להודעת התובעים:

ביום 14.1.13 נתתי החלטות ברורות.

אין חובה להסכים להצעות של בית המשפט, ולבטח לא לפסיקה על דרך הפשרה, אך בית המשפט אינו מנהל משא ומתן על הצעותיו.

בית המשפט סבר כי נושא הליקויים, המסתכם במחלוקות כספיות מצומצמות יחסית, לא ראוי שיוקדש לו יום דיונים שלם עם עדים הקשורים לסוגיה זו בלבד ובנוסף סיכומים בסוגיה זו. כלומר: הוצאות כספיות נכבדות.

זאת בניגוד, לנושא ירידת הערך, שהוא נושא שהעדויות העובדתיות לגביו מצומצמות, הוא בעיקרו משפטי, וסכומו גבוה למעלה מ- פי 2.5 מכלל המחלוקות בנושא הליקויים, כך שבית המשפט הציע כי לגביו יינתן פסק דין מנומק.

אך מובן הוא, כי הן בפסיקה על דרך הפשרה והן בפסק דין מנומק היתרונות והחסרונות הם הדדיים ולכל צד נשמרת אפשרות ממשית לערעור בחלק הכספי הנכבד של התביעה, תהא התוצאה אשר תהא. אך מובן הוא, כי בהסכמה לפסיקה על דרך הפשרה גם לגבי חלק מהתביעה, כלל הצדדים מקטינים את הוצאותיהם.

כיום, מעת שהנתבעת וצד ג', כך על פני הדברים, אינם מחריגים דבר מהצעת בית המשפט, כפי שניתנה (ר' סעיף 2 להודעת התובעים מיום 14.1.13), מתבקשים אף התובעים ליתן עמדתם להצעה כפי שהיא, כלומר: פסיקה על דרך הפשרה בנושא הליקויים, ופסיקה מנומקת לנושא ירידת הערך.

ניתנה היום, ט' תמוז תשע"ג, 17 יוני 2013, בהעדר הצדדים.