידי בית המשפט של הערעור (כב' השופט המר) תוקף של פסק דין להסדר הפשרה בין הצדדים שהוגש לבית המשפט (עותק מהודעת הצדדים לבית המשפט המחוזי בדבר הסדר הפשרה, הסדר הפשרה עצמו ופסק הדין בערעור צורפו כנספח 11 לתצהיר טמיר). סכום הפשרה הסתכם בסך של 110,000 ₪, בפריסה ל- 10 תשלומים חודשיים.
4. בכך הייתה אמורה הפרשה להסתיים.
5. ואולם, לאחר מתן פסק הדין בערעור, במהלך חודש דצמבר 2009 או במועד סמוך לכך, נודע לתובעים מהדודה גב' גילוץ, לטענתם לראשונה, כי לשם סילוק התביעה כנגד בני משפחת גילוץ בהליך הראשון שולם על ידי בני משפחה אלו לנתבע, סך כולל של 1,800 ₪ בלבד. עותק קבלה/חשבונית מס שמסר הנתבע לבני משפחת גילוץ בגין תשלום זה עבור "סילוק תביעה כספית בת.א. 44311/07" צורף כנספח 1 לתצהירה של גב' גילוץ.
6. מכאן ההליך שלפני, בו נתבעו שורת הסעדים שפורטו לעיל, ואשר במרכזו ניצבת כאמור טענת התובעים, כי הנתבע הסתיר מהם ומבית המשפט, הן בעדותו בהליך הראשון והן במגעים מולם בשלב הערעור, במכוון, את סכום התשלום הסמלי שקיבל מבני משפחת גילוץ לצורך סילוק התביעה כנגדם בהליך הראשון.
7. תמצית טענות התובעים
8. ביסוד טענות התובעים ניצבת טענתם, כי חיובם בתשלום שכר טרחה לנתבע, אם בכלל, צריך להיות יחד ולחוד עם בני משפחת גילוץ, וכי נוכח הפטרם הכמעט מלא של בני משפחה אלו מדרישת שכר הטרחה לנתבע (שולמו כ- 3% בלבד מהדרישה המקורית), ועל פי הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), הרי שאף הם היו זכאים להינות מהפטר בדרישת שכר הטרחה בשיעור מקביל.
9. כן טענו, כי לעובדת הפטר זה שניתן למעשה לבני משפחת גילוץ השלכות נוספות על ההליכים הקודמים, היות ובהליך הראשון נתבע שכר טרחה ראוי וכן עלתה טענת נוהג, עניינים אשר ניתן היה לקבל אינדיקציה לגביהם מאותו תשלום זניח בו הסכים הנתבע להסתפק מבני משפחת גילוץ בגין אותם שירותים משפטיים. עובדה זו לא גולתה להם או לבית המשפט בעת ניהולו של ההליך הראשון, וממילא לא יכולה הייתה להילקח בחשבון על ידי בית המשפט בקביעת השכר הראוי.
10. באשר להליך הראשון ופסק הדין שניתן בו טענו התובעים, כי הנתבע מסר עדות שקר בהליך זה ביחס לשאלת גובה הסכום ששולם לידיו על ידי משפחת גילוץ, שאלה שהייתה מהותית לצורך התגוננותם והכרעת בית המשפט בהליך זה. מכאן טענתם, כי בנסיבות אלו, יש לבטל את פסק הדין בהליך הראשון, ולקיים דיון מחודש בתביעת שכר הטרחה נשוא ההליך, על יסוד תמונה עובדתית מלאה ואמיתית.
11. לטענת התובעים, אף בעת כריתת הסכם הפשרה בין הצדדים, בשלב הערעור בבית המשפט המחוזי, הם לא היו מודעים לנסיבות סיום המחלוקת עם בני משפחת גילוץ והסכום ששולם על ידם לנתבע, ונסיבות אלו נתגלו להם רק בדיעבד. לטענתם, לו עובדות אלו היו בידיעתם, לא היו מסכימים להתקשר בהסכם הפשרה ולא היו מסכימים למחיקת הערעור מטעמם, אלא היו עותרים להבאת ראיות אודות הנסיבות בדבר הסיכום עם בני משפחת גילוץ בפני בית המשפט של ערעור.
12. משכך עתרו התובעים, להורות על ביטולם של פסק הדין בהליך הראשון, הסדר הפשרה ופסק הדין בערעור, כל זאת מחמת הטעייה ומרמה. בהתאם לכך, עתרו אף להשבת כל הכספים ששילמו לנתבע על סמך פסקי הדין והסדר הפשרה.
13. כן התבקש בית המשפט לקיים משפט אזרחי חוזר בגדר ההליך דנן ולהעמיד את סכום תביעתו של הנתבע ביחס להליך הקודם על סך השווה לכ- 3% מסכום תביעתו המקורית בלבד, קרי סך של 5,064 ₪ (3% מ- 168,788 ₪), בהתאם לשיעור התמורה ששולמה לנתבע על ידי משפחת גילוץ.
14. תמצית טענות הנתבע
15. מנגד טען הנתבע, כי לא היה זה מעניינם של התובעים לדעת מהו הסכום המדויק ששילמו לו בני משפחת גילוץ, באשר חוב שכר הטרחה של כל אחד מיחידי התובעים כלפיו היה חוב אישי, בהתאם להיקף זכויותיו בחברה, ונתבע בגין שירות משפטי שקיבל ממנו כל אחד מהתובעים באופן אישי.
16. על רקע זה, טען הנתבע, יש לקרוא ולהבין את עדותו בבית המשפט בהליך הראשון, שהייתה עדות אמת, ולפיה הואיל ובני משפחת גילוץ הסדירו את חובם כלפיו, הרי שלא היה מקום להמשך ניהול ההליך כנגדם, ואף חלקם היחסי בסכום התביעה הופחת בהתאמה.
17. לטענת הנתבע, אף בית המשפט דחה, בפסק הדין שניתן בהליך הראשון, את טענת התובעים בדבר חיוב ביחד ולחוד, לצד בני משפחת גילוץ, כך שממילא ברור הוא, כי אין חשיבות לסוגיה זו של גובה התשלום למשפחת גילוץ לצורך פסק הדין בהליך הראשון.
18. כן טען הנתבע, כי עמדת התובעים לפיה עומדת להם זכות להפטר מחובם כלפיו עקב ההסדר בינו לבני משפחת גילוץ נכללה אף בערעור שהגישו על פסק הדין בהליך הראשון, אך למרות זאת, הם בחרו, מרצונם החופשי, להתקשר עימו בשלב הערעור בהסכם הפשרה ולזנוח, בין היתר, את טענתם זו. בהקשר זה טען הנתבע עוד, כי במגעים להסדר הפשרה בינו לבין עו"ד שפטניצקי מטעם התובעים, לא הייתה חשיבות ממשית כלשהי לשאלת התשלום של בני משפחת גילוץ וגובהו.
19. לטענת הנתבע, ההליך הנוכחי הינו, למעשה, הליך ערעורי שאינו אפשרי על פסקי הדין בהליך הראשון ובערעור במסווה של הגשת תביעה חדשה, הליך שהוגש בניסיון לפגוע בשמו הטוב ולהפעיל עליו לחץ פסול.
20. באשר לסעד המבוקש של קיום משפט חוזר בתביעה המקורית טען הנתבע עוד, כי סעד זה לא יינתן לתובע אשר לא הביא את כל הראיות במשפט שכבר התקיים, למרות שיכול היה לעשות כן.
21. דיון והכרעה
22. המחלוקת העיקרית בהליך זה נוגעת לתשלום שבוצע על ידי בני משפחת גילוץ לעו"ד אופנהיים לצורך סילוק התביעה כנגדם בהליך הראשון ונפקותו לגבי ההתדיינות הקודמת בין הצדדים והסכם הפשרה שנכרת ביניהם.
23. להלן יבחנו ויוכרעו היבטיה השונים של מחלוקת זו.

ה1. הסכום ששילמו בני משפחת גילוץ לתובע

1. הסכום עצמו אותו שילמו בני משפחת גילוץ לנתבע לצורך סילוק התביעה כנגדם בהליך הראשון הינו 1,800 ₪ בלבד (להלן: "תשלום גילוץ").
2. עובדה זו, נלמדת, בראש וראשונה, מן הקבלה/חשבונית המס, שמסר הנתבע לגב' גילוץ (נספח 12 לתצהיר התובע 1 ונספח 1 לתצהיר גב' גילוץ). מקבלה זו עולה, כי סכום זה שולם לנתבע על ידי גב' גילוץ ביום 23.7.07 כתשלום עבור (כלשון הקבלה) "סילוק תביעה כספית בת.א. 44311/07".
3. גב' גילוץ עצמה העידה בתצהירה, כי זהו אכן הסכום היחיד ששולם על ידה ועל ידי ילדיה, יחדיו, לצורך סילוק התביעה כנגדם בהליך הראשון שעמדה על סך של 37,452 ש"ח (סעיפים 5-6 לתצהיר). על עדות זו בתצהירה, חזרה גב' גילוץ אף בעדותה בחקירה נגדית (עמ' 9 ש' 13-14 לפרוטוקול).
4. הנתבע מצידו, על אף שלא מיהר, לשון המעטה, למסור לתובעים את הנתון בדבר הסכום ששולם לו על ידי בני משפחת גילוץ, לא טען לסכום אחר כלשהו בהקשר זה וכאמור, הוצגה לבית המשפט הקבלה ממשרדו, המשקפת את הסכום ששולם ואת הקשר שלו לתביעה בהליך הראשון.
5. אציין, כי אני ערה לכך, שבפי הנתבע היו הסברים כאלו ואחרים מדוע הוא הסכים להסתפק בסך הנ"ל המהווה סכום זניח לעומת סכום התביעה המקורי, ולטענתו, כי שיקוליו היו רחבים יותר, שכן נלקחו על ידו בחשבון הקשר הנמשך ארוך השנים עם בני משפחת גילוץ ותקוותו של הנתבע להמשך יחסי עבודה עמם אף בעתיד.
6. ואולם, לטעמי, אין לשיקולים אלו של הנתבע, יהיו אשר יהיו, השלכה ממשית לענייננו. שכן, כאמור לעיל, הן על פי גרסת גב' גילוץ והן כנלמד מן הקבלה שהנפיק הנתבע, התביעה כנגד בני משפחת גילוץ בהליך הראשון סולקה לאור תשלום סכום זה של 1,800 ₪ בלבד, ללא התחייבות להתקשרות עתידית נוספת כלשהי מצד בני משפחת גילוץ כלפי הנתבע (סעיף 8 לתצהיר גילוץ).
7. ודוק: התובעים אינם חולקים על זכותו של הנתבע למחול על החוב כלפי בני משפחת גילוץ ולהסתפק בתשלום סימלי בלבד שהתקבל מהם, אלא שטענתם היא, כי הם היו זכאים לדעת על אותה מחילת חוב משמעותית, באשר יש בעובדת התשלום הזניח ששילמו בני משפחת גילוץ כדי להקרין על גובה חוב שכר הטרחה הנדרש מהם.
8. מכאן קביעתי, כי התביעה בהליך הראשון כנגד בני משפחת גילוץ סולקה כנגד תשלום סך של 1,800 ₪ בלבד.

ה2. סכומו של תשלום גילוץ לא נמסר לתובעים בהליך הראשון

1. כמצוטט לעיל מתוך עדותו של הנתבע בחקירתו הנגדית בהליך הראשון, ברור הוא, כי מעדות זו לא יכולים היו התובעים ללמוד מהו הסכום ששילמו בני משפחת גילוץ.
2. שהרי, כמצוטט לעיל, הנתבע, למרות שנשאל בעניין ישירות, לא נקב בסכום כלשהו, אלא טען כי החוב הוסדר, לאחר שניתנה למשפחת גילוץ הנחה (אשר בשיעורה או בסכומה לא נקב). כן טען, כי אינו זוכר מהו גובה הסכום ששולם, כי סכום זה היה נמוך מגובה חלקם של בני משפחת גילוץ בתביעה, אך אין זה נכון שלא שילמו לו דבר לצורך סילוק התביעה (ראה ציטוט לעיל מתוך עמ' 11 ש' 9-20 לפרוטוקול הדיון בהליך הראשון, נספח 5 לתצהיר טמיר).
3. בנוגע לעדותו זו של הנתבע אציין, כי לטעמי ברור הוא, כי מעדות זו של הנתבע בהליך הראשון, בה נעשה כאמור שימוש בלשון "הנחה" שניתנה לעומת הדרישה הכספית המקורית, לא ניתן להבין כי מדובר, למעשה, בוויתור גורף מצידו של הנתבע על חלקה הארי של הדרישה הכספית המקורית. לשון "הנחה", כפשוטה, אינה מלמדת על וויתור על חלקו הארי של החיוב, אלא על הסכמה להפחתה מסוימת בסכום המקורי הנדרש בלבד.
4. בעניין זה יודגש, כי לא הוצגה לבית המשפט בהליך שלפני ראיה או גרסה כלשהי, לפיה הנתון בדבר גובה הסכום ששילמו בני משפחת גילוץ נמסר לתובעים או לבא כוחם במסגרת אחרת כלשהי בשלב ההליך הראשון.
5. מכאן קביעתי, שהנתון שהיה ידוע לתובעים, ולמעשה אף למותב לפניו התברר ההליך הראשון, בדבר התשלום שבוצע על ידי בני משפחת גילוץ לנתבע, היה נתון חלקי כמפורט לעיל, וכי הנתון של הסכום עצמו אותו שילמו בני משפחת גילוץ לא נמסר על ידי הנתבע, לא כנתון מדויק ולא בקירוב.

ה3. סכומו של תשלום גילוץ לא נמסר לתובעים אף בשלב הערעור והסכם הפשרה

1. מהראיות שהובאו לפני עולה, כי נתון זה בדבר גובה התשלום של בני משפחת גילוץ אף לא היה ידוע לתובעים בשלב הערעור על פסק הדין בהליך הראשון ובעת כריתתו של הסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק דין על ידי ערכאת הערעור.
2. לגרסת התובעים, הם למדו על גובה התשלום ששולם על ידי בני משפחת גילוץ רק לאחר כריתתו של הסכם הפשרה ומתן תוקף של פסק דין להסכם זה על ידי ערכאת הערעור.
3. התובע 1 העיד בעניין זה בתצהירו (סעיף 7) כדלקמן:

"במהלך חודש דצמבר 2009 או בסמוך לכך, ולאחר מתן פסק הדין בערעור (מיום 10.12.09), נודע לי לראשונה, מבירור שערכתי עם דודתי, הגב' בלה גילוץ, כי ה"ה גילוץ שילמו לנתבע שכאן, לצורך הסדרת חובם, סך, כולל מע"מ, של 1,800 ₪ בלבד, המהווים 3.03% בלבד מחלקם היחסי מהחוב הנתבע כנגדם בהליך הקודם" (ההדגשות במקור – ש.ג.)

אף בחקירתו הנגדית חזר התובע 1 ואישר את הדברים:

"ש. נכון שאתה לא היית נוכח בעת המו"מ לפשרה בין הנתבע לבין עו"ד שפטניצקי ?

ת. כן.

ש. נכון שגם אף אחד אחר מהתובעים לא היה נוכח בעת המו"מ ?

ת. לפי מיטב ידיעתי לא.

ש. האם עו"ד שפטניצקי הסביר לך את מהות הסכם הפשרה עם הנתבע ?

ת. עו"ד שפטניצקי לא הסביר את מהות הסכם הפשרה היה לנו מידע מסויים שהסתבר כמוטעה לגבי הנחה שקיבלה דודה שלי בשכ"ט. בעקבות סיטואציה משפחתית קשה שהיתה למשפחתי באותה תקופה, ביקשתי מעו"ד שפטניצקי להוריד ... ממני את ההתעסקות בנושא ורק לאחר מכן, בהמשך לדברים קודמים היתה לנו שיחה ראשונה עם בלה גילוץ שבה היא מסרה לנו את הסכום ששולם. אחי נהרג באותה תקופה בתאונת מסוק ולכך כוונתי בסיטואציה משפחתית קשה. רק לאחר השבעה – לאחר ה30 יום, הדודה שלי אמרה בואו נשב ונראה מה קרה, כי היה "דם רע" שנוצר בין המשפחות בעקבות אותה תביעה בהליך הקודם.

ש. זה נכון שעו"ד שפטניצקי אמר לך שאת הסכם הפשרה עם הנתבע הוא עשה ללא קשר עם שכ"ט ששילמו גילוץ לנתבע ?

ת. לא.

...

ש. אני מקריא לך מפרוטוקול הדיון בתביעה הישנה ... שם נחקר הנתבע שהיה התובע שם, על ידי עו"ד שלך שאמר לו שמשפחת גילוץ לא שילמו לו כלום. האם נכון שאתה אמרת לעורך דינך, כבר ב 6/09 שמשפחת גילוץ לא שילמה לנתבע דבר.

ת. זה לא נכון, אלו היו הערכות שלנו שהיא לא שילמה. השאלה שאליה התייחסה שהופנתה לנתבע היתה מבוססת על הערכה ולא על ידיעה קונקרטית והערכה הזו נבעה משכך שניסינו להבין מבלה את סכום התשלום שהיא שילמה אך לא קיבלנו ממנה תשובה.

...

שאלת בית משפט

מה קרה בעצם בשנת 09 שהביא לאיזשהו פתיחות רבה יותר מצידה של גב' גילוץ באותו מידע על הסכום ששילמה לפתע החלה לחשוף אותו בפניכם ?

ת. אחרי השבעה של אחי. התאונה היתה ב 24.11.09. דיברנו בין המשפחות ואחרי אירועים מסוג זה מבינים טוב יותר את חשיבות המשפחה. בין היתר עלה בשיחה בינינו חוסר שיתוף הפעולה בעניין עו"ד אופנהיים, ואז לאור הסיטואציה שאמרתי לדודה שלי כמה אני שילמתי, היא היתה המומה, ואמרה שהיא שילמה רק את 1800 ₪. ואז ביקשתי קבלה, והיא אמרה שהיא יכולה".

(עמ' 13 ש' 20 – עמ' 15 ש' 13 לפרוטוקול).

1. יודגש, כי גם הנתבע עצמו, בתצהירו ובעדותו בחקירה נגדית, לא טען אחרת ביחס לגרסת התובעים, כי למדו על הסכום ששולם על ידי בני משפחת גילוץ רק בדיעבד, לאחר החתימה על הסכם הפשרה ומתן תוקף פסק דין להסכם זה. הוא אמנם טען, כי נתון זה בדבר גובה התשלום של גילוץ לא היה רלבנטי לתובעים או לבא כוחם בשום שלב והם אף לא ייחסו לו חשיבות של ממש בזמן אמת, ושאלה זו תידון ותוכרע להלן, אך לגבי עצם הטענה בדבר אי ידיעתם של התובעים אודות הסכום ששילמו גילוץ קודם לכריתת הסכם הפשרה ופסק הדין בערעור, לגבי טענה זו לא היו בפיו של הנתבע טענה או ראיה לסתור.
2. לסיכום פרק זה אני קובעת, כי הסכום ששילמו בני משפחת גילוץ לנתבע לצורך סילוק התביעה כנגדם בהליך הראשון, נודע לתובעים רק לאחר כריתתו של הסכם הפשרה ומתן פסק הדין בערעור.

ה4. נפקות אי הידיעה אודות תשלום גילוץ בהליך הראשון

1. בהתאם לסעיף 55(ג) לחוק החוזים, מתן הפטר מלא או חלקי למי מהחייבים בחיוב יחד ולחוד, גורר הפטר תואם אף לחייבים האחרים:

"הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו – בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת – הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת".

1. בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 54 לחוק החוזים, שניים שחייבים חיוב אחד, הרי שהם חייבים יחד ולחוד. על הטוען לסתירת החזקה, הנטל להוכיח טענתו, כי אין מדובר בחיוב יחד ולחוד על אף שהחיוב הנדון הינו חיוב אחד.
2. באשר לסיפא סעיף 55(ג) הנ"ל, המסייג את תחולת ההפטר שניתן לאחד החייבים כלפי החייבים האחרים במקרים בהם משתמעת מההפטר כוונה אחרת, הרי שהנטל להוכיח כוונה אחרת זו מוטל על הטוען לקיומה (ראה נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, 1991), וההפניות שם). לצורך הוכחת כוונה משתמעת אחרת כאמור, נדרש, בראש וראשונה, להראות כי הפשרה עם אותו חייב לו ניתן הפטר, מלא או חלקי, כוללת התייחסות ברורה לאי שחרורם של החייבים האחרים מחיובם למרות ההפטר לאותו חייב.
3. מכאן, שבמקרה דנן, נוכח הסדר הפשרה של הנתבע עם בני משפחת גילוץ, והתשלום הזניח אשר הסתבר בדיעבד כי בני משפחה אלו שילמו לנתבע במסגרתו עבור שכר הטרחה נשוא ההליך הראשון, הרי שטענת הגנה זו המגולמת בסעיף 55(ג) לחוק החוזים הינה, על פניה, טענת הגנה אפשרית ורלבנטית מבחינתם של התובעים, כנתבעים בהליך הראשון.
4. עיון בכתבי הטענות בהליך הראשון, אשר הוגשו כמוצגים בהליך דנן, מלמד, כי מחלוקות אלו, בשאלת סיווגו של החיוב ובשאלת נפקותו של ההסדר עם בני משפחת גילוץ לגבי התובעים, אכן עמדו על הפרק בעת ניהולו של ההליך הראשון.
5. עמדת הנתבע בשאלה זו בהליך הראשון לא הייתה לגמרי עקבית. מחד, כתב התביעה בהליך הראשון כלל פירוט אחזקות נפרד של כל אחד מהנתבעים ולצידו חלקו של כל נתבע בדרישת שכר הטרחה נשוא התביעה, היינו טענה לחיוב לחוד (סעיף 17 לכתב התביעה). מאידך, התבקש בסיום התביעה חיובם של כלל הנתבעים בסכום התביעה, יחד ולחוד.
6. כעולה מפסק הדין, בעקבות ההסדר עם בני משפחת גילוץ הופחת סכום התביעה בהליך הראשון, בגובה חלקם הנפרד של בני משפחת גילוץ (בהתאם לשיעור אחזקתם במניות החברה). מהלך זה מלמד כי עמדת הנתבע הייתה שמדובר בחיוב לחוד.
7. התובעים, מצידם, הציגו אף הם לפני בית המשפט בהליך הראשון את עמדתם בשאלת אופי החיוב וטענו לחיוב יחד ולחוד ולכך שהם זכאים ליהנות מן הפטור שהעניק הנתבע לבני משפחת גילוץ נוכח הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים. לטעמם, היה בעובדה זו כדי להקרין אף על גובה השכר הראוי הנתבע עצמו, נוכח ההפטר הגורף אשר סברו כי הוענק על ידי הנתבע לבני משפחת גילוץ (ראה סעיפים 18-23 לסיכומי התובעים בהליך הראשון).
8. נוכח האמור לעיל עד כה, לכאורה יש לומר, כי הואיל ונקבע על ידי שלתשלום גילוץ הייתה רלבנטיות להתדיינות בין הצדדים בהליך הראשון, ומכיוון שסכומו של תשלום זה או לפחות העובדה כי מדובר בסכום זניח לא גולו בהליך הראשון על ידי הנתבע למרות שנשאל בנושא, הרי שיש מקום להורות על ביטולו של פסק הדין בהליך הראשון. זאת, על מנת לברר את התובענה נשוא ההליך הראשון בשנית, הפעם על יסוד תמונה עובדתית מלאה, לרבות סכומו של תשלום גילוץ.
9. ואולם, לאחר עיון בפסק הדין אשר ניתן בהליך הראשון, אני סבורה, כי למרות קביעותיי לעיל, אין מקום להורות בגדרו של ההליך דנן על ביטולו של פסק הדין בהליך הראשון.
10. טעמי בעניין זה יפורטו להלן.
11. עיון בפסק הדין בהליך הראשון (נספח 8 לתצהיר טמיר) מלמד, כי בית המשפט (כב' השופטת פרוסט-פרנקל) אשר נתן את פסק הדין, דחה, למעשה, את טענת התובעים בדבר היותו של חוב שכר הטרחה נשוא ההליך חוב אחד, בו מחויבים כלל הנתבעים, כולל בני משפחת גילוץ, יחד ולחוד.
12. עמדתו זו של בית המשפט בהליך הראשון נלמדת ממספר קביעות לאורך פסק הדין.
13. ראשית, בפתח פסק הדין, במסגרת סקירת טענות התובע, סקר בית המשפט את שיעור האחזקה של כל נתבע במניות החברה ואת גובה שכר הטרחה הנדרש ממנו בהתאם לכך. היינו, בית המשפט התייחס לעילת התביעה אשר ביסוד ההליך כתביעה לסכום נפרד ושונה מכל אחד מהנתבעים.
14. שנית, בית המשפט ציין בפסק הדין, כי לאחר הגשת התביעה, שילמו נתבעים 5-7 (בני משפחת גילוץ) את חובם לנתבע ונמחקו מהתביעה (עמ' 3 לפסק הדין) וכן ציין, כי לאחר מחיקת בעלי דין אלו נותרה התביעה על סך 106,594 ₪ בלבד בצירוף מע"מ (עמ' 4 לפסק הדין, סכום התביעה המקורי היה 228,092 ₪). אף מדבריו אלו של בית המשפט עולה, כי בית המשפט היה ער לכך, שעו"ד אופנהיים תבע מכל אחד מהנתבעים, לחוד, סכום נפרד ושונה, ומשכך לאחר הסדר הפשרה עם גילוץ, אף הופחת סכום התביעה על ידו בהתאם לשיעור חלקם של בני משפחת גילוץ במניות החברה ולשכר הטרחה התואם שיעור אחזקה זה.
15. שלישית, מפסק הדין עולה, כי בית המשפט היה ער לכך, שהנתבע לא מסר בגדרו של ההליך את הנתון בדבר הסכום שקיבל מבני משפחת גילוץ, שכן התייחס בפסק הדין לכך שהנתבע העיד כי בני משפחת גילוץ, הנתבעים 5-7, "קיבלו ממנו הנחה" (עמ' 5 לפסק הדין). כלומר, בית המשפט היה ער לחסרונו של נתון מדויק בדבר גובה התשלום של בני משפחת גילוץ, אך לא כלל בפסק הדין קביעה כלשהי בדבר חסר ראייתי בעניין זה הנזקף לחובת הנתבע. ברור הוא, לטעמי, כי לו סבר בית המשפט, כי חל במקרה שלפניו סעיף 55(ג) לחוק החוזים, היינו כי יש להפטיר את התובעים בהתאם לשיעור ההפטר שקיבלו בני משפחת גילוץ מהנתבע, הרי שהיה מייחס חשיבות לקבלת נתון זה כראיה בהליך הראשון או זוקף את חסרונו של הנתון בעניין זה לחובת עו"ד אופנהיים.
16. רביעית, מעבר לחלקים הנ"ל בפסק הדין בהליך הראשון, בית המשפט אף התייחס באופן מפורש לעובדת קיומו של הסדר פשרה בין הנתבע לבני משפחת גילוץ וקבע, כקביעה שלו, כי אין בכך כדי לחסום את עו"ד אופנהיים מלדרוש את שכר הטרחה המגיע לו משאר החייבים:

"העובדה שהתובע הגיע להסדר עם חלק מהנתבעים מחוץ לכותלי בית המשפט, אינה מהווה מניעה לגבות משאר הנתבעים את שכר הטרחה המגיע לו" (עמ' 7 לפסק הדין).

1. חמישית, בסיום פסק הדין, השית בית המשפט חיוב כספי נפרד על כל אחד מהנתבעים:

"על הנתבעים לשלם לתובע שכר טרחה ראוי בגין העבודה המשפטית שביצע על פי בקשתם. מפרוט העבודה כפי שהובא על ידי התובע, עולה, כי שכר הטרחה הראוי הינו בגובה מחצית משכר הטרחה הנטען בכתב התביעה כלפי כל אחד מהנתבעים" (עמ' 10 לפסק הדין).

1. מכאן אנו למדים, כי בית המשפט בהליך הראשון היה ער הן לעובדת קיומו של הסדר פשרה בין בני משפחת גילוץ לעו"ד אופנהיים והן לכך שסכום הפשרה עצמו לא הוצג לפניו, אך סבר וקבע, כי אין בהסדר פשרה זה, או בסכומו, כדי להקרין על עצם חיובם של הנתבעים האחרים בהליך זה או על היקפו של חיוב זה.
2. ככל הנראה בית המשפט אף לא סבר, באשר לא התייחס לכך בפסק הדין, כי יש בתשלום גילוץ בהסדר הפשרה כדי להקרין על קביעתו ביחס לגובה השכר הראוי אותו על הנתבעים לשלם לעו"ד אופנהיים.
3. שהרי, בית המשפט היה ער לכך שנכרתה פשרה בין חלק מהנתבעים, בני משפחת גילוץ, לבין עו"ד אופנהיים, וזאת ביחס לאותו חיוב שכר טרחה נשוא ההליך, אך לא קבע כי היה על עו"ד אופנהיים להציג את הנתון בעניין זה על מנת שניתן יהיה להביאו בחשבון בעת קביעת השכר הראוי או כי אי מסירתו של נתון זה נזקף לחובתו.
4. יודגש, כי התובעים התייחסו להיבט זה בסיכומיהם בהליך הראשון, וטענו כי אי חשיפת סכום התשלום של גילוץ מלמד אף הוא על מופרכות הדרישה הכספית הגבוהה לשכר ראוי מהם, אך בית המשפט, לא מצא לנכון לקבוע בפסק דינו הפחתה כלשהי בנושא השכר הראוי בגין הסדר הפשרה עם גילוץ אשר סכומו לא גולה.
5. נוכח קביעות אלו בפסק הדין בהליך הראשון, המשקפות את עמדת המותב שם, כי אין רלבנטיות לפשרה עם גילוץ וסכומה, באשר אין בה כדי להקרין על חובם של הנתבעים האחרים, אני סבורה, שלמרות קביעותי לעיל, כי תשלום גילוץ לא הוצג לפני בית המשפט בהליך הראשון וכי התייחסות הנתבע לתשלום זה כאל "הנחה" בלבד היה בו משום הצגה לא נכונה ואף מטעה של מצב הדברים לאשורו, הרי שאין מקום להורות על ביטולו של פסק הדין בהליך הראשון.
6. מקביעה זו נגזרת, כמובן, אף התוצאה, כי אין מקום למתן פסק דין מחודש בתובענה המקורית על ידי בית משפט זה בהליך דנן.
7. בהקשר זה יאמר, מבלי להרחיב, כי לטעמי לא היה מקום בכל מקרה לקיים משפט חוזר בתביעתו של הנתבע בגדרו של הליך זה. שהרי התובעים, ולא עו"ד אופנהיים, הם שהגישו את התביעה דנן, בעוד שבהליך הראשון מדובר היה בתביעתו של עו"ד אופנהיים. לפיכך, גם אם פסק הדין בהליך הראשון היה מבוטל על ידי בגדר ההליך דנן, עו"ד אופנהיים היה חופשי לשקול האם, ובאיזו מתכונת, הוא מעוניין לקיים הליך חוזר בתביעתו נשוא ההליך הראשון, ולהגיש הליך כאמור, ככל שימצא לנכון, וזאת במועד ובמתכונת שימצא לנכון.
8. עוד יובהר בהקשר זה, כי במצב דברים זה, בו פסק הדין בהליך הראשון נותר על כנו, אין מקום ממילא לקביעות כלשהן מצד מותב זה הח"מ, בדבר עמדתי בשאלת תחולתו של סעיף 55(ג) לחוק החוזים במקרה דנן ובשאלת גובה שכר הטרחה הראוי המגיע לעו"ד אופנהיים בתביעה נשוא ההליך הראשון. שהרי, הליך זה אינו הליך ערעורי על פסק הדין ואין להופכו לתחליף להליך ערעור.

ה5. נפקות אי הידיעה אודות תשלום גילוץ בהליך הערעור ובעת המו"מ לפשרה

1. כאמור, לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון, הוגשו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי ערעור על ידי התובעים וערעור שכנגד על ידי עו"ד אופנהיים (שערער על גובה הסכום בפסק הדין). בטרם נדון הערעור, הושג הסכם הפשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי.
2. כפי שנקבע לעיל, סכומו של תשלום גילוץ נודע לתובעים רק לאחר כריתתו של הסכם הפשרה ומתן תוקף פסק דין להסכם זה.
3. כאמור, התובעים עתרו בגדר ההליך דנן, הן לביטולו של פסק הדין בהליך הראשון והן לביטולם של הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף.
4. בשונה מעמדתי, שפורטה לעיל, כי אין לבטל את פסק הדין שניתן בהליך הראשון, אני סבורה כי יש מקום להורות על ביטולם של הסכם הפשרה ופסק הדין שנתן לו תוקף.
5. טעמי בעניין זה יפורטו להלן.
6. כאמור לעיל, שאלת סכומו של תשלום גילוץ והשלכתה על היקף חובם של התובעים עמדה על הפרק כבר בהליך הראשון. ואולם, כפי שקבעתי לעיל, למרות שנתון זה לא הוצג לפני בית המשפט בהליך הראשון, הרי שנוכח עמדת בית המשפט בפסק הדין בהליך הראשון, כפי שמשתקפת בפסק הדין, לפיה החוב נשוא התביעה הינו חוב נפרד של כל אחד מהנתבעים אשר אין בפשרה עם בני משפחת גילוץ כדי להקרין עליו, הרי שאין מקום להורות על ביטול פסק הדין. זאת, באשר הנתון בדבר סכומו של תשלום גילוץ אינו מעלה או מוריד בהינתן עמדתו זו של בית המשפט בפסק הדין בהליך הראשון.
7. שונה מצב הדברים לטעמי ביחס להליך הערעור ולהסכם הפשרה עם התובעים שהושג בשלב זה.
8. עיון בכתב הערעור שהגישו התובעים מלמד, כי התובעים לא השלימו עם קביעת בית המשפט בפסק הדין בהליך הראשון ועמדו, בין היתר, על טענתם, כי עסקינן בחיוב יחד ולחוד, אשר נוכח הפשרה בין בני משפחת גילוץ לעו"ד אופנהיים, ובהתחשב בכך שסכומה לא גולה על ידי עו"ד אופנהיים, הם פטורים כליל מחיוב או תשלום כלשהו (ראה טיעון נרחב בעניין זה בסעיף 12 לכתב הערעור, נספח 10.1 לתצהיר טמיר).
9. בטרם נדונו הערעורים, היינו בטרם בית המשפט של ערעור חיווה דעתו והכריע בערעורים אלו, הושג הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פסק דין. רק מספר שבועות לאחר מכן, הסתבר לתובעים סכומו של תשלום גילוץ.
10. בהסדר פשרה זה, הסכימו התובעים, למעשה, לתשלום חלקו הארי של חובם הפסוק, סך של 110,000 ₪, וזאת בפריסה ל- 10 תשלומים חודשיים שווים (ראה הסכם הפשרה נספח 11.1 לתשלום גילוץ). זאת, לאחר, שכאמור לעיל, כבר נפתחו כנגדם תיקי הוצל"פ לגביית כספי פסק הדין.
11. טמיר העיד בתצהירו, כי לו ידע בשלב הערעור אודות סכומו הזניח של תשלום גילוץ, התובעים לא רק שלא היו מוותרים על בירור ערעורם ומתקשרים בהסכם הפשרה, אלא שהיו עותרים לבית המשפט של ערעור בבקשה להציג לפניו את הראיה החדשה, שלא גולתה לבית המשפט קמא, בעניין סכומו של תשלום גילוץ, וזאת לתמיכה בטענתם בערעור, כי הם זכאים להפטר בשיעור תואם לזה שקיבלו בני משפחת גילוץ מהנתבע:

"אבהיר, כי בעת שנכרת הסדר הפשרה שבין הצדדים, שהוגש לאישורו של בית המשפט הנכבד שלערעור, לא היו ידועות לנו עובדות התרמית ו/או עדות השקר של הנתבע, שנתגלו לנו, לדאבון הלב רק בדיעבד, כפי שאפרט להלן. ולו היו עובדות אלו ידועות לנו, מעולם לא היינו מסכימים לחתום על הסכם הפשרה כפי שעשינו, וממילא, לא היינו מסכימים למחיקת הערעור מטעמנו; ולבטח, שהיינו פועלים לאלתר להביא ראיות חדשות אלו אודות מעשי התרמית ואו עדות השקר של הנתבע בפני בית המשפט הנכבד שלערעור" (סעיף 6 לתצהיר טמיר).

1. אף בחקירתו הנגדית העיד טמיר, כי בידי התובעים היה אותה עת "מידע מסויים שהסתבר כמוטעה לגבי הנחה שקיבלה דודה שלי בשכ"ט" וכי דודתם גב' גילוץ לא מסרה להם מידע קונקרטי בעניין – "... ניסינו להבין מבלה את סכום התשלום שהיא שילמה אך לא קיבלנו ממנה תשובה" (עמ' 13 ש' 26-27, עמ' 14 ש' 17-18 ו- 21-22 לפרוטוקול).
2. טענות אלו של טמיר בתצהירו ובעדותו בחקירה נגדית, לא נסתרו באופן ממשי כלשהו ואף כשלעצמן, הן מקובלות עלי כסבירות ומהימנות.
3. שהרי, כמפורט לעיל, התובעים עמדו בכתב הערעור על טענות הגנתם המשפטיות האפשריות, בדבר זכותם להפטר, במידה מלאה או לפחות חלקית, בהתאם להיקף ההפטר שניתן לבני משפחת גילוץ ובדבר גובהו המופרז מאוד, לטעמם, של השכר הראוי שנפסק לנתבע על ידי בית המשפט קמא בשים לב להפטר שניתן לבני משפחת גילוץ ואשר הנתבע נמנע מלפרטו. כתב הערעור שהוגש מטעמם הינו נרחב ומפורט, וניכר בו על פניו, ומבלי לחוות דעה לגבי סיכוייו, שהינו ערעור ממשי ולא ערעור סתמי או לאקוני, המוגש לעתים לצרכים "טקטיים" כאלו או אחרים.
4. אני ערה לכך, שהנתבע טען, כי המו"מ לקראת הסכם הפשרה עם התובעים התנהל בינו לבין עו"ד שפטניצקי, עובדה שאינה מוכחשת על ידי טמיר (סעיף 6 לתצהיר הנתבע, עמ' 13 לפרוטוקול עדות טמיר). הנתבע אף טען, כי בעת קיומו של מו"מ זה, שאלת התשלום או אי התשלום של בני משפחת גילוץ לא עלתה כלל לדיון (סעיף 6 לתצהיר הנתבע).
5. ואולם, גם אם זה היה מצב הדברים, אין בידי לקבל את טענת הנתבע, בסעיף 6 הנ"ל לתצהירו, כי לשאלה זו בדבר תשלום גילוץ לא נודעה חשיבות אצל התובעים.
6. ראשית, וכאמור לעיל, טמיר הבהיר בתצהירו ובחקירתו, כי לו ידעו התובעים אודות סכומו האמיתי של תשלום גילוץ הם לא היו מתקשרים בהסכם הפשרה ולא היו מוכנים לוותר על ערעורם. נוכח תוכנו של כתב הערעור של התובעים, עדותו זו של טמיר סבירה בעיני. שהרי, אין טעם פרקטי לערעור התובעים, אם לבני משפחת גילוץ ניתנה הנחה מוגבלת בלבד ביחס לדרישה הכספית המקורית מהם. זאת, מכיוון שגם אם טענת התובעים בערעור, לעניין סיווג החוב נשוא ההליך הראשון כחוב יחד ולחוד, שלהם ושל גילוץ, הייתה מתקבלת, הרי שאם בפועל, ההפטר לבני משפחת גילוץ הינו מינורי, ברמת הנחה בלבד, לא צפויה הייתה להיות לתובעים תועלת ממשית מקבלת עמדתם זו. שכן, בהעדר הפטר ממשי לבני משפחת גילוץ, אף התועלת הכספית מבחינתם של התובעים, היינו הפטר ביחס מקביל אף להם, הינה שולית. הדברים הללו נכונים אף ביחס לסוגיית השכר הראוי, שכן אם בני משפחת גילוץ שילמו את עיקרו של הסכום שנדרש מהם, אין בתשלום זה כדי להקרין "כלפי מטה" באופן ממשי כלשהו על סוגיית השכר הראוי שאמור היה להפסק.
7. שנית, גם אם נושא התשלום לא עלה במפורש בשלב המו"מ להסדר הפשרה במסגרת המגעים בין עו"ד שפטניצקי ב"כ התובעים לבין הנתבע, הרי שמו"מ זה לא התנהל בוואקום, אלא התקיים לאחר קיומו של ההליך הראשון ועדות הנתבע במהלכו. כפי שצוטט ונקבע לעיל, מעדות זו של הנתבע, נוצר הרושם, כי בני משפחת גילוץ קיבלו הנחה מסוימת בלבד מסכום התביעה כנגדם (שעמד על כמה עשרות אלפי ₪ במצטבר), ולא ניתן היה להבין מעדות זו, כי למעשה בני משפחה אלו הופטרו מחלקו הארי של החיוב ושילמו לנתבע סכום זניח בלבד לצורך סילוק התביעה כנגדם. כלומר, העובדה שהנתבע נחקר בנושא סכומו של תשלום גילוץ בהליך הראשון מלמדת כי התובעים בהחלט ייחסו חשיבות לשאלת גובה הסכום, וזאת נוכח טענתם לזכותם לקבלת הפטר בשיעור תואם לזה שקיבלו בני משפחת גילוץ.
8. כלומר, בניגוד לטענת הנתבע, הרי שמהראיות שהוצגו לפני ומהנסיבות האופפות את שלב המו"מ לפשרה ברור הוא, לטעמי, כי שאלת גובה סכומו של תשלום גילוץ הייתה בהחלט חשובה ומשמעותית לתובעים.
9. בעניין זה אציין, כי גם אם בעת עדותו של הנתבע בחקירה נגדית בהליך הראשון, הוא אכן, בכנות, לא זכר מה הסכום המדויק ששילמו לו בני משפחת גילוץ, ניתן היה לצפות, כי יימנע מיצירת הרושם כי בני משפחה אלו קיבלו הנחה בלבד מסכום הדרישה המקורי, עניין שאותו, מן הסתם, יכול היה לזכור.
10. כמו כן ניתן היה לצפות, ונקודה זו הינה משמעותית לטעמי, כי לאחר סיום ההליך הראשון, בעת המגעים לפשרה בשלב הערעור, וכאשר הנתבע מודע לכך, כי התובעים ביקשו לברר עימו בחקירתו הנגדית מהו הסכום שקיבל ממשפחת גילוץ, וכי הם טוענים לאורך כל הדרך כי עומדת להם טענת הפטר נוכח ההפטר אשר ניתן לבני משפחת גילוץ, הוא ידאג לכך שתוצג לתובעים תמונה עובדתית מלאה בדבר סכומו של תשלום גילוץ.
11. זאת, כחלק מהדרישה הכללית לניהול מו"מ לקראת כריתתו של הסכם בתום לב.
12. אני ערה לכך, שלטענת הנתבע, התשלום הנמוך בסך 1,800 ₪ ששילמו לו בני משפחת גילוץ הוסכם על רקע יחסי עבודה וידידות ארוכי שנים ומתוך ציפייה שהוא ומשרדו ימשיכו ליתן לבני משפחת גילוץ שירותים משפטיים אף בעתיד, על התועלת הכלכלית הכרוכה בכך.
13. ואולם, לטעמי, הואיל והנתבע הכיר את טענת ההגנה של התובעים, בהליך הראשון ובערעור, היה עליו לחשוף, מיוזמתו, לפני התובעים או בא כוחם שעמד עימו בקשר, את המידע המלא בדבר סכומו של תשלום גילוץ.
14. לצד מסירתו של נתון זה, יכול היה הנתבע, כמובן, למסור לב"כ התובעים אף את אותם הסברים ושיקולים נוספים אשר הדריכו אותו בעניין זה והביאו לכך שהסתפק בתשלום סך של 1,800 ₪ בלבד. בהקשר זה יצוין עוד, כי הסברים אלו בדבר השיקולים שהנחו את הנתבע בקביעת גובה סכום גילוץ הוצגו רק בהליך לפני ולא בעדות בבית המשפט בהליך הראשון (מה גם שאינה עולה בקנה אחד עם עדותה של גב' גילוץ עצמה, בסעיף 8 לתצהירה, עמ' 12 ש' 1-14 לפרוטוקול).
15. לו מידע זה בדבר סכומו של תשלום גילוץ היה נחשף ומוצג לפני התובעים ובא כוחם, הייתה להם אפשרות לכלכל את צעדיהם על יסוד תמונה עובדתית נכונה ולא מעוותת, ולקבל החלטה מושכלת האם להתקשר בהסכם הפשרה במתכונתו או שמא להמשיך בבירור ערעורם ואף לבקש ולהציג בבית המשפט של ערעור את הנתון החדש שקיבלו בעניין סכומו של תשלום גילוץ.
16. הואיל ומידע זה לא נמסר לתובעים, הם קיבלו החלטה להתקשר בהסכם הפשרה על יסוד מידע חלקי וחסר, ולמעשה, נוכח טענת "ההנחה" בהליך הראשון, על יסוד מידע מטעה.
17. בנסיבות אלו, איני סבורה, כי יש בעובדה כי נושא תשלום גילוץ לא נדון בין עו"ד שפטניצקי לבין עו"ד אופנהיים בעת המו"מ לפשרה, גם היא נכונה, כדי להועיל לנתבע.
18. בעניין זה אני סבורה, כי הטעייה בשלב המו"מ אינה מוגבלת לאמירות פוזיטיביות מטעות ובנסיבות מסוימות, כאשר ברור הוא, כי מידע מסוים המצוי בידי אחד הצדדים הינו רלבנטי, ונוכח סיכומי התובעים בהליך הראשון וסעיף 12 לכתב הערעור לא יכול היה הנתבע, לטעמי, לטעות בכך, הרי שאף מחדל בדמות אי חשיפתו של המידע הנדרש לצד השני, יש בה משום הטעייה.
19. בעניין זה יצוין, כי עו"ד שפטניצקי העיד בחקירתו, כי בעת המו"מ עם עו"ד אופנהיים "עניין אותי דבר אחד, שלא יהיה איפא ואיפא, שלא יהיה סידור אחר. ואני סמכתי על מה שעו"ד אופנהיים אמר בעניין" (עמ' 16 ש' 10-13 לפרוטוקול). וכן העיד "... היה ברור בינינו שאם היו בגילוץ קיצורי דרך זה אז זה עושה בעיה לגבי כל הסכם הפשרה. זה היה ברור כשעשינו את הפשרה ואני מניח שזה גם היה ברור באותה שיחה או שיחות טלפון שאני לא זוכר את קיומן לאחר הפשרה" (עמ' 22 ש' 27-30 לפרוטוקול).
20. אף מעדות זו של עו"ד שפטניצקי עולה, כי "הנחת העבודה" שלו ושל מרשיו בעת המגעים לפשרה הייתה, כי לא קיים חוסר מתאם, בוודאי לא חוסר מתאם קיצוני, בין הסכום שמרשיו התחייבו לשלם בהסכם הפשרה לבין הסכום ששילמו בני משפחת גילוץ.
21. עדות ועמדה אלו, מתיישבות עם טענות התובעים בהליך הראשון ובערעור, בדבר הפטר מכוח סעיף 55(ג) לחוק החוזים ובדבר גובהו הראוי של השכר הראוי שתבע עו"ד אופנהיים בהליך הראשון.
22. הנה כי כן, מהראיות שהובאו לפני עולה, כי לאורך כל הדרך, דרשו התובעים, בטענות עובדתיות ומשפטיות עקביות, לוודא קיומו של מתאם בין גובה החיוב שנדרש מהם לזה בו נשאו בני משפחת גילוץ. את אומד דעתם והתקשרותם בהסכם הפשרה יש לבחון לאור הקשר זה.
23. בנסיבות אלו אני סבורה, כי התובעים הוטעו על ידי הנתבע בעת המו"מ לפשרה וכי לפיכך, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק החוזים, הם זכאים לבטל את הסכם הפשרה וממילא את פסק הדין אשר נתן לו תוקף.
24. בעניין זה נזכיר, כי על הוראתו של סעיף 15 לחוק החוזים הוגדרה הטעיה באופן הבא – "לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". כאמור לעיל אני סבורה, כי בנסיבות המקרה דנן, היה על הנתבע לגלות לתובעים, מיוזמתו, בשלב המגעים לפשרה, גם אם לא זכר נתון זה בעת חקירתו הנגדית בהליך הראשון, את סכומו המדויק של תשלום גילוץ.
25. מטעמים אלו אני קובעת, כי הסכם הפשרה בין התובעים לעו"ד אופנהיים בטל וכן בטל פסק הדין בערעור אשר נתן תוקף להסכם הפשרה. משמעות הדבר הינה, כי התובעים רשאים לחדש את בירור ערעורם בבית המשפט המחוזי.
26. סיכום
27. נוכח כל האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה, כי התביעה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה, שנקבע בזה, כי הסכם הפשרה בוטל על ידי התובעים כדין והינו בטל וכן בטל פסק הדין בערעור אשר נתן תוקף להסכם הפשרה.
28. נוכח קביעה זו, התובעים רשאים לחדש את בירור ערעורם בבית המשפט המחוזי.
29. נוכח תוצאה זו של ביטול הסכם הפשרה, על הנתבע, לכאורה, להשיב לתובעים את הסכום ששילמו לידיו מכוח הסכם פשרה. ואולם, היות ופסק הדין בהליך הראשון, על החיוב הכספי הנובע ממנו, לא בוטל, והיות ולא הוצגה לי החלטה לעיכוב ביצועו של פסק הדין בהליך הראשון, אין מקום להורות על השבה מלאה של סכום הפשרה, שכן התובעים מחויבים בשלב הנוכחי בתשלום החיוב הנובע מפסק הדין בהליך הראשון. בעניין זה אני קובעת, לפיכך, כי על הנתבע להשיב לתובעים אך את הסכומים ששולמו בהסכם הפשרה ואשר עולים על סכום החיוב הנובע מפסק הדין בהליך הראשון, ככל שאכן קיים הפרש כאמור.
30. כן יישא הנתבע בהוצאות התובעים בגין הליך זה בסך 20,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ה, 07 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.