תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היא בשאלת הנזק.

התובעת והתאונה

1. התובעת ילידת 27/9/66 (כבת 48). עד גיל 25 (1991) עבדה בחקלאות, ומאז ועד 2006 הייתה עקרת בית וגידלה את ילדיה. ב-2006 שבה למעגל העבודה והחלה עובדת כעוזרת משק בית.
2. ב-27/11/09 נפגעה בתאונת דרכים בעת שהייתה הולכת רגל.
3. התובעת נחבלה בכל גופה, בעיקר בראש ובברך שמאל בה נגרם שבר במשטח הטיביאלי החיצוני. היא אושפזה למשך 11 ימים במהלכם עברה ניתוח קיבוע פנימי של השבר על ידי ברגים.
4. התובעת הלינה על טנטון ועל כאבים ומגבלות בתנועת רגל שמאל. בית-המשפט מינה שני מומחים – מומחה א.א.ג (פרופ' הימלפרב) שמצא כי לא נותרה נכות בתחומו, ואורתופד (ד"ר חיגלה עוראבי) שמצא כי נותרה נכות בשיעור 10%.
5. עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לממצאיו של האורתופד. לטענת התובעת המומחה קיפח אותה בקביעותיו, לא העריך כראוי את נכותה, ובעיקר לא עמד על מלוא ההשלכות התפקודיות של הפגיעה, שכן פגיעה בברך לעובדת משק בית בגילה משמעה קיפוח כושר עיסוקה ואכן מאז התאונה לא שבה לעבוד. הנתבעת טוענת כי המומחה דווקא היטיב עם הנתבעת שכן מחקירתו עלה כי אין כל ממצא אובייקטיבי שיצדיק נכות והוא הודה כי התייחס, בעיקר, להשפעות תפקודיות שאפשר יתרחשו עוד שנים ארוכות. נעיר כי בשלב מוקדם בהליך ביקשה התובעת כי ימונה מומחה בתחום התעסוקתי, אך בקשתה נדחתה ונקבע כי הנושא יבחן לאחר שמיעת הראיות. התובעת חידשה את הבקשה במסגרת סיכומיה, אך כפי שיובהר בהמשך, בנסיבות העניין, כשמדובר בנכות אורתופדית שנקבעה על ידי מומחה אין טעם במינוי מומחה תעסוקתי.
6. בבית המשפט העידו ד"ר עוראבי, התובעת, בעלה, אחותה, גיסתה וכן מעסיקים שבבתיהם עבדה במשק בית – גב' דגנית אילן, גב' ג'נין הדר, מר עופר מימון, גב' רונית רוטשילד והגב' שלי עופר. מעסיקיה של התובעת, שעדותם היתה אמינה, העידו כי התובעת היתה עובדת טובה ועמדו על אופייה הנוח, חריצותה וכישוריה. המעסיקים ציינו כי התובעת עבדה עד לתאונה, הפסיקה לעבוד אחריה ומאז לא שבה לעבוד אצלם, וכי אם היתה מבקשת לשוב לעבודה היו מקבלים אותה בזרועות פתוחות.

הנכות האורתופדית

1. התובעת סבלה משבר בברך, נותחה בברכה ועברה תהליך שיקום ממושך. ד"ר עוראבי בדק אותה ב-14/12/10, כשנה בלבד אחרי התאונה. השפעת הזמן על מצב התובעת עלתה בחקירה, והמומחה הבהיר כי חלף פרק זמן משמעותי וכי צילומי דימות עדכניים ובדיקה נוספת יוכלו לאפשר הערכה טובה יותר של מצב התובעת. שני הצדדים בחרו שלא הציג צילומים עדכניים ולא ביקשו לבצעם, ושניהם גם בחרו שלא לבקש בדיקה חוזרת. לא מצאתי להתערב בשיקול דעת ב"כ הצדדים אולם יש לכך, כמובן, השלכות על הערכת הנכות במסגרת פסק הדין.
2. חוות דעתו של המומחה היא קצרה והמומחה פירט את ממצאי הבדיקה שערך ואת המסמכים הרפואיים ובדיקות הדימות שעמדו לפניו. פרק הדיון אינו כולל בחינה וליבון ממצים של הממצאים. בנסיבות אלו זומן המומחה לחקירה. במהלכה הסביר כי נמצאו "טווח תנועתיות בסדר. יציבות הברך מצוינת ... השבר נראה מצוין, המשטח פרקי ישר, הסחוס נשאר בעובי תקין..." [עמ' 33]. המומחה העיד כי "ביום הבדיקה הנכות שלה מבחינה רפואית היתה כמעט אפס" [עמ' 36, 18], וסבר שבתום תקופת ההחלמה מהשבר יכלה התובעת לשוב לעבודה. המומחה הסביר כי מצא לפסוק לתובעת נכות חרף משום שמצא בכל זאת מגבלה מסוימת בתנועה, שיתכן וניתן לשייכה לשבר [עמ' 33, 10] וכי זיהה תחילתו של תהליך שחיקתי ו"יכול להיות שבעוד 20 שנה או 15 שנים היא תצטרך לעבור ניתוח להחלפת ברך" דבר שיזכה אותה ב-30% נכות, אך הוא אינו יכול לקבוע זאת בוודאות [עמ' 39, 10]. בנסיבות אלו, לאחר ששקלל את הנתונים שעמדו בפניו, כולל הפגיעה, מצב הברך בעת בדיקתו והנכות העתידית הספקולטיבית, מצא לפסוק נכות בשיעור 10%.
3. נודה כי מהלכו של המומחה חריג מעט, ואכן שני הצדדים חולקים על חוות דעתו. התובעת טוענת כי ממצאי המומחה בנוגע למצבה הנוכחי אינם תואמים את כאביה ואת מגבלותיה, ואף לא את ממצאיו שלו, ובוודאי שאינם משקפים את ההשפעה על כושר עבודתה כעובדת משק בית; ואילו הנתבעת מפנה לעדות המומחה כי במועד בדיקתו עמדה הנכות על 0%. נבחן אפוא את הטענות והממצאים ונרמוז מראש כי מצאנו לאמץ את שקלול המומחה בכל הנוגע לנכות הרפואית ולהעריך את ההשפעה התפקודית כגבוהה מעט יותר ולהעמידה על 15%.
4. התובעת סבורה כי חוות דעת המומחה אינה יכולה לעמוד משום שלא ביצע בדיקות נדרשות. כראיה למחדלו הנטען היא מציגה חוות-דעת של מומחה אחר (פרופ' נחום הלפרין) בתיק אחר בה נרשם כי בוצעו בדיקות שלא בוצעו בענייננו. לטעמי לא ניתן להשוות בין חוות-דעת. כל מומחה ודרכו וכל מומחה ושיטותיו, והעובדה שמומחה פלוני ביצע בדיקה מסוימת אינה מחייבת מסקנה כי אותה בדיקה נדרשת או חיונית, גם אם מדובר במומחה שמומחיותו אינה שנויה במחלוקת. יתרה מכך, הבדיקות נעשות לפי נסיבותיו היחודיות של כל מקרה, וממילא לא ניתן להקיש ממקרה אחד לרעהו. אני מקבל בהקשר זה את תשובות ד"ר עוראבי ואת הסבריו כי חלק מהבדיקות מקבילות לבדיקות שביצע הוא עצמו וכי חלקן האחר אינו נדרש בענייננו [עמ' 33-34]. בהקשר זה אתייחס גם לסוגיית דלדול השרירים המוזכרת בסיכומי התובעת, ואעיר כי אף שמדובר בבדיקה חשובה המומחה בענייננו ציין כי לא התרשם מדלדול שרירים ולכן לא ביצע בדיקה מדוייקת, והתרשמותו תואמת את העובדה שהבדיקה בוצעה סמוך, יחסית, לתאונה. בכל מקרה, לא שוכנעתי שהוכח כי המומחה לא ביצע בדיקות נדרשות ואין חולק גם כי בעת בדיקתו עמדו בפניו מלוא בדיקות הדימות והמסמכים הרפואיים שהיו קיימים באותה עת.
5. התובעת מוסיפה ותוקפת את ממצאי המומחה שלטעמה אינם עולים בקנה אחד עם פגיעותיה ותלונותיה לפיהן היא נאלצת ללכת עם מקל הליכה ומתקשה בפעולות יום-יומיות החיוניות לעבודתה כמו כריעה וטיפוס. אלא שאין לו למומחה אלא את שעיניו רואות, ולעניין זה הסתמך המומחה על הבדיקות הדימות שהוצגו בפניו שלימדו כי "השבר לפי בדיקת סיטי ולפי צילומים אחרי שנה , השבר נראה מצוין המשטח פרקי ישר, הסחוס נשאר בעובי תקין" [עמ' 33, 18] וכן על בדיקתו האישית שלא העלתה ממצאים חריגים. על יסוד כל אלה הגיע למסקנה כי "בבדיקה של ברך מבחינת טווחי תנועות מבחינת יציבות הברך, והצילומים, ואזור הצלקות, הברך היתה כל כך תקינה, זה לא מצדיק את התלונות שקיימות שם" [עמ' 38, 16]. ממצאים אלה של המומחה לא נסתרו, ובוודאי שלא הוכח כי התובעת קיפחה לחלוטין את יכולתה לעבוד.
6. עם זאת, בחינת חוות הדעת והעדות מלמדת שכן נמצאו מספר ממצאים המלמדים על פגיעה שתלך ותחמיר עם השנים. כך, נמצאה סטייה (קלה יחסית) של ציר הברך שניתן לייחסה לתאונה ("יכול להיות שחלק מהוורגוס שייך לשבר ולכן היא קיבלה 10% נכות" [עמ' 33, 10, 23]) וזוהה תהליך שחיקתי שהחל זמן קצר אחרי התאונה וצפוי להחריף עם השנים. המומחה הדגיש כי הבדיקה נעשתה זמן קצר אחרי התאונה ולכן ידיעתו על מצב התובעת מוגבלת. לדבריו "אני לא יודע כעבור חמש שנים אם השתנה משהו בקשר לברך" [עמ' 33, 18], "יתכן שמהשבר והפגיעה הסחוסית היתה התדרדרות [עמ' 36, 6]. הוא העריך אמנם כי תהליך שכזה עשוי להחריף עד כדי "ניתוח החחלפת ברך" בעוד 15-20 שנים, דבר המקנה 30% נכות [עמ' 39, 10], אך שב והדגיש כי ללא מידע עדכני (שלא סופק על ידי הצדדים) הוא יתקשה להעריך זאת בוודאות. המומחה הסביר כי אינו יכול לשלול את תלונות התובעת על כאבים [שם, 21, 26] ואישר כי אם אכן יש פגיעה היא תפריע בכריעה ובטיפוס [עמ' 37].
7. הנה-כי-כן, אין לומר כי לא נמצאו ליקויים כלשהם במצבה של התובעת. נהפוך הוא. קיימות ראיות לפגיעה, ואלו מצטרפות ליתר העדויות בתיק כולל עדות התובעת ובני ביתה (שהם בעלי עניין כמובן) כי התובעת סובלת מאז התאונה. בהקשר זה יש לייחס חשיבות לעדותם האובייקטיבית של מעסיקיה של התובעת לגבי אופייה וחריצותה של התובעת לפני התאונה ולדבריהם כי היו מרוצים מעבודתה ומוכנים לקלוט אותה שוב. העובדה שהתובעת לא שבה למעגל העבודה חמש שנים אחרי התאונה מחזקת את המסקנה כי היא אכן סובלת ממגבלה מסוימת שכנראה מקשה עליה לשוב לעבודה, גם אם לא הוכח שקושי זה מצדיק עזיבה מוחלטת של שוק העבודה.
8. על רקע כל אלה, בשקלול הממצאים שנמצאו – אלה שממעיטים בשיעור הפגיעה ואלה שמלמדים על פגיעה והחמרה עתידית פוטנציאלית – כמו גם החוסרים בראיות והזמן שחלף מהתאונה, מצאתי לאמץ את מסקנת המומחה כי שיעור נכות של 10% משקף את נכותה הרפואית של התובעת. עם זאת, נוכח גילה של התובעת שהיא כבת 46, העובדה שמדובר באישה חסרת השכלה שתתקשה למצא עבודה בתחומים שאינם תחומים פיסיים, וטיב הפגיעה בברך, מוערכת הנכות התפקודית ב-15%. יודגש כי לא שוכנעתי שהתובעת אינה יכולה לשוב לחלוטין לשוק העבודה.

מינוי מומחה תעסוקתי

1. ב-8/2/13 נדחתה בקשת התובעת למינוי מומחה תעסוקתי ונקבע כי תוכל לחדש בקשתה אחרי ההוכחות. התובעת חידשה את הבקשה במסגרת סיכומיה, אך מצאתי לדחותה פעם נוספת משום שלא מצאתי כל תועלת שתצמח ממינויו של מומחה שכזה. הערכת הנכות התפקודית שמורה לבית-המשפט, והשימוש במומחה תעסוקתי הוא חריג ששמור למקרים בהם מתקשה בית-המשפט בהערכת השפעתן של הנכויות. המקרה הנוכחי אינו נמנה על חריגים אלה. כפי שציין ד"ר עוראבי בחקירתו, בצדק רב, מומחה תעסוקתי נסמך על ממצאי המומחים המקצועיים, ובמקום שבו אורתופד חיווה דעתו וכל הנתונים ידועים אין כל צורך במינויו של מומחה תעסוקתי.

חישוב הנזק

1. בסיס השכר: בבית-המשפט העידו מעסיקיה של התובעת שהעידו כי התובעת עבדה בשכר יומי של 200-220 ₪ למשך שלושה ימים בשבוע. מדובר בעדים אובייטיביים ואמינים ולא מצאתי כל סיבה שלא לתת בהן אמור מלא. אף שדומה כי הדברים הובהרו לעיל שנויה מחלוקת בין הצדדים שכן התובעת טוענת כי יש לחשב את פוטנציאל שכרה לפי חמישה ימי עבודה בשבוע, וסה"כ 4,724 ₪. בחנתי טענה זו ומצאתי לדחות אותה. אמנם התובעת יכלה לעבוד חמישה ימים בשבוע, אך בפועל הוכח כי עבדה שלושה ימים בשבוע בלבד. כך עלה מחקירת המעסיקים וכך עלה אף מחקירת התובעת עצמה שהודתה כי "יום שני לא עבדתי, גם רביעי לא עבדתי ובשישי אף פעם" [עמ' 10, 4].
2. התובעת עבדה אפוא שלושה ימים בשבוע במשק בית, וסך הכנסותיה מעבודה זו, כפי שעלה מעדות המעסיקים, עמד על 2,530 ₪. לכך יש והוסיף שכר חודשי של 876 ₪ מחברת אימאן סיעוד. סה"כ הכנסותיה 3,406 ₪, ובשערוך להיום 3,700 ₪.
3. הפסדי שכר לעבר: מאז התאונה לא שבה התובעת לעבודה. המומחה העיד כי החלמה מן השבר והניתוח אורכת כששה חודשים. בגין תקופה זו זכאית התובעת לפיצוי מלא בסך 22,200 ₪ ובתוספת ריבית מחצי התקופה 23,616 ₪. עיקר המחלוקת היא בנוגע לסבירות התנהלותה של התובעת לאחר תקופת ההחלמה. התובעת מבקשת פיצוי מלא משום שלא שבה לעבודתה, ואילו הנתבעת מפנה לדברי המומחה כי לא היתה כל מניעה לשוב לעבודה. אני מקבל, כאמור, את ממצאי המומחה כי לא היתה מגבלה שמנעה מהתובעת להשתלב חזרה לשוק העבודה, שכן השבר התאחה וגם אם קיימים כאבים השפעתם על התנועה מינוריים. עם זאת, הואיל וקיימת בכל זאת מגבלה מסוימת שיש להוונה, יחושב הפיצוי בהתאם לנכות התפקודית והוא עומד על סך של 29,970 (3,700*15%*54 חודשים) ובתוספת ריבית חצי התקופה 30,684 ₪. סה"כ: 54,300 ₪.
4. הפסדי שכר לעתיד: נוכח מקצועה וקיומן של מגבלות פיזיות אחרות, כמו כאבי גב מהם סבלה ללא קשר לתאונה, יחושבו הפסקי ההשתכרות לעתיד על גיל 60 בלבד, שכן סביר שבמועד זה היתה מפסיקה לעבוד. לפיכך, ובהתאם לבסיס השכר ולשיעור הנכות התפקודית עומד הפיצוי לעתיד על סך 64,845 ₪ [ 3,700 ₪* 15% נכות* 116.84].
5. עזרת הזולת: לאחר התאונה היתה התובעת באי-כושר מלא ונזקקה לעזרה בניהול הבית. התובעת שכרה את שירותי גיסתה ושילמה לה סכום של 4,000 ₪ לחודש למשך ארבעה חודשים. לאחר מכן נעזרה באחותה ושילמה לה סכום של 900 ₪. תשלומים אלו הוכחו בכתב, בתצהירים ובהמחאות. אכן, מדובר בתשלומים שהועברו בתוך המשפחה ויש לבחון אותם בזהירות רבה, אולם הואיל והוכח כי התובעת היתה באי-כושר מלא וסביר שנזקקה לעזרה רבה לעצמה ולניהול משק הבית וגידול חמשת ילדיה, והואיל ומדובר בסכום סביר כתשלום חודשי, ובאין ראיה שתסתור את התשלומים, מצאתי לקבלם. סך הסכום מהתאונה ועד אפריל 2010 - 16,900 ₪ ובתוספת ריבית – 18,001 ₪. ממועד זה הסכימה הנתבעת לשאת בשכר האחות ששימשה כמסייעת מטעם חברת כוח-אדם, זאת עד לספטמבר 2010. התובעת טוענת כי נאלצה לשלם לאחות סכומים גדולים גם לאחר שהנתבעת הפסיקה, ללא הצדקה, את הסיוע. לא מצאתי לקבל טענה זו. אכן, גם כאן הוצגו המחאות, אולם נוכח ממצאי המומחה סמוך מאוד לאותה תקופה לא שוכנעתי שיש הצדקה לפסוק עזרה בבית. גם אם התובעת מתקשה בכריעה או עליה על כיסא – דבר שמגביל אותה בעבודה – היא אמורה ויכולה לנהל את משק ביתה ללא הפרעה, בוודאי כשאינה עובדת ונמצאת בבית כל היום.
6. חישוב העזרה לעתיד חייב להתחשב במכלול גורמים, לרבות האפשרות הלא ודאית שבעוד כעשרים שנה תזדקק להחלפת ברך דבר שיחייב עזרה רבה. בשקלול הנתונים, כולל היוונים כפולים, מרכיבי הסיכון והאפשרות שלא יבוצע ניתוח, נפסק סכום גלובאלי של 35,000 ₪.

סה"כ פיצוי בגין עזרת הזולת 53,001 ₪.

1. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה: התובעת צרפה חשבוניות רבות לתצהירה אך לא הוכח כי כולן קשורות לתאונה. התובעת זכאית לקבל טיפולים רפואיים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, אך קיימים טיפולים, משככי כאבים, מייצב ברך, טיפולים אלטרנטיביים וכו' שאין מקבלים החזרי הוצאות בגינם. אשר לנסיעות: לא מצאתי כי מצבה מחייב נסיעות מוגברות מעבר למה שנדרש עבור טיפולים וכיוצ"ב. בשקלול כל אלה, נפסק סכום גלובאלי של 10,000 ₪.
2. כאב וסבל: בהתאם לדין, לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה ו-11 ימי אשפוז מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסכום של 20,424 ₪.
3. סך כל נזקי התובעת – 202,570 ₪.
4. ניכויים: יש לנכות תשלום תכוף בסך משוערך של 17,441 ₪. אין לנכות סכומים ששולמו עבור סיעוד שכן לא נפסק פיצוי בגין עזרת הזולת לתקופה זו.
5. סה"כ פיצוי אחרי ניכויים: 185,129 ₪.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 185,129 ₪, בתוספת שכ"ט כדין והוצאות משפט בסך 5,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ה, 06 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.