1. עסקינן בתביעה לתשלום פיצויים בגין הוצאת לשון הרע, כנטען, במכתב אשר שלח הנתבע לרשם האגודות וצוטט מאוחר יותר בכתבה בעיתון מקומי.

2. שני הצדדים הרחיבו היריעה עד מאוד וניכר כי ההתנהלות מהלך השנים סביב ענייני האגודה הותירה בהם משקעים רבים, אך שומה להתמקד בעיקר בפרסום נשוא התביעה.

3. העובדות הצריכות לענייננו ואשר הוכחו לפניי, הן בקליפת האגוז, כדלקמן:

3.1 במועדים הרלבנטיים לתביעה היה התובע רכז פיקוח בכיר אצל רשם האגודות השיתופיות, משרד התעשייה מסחר ותעסוקה (לעיל ולהלן "רשם האגודות" - וראה גם: נספח ב' ל-ת/2).

במסגרת תפקידו זה כיהן התובע גם כמפקח של קריית חיים אגודה שיתופית בע"מ (לעיל ולהלן: "האגודה") החל מסוף שנת 2005 ועד לחודש 6/09 (ראה: נספחים ד' ו-ח' לתצהיר התובע - הוצג וסומן ת/2; וראה גם: סעיפים 7.2, 7.3 לתצהיר עו"ד וייסמן - הוצג וסומן ת/1; עמוד 26 לפרוטוקול שורות 9-10).

3.2 בחודש 1/06 החל התובע ללמוד לימודי משפטים (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורות 28-29; עמוד 22 לפרוטוקול שורות 9-10).

3.3 ביום 17/4/07 נבחר הנתבע, אשר עוד קודם היה בעל תפקיד פעיל באגודה, לעמוד בראש הנהלת האגודה (ראה: סעיף 3 לתצהיר הנתבע - הוצג וסומן - נ/3; וראה גם: עמוד 25 לפרוטוקול שורות 16-20, עמוד 25 לפרוטוקול שורות 5-6).

3.4 במהלך השנים התלונן הנתבע לא אחת לפני רשם האגודות באשר להתנהלות התובע בתקפו את ההחלטות שנתקבלו על ידו (ראה: נספחים ג', י' ו-י"א ל-ת/2; נ/2; נספחים 15, 16, 17, 19, 20, 21, 24, 25, 27, 33, 40, 41, 42, 43 ל-נ/3).

ביום 27/11/08 אף פנה יועמ"ש האגודה, עו"ד י. אבני, לנציבות שירות המדינה (להלן "הנציבות") בתלונה באשר להתנהלות התובע וביום 30/12/08 השיבה הנציבות כי התלונה נבדקה, אך לא נמצא כי יש מקום לבחינה משמעתית בעניינו של התובע (ראה: נספח 43 ל-נ/3 ונספח ג' ל-ת/2). התנהלות רווית מחלוקות זו אף הייתה מושא כתבות שונות בעיתונים במהלך השנים (ראה: נספחים ה/1, ה/2, ה/3 ו-ה/4 ל-ת/2); וכן חלק מנספח 7 ונספח 30 ל-נ/3).

3.5 ביום 18/5/09 כתב רשם האגודות מכתב המלצה לתובע בו מצויין כי עפ"י התקשי"ר התובע מנוע מלהתמחות ביחידת סמך אחרת (ראה: נספח ז' ל-ת/2; וראה גם: עמוד 22 לפרוטוקול שורות 14-20).

3.6 בחודש 2/10 פנה התובע למשרד עוה"ד סיני את וייסמן, אשר ייצגו קבוצת חברים באגודה המכונה "האופוזיציה" ולפני כן (2006-5/07) אף שימשו כיועמ"ש האגודה (לעיל ולהלן "עוה"ד סיני") בבקשה להתמחות במשרדם ונענה בחיוב (ראה: סעיף 7.4 ל-ת/1; וראה גם: עמוד 5 לפרוטוקול שורות 20-26; עמוד 6 לפרוטוקול שורות 6-9; עמוד 7 לפרוטוקול שורות 10-14; עמוד 22 לפרוטוקול שורות 11-12, 14-20).

3.7 בתאריכים 15/2/10 ו-12/3/10 המליץ רשם האגודות לאשר לתובע לצאת לחופשה ועבודה פרטית בעת החופשה החל מיום 15/3/10 ועד ליום 15/3/11 לטובת "התמחות משפטית" (ראה: נספחים א/1 ו-א/2 ל-ת/2). יצוין כבר כעת כי בשתי הבקשות החתומות על ידי רשם האגודות לא נזכר כי ההתמחות תהיה במשרדו של עוה"ד סיני. יחד עם זאת, בבקשת התובע מיום 21/3/10 להיתר עבודה פרטית בעת חופשה ללא משכורת מצוין כי העבודה הפרטית היא התמחות במשרד עו"ד ע. סיני בשכר מינימום של 3,850 ₪ לחודש (ראה: נספח א/4 ל-ת/2; וכן ת/3, ת/4).

3.8 ביום 15/3/10 החל התובע את התמחותו במשרד עוה"ד סיני (ראה: סעיף 7.5 ל-ת/1) וזאת עוד בטרם קיבל אישור לכך (ראה: ת/3, ת/4).

3.9 ביום 29/4/10 שלח הנתבע מכתב לרשם האגודות, עם העתק ליועמ"ש משרד התמ"ת, המכותר בכותרת "חשש לניגוד עניינים", הוא המכתב נשוא התביעה (ראה: נספח א/6 ל-ת/2 - לעיל ולהלן: "המכתב").

3.10 במכתב נטען, בין היתר, כי החלטות התובע במהלך כהונתו כמפקח האגודה היו חד-צדדיות ולקו בחוסר ענייניות בולט; כי התובע פעל בכל דרך אפשרית על מנת להדיח את הנתבע מתפקידו, לרבות באמצעות הגשת תלונת סרק כנגדו למשטרת ישראל, עד שבעקבות פניה נוספת לנציבות, הגם שהתובע לא הועמד לדין משמעתי, הוחלט על מינוי מפקח חדש לאגודה; וכי בשלב זה הובא לידיעתו "מידע חמור ממנו עולה כי קיים חשש לניגוד עניינים בטיפול בענייני האגודה" באשר התובע החל לפני כחודש התמחות במשרד עוה"ד סיני. הנתבע מוסיף עוד כי (ראה: נספח א/6 ל-ת/2):

"8. אני רוצה להאמין, כי ההחלטות האחרונות שהתקבלו בעניינה של האגודה (החלטות שכזכור התקבלו באופן חד צדדי ומבלי לקבל תגובה של האגודה) בשלהי פברואר 2010 ראשית מרץ 2010, המהוות נסיגה לאחור מההחלטה שהתקבלה אך בחודש אוקטובר 2009 ועניינה עדכון ספר החברים של האגודה, אינן קשורות לעובדה שעובד אגף הפיקוח, מר בן זקרי, הינו מתמחה במשרדו של עו"ד סיני.

9. גם אם לא קיים קשר שכזה, ואנו רוצים להאמין בכל ליבנו שכך (אם כי לצערנו איננו יכולים להיות בטוחים בכך) ברי כי נוצר מצב חמור של ניגוד עניינים, כאשר מתאפשר לעובד של משרד הרשם, לצאת לחופשה ללא תשלום ולהתמחות של עו"ד המנהל בימים אלה (לא בעבר) התדיינויות מול משרד הרשם, במסגרת מחלוקת הקיימת באגודה, שמר בן זיקרי עד לפני חודשים מספר שימש כמפקח שלה והיה מעורב עד צוואר בכל ענייניה ובקידום עניינם של לקוחותיו של עו"ד סיני.

10.כיום, כאשר על מר זרח יהב [עוזר רשם האגודות - ב.ש.] להכריע בדרישותיהם של לקוחותיו של עו"ד סיני אנו סבורים כי יש טעם לפגם שההתנהלות הינה מול משרד זה...אני מוצא לנכון לידע אותך בעניין זה מתוך תקווה כי אגף הפיקוח ינקוט משנה זהירות בעניין זה.

11. .... אנו סבורים כי יצא המרצע מן השק וכי העוול הזועק שנגרם להנהלה הנבחרת ולאגודה כולה ע"י התנהלותו של מר בן זיקרי מקורו בטובת הנאה אישית שקיבל מר בן זיקרי ובעניין זה בכוונתנו לפנות למשטרת ישראל וללשכת עורכי הדין.".

בשלב זה מתמקדים טיעוני התובע בסעיף 11 זה למכתב.

3.11 ביום 4/5/10 פנה התובע ללשכת עורכי הדין בישראל (להלן "לשכת עוה"ד"), עם העתק לרשם האגודות ועוה"ד סיני, בבקשה ליתן את חוות דעתה האם קיים חשש לניגוד עניינים בהתמחותו אצל עוה"ד סיני. ביום 5/5/10 הודיעה סמנכ"ל לשכת עוה"ד לתובע כי "אין מניעה מכל סוג שהוא שתתמחה תחת פיקוחו של עו"ד עידו סיני" (ראה: נספח ח' ל-ת/2; וכן סעיף 7.9 ל-ת/1).

3.12 יחד עם זאת, ביום 11/5/10, ומשהובהר לתובע על ידי גורמים במשרד התמ"ת כי עליו למצוא משרד עורכי דין להתמחות בו בשל החשש לניגוד עניינים (ראה: ת/3, ת/4) - הגיש התובע לרשם האגודות בקשה לצאת לחופשה ועבודה פרטית בעת החופשה החל מיום 15/3/10 ועד ליום 15/3/11 לטובת התמחות משפטית וביום 1/6/10 המליץ רשם האגודות לאשר את הבקשה תוך ציון כי "ההתמחות אצל עו"ד אייל נון, איננו מכירים אותו כעורך דין העוסק באגודות שיתופיות" (ראה: נספח א/3 ל-ת/2).

3.13 ביום 15/6/10 החל התובע להתמחות במשרד עו"ד א. נון (להלן "עו"ד נון"), למרות שביום 14/6/10 נדחתה בקשתו לעבוד גם במשרד זה בשל חשש לניגוד עניינים. התובע המשיך לעבוד אצל עו"ד נון עד ליום 15/2/11 (ראה: ת/3, ת/4; וראה גם: עמוד 7 לפרוטוקול שורה 32; עמוד 8 לפרוטוקול שורה 2; עמוד 9 לפרוטוקול שורות 10-17).

3.14 ביום 4/6/10 פורסמה בעיתון המקומי "מעריב-זמן קריות" כתבה שכותרתה "המתמחה", במסגרתה צוטט המכתב נשוא תביעה זו וכלולות בה גם תגובות התובע, עוה"ד סיני, משרד התמ"ת והנציבות. כמו כן, בעמוד הראשי של העיתון הופיע שם הכתבה "המתמחה" כאשר מתחתיו תמונה של התובע כשידיו מושטות לצדדים בהחזיקו כביכול את מאזני הצדק (ראה: נספח א/5 ל-ת/2 – לעיל ולהלן: "הכתבה").

3.15 בעקבות משלוח המכתב נערכה חקירה, אשר בסיומה, ביום 30/4/12, הגישה הנציבות לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה כתב אישום כנגד הנתבע (וראה גם הודאת התובע בכך - עמוד 11 שורות 29-31).

על פי עובדות כתב האישום בבקשה לאישור חופשה ללא משכורת ועבודה פרטית לתאריכים 15/3/10 עד 15/3/11 התובע לא ציין את המשרד בו הוא עתיד להתמחות. ביום 15/2/10 חתם רשם האגודות על טופס הבקשה כממליץ לאישור. ביום 15/3/10 החל התובע את התמחותו במשרד עוה"ד סיני אשר בעבר עבד מולו במסגרת תפקידו ברשם האגודות וזאת שלמרות שבתאריך זה טרם קיבל התובע אישור לחל"ת או לעבודה פרטית כמתחייב מהוראות התקשי"ר. משרדו של עוה"ד סיני ייצג את האגודה מול רשם האגודות באותה תקופה בה שימש התובע כמפקח מטעם הרשם על אגודה זו. בתקופה שבין 15/3/10 עד 15/6/10 המשיך משרד עוה"ד סיני לייצג אזרחים מול האגודה.

בתאריך 15/6/10, ובטרם קבלת היתר לחל"ת או לעבודה פרטית, החל התובע להתמחות במשרד עו"ד נון, אשר ייצג בשנת 2009 את אגודה שיתופית נווה צוף חלמיש (להלן "אגודת נווה צוף") מול רשם האגודות ובאותה עת שימש התובע כמפקח מטעם רשם האגודות גם על אגודה זו. ביום 14/6/10 נדחתה בקשת התובע לעבודה פרטית במשרדו של עו"ד נון בשל החשש לניגוד עניינים ולמרות זאת המשיך הלה את התמחותו במשרד זה עד ליום 15/2/11.

התובע נעדר כשנה מעבודתו ברשם האגודות לצורך התמחות משפטית מבלי לקבל היתר לחל"ת ולעבודה פרטית ותוך הימצאות במצב של חשש לניגוד עניינים. התובע המשיך בכך למרות שהובהר לו מספר פעמים כי הוא פועל ללא היתר ותוך חשש לניגוד עניינים. במעשיו אלה הפר התובע את הוראות התקשי"ר (סעיפים 13.61, 42.403 ו-42.412); הפר את כללי האתיקה של עובדי המדינה (סעיפים 2.03, 10.01, 10.04 ו-12.01) והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה. בהתאמה, הואשם התובע בעבירה על סעיפים 17(1) (2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג-1963 (ראה: נספח ת/3 - להלן: "כתב האישום").

3.16 בד בבד (ביום 30/4/12) הוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה הודעה על הסדר טיעון לפיה התובע יודה בעובדות כתב האישום ויורשע על ידי ביה"ד; התובע יפרוש משירות המדינה לכל היאוחר ביום 6/5/12 ויהיה זכאי לכל הזכויות הסוציאליות על פי דין. במסגרת הסדר הטיעון עתרו הצדדים להטיל על התובע את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה; פסילה לצמיתות ממשרד התמ"ת ופסילה לחמש שנים משירות המדינה (ראה ת/4 - להלן: "הסדר הטיעון"). יוער כי הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו לא הוצגו לעיוני.

יחד עם זאת, התובע לא הואשם בעבירה של קבלת טובת הנאה (פרק 11 לכללי האתיקה של עובדי מדינה) ולא הורשע בה.

4. שתי שאלות עיקריות עומדות, אם כן, לפתחנו:

- האם משלוח המכתב, ובעיקר סעיף 11 למכתב המייחס לתובע קבלת טובת הנאה, הוא בגדר "פרסום" המהווה "לשון הרע" כמשמעות מונחים אלה בחוק איסור לשון הרע;
- ואם כן - האם הנתבע חוסה תחת אחת ההגנות הנקובות בחוק איסור לשון הרע.

נדון להלן בכל אחת מהסוגיות.

פרסום לשון הרע

5. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (לעיל ולהלן "חוק איסור לשון הרע") מגדיר לשון הרע כדלקמן:

"1. לשון הרע מהי ... לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית, או מוגבלותו. בסעיף זה - "אדם" - יחיד או תאגיד. "מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית..".

המבחן לקיומה של לשון הרע אינו מתמצה בכוונת המפרסם או בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט המלין, אלא יסודו אובייקטיבי, קרי: השפעת דברים אלה על הערכת אותו פרט בעיני הבריות נוכח המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים אלה לדעת השופט היושב בדין. כך גם אין צורך שהאדם הושפל בפועל אלא די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. כפסיקת כבוד השופטת א. פרוקצ'יה ב-רע"א 10520/03, בן גביר נ' דנקנר (2006):

"אמירות מהוות לשון רע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. אמת המידה לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע.... עם זאת, מימד הפגיעה הסובייקטיבית עשוי להקרין על היסוד האובייקטיבי של הדברים, ועל שאלת היותם לשון הרע בעיני האדם הסביר. המבחן האובייקטיבי של האמירות הפוגעניות בוחן את מידת ההשפעה שיש ללשון הרע על ההערכה לה זוכה אדם בעיני הבריות ... אין קורלציה הכרחית בין המטען השלילי שאומר לשון הרע מייחס להתבטאויותיו הוא, לבין האופן שבו הן מתקבלות על ידי הנפגע ועל ידי הציבור הנחשף להן. המעטת ערך משקלם הפוגעני של הדברים על ידי אומרם אינה מפחיתה כהוא זה מהפגיעה, מקום שבמימד האובייקטיבי, בעיני האדם הסביר, היא נושאת עוצמה שלילית ניכרת. לגיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה בעקבות ההתבטאויות הפוגעניות; די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו ...".

(וראה גם: ע"א 723/72, הארץ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281; ע"א (ירושלים) 1003/96, בן חורין נ' לוי (1998); ע"א 466/83, שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734; ע"א 740/86, תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333; ע"א 751/10, פלוני נ' ד"ר דיין (2012); ע"א (מחוזי מרכז) 4179-05-13, מי-רז יחסי ציבור ופרסום בע"מ נ' לוי (2014); ע"א 4534/02, רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558; ע"א 9462/04, מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13 ; ע"א 1104/00, אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607; ע"א 89/04, ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008); ע"א 7380/06, חטר-ישי נ' גילת (2011); ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555 ; ע"א 809/89, משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) ; ע"א (מחוזי חיפה) 212/08, נאדף נ' שריר (2009); א. שנהר, "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ז-1997, עמוד 121-122).

6. המכתב משובץ לעייפא בטענות כלפי התנהלות התובע, לרבות עת כיהן כמפקח על האגודה, וזאת על רקע מחלוקות בין השניים מהלך השנים.

ברם, בסיכומיו, מיקד התובע את טיעוניו בלשון סעיף 11 למכתב ובסכומי התשובה אף הודה כי "אין לנו מחלוקת באשר לניגוד עניינים" (ראה: עמוד 34 לפרוטוקול שורה 17).

אין תמה כי ייחוס קבלת טובת הנאה לכל אדם, בוודאי לעובד ציבור בגוף פיקוח ממשלתי אשר מבקש גם לקבל (במועד זה) רישיון לעריכת דין עלול לפגוע בדימוי התובע בעיני הבריות ולהשפילו כמו גם לפגוע במשרתו ובמשלח ידו, בין באותה עת (כמפקח במשרד התמ"ת) ובין בעתיד (כעו"ד).

פרסום המייחס לאדם ביצוע עבירה פלילית מובהקת יחשב דרך כלל ללשון הרע (ראה למשל: ע"א 310/74, שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389; ע"פ (מחוזי חיפה), אורן נ' סבאג, (2006)). מה עוד שכאשר עסקינן בבעל תפקיד ציבורי או אנשי חוק אף אין למעלה מכך (ראה למשל ע"א 214/89, אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840). יפים לענייננו, ובמשנה תוקף, דברי כבוד השופט מ. חשין ב-ע"א 5653/98, פלוס נ' חלוץ (2001):

"... המפרסם ברבים - ... - שמשרד השיכון בודק חשדות כי פלוני גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה, עלול, כלשון החוק (למיצער), להביא להשפלתו של פלוני בעיני הבריות; לבזות את פלוני בשל מעשיו; לפגוע במישלח ידו של פלוני. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שעיסוקו של פלוני הוא בניה ופיתוח של מקרקעין. אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין כי כתבה מעין-זו עלולה להרחיק את הבריות מן המערער ובכך אף לפגוע בעסקיו. ואמנם, הלכה מכבר היא במשפט ישראל, כי פירסום המייחס חשד לביצוע עבירה בידי פלוני עלול לפגוע קשות בפלוני ולהוות לשון הרע...".

7. לעניין זה יודגש שניים:

האחד, המילים המדויקות בהן נקט הנתבע:

"..אנו סבורים כי יצא המרצע מן השק וכי העוול הזועק שנגרם להנהלה הנבחרת ולאגודה כולה ע"י התנהלותו של מר בן זיקרי מקורו בטובת הנאה אישית שקיבל מר בן זיקרי.".

הנתבע אינו מסתפק בהעלאת העובדות לכאורה שנודעו לו והחשש המקנן בליבו עקב כך, אלא מוסיף וקובע במילים שאינן משתמעות לשתי פנים כי לסברתו, התובע כבר קיבל טובת הנאה המסבירה, לשיטתו, את התנהלותו הנטענת של התובע כלפיו וכלפי האגודה מהלך השנים. יש לזכור כי ניסוח הדברים הוא לב ליבו של דיני לשון הרע, כלשונו הציורית של כבוד השופט חשין ב- ע"א 5653/98, פלוס נ' חלוץ (2001) - "לשון הרע נמשלת לחץ ששולח; ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע". על כן, נדרשת זהירות מירבית בניסוח הדברים.

והשני, אמנם בחינת לשון הרע תעשה תוך פירוק הפרסום למרכיביו ובידוד המילים השנויות במחלוקת, אך עדיין יש לשים לב למכלול ולהקשר הדברים (ראה: ע"א 9462/04, מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד ס(4) 13); ע"א 2572/04, פריג' נ' "כל הזמן" (2008); ע"א 10281/03, קורן נ' ארגוב (2006); ע"א 89/04, ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008)). לשון אחר: המילים "הפוגעניות" תבחנה על הרקע הכללי בו הובאו והקשרם (ראה למשל: ע"א 740/86, תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333).

אין חולק כי המכתב, מייחס לתובע קבלת החלטות חד-צדדיות ולא ענייניות והתנהלות קלוקלת משך שנים מזה והתמחות במשרד עוה"ד סיני אשר מולו התנהל משך השנים מזה תוך ציון חשש לניגוד אינטרסים חמור. הקשר דברים זה לא רק מתיישב עם המשמעות הטבעית, השלילית, של המילים אלא אף מעצים הן את משמעות הפרסום והן את פוטנציאל הפגיעה בכבודו ובשמו של התובע.

יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דברי כבוד השופט ר. סוקול ב-ע"א (מחוזי חיפה) 212/08, נאדף נ' שריר (2009) (אשר צוטט על ידי ב"כ הנתבע):

"... בחינה אובייקטיבית של המכתב, והתבוננות כוללת על הביטויים שנכללו בו מחייבת את המסקנה כי המכתב מהווה פרסום לשון הרע על המשיב. המכתב כולל ביטויים כמו יחס בלתי אנושי, התעללות ואיום בנשק. כל אחד מאלו, לא כל שכן כאשר כל הביטויים כלולים באותו מכתב, מחייבים את המסקנה כי המכתב עלול לפגוע במשיב, במשרתו ובתפקידו ועל כן מהווה לשון הרע."

8. בסיכומיו, אף מודה הנתבע כי המכתב הינו בגדר "לשון הרע" (ראה: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 24-26):

"האם פרסום מהווה לשון הרע - לצורך הדיון נניח שהפרסום הוא לשון הרע, הפרסום עלול להוות או להשפיל אדם ואנו נזרום עם התובע ונניח לצורך התביעה הזו שיש במכתב משום לשון הרע בהתאם להגדרת החוק".

9. המכתב הופנה לרשם האגודות, עם העתק ליועמ"ש משרד התמ"ת, כמצוין בו (ולעניין זה ראה גם להלן). על כן, המדובר בפרסום בכתב שהיה מיועד "לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע", כדרישת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

10. משכך, יש לקבוע כי הוכח לפניי שסעיף 11 למכתב מהווה פרסום לשון הרע.

בהתאמה, שומה להמשיך ולדון האם עומדת לנתבע הגנה. הנתבע טוען לשתי הגנות, האחת, על פי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע; והשנייה, על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

11. בטרם נפנה לבחון את קיומן של הגנות ספציפיות אלה, נזכיר מושכלות יסוד. חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין שתי זכויות יסוד באותו מדרג - חופש הביטוי (הכולל גם את זכות הציבור לדעת) והזכות לשם הטוב וכבוד - על דרך הגדרת "לשון הרע" מזה והצבת שורה של "פרסומים מותרים" ו-"שורת הגנות" אף מקום בו הפרסום עולה כדי לשון הרע מזה תוך מתן הוראות בדבר נטלי ההוכחה. אכן, "נהרות של דיו נשפכו, קולמוסין נשברו ומקלדות נשחקו עד דק בכתיבה אודות האיזון " (כדברי כבוד השופט עמית ב-ע"א (חיפה) 2141/05 , עו"ד שרון נ' פישר (2007)); וכאמור, למשל, ב-ע"א 8345/08, עו"ד בן נתן נ' בכרי (2011):

"... חוק איסור לשון הרע - על ההסדר המורכב המעוגן בו -מהווה איזון בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין הזכות לחופש ביטוי, שתי זכויות יסוד הנגזרות מכבוד האדם ... וכן בין הזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) לבין זכויות וחירויות נוספות כגון זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות ... וחופש היצירה ... על הזכות לשם טוב נאמר כי היא חשובה לעיתים לאדם כחיים עצמם ... כי היא כוללת את האינטרס לכבוד האישי, לגאווה אישית ולהכרה אישית בין בני-אדם ומשתרעת על יחס הכבוד וההערכה כלפי האדם מן הסובבים אותו ... ובמקום אחר צוין כי: "אין לקיים חברה שוחרת חירות בלא הגנה על שמו הטוב של כל אחד מבני החברה" ... אכן, ההצדקה המרכזית להגנה על השם הטוב נובעת מן הקשר ההדוק בין השם הטוב של אדם לבין זכותו לכבוד. ... השם הטוב נתפס אף כחלק מקניינו של אדם. ... הגנה על השם הטוב משרתת אינטרס ציבורי וחורגת מגדר אינטרס הפרט לשמור על שמו הטוב בשל השלכות האווירה "המורעלת", בהעדר הגנה כאמור, על אופייה של החברה כולה ... יש הרואים בה אף כזכות הנגזרת מן הזכות לפרטיות ...

עוד קודם לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוכר חופש הביטוי כזכות "עילאית"..., כ"ציפור נפשה" של הדמוקרטיה ... וכזכות הנובעת במישרין מאופייה הדמוקרטי של המדינה ... עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוכרה זכות זו כזכות חוקתית הנגזרת מן הזכות לכבוד ... הטעמים ביסוד ההגנה על חופש הביטוי רבים הם. בהיבט של כל אדם ואדם, חופש הביטוי נתפס כחלק מכבוד האדם, כאמצעי המאפשר לפרט להביא להגשמתו העצמית, לפתח את אישיותו ואת תפיסותיו. ...הטעמים להגנה על חופש הביטוי אינם נגזרים רק מתפיסתו כחלק מכבוד האדם. לחופש הביטוי הצדקה במישור החברתי הכללי. חופש זה נתפס כחיוני לקיומו ולהתפתחותו של המשטר הדמוקרטי. התפיסה היא כי באמצעות החלפת דעות ומידע באופן חופשי - ובפרט מידע אודות רשויות השלטון ופעולותיו - יוכל הציבור לגבש עמדות בנושאים העומדים על סדר היום ולהפעיל ביקורת ופיקוח אפקטיביים על רשויות השלטון. התפיסה היא כי רק באמצעות שמירה על זכות הציבור לדעת ולהחליף דעות באופן חופשי ישמר שלטון העם ...

טעם נוסף נובע מן התפיסה כי חופש הביטוי תורם ליציבות החברתית במובן זה שהוא מאפשר "הוצאת קיטור" שאם לא כן היה מופנה למעשים אלימים; וכן מן התפיסה כי חופש הביטוי מגשים את ערך הסובלנות שהוא מערכי הדמוקרטיה ... בנוסף, נגזרת ההגנה על חופש הביטוי מן התפיסה כי זה דרוש לשם גילוי האמת. על פי הצדקה זו כאשר הכל גלוי והכל חשוף, האמת תנצח את השקר. על יסוד הצדקה זו נקבע כי ככלל הדרך להתמודד עם דברי שקר הוא באמצעות הסברה וחינוך ולא באמצעות הגבלות על חופש ...

האיזון בין הזכות לשם טוב לבין חירות הביטוי (לרבות חירות היצירה) הוא איזון אופקי בין שתי זכויות שוות מעמד ... במסגרת איזון זה נקבע היקף ההגנה על כל אחת מן הזכויות וגבולותיה. היקף ההגנה שיינתן לשם הטוב - ומנגד לחופש הביטוי - תלוי בהקשר בו שתי זכויות אלה מתנגשות, הקשר ממנו לעיתים נגזרים אינטרסים ציבוריים וערכים נוספים ...

כך למשל, כאשר מדובר בעניינים ציבוריים ובפרט כאשר מדובר בביקורת על מדיניות רשויות הממשל, על אישי ציבור וכן במידה מסוימת על עובדי ציבור, יינתן משקל מיוחד לחופש הביטוי וזאת בשים לב לחשיבות ביטויים מן הסוג הזה להגשמת התכליות שביסוד חופש הביטוי ...". [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.].

(וראה גם: ע"א 89/04, ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008); רע"א 10520/03, בן גביר נ' דנקנר (2006); ע"א 7380/06, חטר-ישי נ' גילת (2011); ע"א (ירושלים) 1003/96, בן חורין נ' לוי (1998); ע"א 214/89, אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג (3) 840; 213/69, חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87; ע"א 10281/03, קורן נ' ארגוב (2006) ע"א (חיפה) 2141/05, שרון נ' פישר (2007)).

הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע

12. סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע מורה כדלקמן:

"15. הגנת תום לב ...

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;...".

13. על הרציונאל שבבסיס סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע עמד א. שנהר, בספרו "דיני לשון הרע" (נבו הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ז-1997, עמודים 302-303):

"... ההצדקה להגנה זו נעוצה באינטרס הציבורי החשוב בכך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים שעליהם הן מופקדות. אמנם, מידע שכזה עלול להיות שגוי ולגרום לנפגע נזק רב, אולם "החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על פיו". לפיכך משמשת הרשות ליצירת מעין נתק בקשר הסיבתי שבין הגשת התלונה לבין הנזק שהיא עלולה לגרום.

...

כתלונה ייחשבו דברים שיש בהם לייחס לנפגעים מעשים המצריכים חקירה של המשטרה... נראה, כי ההגנה שבסעיף 15(8) תותנה בדרך כלל בכך שהפרסום יופנה אך ורק לממונה על הנפגע או לרשות המוסמכת ...".

וכאמור גם ב- ע"א 788/79, ריימר נ' עיזבון רייבר ז"ל, פ"ד לו(2) 141:

"בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע ...
אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות".

(וראה גם: ע"א 310/74, שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389; ע"א (חיפה) 728/08, ד"ר לם נ' עו"ד שגב (2009); ע"א 212/08 (חיפה), נאדף נ' שריר (2009); ע"א (נצרת) 1157/07, ברקוביץ נ' קגן (2008); ע"א (תל-אביב-יפו) 1337/01, רשות הדואר נ' אגשם (2003); ע"א (ירושלים) 11282/07, בן דב נ' מזר (2008); ע"א (חיפה) 2141/05, שרון נ' פישר (2007)).

זאת ועוד. אמנם במקרה דא עסקינן במקרה הראשון, קרי: הגשת תלונה ל"ממונה על הנפגע", אך בשים לב לתפקידו של התובע וזהות הממונה - אין המדובר רק באינטרס פרטי-לגיטימי של המתלונן והממונה אלא המדובר באינטרס ציבורי רחב לבחון כל חשש לניגוד אינטרסים או התנהלות לא ראויה בשירות הציבורי בכלל ובגוף מבקר בפרט ולגדעם (והשווה: ע"א (מחוזי חיפה) 2141/05, עו"ד שרון נ' פישר (2007)).

14. אין חולק, כאמור, כי המכתב נשלח לרשם האגודות שהוא הממונה על התובע עם העתק ליועמ"ש התמ"ת.

אמנם התובע הוסיף וטען כי המכתב הופץ גם לעוזרי רשם האגודה, אך לא הוכח כי הנתבע העביר את המכתב בדואר אל עוזרי הרשם או לכל גורם אחר, למעט הממונים האישיים (ואדרש להלן לעניין הפרסום בעיתון).

לא נעלם מעיני כי הנתבע מסר מספר גרסאות באשר לאופן משלוח המכתב לרשם האגודות. תחילה, טען הנתבע כי שלח את המכתב במייל (ראה: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 29-30): "ש. הוצאת המכתב נשוא התביעה מאיפה? ת. אני שלחתי מייל בעניין הזה.". באותה נשימה, ולאחר עיון במכתב, טען הנתבע כי המכתב נשלח בדואר רשום (ראה: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 31-32): "ש. את המכתב שני עמודים שלחת במייל? ת. מעיין במכתב - זה הוצא מביתי רחוב אלכסנדר 6 קרית חיים במכתב רשום.". ובהמשך, טען הנתבע, כי, למיטב זכרונו, המכתב נשלח רק בדואר רשום ולא במייל (ראה: עמוד 31 לפרוטוקול שורות 27-31): "ש. שלחת את זה גם במייל? ת. את המכתב הזה שלחתי בדואר רשום. ש. בלבד? ת. לפי מיטב זכרוני המדובר בשנים אחורה" (וראה גם סעיף 86 לתצהירו - נ/3).

אין תמה כי חלוף השנים עשוי לגרום לאי זיכרון באשר לאופן משלוח המכתב, אך העדר הזיכרון אינו מתיישב עם תשובות נחרצות קודמות כמו גם עם הכחשה נמרצת כי המכתב נשלח בפקסימיליה ואף טענה לזיוף (וראה: עמוד 31 לפרוטוקול שורות 1-12). ברם, אין בסתירות אלה כדי להוכיח כי הנתבע הפיץ את המכתב לגורמים נוספים במשרד רשם האגודות, טענה שהוכחשה על ידו מכל וכל (ראה למשל: סעיף 87 לתצהירו - נ/3).
מנגד, התובע בחר שלא לזמן לעדות את עוזרי הרשם או כל אדם אחר ממשרד רשם האגודות שעדותו יכולה היתה לתמוך בטענתו כי המכתב הופץ לגורמים נוספים. התובע אף חדל מלהמציא את תיקו האישי, אשר סביר כי יכיל את המכתב על העתקיו, וכשלים אלה יפעלו לחובתו. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99, פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006); רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865).

יתירה מכך, במהלך חקירת הנתבע ביקש התובע להציג את מסמך ש/1, שהינו עותק המכתב עליו מוטבעת חותמת הנחזית כחותמת המשרד ואישור משלוח בפקסימיליה. הנתבע התנגד להגשת מסמך זה בטענה כי מסמך זה לא גולה במסגרת גילוי המסמכים.

אמנם דעתי אינה נוחה מהתנהלות זו, אך נוכח הליברליות הנהוגה באשר לקבילותם של מסמכים (ראה: דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 715-716; י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1998-1999) - מצאתי לקבל את המסמך (ש/1). ברם, גם קבלת מסמך זה (ש/1) - המעיד כשלעצמו כי לא היתה כל מניעה להמצאת מלוא המסמכים הדרושים להוכחת התפוצה הנטענת -לא תסייע בידי התובע.

ראשית, לא הוכח לפני כי מספר הפקסימיליה ממנו נשלח, לכאורה, המכתב ביום 2/5/10 שעה 16:53 הוא מספר הפקסימיליה של הנתבע. שנית, וחשוב מכך - עולה ממסמך זה כי המכתב הועבר בדואר פנימי לרשם האגודות בלבד (שמו של זרח מצוין אך לא מסומן "V" לידו).

15. המדובר במכתב תלונה לרשם האגודות המייחס לתובע מעשים המחייבים, לשיטת הנתבע, בדיקה.

גם אם תאמר כי המכתב מערב בין בקשה לחקירה ובדיקה, אזהרה ביחס לפעולות עתידיות, האשמות וחיווי דעה, הרי שאין בכך כדי להוציאו מגדר מכתב תלונה נוכח תכלית סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע והאיזון הגלום בו. הגנה זו פוטרת מפרסם של לשון הרע "גם אם ניסחו את השמצותיהם כעובדות ולא כדעות וגם אם פרסמו דברים שאינם אמת" (ראה: א. שנהר "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ז-1997, עמוד 281).

לא נעלם מעיני כי הנתבע לא פנה בסופו של יום בתלונה למשטרת ישראל ולשיטתו, אף לא פנה ללשכת עוה"ד (ראה: שורות 4-8, 21-26 עמוד 30 לפרוטוקול - ואדרש לכך גם להלן), אך אין בכך כדי לשנות ממהות המכתב כמכתב תלונה על התנהלות התובע ובקשה לבדיקת הדברים, הן ביחס להחלטות שנתקבלו עד כה והן ביחס להתנהלות עתידית.

משכך, מתקיימות בענייננו הנסיבות הנקובות בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, אך בכך לא די. על מנת שהנתבע יוכל לחסות תחת הגנה זו, שומה עליו להוכיח כי פעל בתום לב.

16. בהתאם לסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע, הנתבע יהנה מחזקת תום הלב אם יוכיח שניים: האחד, כי מתקיימות הנסיבות הנקובות בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע ומצינו כי תנאי מובן זה התקיים בענייננו; והשני, כי הפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות" (ראה: ע"א 5653/98, פלוס נ' חלוץ, (2001), על האסמכתאות המצוינות בו).

אלמנט הסבירות, כפסיקת כבוד הש. א. פורקצ'יה ב-רע"א 10520/03, בן גביר נ' דנקנר (2006):

" זה הפן החיובי של חזקת תום הלב עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום בהינתן נסיבותיו של הענין. הפן השלילי של החזקה עניינו יסודות סובייקטיביים ואובייקטיביים המשולבים זה בזה, הבנויים מכוונה סובייקטיבית של המפרסם לפגוע בנפגע, בדרך החורגת מן המידה הסבירה (האובייקטיבית) הנדרשת להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15 ...".

17. מהו אותו "תחום סביר" בנסיבות לצורך סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע?

תחום הסביר, גם בדיני לשון הרע, "מסרב", כדברי כבוד הש. מ. חשין, "בכל -תוקף להכניס עצמו בהגדרה אפריורית חדה וברורה" (ראה: ע"א 5653/98, פלוס נ' חלוץ, (2001)). המדובר במושג שסתום המשקף "ענין נורמטיבי-ערכי. הוא בנוי על איזון בין ערכים חברתיים שונים שבהשתלבותם ובהחלתם היחסית מתגבש סדר חברתי ראוי" (ראה: פסק דינה של כבוד הש. א. פורקצ'יה ב-רע"א 10520/03, בן גביר נ' דנקנר (2006); וראה גם: ע"א 89/04, נודלמן נ' שרנסקי (2008)).

קביעת השיקולים הראויים שיש לאזן ביניהם לשם קביעת גבולות התחום הסביר מותווים בתכליתה של כל הגנה והגנה מן ההגנות הנקובות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ונסיבותיה במקרה הספציפי, כאמור ב-רע"א 10520/03, בן גביר נ' דנקנר (2006):

"תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב בענייננו מבקש לאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם ושמו הטוב. הוא מעמיד את תכליתה החברתית של ההגנה בהקשרה הספציפי, מול ערך ההגנה על שמו וכבודו של האדם. יסוד הסבירות בחזקת תום הלב מחייב בחינה של מידתה ואיכותה של הפגיעה, על רקע נסיבות המקרה, והערכה נורמטיבית האם הפגיעה ראויה להגנה... להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בשעת הפרסום, ולאחריו משמעות בעלת משקל בהקשר לסבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו גם הם משליכים על סבירות הפרסום. פרסום שנועד כל כולו לפגוע, להעליב ולבזות עשוי להיחשב חורג מן הסביר, וחזרה על התבטאויות פוגעניות בהזדמנויות נוספות עשויה לשלול תום לב ....

מניסוחן של חזקות תום הלב עולה כי יש קשר גומלין הדוק בין סבירות הפרסום בנסיבות בהן נעשה, לבין שאלת תום הלב של המפרסם. מיתחם הסבירות הנורמטיבי שבמסגרתו נעשה הפרסום עשוי להצביע על תום לבו של המפרסם לשון הרע; לעומת זאת, חריגה ממתחם הסבירות מעלה חזקה של העדר תום לב, אשר אם לא הופרכה, לא תקנה הגנה למפרסם האמירה הפוגענית.".

(וראה גם: ע"א 5653/98, פלוס נ' חלוץ (2001); ע"א (מחוזי חיפה) 212/08, נאדף נ' שריר (2009)).

18. אמת המידה המרכזית לבחינת סבירות הפרסום תהיה, אם כן, לשון הפרסום גופו: "פרסום שנעשה בלשון מתונה וזהירה יוגדר לרוב כפרסום שאינו חורג מתחום הסביר ואילו פרסום שלשונו בוטה וחסרת רסן עשוי להיות מוגדר כחורג מהסביר" (ראה: א. שנהר, "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ז-1997, עמוד 265).

במקרה דא, המכתב, ובמיוחד סעיף 11 בו, אינו מתהדר במתינות, הגם שלא ניתן לאמר כי ננקטת בו לשון חסרת רסן לחלוטין. יחד עם זאת, זה אינו המבחן היחיד וכבר נפסק כי לעיתים גם לשון פוגענית תחסה בצילה של ההגנה והכל תלוי בנסיבות העניין. כאמור ב- (ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1 - אמנם ביחס לסעיף 15(4) אך הדברים יפים ובמשנה תוקף בענייננו):

"מבחנו של פירסום, לעניין תחולתה של ההגנה האמורה, איננו מותנה בסיגנונו בלבד. ביקורת עשויה שלא לחרוג מתחום הסביר ולהיחשב כלגיטימית, גם אם נוסחה בלשון חריפה ומכאיבה. מאידך, אף פירסום שנוסח בלשון מתונה עלול לחרוג מתחום הסביר, בנסיבות העניין".

זאת ועוד. את "המילים הפוגעניות" יש לבחון "הן לגופו, בפני עצמו, והן כחלק מהקונטקסט הכללי, על רקע יתר הדברים שנאמרו מפי המפרסם" (ראה: ע"א (ירושלים) 11282/07 , בן דב נ' מזר (2008), על האסמכתאות הנזכרות בו). כמו כן, יש לשקול את "מידת הקשר בין הדברים שפורסמו לבין הנתונים עליהם הם נסמכים, והאם הם לא היו גורפים מדי" (ראה: כבוד הש. א. פורקצ'יה ב- ת"א (מחוזי ירושלים) 1390/96, זמיר נ' רשת שוקן בע"מ, (2001), על האסמכתאות הנקובות בו).

במקרה דא המדובר בפרסום על דרך מכתב לממונה, להבדיל מפרסום רחב היקף, כאשר הנתבע מבקש להפנות את תשומת לב הממונה לידיעה שהובאה לפתחו בדבר מקום התמחות התובע והשלכותיה האפשריות והוא קורא לבירור הדברים ובחינתם. לעניין דא, עצם העובדה שבסופו של יום הנתבע לא פנה למשטרת ישראל וללשכת עוה"ד והסתפק בפניה זו לממונה תפעל לזכותו, באשר הלה לא מצא לנכון להרחיב את מעגל הנמענים - בין מחמת שהעניין נבדק על ידי הממונה, כגרסת הנתבע, לראשונה, בחקירתו הנגדית, ראה: שורות 4-8 עמוד 30 לפרוטוקול; ובין מסיבות אחרות (והשווה: ע"א 310/74, שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389). כך גם משלא הוכח כי הכתבה בעיתון היא פרי פעולת הנתבע (וראה לעניין זה גם להלן), הרי המדובר בפרסום בודד למטרה מסוימת ותו לא.

זאת ועוד. בנסיבות שהוכחו לפני לא ניתן לאמר כי אין כל קשר אפשרי בין הנתונים עליהם הסתמך הפרסום לבין הפרסום, קרי: לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי קבלה לעבודה, הגם כמתמחה, עשויה להיחשב כקידום אינטרס אישי של התובע.

אין תמה כי ניתן היה לנקוט בדרך פחות פוגענית ולהימנע מקביעה נחרצת, כי התובע "קיבל" (לשון עבר) "טובת הנאה אישית", גם אם הדבר מסויג כהבעת דעת ("אנו סבורים"). זהו ביטוי בעל משמעות שלילית ואף משמעתית - פלילית מובהק, אך, בבואנו לקבוע האם הביטוי חרג ממתחם הסבירות יש לזכור בראש ובראשונה את ההגנה הספציפית בה אנו דנים והתכלית שביסודה.

19. ההגנה הנקובה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מבקשת, כאמור, לאפשר לציבור להגיש תלונה לבחינת הגורמים המוסמכים בלא מורא או חשש שמא יחשפו לתביעה או קובלנה ולצורך כך, לשיטתי, יש לקבוע מתחם סבירות רחב.

אמנם ניתן היה להשיג את אותה תכלית, קרי: בחינת הדברים על ידי רשם האגודות, גם תוך נקיטת לשון זהירה ומתונה יותר, אך בשים לב לתכלית חשובה זו מזה ולעובדה כי המדובר בתלונה שהועברה לגורם המוסמך בלבד ולא לכולי עלמא מזה, והקשר הדברים במקרה דא - אין לאמור, כי בנסיבות אלה הנתבע חרג ממתחם הסבירות לצורך הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

לעניין דא יש לזכור הן את זהות התובע - המדובר באדם בעל משרה בכירה במערך ציבורי - ממשלתי ובגוף מבקר; והן את התכלית הפניה - בדיקת חשש לניגוד עניינים וקבלת טובת הנאה. על כן, החשיבות החברתית בבדיקת פועלו, הצורך לבחון את הדברים ולחשפם גוברים על זכותו, שאינה שנויה במחלוקת, של התובע לשמו טוב (והשווה: ע"א 7380/06, חטר-ישי נ' גילת (2011); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840; כבוד הש. ד. בייניש ב-ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 ; והשווה: ע"א 788/79, ריימר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141).
ויודגש - אין תמה שהעלאת הסברה, ועוד בצורה כה נחרצת, כי המדובר בקבלת טובת הנאה, מייחסת לתובע מעשה חמור בעל נפקות פלילית משמעתית, כפי שעולה גם מפס"ד שציטט ב"כ הנתבע (ע"פ 355/88, לוי נ' מ"י, פ"ד מג(3) 221; ואדרש לכך גם להלן), אלא שבהגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מצא המחוקק כי דווקא רצינות החשד והצורך לשמור על תקינות שלטונית ולבער מעשים כגון דא גובר על זכות האדם לשמו הטוב ובהתאמה, פרס על המלין הגנה רחבה. כדברי כבוד הש. ר. סוקול ב-ע"א (חיפה) 212/08, נאדף נ' שריר (2009) כי:

"מידע כזה לא תמיד יהיה מדוייק, לא תמיד יהיה מבוסס ולעיתים יתברר לאחר חקירה כי הינו מוטעה, אך למרות זאת ישנה חשיבות רבה להגן על המתלוננים. רק הגנה על מוסרי המידע תאפשר לרשויות הציבור למיניהן לקבל מידע נרחב ככל שניתן, ובעקבותיו לחקור ולגלות מעשים בלתי תקינים ואף פליליים של הגורמים העומדים למבחן".

20. הפרשנות המרחיבה שיש ליתן למושג "תחום הסביר" לצורך הגנת סעיף 18(5) ומסקנתי בדבר התקיימותה בעניין דא נתמכת בשלושה:

20.1 האחד, אי שלילת תום הלב לצורך הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע גם מקום בו הוכחה כוונה לפגוע , כדברי כבוד השופט א. ברק ב-ע"א 788/79, ריימר נ' עיזבון המנוח רייבר, פ"ד לו(2) 141:

"תום הלב נקבע, לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 8(15) לחוק, לא על-פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על-פי האמונה באמיתות תוכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק, בעיני החוק, הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה; לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיקה הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק אלא נקמה או שנאה או כיוצא בהם.

4. אכן, העניין שלפנינו מורכב הוא, שכן המתלונן פועל, לכאורה, בתום-לב ובזדון כאחד, והרי ההלכה הפסוקה היא, כי "זדון ממילא אינו יכול לדור תחת כפיפה אחת עם תום-לב" (ע"א 250/69...).

בעניין שלפנינו סתירה זו היא לכאורה בלבד, שכן הזדון ותום הלב אינם מכוונים לאותה מערכת עובדות עצמה. הזדון מכוון למטרת הפנייה למשטרה; תום הלב מכוון לתוכן הפנייה. אין כל סתירה פנימית בין תום-לב באשר לתוכן הפנייה וזדון באשר למטרת הפנייה. .... המתלונן בפני המשטרה על דבר ביצוע עבירה מתוך אמונה כנה בנכונות דבר תלונתו אך מתוך רצון להזיק, פועל בתום-לב (ביחס לתוכן תלונתו) ומתוך זדון (ביחס למניעיו)". [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.].

וכאמור ב- ע"א (חיפה) 2141/05, שרון, פישר (2007):

"הרציונל שבבסיס ההגנה, הוא האינטרס הציבורי שיתאפשר לכל אדם מן הציבור להגיש תלונה, ללא מורא וללא חשש שמא ייחשף לתביעה אזרחית או לקובלנה פלילית, כך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים עליהם הן מופקדות. מטעם זה, אין נפקא מינה מה המניע להגשת התלונה, אם למטרה נעלה של "תיקון עולם" והגשמת שלטון החוק, או בשל יצר נקמנות ושנאה או מניע אישי אחר, ובלבד שהמתלונן האמין בתום לב באמיתות תוכן התלונה. זאת, מאחר שלרשויות המוסמכות יש ענין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול ".[ההדגשה אינה במקור - ב.ש.].

(וראה גם: ע"א (נצרת), ברקוביץ נ' קגן (2008); א. שנהר "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ז-1997, עמוד 303).

צא ולמד: גם אם אקבל את טענת התובע כי אינטרס הנתבע הוא פוליטי והנתבע פעל מתוך נקמנות אישית נוכח יחסיהם העכורים ו-'קפץ' על המידע כמוצא שלל רב - אין במניע זר זה כדי לפגוע בתום ליבו לצורך הגנת סעיף 15(8) זה.

20.2 השני, הפרשנות המצרה שניתנה למונח "אמצעים סבירים" שעל המפרסם לנקוט בטרם פנייה בתלונה. לשון אחר: אי חיוב המלין לבחון את הדברים בעצמו ו/או עם הנילון בטרם הגשת התלונה ובהתאמה, אי שלילת הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע גם מקום בו התלונה נמצאה מופרכת, ברובה או בחלקה, באשר הנחת העבודה היא כי "הרשות המוסמכת היא שתבדוק את נכונות התלונה" (ראה: ע"א (ירושלים) 11282/07, בן דב נ' מזר (2008)).

כאמור ב-ע"א 310/74, שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (אמנם באשר לפניית מעביד למשטרה אך הדברים יפים המה גם לענייננו):

"מה האמצעים הסבירים בהם חייב היה המערער לנקוט לפני פנייתו למשטרה? הרי אין להעלות על הדעת כי כל אימת ועולה חשד בלבו של פלוני, עליו לאמת את החשד תחילה עם החשוד עצמו. אין גם לדרוש כי יערוך חקירות פרטיות או כיוצא באלה פעולות, לפני פנייתו למשטרה. בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה. שונה היה המצב כמובן לו היה המערער מציג חשדותיו בפני אחר ולא בפני המשטרה ...., היינו דוקא העלאת החשדות, שלא בפני המשטרה, עלולה היתה להיראות כבלתי-סבירה בנסיבות כגון אלה".

(וראה גם: א. שנהר, בספרו, שם, בעמוד 269; ולעניין העדר אחידות באמצעים הסבירים הנדרשים בגדריה של כל הגנה והגנה ראה למשל: ע"א 5653/98, פלוס נ' חלוץ (2001), על האסמכתאות המצוינות בה).

בענייננו, הנתבע פנה לממונה הישיר של התובע בבקשת בדיקה ולא היתה עליו כל חובה לפנות לתובע תחילה או לקיים בדיקה עצמאית, שספק אם היתה אפשרית ומכל מקום, היתה עשויה, כשלעצמה, לחשפו לתביעת לשון הרע. כאמור, אין למצוא לחובת הנתבע את אי פנייתו גם למשטרה וללשכת עוה"ד משסבר כי הסוגיה מטופלת. אך גם אם תאמר כי אין לקבל את גרסת הנתבע, לראשונה בחקירתו הנגדית, כי היה בקשר ישיר וטלפוני עם רשם האגודות (ראה: שורות 3-11 עמוד 27 לפרוטוקול ושורות 7-8 עמוד 30 לפרוטוקול) - גרסה שלכאורה אינה מתיישבת עם טענותיו האחרות ולא עוררה אימון רב - הרי שאין בכך כדי לגרוע מהגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. מה עוד שלעיתים "דרך המלך" היא דווקא הפניה לממונה תחילה (והשווה האמור ב-רע"א 1808/03, אגשם נ' רשות הדואר (2003) המצוטט ע"י התובע ביחס לפנייה לממונה על הביטחון טרם פניה למשטרה; והשווה גם דברי כבוד הש. י. עמית ב- ע"א (חיפה) 728/08, ד"ר לם נ' עו"ד שגב (2009) באשר לאי הוספת פרסומים לגורמים שונים - ולעניין הכתבה אדר גם להלן).

כך גם עצם העובדה שבסופו של יום, ובמסגרת הסדר טיעון, התובע לא הורשע בהפרת האיסור על קבלת טובות הנאה (פרק 11 לכללי האתיקה של עובדי מדינה) - אך כן הורשע בהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה ובין היתר, בהפרת הוראות התקשי"ר שעניינן ניגוד עניינים והפרת כללי האתיקה של עובדי מדינה שעניינן ניגוד עניינים וטוהר מידות ואיסור ניצול מעמד לרעה - מעידה כי התלונה נבדקה בערוצים המתאימים חלף הסתפקות במכתב התלונה. מנגד, גם לאחר בחינת הדברים, התלונה לא נגנזה או נדחתה אלא הוגש כתב אישום כנגד התובע (וראה הודאת התובע כי ההליך היה תולדה של המכתב- בשורות 30-31 עמוד 11 לפרוטוקול; וסעיף 32 לתצהירו -ת/2). לשון אחר: היה בנסיבות האובייקטיביות כדי להניע את הנציבות לנקוט בהליכים משמעתיים כנגד התובע. בנסיבות אלא לא ניתן לאמר כי העלאת החשדות על-ידי הנתבע הייתה מופרכת לחלוטין וחסרת כל סבירות, גם אם בסופו של יום ובמסגרת עסקת טיעון, הנציבות בחרה שלא להעמידו לדין בגין עבירה של קבלת טובת הנאה (וראה גם: ע"א 788/79, ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2), 141). יש לזכור כי במסגרת עסקאות טיעון נשקלים שיקולים רבים נוספים (וראה למשל: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, נז(1) 577; וראה גם עדות התובע בשורות 21-26 עמוד 11 לפרוטוקול).

20.3 והשלישי, המחוקק בחר, בנסיבות מסוימות, להגן על הבעת דעת גם אם הדברים אינם מבוססים עובדתית, לרבות מכוח סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, שעניינו הבעת דעה "על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות הציבור או בקשר לעניין ציבורי..". והשווה האמור ב-ע"א 89/04, ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008):

"... לצורך הגנת "תום הלב" לענין אמירה פוגענית כנגד איש ציבור, ההגנה מתמקדת בהבעת דעה על איש הציבור, אשר הרובד העובדתי עליו נשענת דעה זו אינו בהכרח מטריאלי לדעה המושמעת. ההגנה ניתנת לדעה ולא לעובדה, אף כי לעיתים קרובות ישנו ערבוב בין עובדות לדעות המושמעות, כאשר אלה משמשות את אלה. השאלה מתי אמירה היא תיאור עובדתי ומתי היא הבעת דעה אינה פשוטה, והיא סוגיה עובדתית-משפטית מעורבת ומורכבת ...".

(ולעניין אבחנה בין עובדה לדעה ראה גם : ע"א 10281/03, קורן נ' ארגוב (2006); ע"א 334/89, מיכאלי נ' אלמוג , פ"ד מ"ו (5) 555).

אם כך עת המדובר בפרסום כלפי כולי עלמא, הדברים אמורים על משקל קל וחומר עת עסקינן במכתב תלונה המופנה לממונים הישירים בלבד. כאמור בספרו של א. שנהר (שם, בעמוד 265):

"... כאשר מדובר בהבעת דעה תישקל מידת הקשר ההגיוני בין הדעה שהובעה לבין הנתונים שעליהם היא מסתמכת, וכן ייבחנו השאלות, האם כל הפרטים הרלבנטיים נמסרו בפרסום והאם הדברים שנאמרו בו לא היו גורפים מדי. כאשר מדובר בפרסום הנעשה מתוך חובה או לשם הגנת עניינו של אדם אחר, תיבחן סבירות הפרסום, בין היתר, לאור השאלה, האם הופנה הפרסום רק לאנשים אשר תכלית ההגנה מחייבת את מסירת המידע להם". [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.].

20.4 לפיכך, עומדת לנתבע חזקת תום הלב מכוח סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע.

21. האם עלה בידי התובע להפריך חזקה זו?

סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקת פרסום שלא בתום לב מקום בו התובע הוכיח את אחת משלוש הנסיבות הקבועות בסעיפים 16(ב)(1) עד 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע, בבחינת "יכה יוסי את יוסי" (כלשון כבוד הש. מ. חשין ב-ע"א 5653/98, פלוס נ' חלוץ (2001); וראה גם: ע"א 184/89, טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ ).

ויאמר מיד - התובע כשל בכך.

22. ראש וראשון יש לבחון האם הנתבע לא האמין באמיתות הפרסום. השאלה האם המבחן הוא סובייקטיבי (אמונת הנתבע) או אובייקטיבי (אמונת האדם הסביר) הותרה ללא הכרעה (ראה למשל: ת.א. (מחוזי ירושלים) 2528/00, קרפין נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (2002), על האסמכתאות המצוינות בו). יחד עם זאת, כאמור בספרו של א. שנהר (שם, בעמוד 268):

"... גם אם המבחן הוא סובייקטיבי, הרי שעל אמונת המפרסם ניתן ללמוד מראיות נסיבתיות. כך, למשל, נפסק, כי אם המפרסם קיבל מידע שממנו ניתן היה להסיק שהעובדות שבפרסום הן עובדות אמת, או כאשר אין שמץ של ראיה לכך שהמפרסם לא האמין בעת הפרסום באמיתות דבריו לא יהנה התובע מהחזקה המבוססת על סעיף 16(ב)(1). מאידך גיסא, כאשר פרסום מסתמך על מסמכים ומתברר שהמפרסם ציטט מאותם מסמכים באופן סלקטיבי, ובחר להשמיט מהפרסום פרטים שהופיעו במסמכים ולא עלו בקנה אחד עם התיזה שלו, יהיה בכך כדי להעיד על חוסר תום לב.".

מן העובדות שהוכחו לפניי עולה תמונה של מחלוקת מרה בין חברי האגודה והקבוצות השונות בה משך שנים. עוד הוכח כי משך תקופה ארוכה סבר הנתבע כי החלטות התובע בכל הקשור לפעילותו ופעילות האגודה בראשותו פגומות; ובהתאמה, פנו הנתבע או מי מטעמו במהלך השנים לא אחת והלינו על התנהלות התובע ועל ההחלטות שהתקבלו על ידו אשר לתחושתם ושיטתם היתה כנגדם וביום 30/12/2008 אף בוצעה פנייה לנציבות בעניין דא. מהלך זה אמנם לא הוליד אישום משמעתי, אך בחודש 6/09, הפסיק התובע לפקח על פעילות האגודה. על עומק המחלוקת בין השניים ניתן היה ללמוד גם מאופן ניהול התיק.

רקע זה מעיד גם על משבר אמון ותומך במסקנה כי עת קיבל הנתבע מידע על פיו התובע החל בחודש 3/10 התמחות במשרד עוה"ד סיני, אשר בכל המועדים הרלבנטיים ייצג את קבוצת האופוזיציה באגודה - נתונים שאינם במחלוקת בשלב זה - הדברים נפלו על 'קרקע פוריה' והנתבע האמין באמיתות הפרסום, לרבות באמור בסעיף 11 למכתב.

ויודגש - בתי המשפט העניקו ראיה רחבה למעשים הנתפסים כטובת הנאה או שוחד לעובדי ציבור נוכח חשיבות פעולתו התקינה של המנהל הציבורי, הן לצורך שמירה על חיים חברתיים מסודרים וכן להגברת אמון הציבור בו. במסגרת זו נקבע, בין היתר, כי "אין נפקא מינה במתת זאת, אם מדובר בכסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת. כל טובת הנאה, אשר זוכה לה עובד הציבור עקב פעולתו וכו' תתפס למעשה בגדר הגדרת המתת."; כי "גם טובת ההנאה שערכה קטן אפשר גם אפשר שתחשב למתת, שפסול השוחד בה."; וכי "אין כלל צורך להצביע על מתת שניתנה לעובד הציבור במקרה פלוני של פעולה מסויימת דוקא" נוכח תופעת "שלח לחמך על פני המים" (ראה: ע"פ 355/88, לוי נ' מ"י, פ"ד מג(3) 221). בהינתן נתונים אלה, הרי שגם אם אקבל את גרסת התובע שהמדובר בהתמחות בשכר מינימום (כפי שאכן עולה מהמסמכים שלפני) וכי פנה לעוה"ד סיני רק בחודש 2/10, קרי: כ-8 חודשים לאחר שסיים תפקידו כמפקח על האגודה (עובדות שלא נטען, וממילא לא הוכח, כי היו ידועות לנתבע בעת משלוח המכתב) מה גם שהמשיך להיות עובד ברשם האגודות ואף שאף להתקדם במשרד זה (ראה למשל: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 22-25) - אין בכך כדי לפגום באמונת הנתבע בנטען במכתב. הדברים אמורים במיוחד על רקע המחלוקת הקשה בין השניים וטרוניות הנתבע כלפי התובע מהלך השנים. רקע זה מחזק את הסבירות שהנתבע האמין בנטען על ידו, מחד גיסא; ואת טענת התובע כי הנתבע פנה בתלונה גם מתוך כוונה לפגוע בו מאידך גיסא, אלא שמצינו כי אין בכך כדי לפגום ב"תום הלב" בהתאם למשמעות הנתונה למושג זה לצורך סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

מכאן, המבחן הסובייקטיבי מתקיים בעניין דא ועולה בקנה אחד עם נתונים וסימנים אובייקטיביים כפי שהיו בידי הנתבע בעת כתיבת המכתב. למצער, בנסיבות אלו אין די בראיות שלפני כדי לשלול את הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

23. האם הפרסום היה אמת?

לעניין זה יודגש כי בחינת הדברים מבוצעת על פי הידוע ביום כתיבת המכתב על ידי הנתבע (29/4/10) וזאת להבדיל מבחינה בדיעבד על פי הידוע כיום.

מעבר לכך, אין מחלוקת בשלב זה כי החשש לניגוד עניינים התגלה כנכון והתובע הודה בכך במסגרת עסקת טיעון והורשע על פי הודאתו (ראה: ת/3, ת/4, נ/10, נ/11, נ/12 והודאת התובע: שורה 31 עמוד 10 - שורה 8 עמוד 11 לפרוטוקול). מטעם זה, בשלב זה, כאמור, התובע אינו מלין על חלקים אלה במכתב אלה מיקד את טיעוניו בסעיף 11 למכתב, שעניינו טענה לקבלת טובת הנאה (וראה גם בסיכומיו: שורה 18 עמוד 34 לפרוטוקול).

שונה הדבר בכל הקשור לטענה בדבר קבלת טובת הנאה - לא הוכח כי הפרסום שעניינו קבלת התובע טובת הנאה אמת הוא ולא הוכח כי התובע קיבל טובת הנאה.

ראשית, התובע, כאמור, לא הואשם בעבירה זו (פרק 11 לכללי האתיקה של עובדי המדינה) ולא הורשע בה.

שנית, לשכת עוה"ד, אליה פנה התובע, לאחר משלוח המכתב לשם מתן חוות דעת, לא מצאה כל פסול בהמשך התמחותו אצל עוה"ד סיני ("אין מניעה מכל סוג שהוא שתתמחה תחת פיקוחו של עו"ד עידו סיני" - ראה: נספח ח' ל-ת/2; וכן סעיף 7.9 ל-ת/1).

חרף כל זאת, התובע מצא לנכון להפסיק את התמחותו אצל עוה"ד סיני כעבור זמן קצר (כ-3 חודשים; ראה גם: שורות 10-11 עמוד 9 לפרוטוקול; שורה 31 עמוד 10 - שורה עמוד לפרוטוקול).

יש לזכור כי מידת ההוכחה הנדרשת צריכה לעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה (ראה: 213/69, חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87; ע"א 89/04 , ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008); ע"א 10281/03, קורן נ' ארגוב (2006); ע"א 475/81, זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 ; ע"א (י-ם) 1003/96, בן חורין נ' לוי (1998)); ואין תמה כי הנתבע ייחס לתובע מעשה חמור של קבלת טובת הנאה, שהינו גם בעל נפקות פלילית-משמעתית (ולעניין זה ראה גם: בג"ץ 93/7074, מאיר סויסא נ' היועץ משפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 772).

לא הוכח לפני - בוודאי לא, בראיות כבדות משקל ו"איכותיות" כנדרש על מנת לעמוד במקרה דא בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות נוכח מהות האשמה אשר יוחסה לתובע וחומרתה - כי היה אמת באמור בסעיף 11 למכתב.

יחד עם זאת, אין די בכך כדי להפריך את חזקת תום הלב מאחר וזהו תנאי מצטבר לתנאי בדבר אמונה באמיתות הפרסום (סעיף 16(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע) שמצינו שלא נתקיים במקרה זה; כמו גם לתנאי בדבר נקיטה באמצעים סבירים (סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע).

כמפורט לעיל, הפרשנות שניתנה ל"אמצעים סבירים" בכל הקשור להגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מצומצמת היא ומלין לא נדרש לבחינה עצמאית בטרם פנייתו לממונה. לפיכך, גם תנאי דא לא מתקיים בענייננו וכפועל יוצא שתי החלופות הראשונות בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע אינן מתקיימות.

כך גם החלופה השלישית (סעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע) אינה מתקיימת במקרה דא באשר מצינו כי בכל הקשור להגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע כוונה לפגוע מצד המלין אינה שוללת את הגנת תום הלב. מכל מקום, בשים לב למכלול הנסיבות והקשרו של האמור בסעיף 11 למכתב - לא ניתן לאמר כי בנסיבות הפגיעה אינה מידתית (והשווה: ע"א 5653/98, פלוס נ' חלוץ (2001)).

24. לפיכך, התובע חדל מלהוכיח קיומן של אחת מהחזקות השוללות את הגנת תום הלב ועל כן, עומדת לנתבע הגנת תום הלב מכוח סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

משכך, דין התביעה להידחות.

25. יחד עם זאת, לא אסיים בטרם אתייחס לארבעה:

25.1 הגנת "אמת דברתי" -

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה מפני תביעה מקום בו יש אמיתות בפרסום ועניין ציבורי בביצועו. כאמור ב-ע"א 89/04 , ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008):

" ... אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית, הבוחנת את תוכן הפרסום מול המציאות העובדתית; קיומו של ענין ציבורי היא שאלה ערכית הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע ... שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות ...".

בכל הקשור לאמיתות הפרסום - כאמור, הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה, הרובץ לפתחו, בהיות טענה זו טענת הגנה (וראה: דנ"א 7325/95, ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1; ע"א 89/04, ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008)) ולא הוכיח כי התובע קיבל טובת הנאה כנטען בסעיף 11 למכתב. נהפוך הוא, על פי העובדות שלפניי אין בטענה זו של הנתבע כל אמת.

בכל הקשור לעניין ציבורי - מוכנה אני להניח כי יש עניין ציבורי בפרסום הדברים, בוודאי על דרך פנייה לממונה כפי שנעשה במקרה דא, והראיה הטובה ביותר היא התכלית הנעוצה בהגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, עליה הרחבנו לעיל. אלא מאי? המדובר ב"שתי חוליות שלובות בקשר בל יינתק" (ראה: ע"א 10281/03, קורן נ' ארגוב (2006) ובהעדר יסוד אחד לא תעמוד לנתבע הגנת "אמת דברתי". באשר "הביטוי השקרי אינו זוכה, כשלעצמו, להגנת "אמת הפרסום" גם אם יש בו עניין ציבורי" (ראה: ע"א 89/04, ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008); והשווה: ע"א 7380/06, חטר-ישי נ' גילת (2011)).

לא בכדי, בסיכומיו, הנתבע אמנם חזר על טענתו להגנת "אמת דברתי", תוך התייחסות נרחבת לכתב האישום והודאה, אך בחר, כטענת התובע, שלא להתייחס כלל לסעיף 11 למכתב, המהווה, בשלב זה את מוקד גדר המחלוקת בין הצדדים. משכך, יש לראות את הנתבע גם כמי שזנח טענה זו בכל הקשור לסעיף 11 למכתב (ולעניין זניחת טענות בסיכומים ראה למשל: ע"א 401/66, מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673; ע"א 244/87, קוש נ' כהן, פ"ד מג(1) 15; ע"א 447/92, רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מט(2) 102; ע"א 8168/03, ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ (2009); ת.א. (מרכז) 13427-02-10, אוטוליין בע"מ נ' יוניברסל מוטורס ישראל בע"מ (2012)).

מכל מקום, מצינו לעיל כי התובע לא הואשם בקבלת טובת הנאה ולא הורשע בכך ואין לפני כל ראיה כי אכן נטל טובת הנאה, ובהתאמה לא תעמוד לו הגנת "אמת דברתי".

25.2 הכתבה -

התובע בחר מלכתחילה שלא לתבוע את אמצעי התקשורת (העיתון המקומי), אלא אך את הנתבע וזו זכותו. אלא מאי? התובע כשל מלהוכיח כי הנתבע הוא "האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו", קרי: התובע חדל מלהוכיח כי המכתב הועבר לעיתון המקומי על ידי הנתבע ולא על ידי אחר.

לא בכדי בחר התובע שלא לחזור על טענתו זו בסיכומים והאזכור היחיד לכתבה הוא בניסיון לתמוך בטענה, שמצינו שלא הוכחה על ידו, כי המכתב לא הועבר רק לממונים הישירים (ראה: שורה 7 עמוד 29 לפרוטוקול). ויובהר - שומה היה על התובע להוכיח כי המכתב הועבר על ידי הנתבע לעיתון המקומי חלף ניסיון לתמוך טענתו לאי תחולת הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע בטענה (שנסתרה כאמור לעיל) כי המכתב לא הופנה רק לממונה.

זאת ועוד. התובע הסתפק בטענה כי המכתב פורסם בעיתון המקומי (ראה: סעיף 17 לתצהירו - ת/2), אך נמנע מלטעון בתצהירו כי הנתבע הוא ששלח את המכתב לעיתון המקומי.

מנגד, הנתבע הכחיש כל קשר לפרסום בעיתון המקומי (ראה: סעיף 87 לתצהירו- נ/3) ואף לא נחקר על כך.

ודוק: לעניין דא, אין די בכך שהכתבה אשר פורסמה למעלה מחודש מאוחר יותר (ביום 4/6/10), מצטטת את האמור במכתב. מה גם שהכתבה כללה גם תגובות של כל הגורמים המעורבים בפרשה, לרבות התובע. הדברים אמורים במיוחד נוכח טענת התובע כי החל מיום 15/3/10 (עוד קודם משלוח המכתב ביום 29/4/10) התנהל נגדו במשרד "מחול שדים" ואנשים רבים, גם מאגודות אחרות, פעלו כנגדו (ראה: שורות 22-27 עמוד 19 לפרוטוקול):

"ת. כל מה שקורה במשרד הרשם מ-15/3/10 היה במסגרת מחול שדים של רדיפה. במסגרת רדיפה זו הוזמנו מכתבים על ידי הנתבע, על ידי אנשים מאגודות אחרות וכדי לתת תשובות וכל זה כדי לפגוע בי כעורך דין במשרד שלא אתמודד מולו (מר זרח) על תפקיד עוזר הרשם (להחליף את מר רונן שיצא לפנסיה) וכעורך דין היה לי יתרון עליו. כל המכתבים היו מוזמנים על ידי אנשים ממשרד הרשם כפי שמסר לנתבע ולבא כוחו את חקירת אגודת יד משה בירושלים." [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.].

מטעם זה, בסיכומיו לא שב התובע על הטענה במתכונתה זו וטוב שכך ויש לראותו כמי שזנח טענה זו. מכל מקום, הטענה לא הוכחה ודינה להידחות.

כפועל יוצא, אין בכך גם כדי לפגוע בהגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע העומדת לנתבע כמפורט לעיל.

25.3 בכתב התביעה הוסיף התובע וטען כי גם האמור ביתר חלקי המכתב (סעיפים 1,2,3,4,9) רווי בטענות עובדתיות לא נכונות, אך, כאמור, טענות אלה נזנחו על ידו בסיכומים. למעלה מהדרוש אוסיף אך זאת:

ראשית, העובדות שהוכחו לפני הן כמפורט לעיל וככל שיש במכתב טענה הסותרת עובדות אלה, הרי שאין היא אמת.

שנית, גם בחינה פרטנית של סעיפים אלה לא תוביל לתוצאה שונה.

- כך למשל בסעיף 1 למכתב "ממועד הבחירות ועד לפני חודשים מספר, פעל מר בן זיקרי בכל דרך אפשרית על מנת להביא להדחתו מהתפקיד". לטענת התובע, הדברים אינם נכונים באשר לא היה לו כל אינטרס בדבר לזהות האגודה והעומד בראשה.

הוכח לפניי, כאמור, כי במהלך השנים, היו מחלוקות בין השניים. נוכח תפקידו של התובע כמפקח אך טבעי כי בכל עת שתתקבל החלטה מסוימת ימצא עצמו צד אחד פגוע. אין בידי ואין בכוונתי להיכנס ולבחון האם מרבית ההחלטות שנתנו במהלך השנים, אכן היו לטובת הצד השני ו/או האם לקו בחוסר סבירות. די בכך שזו היתה סברתו של הנתבע לאורך השנים ובהתאמה, פעל האחרון, הלין וערער על החלטות התובע. מכל מקום, המדובר במכתב תלונה לממונה על מנת שיבחן את הדברים. חזקה כי הממונה יודע היטב את ההתנהלות מהלך השנים והאם הדברים הם כטענת המלין אם לאו.

- כך גם סעיף 3 למכתב "החלטותיו של בן זיקרי לקו בחוסר ענייניות בולט לעין. הוא לא הסתיר את רצונו להדיח את ההנהלה הנבחרת ועשה זאת בכל דרך אפשרית, לרבות הגשת תלונת סרק למשטרת ישראל".

בכל הקשור לרישא - אין לי אלא לחזור על האמור לעיל.

בכל הקשור לסיפא - אכן הוכח כי התובע שלח מכתב למשטרת ישראל בעקבות פניית חבר אגודה (ראה: נ/2).

- סעיף 4 למכתב - "בסופו של יום אף שלא הועמד לדין משמעתי הוחלט כי ימונה מפקח חדש לאגודה ...". לא הוכח כי התובע הוחלף עקב הפנייה לנציבות המדינה, אשר נדחתה. מעבר לכך, ממכתבו של עוזר רשם האגודות מיום 20/8/09 (ראה: נספח ד' ל-ת/2) עולה כי התובע הוא שביקש להפסיק לכהן כמפקח של האגודה עקב לימודיו. יחד עם זאת, מצינו כי גם אם המכתב מציג דעה כעובדה ואף אם העובדה מסתברת כלא נכונה, בנסיבות שהוכחו לפני, לא יהא בכך כדי לפגוע בהגנת סעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע.

- כך גם בסעיף 9 למכתב - "מר בן זיקרי עד לפני חודשים מספר שימש כמפקח שלה והיה מעורב עד צוואר בכל ענייניה ובקידום לקוחותיו של עו"ד סיני".

באשר לסיפא - זו בדיוק סברת הנתבע, כפי שבאה לידי ביטוי במכתב ובעדויות לפני ומצינו כי גם אם המדובר בסברה או חשד המקנן בליבו של הנתבע והמונח לפתחו של הממונה על מנת שיבדוק הדברים לאשורם - בנסיבות מקרה דא תחול עליו הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, בשים לב לאינטרס הציבורי החיוני שבבסיסה, לאפשר לכל אדם (גם מקום בו מטרתו אינה נעלה אלא מונעת מטעמים אישיים) להגיש תלונה לבחינת הרשות המוסמכת, ללא חשש שמא יחשוף עצמו לתביעה.

25.4 בכתב ההגנה טען הנתבע גם להגנת סעיפים 15 (2), 15(3) ו-15(4) לחוק איסור לשון הרע, אך זנחן בסיכומיו וטוב שכך. מכל מקום, לאור התוצאה אליה הגעתי אין טעם לבחינת הגנות אלה.

26. סוף דבר

26.1 דין התביעה להידחות.

26.2 בנסיבות, ולאור אופן ההתנהלות במהלך התביעה, כפי שעמדתי על כך לא אחת במהלך ההתדיינות, לרבות בישיבות - לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות.

לצדדים נתונה זכות ערעור.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ב סיוון תשע"ד, 10 יוני 2014, בהעדר הצדדים.