בפנינו תביעה לתשלום זכויות בגין עבודת התובע וסיומה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת 1 היא חברה פרטית המפיצה ומשווקת מוצרי מזון. הנתבעת 2 היא חברה פרטית המפעילה פיצוציה בעיר אילת.

2. הנתבעים 3-4 הם מנהלי הנתבעות 1 ו-2 ובעלי מניות בהם.

3. התובע עבד כמוכר בפיצוציה החל מיום 14.10.07 למשך כ-5 חודשים וזאת על בסיס שכר של 21 ₪ לשעה.

4. ביום 23.3.08 עבר התובע לעבוד אצל הנתבעת 1 כנהג משאית חלוקה שם עבד כ-20 חודשים וזאת עד ליום 29.10.09 על בסיס שכר יומי בשיעור של 220 ₪ ליום.

5. הצדדים חלקו בנוגע לנסיבות שסבבו את סיום עבודתו של התובע וכן בשאלת היקף עבודתו וזכאותו לתשלום הפרשי שכר וגמול שעות נוספות.

6. מטעם התובע העיד הוא עצמו ואילו מטעם הנתבעים העידו בעל מניות בנתבעת 1, מר מאיר שלו (להלן - "מר שלו"), מנהל המחסן בנתבעת 1, מר מוריס ועקנין (להלן - "מר ועקנין") ובעל מניות בנתבעת 2, מר מוריס אסולין (להלן - "מר אסולין").

זהות המעביד

7. התובע טען, כי יש לראות את עבודתו בנתבעות 1 ו-2 כעבודה רציפה שכן הנתבעים 3-5 הם בעלי המניות הן של הנתבעת 1 והן של הנתבעת 2. לדבריו, בחודש מרץ 2008 עבר לעבוד בנתבעת 1 וזאת לבקשת מר אסולין אשר משמש בעל מניות בשתי החברות. לטענת התובע, במהלך חודש מרץ 2008 עבד הן בנתבעת 1 והן בנתבעת 2 במקביל עד שהוחלט על ידי מר אסולין להעבירו לנתבעת 1 בהיקף עבודה מלא. לעמדת התובע, בעת שעבר לעבוד בנתבעת 1 היה ברור לכל כי נשמר לו הוותק שצבר בעבודתו אצל הנתבעת 2 וכי כל זכויותיו תשמרנה.

8. הנתבעים טענו בעניין זה, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח קשר בין הנתבעת 1 לנתבעת 2. מדובר בשתי חברות המפעילות עסקים שונים השוכנות במקומות שונים בעיר אילת ואין ביניהן כל קשר אף אם בעלי המניות זהים.

9. בעדותו ציין התובע כי הנתבעות 1 ו-2 עוסקות שתיהן בענף המזון וטען כי קיים קשר כלכלי בין שתי החברות, בזהותם של בעלי המניות של שתי החברות ובעובדה שהנתבעת 1 מספקת מצרכים לנתבעת 2. התובע אישר כי החברות ממוקמות במקומות שונים בעיר אילת; וכי לכל חברה משרדים שונים ונפרדים; מכל חברה קיבל תלושי שכר נפרדים וכי מעולם לא נאמר לו כי מדובר במקום עבודה אחד.

10. הוראות סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים מורות בזו הלשון -

"(א) מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים." (הדגשה שלי – י.א.ש.).

11. עיננו הרואות כי על מנת שעבודה תחשב כעבודה רציפה, על העובד להוכיח כי עבד במקום עבודה אחד או אצל מעסיק אחד ברציפות. לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכיח שמדובר ב"מקום עבודה אחד" היות ואין חולק כי מדובר בעסקים שונים המתנהלים ממשרדים שונים, תחום עיסוקן שונה ולא הוכח כל קשר פיננסי או עסקי בין שתי החברות. טענת התובע, כי הנתבעת 1 סיפקה מוצרים לנתבעת 2, אינה יכולה להקים בסיס לטענה לקיומו של מקום עבודה אחד מבלי שהתובע יוכל להצביע על כך שהמוצרים סופקו ללא תמורה כלשהי. התובע גם לא הרים את הנטל להוכיח, כי מדובר במעסיק אחד. לעניין זה די בטענת מר אסולין שלפיה אומנם הוא ומר סבג משמשים כבעלי מניות בשתי החברות אלא שקיים בעל מניות נוסף לנתבעת 1 ועל כן לא ניתן להתייחס לנתבעות כמעסיק אחד.

12. התובע טען, כי החל לעבוד בנתבעת 2 ועבר לעבוד בנתבעת 1 לבקשת מר אסולין ובשל היכרותו עם הנתבעת 1 ועם מר אסולין הסכים לעבוד גם בנתבעת 1, אף שמעולם לא שאל אם מדובר באותו מקום עבודה. לא מצאנו כי יש בעניין זה כדי לסייע בידי התובע. כאמור, אין די בעובדה כי מדובר באותם בעלי מניות כדי לקבוע שמדובר בעסק אחד. התובע היה מודע לכך שמדובר בעסקים שונים העוסקים בתחומי עבודה שונים, כך גם לא נסתרה גרסת הנתבעים שלפיה קיבל התובע תלושי שכר נפרדים משתי החברות ולראיה בחודש מרץ 2008, הוא החודש שבו עבר התובע לעבוד בנתבעת 1 קיבל התובע תלוש שכר מכל אחת מהחברות בנפרד.

13. אשר על כן, דין טענת התובע כי יש לראות את עבודתו בשתי המקומות כעבודה רציפה - להידחות.

סיום העבודה

14. התובע עתר לקבלת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. הצדדים חלקו לעניין נסיבות סיום העבודה, אך משניתן מכתב פיטורים שהועבר לידי התובע ביום 10.11.09 לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. עם הגשת כתב ההגנה, קיבל התובע פיצויי פיטורים בסך של 8,977 ₪.

15. לטענת התובע, ביום 19.10.09 ביקש לצאת לחופשת סוף שבוע, בקשתו אושרה על ידי מר אסולין והדבר צוין על גבי סידור העבודה כמקובל. עוד טען התובע, כי מר אסולין שכר בעבורו רכב שמימונו נוכה משכרו לחודש 10/09. אלא שלדבריו, ביום 29.10.09 סירב מר אסולין לשחררו תוך שהוא מאיים עליו "אם אתה נוסע עכשיו ולא חוזר לעבודה אין לך מה לחזור ביום ראשון". לגרסת התובע, שאל את מר אסולין האם הוא מפטר ומר אסולין השיב בחיוב. התובע טוען, כי עוד באותו היום, הוצאה הודעת פיטורים בכתב ללא כל הודעה מוקדמת וזו הגיעה לידיו רק ביום 10.11.09 כאשר בא ליטול את שכרו במשרדי הנתבעת 1.

16. לטענת מר אסולין, אכן אושרה בקשת התובע לימי החופשה וזאת בתום יום העבודה ביום רביעי בשבוע אלא שכבר בבוקר יום העבודה עזב התובע את המשאית במקום העסק כשהיא עמוסת סחורה ועזב את המקום ללא אישור. לגרסתו, התקשר לתובע והתחנן בפניו שיסיים את יום העבודה, אך הוא מצידו "שם פס" ולא שב לסיים את יום העבודה. מר אסולין מאשר כי אכן שכר עבור התובע רכב על מנת שיוכל לבקר את ילדיו במרכז הארץ והתובע אכן נסע ברכב זה לחופשתו.

בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי הגיע למחסן החלוקה קרוב לשעות הצהריים לאחר שעבד חצי יום כפי שסוכם מראש ולאחר שיצא מהמחסן התקשר אליו מר אסולין והורה לו לשוב לעבודה ולא לנסוע עד שהוא מסיים את העבודה. לדבריו, יום העבודה יכול היה להמשיך עד 18:00 ועל כן בחר לפעול על פי הסיכום מראש ולנסוע למרכז. משנשאל התובע מדוע לא חזר ביום ראשון, השיב כי התקשר טלפונית ונאמר לו לא לחזור כי הוא מפוטר. משעומת התובע עם העובדה כי בהודעת הפיטורים נרשם כי פיטוריו יכנסו לתוקף רק ביום 29.11.09 וכי אין הדבר עולה בקנה אחד עם טענתו שלפיה הוא לא הגיע לעבוד משום שלא רצו שהוא יחזור לעבודה, השיב, כי לא ראה את המכתב ביום 10.11.09 (עמ' 12 שורה 6 לפרוטוקול). אולם בהמשך עדותו ציין כי עיין במכתב והיה מודע לכתוב בו, אך זה לא נמסר לידיו היות וסירב לחתום כי קיבלו (שורות 10-11 לפרוטוקול).

מעדותו של מר אסולין עולה כי לאחר שהתובע נסע לחופשת סוף השבוע, אמר לתובע "אצלי אין לו מה לחפש גם לא בתור חבר". לדבריו, התובע שאל אותו "אה אתה מפטר אותי?." והוא השיב: "אני לא יודע". מר אסולין המשיך וציין כי לא ביטל את השכרת הרכב בעבור התובע, אך סיפר את השתלשלות העניינים למר שלו מנהל הנתבעת 1 והמשך השתלשלות הדברים התנהלה מולו. עוד הוסיף מר אסולין כי ביום ראשון התייצב התובע בשעה 10:00 והודיע כי הוא מוותר על תקופת ההודעה המוקדמת (עמ' 26 שורות 12-14 לפרוטוקול).

מר שלו העיד, כי הודעת הפיטורים נערכה לאחר שהתובע חזר מהחופשה והתברר במעמד השיחה כי לא התייצב על מנת לעבוד.

17. הצדדים חלקו אומנם על הנסיבות שסבבו את סיום עבודתו של התובע. הנתבעים הודו כי בהמשך לעימות בין הצדדים הוצאה הודעת פיטורים ובגין הודעה זו שילמו לתובע את פיצויי הפיטורים אלא שלעמדתם לא פוטר התובע לאלתר, נדרש לעבוד חודש נוסף אלא שבחר לוותר על העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת.

התובע מנגד טוען, כי לא הייתה דרישה ממשית מהתובע לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת.

18. אין לקבל את טענת התובע. בהודעת הפיטורים צוין במפורש כי עבודתו מסתיימת חודש לאחר מועד ההודעה. התובע הודה כי מיום 10.11.09 היה מודע למכתב הפיטורים (עמ' 12 שורות 9-10 לפרוטוקול). אף על פי כן, לגרסת התובע עצמו, לא אמר דבר לעניין ימי העבודה שנותרו ממועד זה ועד ליום 29.11.09 אלא עמד על טענתו כי לא נדרש לעבוד.

לאחר ששמענו את עדויות הצדדים, לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת ויתרה על עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת. בנסיבות אלה, משאין מחלוקת כי התובע לא עבד בחודש ההודעה המוקדמת, אין הוא זכאי לתשלום תמורתו ודין תביעתו ברכיב זה - להידחות.

הפרשי שכר

19. התובע תבע הפרשי שכר עבודה בטענה, כי מעת לעת החסירו ממנו הנתבעים תשלום בגין יום עבודה ונותרו חייבים בגין 4 ימי עבודה (בחודשים 7/08, 12/08, 3/09 ו-8/09).

הנתבעים טענו בעניין זה, כי התובע קיבל שכרו בגין כל יום שבו הוא עבד, לא פנה בזמן אמת וכי אין כל בסיס לנטען על ידו.

20. עיון בתלושי השכר והשוואתם לדוחות הנוכחות מעלה כי לתובע שולמו כל הימים שבהם עבד והחתים כרטיס נוכחות בכניסתו וביציאתו. המחלוקת ככל הנראה נסובה סביב ימים שבהם יש חתימה בכניסת התובע לעבודה ואין חתימה ביציאתו. התובע העיד כי היו מקרים שבהם החתים כרטיס כניסה, יצא לחלוקה וסיים בביתו. עיון בתלושי השכר מעלה, כי בחודשים אלה שולם לתובע בגין ימי מחלה אף שלא הוצג כל רישום בנוגע לימי מחלה במועדים אלה.

לאור האמור, מששולמו לתובע בגין ימי מחלה מחד ומשלא הוצגה בפנינו כל ראיה התומכת בגרסת התובע, כי עבד בימים להם הוא טוען כי החתים את הכרטיס ולא שב בסוף יום העבודה למשרדי הנתבעת 1 ומשאין חולק כי שכרו של התובע שולם על בסיס יומי, אך התובע לא הלין בזמן אמת על חוסרים בתשלום, לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי עבד 4 ימים שבגינם לא קיבל תמורה.

גמול שעות נוספות

21. התובע טען, כי במשך כל תקופת עבודתו עבד שעות נוספות רבות בגינן לא קיבל תשלום על פי דין.

בתביעתו טען התובע, כי עבד בכל חודש עבודה כשלוש שעות נוספות ליום, 22 ימי עבודה, היינו סך הכל 66 שעות נוספות חודשיות שבגינן הוא זכאי לתשלום שכר וגמול שעות נוספות.

בתצהיר עדותו הראשית פיצל התובע את תביעותיו לתשלום גמול שעות נוספות מכל אחת מהנתבעות 1 ו-2. באשר לנתבעת 2, טען כי זו החסירה ממנו 402.24 שעות נוספות שבגינן הוא זכאי לתשלום בסך של 13,827 ₪. לגבי הנתבעת 1, טען התובע כי זכאותו עומדת על שיעור של 66 שעות נוספות בחודש ולתשלום כולל בסך של 9,240 ₪.

בסיכומיו טען התובע, כי משלא המציאה הנתבעת 2 לידיו עותק מדוחות הנוכחות גרמה לו נזק ראיתי וממילא לא הזימה את טענותיו כפי שאף העיד בפני בית הדין שלפיהן שעות העבודה היו משתנות ולעיתים נדרש לעבוד אף משמרות כפולות. באשר לעבודתו בשירות הנתבעת 1, טען התובע כי אין התאמה בין דוח הנוכחות לבין שעות העבודה שנרשמו בתלושי שכרו וכי יום עבודה ממוצע היה מתחיל בשעה 06:00-06:30 ומסתיימים בסביבות השעה 16:00-17:00.

22. לטענת הנתבעים, לא הוכיח התובע מתכונת עבודה בנתבעת 2 ועל התובע להוכיח שעות נוספות שלא על דרך האומדנה. יתר על כן, הנתבעת 2 שילמה שעות נוספות כפי שעולה מתלושי השכר. באשר לתקופת העבודה בשירות הנתבעת 1, משעולה כי בשעות העבודה בחר התובע גם לנהל עסק עצמאי לממכר משטחים, הרי שלא ניתן לומר כי ניתן לראות את כל שעות העבודה כשעות שבהם עמד התובע לרשות העבודה כמו גם ביצע עבודתו הנוספת והעצמאית על חשבון הוצאות הרכב והדלק של הנתבעת 1 ומשכך לא ניתן להיעתר לבקשתו לפסיקת שעות נוספות. הנתבעים הוסיפו וטענו כי יש לנכות משעות עבודתו של התובע גם את שעות ההפסקה היומית.

23. באשר לנתבעת 2 - התובע העיד כי משמרת רגילה הייתה בת 9 שעות וכי כל יום עבודה היה בהיקף אחר. בתצהירו טוען התובע למתכונת העסקה של 11 שעות ביום. עיון בתלושי השכר מעלה, כי הנתבעת 2 שילמה מידי חודש תשלום בגין שעות עבודה נוספות ושעות שבת.

משנשאל התובע באשר לסתירה בין תצהירו לעדותו לעניין היקף שעות העבודה, לא יכול היה ליתן הסבר מתקבל על הדעת. יתר על כן, התובע לא נתן כל הסבר מדוע לא הפחית מתביעתו את השעות הנוספות ששולמו לו מידי חודש בחודשו על ידי הנתבעת 2 (עמ' 6 לפרוטוקול).

מכאן, כי לא מצאנו שניתן ללמוד על מתכונת עבודה קבועה של התובע בנתבעת 2 וכן לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי לא שולמו לו כל שעות העבודה שבהם עבד.

24. באשר לנתבעת 1 - בחקירתו הנגדית לא ידע התובע להסביר מדוע טען בתצהיר עדותו הראשית כי הוא זכאי לתשלום בגין 402 שעות נוספות כאשר לטענת הנתבעת בטבלת הסיכום שצרף לתביעתו פורטו 231 שעות בלבד. התובע גם לא ידע להסביר את אופן החישוב.

מנגד, הנתבעת 1 צרפה לתצהיריה את דוחות הנוכחות ומהם עולה בבירור כי התובע עבד שעות נוספות בעוד שעיון בתלושי השכר מעלה, כי לא שילמה לו בגין עבודתו בשעות אלו. עוד מתלושי השכר כי שכרו היומי של התובע עמד על הסך של 220.62 ₪ וכי על בסיס זה יש לחשב את השכר לשעת עבודה על הסך של 27.57 ₪.

25. בנסיבות אלה, משלא נסתרו חישובי התובע שנערכו על יסוד דוחות הנוכחות ומשחישובים שנערכו על ידי המותב אף עולים על חישובי התובע, מצאנו כי התובע זכאי להפרשי גמול שעות נוספות כנתבע על ידו בסך של 13,854 ₪ (402 שעות נוספות * 125% * 27.57 ₪ לשעה).

26. יצוין כי טענות הנתבעת, כי התובע לא עמד לרשותה בכל שעות העבודה, לא הוכחו דיין באופן שבו ניתן לקבוע כי התובע לא עבד את השעות המפורטות בדוח הנוכחות. על כן לא מצאנו מקום לקבוע שהתובע אינו זכאי לתשלום בגין שעות העבודה הנוספות כנטען על ידי הנתבעים.

הפרשות לפנסיה

27. התובע טען, כי חלות לגביו הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה ומשכך הייתה חייבת הנתבעת 1 להפריש בעבורו לקרן פנסיה בשיעור 6% משכרו.

הנתבעים טענו מנגד, כי הנתבעת 1 אינה מהווה מפעל הובלה ואין ההסכם קיבוצי הכללי או צו ההרחבה בענף ההובלה חלים לגביו.

28. אכן, לא הייתה מחלוקת כי התובע עבד כנהג מפיץ את מוצרי הנתבעת 1 אלא שהתובע הודה כי הנתבעת 1 עוסקת בממכר תבלינים (עמ' 4 שורות 16-17 לפרוטוקול). בתצהיר עדותו הראשית לא הצביע התובע על כל עובדה המשמשת בסיס להחלת צו ההרחבה בענף ההובלה על הנתבעת 1 ואף שנשאל במפורש האם ניתן להגדיר את הנתבעת 1 כמפעל הובלה, השיב כי אינו יכול לעשות זאת (עמ' 17 שורות 24-25 לפרוטוקול).

לא מצאנו, כי התובע הרים את הנטל להוכיח שחלות עליו הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה ודין תביעתו לפיצויי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה המבוססות על תחולת צו ההרחבה - להידחות.

פיצויי הלנת פיצויי פיטורים

29. בתביעתו טען התובע, כי הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 15,125 ₪ בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כחוק. בתצהיר עדותו הראשית, טען כי ביום 9.12.09, עובר להגשת התביעה פנה בא כוחו לנתבעים 1-3 לשלם לו את זכויותיו על פי דין ואולם בקשתו נדחתה בתשובת הנתבעות מיום 3.1.10. התובע הוסיף כי לאחר הגשת התביעה שילמה לידיו הנתבעת 2 תשלום חלקי בגין הפיצויים וזאת בסך של 8,977 ₪ בלבד. התובע עתר לתשלום ההפרש בסך של 6,148 ₪ בצירוף פיצויי הלנה כחוק. בסיכומיו זנח התובע את תביעתו לתשלום פיצויי הלנה.

30. הנתבעים מנגד, טענו כי עם קבלת כתב התביעה נתבקש התובע לחתום על טופס מתאים לשחרור כספי פיצויים ומשחתם על הטופס שולם לידיו סך של 8,977 ₪ המשקפים את פיצויי הפיטורים בגין חודשים מרץ 2008 ועד אוקטובר 2009, 19 חודשי העסקה.

31. התובע פירט בתצהירו את הדרך שבה חישב את פיצויי הפיטורים ולפיה שכרו החודשי בתוספת תשלום השעות הנוספות עומד על הסך של 7,260 ₪. בחקירתו הנגדית ציין התובע כי שכרו החודשי עמד על סך של 6,000 ₪ (עמ' 17 שורות 7-8 לפרוטוקול).

32. אומנם הנתבעים לא פרטו את הדרך שבה בוצע תחשיב פיצויי הפיטורים ששולמו על ידם. ואולם עיון בתלושי השכר מעלה, כי שכרו היומי של התובע עמד על סך של 220.62 ₪. משעבד התובע 6 ימים בשבוע, הרי שיש לחשב את השכר על בסיס 8 שעות עבודה ליום. מכאן, כי שכרו השעתי עמד על סך של 27.57 ₪ ושכרו החודשי בגין 186 שעות על סך של 5,128 ₪.

על בסיס האמור בתלושי השכר, זכאי היה התובע לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת 1 (20 חודשים) לסך של 8,546.66 ₪. מששילמה הנתבעת 1 סך של 8,977 ₪, היינו, סכום העולה על הסכום שבו חויבה, אין התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים וממילא אין הוא זכאי לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

הרמת מסך כלפי הנתבעים 3-5

33. התובע טען כי יש להרים את מסך ההתאגדות שבין הנתבעים 3-5 לבין הנתבעות 1-2.

בכתב התביעה טען התובע כי יש לראות את העבודה אצל הנתבעות 1-2 כרציפה לאור זהות בעלי המניות ומנהליה. בתצהירו לא טען התובע דבר לעניין זה ורק בסיכומיו טען כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים 3-5 בשל חשש המקנן אצלו לחדלות פרעון של הנתבעות. בסיכומיו הוסיף התובע וטען לקיומם של יחסים מיוחדים בין עובד לבין מעביד היוצרים חובת אמון ואחריות מוגברת של החברה ובעלי השליטה שבה ולאחריות אישית של בעלי שליטה מכח חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951, המצדיקה חיובם באופן אישי.

התובע מוסיף וטוען כי הנתבע 5 כלל לא טרח להגיש תצהיר עדות ראשית או להתייצב לדיון ההוכחות ויש לראותו כמי שזנח את הגנתו ולחייבו באופן אישי.

34. הנתבעים טענו בעניין זה כי תביעת התובע להרמת המסך הוגשה ללא כל עילה מוצדקת וכי לא נטען ולא הוכח כל ניצול לרעה על ידי הנתבעים 3-5 המצדיקה את הרמת המסך.

35. הצדק עם הנתבעים. בכתב תביעתו לא טען התובע דבר המצדיק קיומה של הרמת מסך ההתאגדות. הלכה פסוקה היא כי לתאגיד אישיות משפטית נפרדת וכי הרמת המסך תעשה מקום שבו נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת כדי לממש מטרה בלתי ראויה הרצויה לבעל המניות או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר (ראו ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' סולדר חברה לבניה בע"מ ואח', ניתן ביום 5.2.04).

בעניין מוברמן נקבע כי -

"חרף זאת התברר עם השנים, כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מדי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך, כמובן, אין לנהוג בדרך זו על דרך השיגרה, שהרי אם כך נעשה, יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה" (ראה: ע"א 4606/90 - תל מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח' . פ"ד מו(5), 353 ,עמ' 361-362.) (הדגשה שלי י.א.ש.).

תיקון מס' 3 (תשס"ה) לחוק החברות התשנ"ט - 1999, קבע בסעיף 6(א)(1) כי הרמת המסך תעשה רק במקרים חריגים מקום שבית המשפט מצא כי צודק ונכון לעשות כן. עוד קבע החוק את המסגרת שבה יורם המסך ולפיה, הדבר יעשה מקום שבו מצא בית הדין כי השימוש בחברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה או כאשר נעשה שימוש בחברה באופן הפוגע בתכלית החברה (לדוגמה, עירוב נכסים בין החברה לבין חברה אחרת) תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שהפעולות הללו מבוצעות במודע ולא מתוך רשלנות בלבד, ורק לגבי בעלי מניות עיקריים או בעלי שליטה ולא לגבי בעלי מניות פאסיביים, והכל בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה, כאשר הרמת המסך תיעשה רק במקרים חריגים.

אכן, קיימת חובת אמון מוגברת בין מעביד לבין עובדיו, ואולם במקרה דנן, התובע לא טען כל טענה עובדתית שיש בה כדי להצביע כי הנתבעים או מי מהם פעלו תוך הפרת חובת אמון זו באופן שנועד להונות או לקפח את התובע. משכך, דין טענת התובע בעניין זה - להדחות.

אחרית דבר

36. לאור כל האמור, זכאי התובע לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 13,854 ₪ ₪. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.10.09 ועד התשלום המלא בפועל.

תביעות התובע לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הפרשות לקרן הפנסיה והפרשי שכר – נידחות, כמו גם טענת התובע להרמת מסך ההתאגדות.

לאור התוצאה שאליה הגענו משנתקבלה התביעה בחלקה ונדחתה בחלקה, יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ד, (27 ספטמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.