תביעה לביטול פסק דין שניתן ביום 31.8.04 בע"א 1950/01 לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 [נוסח משולב], בטענה לפיה פסק הדין ניתן על בסיס "עובדות שגויות, שקריות ומוטעות".

1. המדובר למעשה בשתי תביעות זהות: האחת – שהוגשה ע"י התובע ביום 14.12.09 בת.א. 16418-12-09, והשנייה – שהוגשה ע"י גרושתו-התובעת ביום 15.6.10 בת.א. 28052-06-10, שהדיון בהן אוחד להליך אחד. הליך זה הינו החוליה האחרונה, נכון לעת הזו, בשרשרת ההליכים המשפטיים המתנהלת בין הצדדים מאז שנות השמונים של המאה הקודמת ועד היום. ראשיתו של דבר בעסקת קומבינציה שנערכה בשנת 1978 בין בעלה המנוח של הנתבעת (להלן – המנוח), אחותו ומוכרים נוספים, לבין חברה קבלנית (אמת בונים הנדסה לבנין בע"מ, להלן – הקבלן). בעסקה זו התחייב הקבלן לבנות על מגרש המוכרים שני בניינים ולהעביר ע"ש המוכרים את זכויות החכירה ב-6 מהדירות שייבנו בהם. כן הוסכם כי שלוש מן הדירות בבניין יועברו על שם הקבלן בסיום הבנייה. הקבלן מכר אחת מדירות אלו לתובעים, שהיו נשואים באותה עת (להלן יקראו שניהם – רונן), ולימים התגלעו חילוקי דעות בין הנתבעת (להלן – סמואל) והמנוח לבין הקבלן בטענה שהלה הפר את התחייבויותיו לפי ההסכם.

על מנת להבין את התביעה ואת ההכרעה בה, לא ניתן לדלג על סקירת ההליכים שקדמו לה.

תביעת הפינוי

2. בשנת 1990 הגישו המנוח וסמואל לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה נגד רונן ונגד נתבעים נוספים (ה"ה רביבו) להם מכר הקבלן שתיים מהדירות, בטענה כי פלשו לדירות, ועתרו לסילוק ידם מהן ולחיובם בדמי שכירות ראויים בסך 192,000 ₪. לאחר פטירת המנוח, בשנת 1997, ביקשה סמואל להמשיך לנהל את ההליך לבדה, וטענה כי הגם שלא הייתה צד להסכם הקומבינציה, היא זכאית להמשיך בהליך המשפטי מכוח כתב המחאת זכויות שנערך ונחתם על-ידי המנוח ביום 13.6.89, בו המחה לה, בין היתר, גם את זכויותיו בתביעה (להלן – המחאת הזכות) ומכוח ייפוי כוח בלתי חוזר עליו חתם המנוח ביום 1.9.87 בפני באת כוחו דאז, עו"ד קנצפלוסקי, המייפה את כוחה לפעול בשמו בכל עניין (להלן – ייפוי הכוח).

רונן טענו להגנתם כי רכשו את הדירות בתום לב ובתמורה מאת הקבלן. כן טענו כי מסמך המחאת הינו מזויף, משלא נחתם על-ידי המנוח, ולחילופין, כי המסמך חסר תוקף משנכתב ונחתם על-ידי המנוח עת היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש ולא היה מסוגל להבין את משמעותו.

בית משפט (כבוד השופטת אבניאלי) דחה את התביעה. בפסק הדין מיום 15.5.01 נקבע כי אין לסמואל עילת תביעה אישית כלפי רונן, וזאת מכיוון שאין בכוחו של ייפוי הכוח להסמיך אותה לנהל את התביעה בשם המנוח, משאינו נושא חתימת נוטריון, ומכיוון שמעדותה של עו"ד קנצפלוסקי עלה כי שמרה את ייפוי הכוח במשרדה ולא נתנה למנוח העתק ממנו, כי דבר קיומו של ייפוי הכוח נודע לסמואל שנים רבות לאחר שהוגשה התביעה, כך שלא ייתכן שהגישה את תביעתה בהסתמך על ייפוי כוח זה.

לעניין המחאת הזכות, אימץ בית המשפט את מסקנות פסק הדין שניתן ביום 8.2.00 בהליך משפטי קודם שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בין הקבלן לבין המנוח וסמואל (ת.א. 1371/89), בו נקבע ע"י השופט קלינג כי מסמך המחאת הזכות הינו חסר תוקף מאחר שנערך על-ידי המנוח בעת שהיה חסר כשירות משפטית.

השופטת אבניאלי אמנם קבעה כי לאור צו הירושה של המנוח סמואל היא אכן יורשתו היחידה, אולם מאחר שסמואל לא ביקשה לתקן את כתב תביעתה כך שתמשיך לנהל את התביעה בתור יורשת המנוח, ומאחר שהמשיכה לטעון כי היא זכאית להמשיך בתביעה מכוח מסמך המחאת הזכות וייפוי הכוח – הרי אין לה מעמד בתביעה. לגוף הדברים נקבע כי סמואל לא הצליחה להוכיח את זכותה בדירות, אף לא את זכותו של המנוח, גם לא הצליחה לסתור את טענת רונן וה"ה רביבו, כי רכשו את הדירות בתום לב ובתמורה מהקבלן.

הערעור לבית המשפט המחוזי

3. סמואל הגישה ערעור על פסק דינה של השופטת אבניאלי (ע"א 1950/01) (להלן – הליך הערעור) שהתברר לפני הרכב השופטים שטרנברג-אליעז, פוגלמן ולבהר-שרון. במספר ישיבות שהתקיימו בערעור הסמיכו הצדדים את ההרכב לפסוק בערעור על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ובפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט ביום 31.8.04 (להלן – פסק הדין) – שהוא נושא תביעת הביטול- חוייבו רונן לשלם לסמואל בעבור הדירה נושא תביעת הפינוי סך של 105,000 דולר בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים. עוד נקבע כי אי תשלום אחד מהסכומים יעמיד את כל היתרה לפירעון מיידי, וככל שלא ישולמו כל הסכומים במועדם, יהיה עליהם לפנות את הדירות באופן ש"...דינו של פסק דין זה כדין צו פינוי וסילוק יד, אם אמנם לא יעמדו המשיבים בחיוביהם" (סעיף 3 לפסה"ד) בתוספת פיצוי בסך של 60 דולר לכל יום איחור בפינוי.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון

4. רונן לא השלימו עם פסק הדין והגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בטענה כי הוא "בלתי סביר לחלוטין", משהעניק לסמואל סעד שכלל לא התבקש על-ידה, שכן עתירתה המקורית הייתה לסילוק יד ולדמי שימוש ראויים – עת בפועל חוייבו רונן לשלם לה את שווי הדירה ללא ראיות בנוגע לערכה.

במקביל עתרו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעת בית המשפט העליון, ובית המשפט נעתר לבקשתם כנגד הפקדת הסכום הפסוק, שאכן הופקד.

ביום 21.2.05 דחה בית המשפט העליון (כבוד השופט רובינשטיין) את בקשת רשות הערעור, בהנמקה לפיה המדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי, ומכיוון "...שפסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן על-פי סעיף 79א(א), והתערבות ערעורית בפסקי דין כגון דא נעשית אך במקרים חריגים – אף חריגה קיצונית – ובמשורה שבמשורה". בית המשפט העליון ציין כי פרוטוקולי הדיון בבית המשפט המחוזי מעידים כי הצדדים הביעו את הסכמתם לפסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אף טענו לעניין המתווה שבסופו של דבר נפסק, וכי ניתנה לכל הצדדים האפשרות להעלות טענותיהם, בנוסף לחומר הכתוב. למעשה, אי הנחת של רונן מפסק הדין נעוץ בשיעור הסכומים שנפסקו. צו עיכוב הביצוע הוסר.

ערעור על פסק דינו של השופט קלינג

5. ביני לביני, הוגש ערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של השופט קלינג בהליך עם הקבלן, שדן, כאמור, בין היתר, בתוקפם של מסמך המחאת הזכות וייפוי הכוח. בהסכמת הצדדים, ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט קלינג, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ביום 30.11.06 ניתן חלף פסק הדין שבוטל, פסק הדין חדש ע"י השופטת רות רונן, בו נפסק כי למסמך המחאת הזכות תוקף מחייב; כי סמואל הוכיחה את זכותה להגיש תביעה נגד הקבלן מכוח הזכות שהומחתה לה על-ידי המנוח; כי לא ניתן לקבוע שהמנוח לא היה כשיר בעת חתימתו על המחאת הזכות; כי המנוח מעולם לא הוכרז פסול דין, ולכאורה היה כשיר לבצע כל פעולה משפטית. עוד נפסק כי אף אם המנוח היה פסול דין בעת חתימתו על מסמך המחאת הזכות, אין המשמעות היא כי אין תוקף לפעולותיו, אלא כי הן ניתנות לביטול. המנוח מעולם לא ביקש לבטל את המחאת הזכות, ואף חזר ואישר אותה לאחר מכן בבית המשפט.

בסופו של יום חייב בית המשפט המחוזי את הקבלן לשלם לסמואל סך של 40,421 דולר.

תביעתם הראשונה של רונן

6. בהסתמך על פסק דינה של כבוד השופטת רונן בהליך נגד הקבלן, לפיו חוייב לשלם לסמואל סך של 40,421 דולר, הגישו רונן לבית המשפט המחוזי תביעה נגד סמואל [ה"פ 641/07] בה עתרו להצהיר, כי הסכמתם בהליך הערעור למתן פסק-דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ניתנה עקב טעות או הטעייה, שכן לא היו מודעים לכך שבהליך האחר, נפסק שחובו של הקבלן לסמואל עומד על סך של 42,421 דולר בלבד, בעוד שהם חויבו לשלם לסמואל בפסק הדין סך של 105,000 דולר. לו היו יודעים זאת, היו מתנים את הסכמתם בכך שהסכום שייפסק ינוע בין 0 ל-42,421 דולר, וגם בית המשפט המחוזי לא היה פוסק אותם סכומים כפי שפסק. ביום 28.4.08 נדחתה תביעתם של רונן, ונקבע כי במועד מתן ההסכמה בהליך הערעור, טרם ידע מי מהצדדים מה עשוי להיות תוכנו של פסק הדין שינתן בערעור על פסק דינו של השופט קלינג, שהרי הוא ניתן רק בשנת 2006 עת פסק הדין ניתן בשנת 2004. בית המשפט הטעים כי "...פשרה מבוססת על קניית סיכוי מול סיכון, ולכן גם משיקולי צדק והאינטרס הציבורי לעודד פשרות, יש לדחות את התביעה", וכי "העובדה שבסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי בתביעת הערבים, כי על הערבים לשלם למשיבה סכום שהוא נמוך יותר מזה לו המשיבה זכאית מכוח פסק הדין בדרך של פשרה, איננה שוללת את תוקפו של הסכם הפשרה...".

הערעור לבית המשפט העליון

7. נחושים בעמדתם, הגישו רונן ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 5187/08).

בפסק דין שניתן ביום 3.12.12, דחה בית המשפט העליון את הערעור, בציינו, כי פסק הדין הינו חלוט, וכי לא "...נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין...בנוסף להיותו של פסק הדין חלוט, עסקינן בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. במצב דברים זה, בית המשפט יתערב בפסק הדין רק בנסיבות של "חריגה קיצונית מגבולות הסבירות בהסקת מסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו...".

8. בין לבין אף התקיימו הליכים שונים בלשכת ההוצאה לפועל, אך ההכרעה בתביעה אינה מחייבת את פירוטם.

התביעה דנן

9. רונן לא אמרו נואש, וגם בתביעתם הנוכחית הם עותרים לביטולו של פסק הדין. לטענתם, "לאחרונה" הגיעו לידיהם ראיות חדשות, אשר הוסתרו מהם במרמה על-ידי סמואל, והמעידות על מצבו הנפשי של המנוח במועד חתימתו על המחאת הזכות ועל ייפוי הכוח, באופן השולל את תוקפם של מסמכים אלה.

עוד הם טוענים כי גם אם הוקנו לסמואל זכויות כאלה ע"י המנוח, הרי היא המחתה את זכויותיה בדירה נושא הסכסוך לילדיה עוד טרם מתן פסק הדין, אך היא לא ראתה לגלות עובדה זאת לבית המשפט בהליך הערעור. נטען כי מהראיות החדשות עולה, כי מעולם לא הייתה יריבות בינם לבין סמואל, וכי למעשה היתה סמואל נטולת מעמד משפטי ליתן הסכמה כי בית המשפט המחוזי יפסוק בערעור לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, כך שפסק הדין בטל ומבוטל מחמת חוסר סמכות.

סמואל מצדה טוענת, כי יש לדחות את התביעה על הסף, ודאי לגופה, משזו נחסמת במעשה בית דין שנקבעו במספר פסקי דין חלוטים אשר אינם מאפשרים לפתוח את הסוגיה לדיון מחודש. על מנת שבית המשפט יאפשר דיון מחודש, היה על רונן לעמוד בתנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, בין היתר, להציג ראיות חדשות שניתן היה לגלותן בשקידה סבירה, עת הראיות עליהן מצביעים רונן הינן ישנות והיו ידועות להם עוד בהליכים הקודמים. בראיות עצמן אין מאומה ואין הן מוכיחות דבר. סמואל אף טוענת להרחבת חזית, חוסר ניקיון כפיים ושיהוי.

דיון והכרעה

10. משהתביעה נותבה לח"מ עת כבר הייתה בשלב מתקדם, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, מצאתי לנכון לדון בה לגופה, עת סדר הדברים הנכון חייב דחייתה כבר בשלב הסף.

כפי שראינו לעיל, ההליכים המרובים שהתקיימו בין הצדדים בכל הנוגע לניסיון רונן לבטל את פסק הדין שניתן בערעור, הולידו שלושה פסקי דין חלוטים שדחו ניסיון זה: האחד – פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט העליון ביום 21.2.05 בבקשת רשות ערעור שהוגשה ע"י רונן על פסק הדין; השני – פסק הדין שניתן ע"י השופטת רות רונן ביום 30.11.06 חלף פסק הדין שניתן ע"י השופט קלינג שבוטל ע"י בית המשפט העליון ושהתייחס לתוקפם של המחאת הזכות ויפוי הכוח; השלישי – פסק הדין שניתן ע"י השופטת רות רונן ביום 28.4.08 אשר דחה את תביעת רונן לביטול פסק הדין, ואשר ערעור עליו נדחה ע"י בית המשפט העליון.

רונן מנסים, זו הפעם הרביעית, להביא לבטלותו של פסק הדין והפעם בטענת מרמה ובטענה גילויין של ראיות חדשות.

11. פסק דין חלוט עומד כחומה בצורה וחוסם כל ניסיון לפתוח מחדש דיון בעילה שהוכרעה במעשה בית דין או בעובדה המהווה פלוגתא פסוקה, אך מרכין ראשו בפני שניים: האחד – תרמית. "פסיקת בית משפט זה הכירה בכך כי כאשר מדובר בתרמית בהשגת פסק הדין, נקודת האיזון נוטה לכיוון האמת והצדק, ולפיכך ניתן יהיה לבטל פסק דין חלוט שהושג במרמה ולערוך משפט חוזר אזרחי", ובלבד שטענת התרמית עשוייה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה, ושהיא נסמכת על ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה בשקידה סבירה [ע"א 6019/07 משה טורג'מן נגד אחים עופר (ניהול) בע"מ].

השני – התגלותן של ראיות חדשות אשר יש בכוחן להפוך את הקערה על פיה ולהביא לתוצאה שונה, כפי שנפסק:

"הפסיקה בה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי התייחסה, בעיקר, למקרים בהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו, הטענה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במירמה. אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות...הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק-דין סופי, נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין [ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה נגד בית טלטש בע"מ].

12. וזה יהיה הילוכו של פסק הדין: בראשית יש למפות את הראיות החדשות עליהן נסמכת התביעה; בשלב שני יש לבדוק אם אכן מדובר בראיות חדשות; בשלב השלישי תבחן השאלה אם ניתן היה להשיג את אותן הראיות בעת ההתדיינות הראשונה בשקידה סבירה, ובשלב הרביעי, בהינתן חציית המשוכות הקודמות, תיבחנה הראיות לגופן, דהיינו, האם יש בהן משקל ראייתי שבכוחו להפוך תוצאת ההתדיינות הקודמת על פיה.

13. ואלו הן הראיות החדשות עליהן נסמכים רונן בתביעתם:

1. תצהיר מיום 24.7.00 שהגישה סמואל בתיק הוצאה לפועל שנפתח נגדה (תיק הוצאה לפועל מס' 01-17429-97-8 (להלן – תצהיר ההוצל"פ) בו הצהירה כי "...זכויותי בקשר למקרקעין בגוש 7619...שועבדו לטובת ילדי דנה ותום סמואל ושעבוד זה נרשם כמשכון בלשכת רשם המשכונות בתל-אביב ביום 30.11.1997..." (בסעיפים 1-2); "...הואיל וזכויותי מושכנו לטובת ילדיי, אין עילה למינוי כונס נכסים על זכויותיי" (בסעיף 7); "הואיל וקיימת אפשרות ממשית כי הכונס נוקט, או עומד לנקוט בקרוב, הליכים לשם מכירת המקרקעין בעודו פועל בזכויות של ילדיי שאינם צד לתיק ההוצאה לפועל ואינם חייבים דבר לזוכה, יש הכרח לצוות לאלתר על הפסקת כל פעולותיו..." (בסעיף 8).
2. "שטר משכון והמחאת זכויות על דרך שעבוד" (נספח ג לתביעת התובעת) הנושא תאריך 1.4.04, ואשר בנוסח אחר שלו, שהוגש ע"י סמואל, תוקן התאריך ליום 1.3.04, עליו חתומים כ"נושים" ילדיה של סמואל מצד אחד, וסמואל עצמה כ"חייבת" מצד שני (להלן – שטר המשכון). שם צויין, בין היתר, בסיפא: "אני ממחה בזה את כל זכויותי על פי פסק הדין שינתן בע"א 1950/01, וכן את כל זכויותי בחלקה 138 גוש 6761 מכוח המחאת הזכות מוצג 23 לע"א 1950/01 וייפוי הכוח הבלתי חוזר מוצג 21 לע"א 1950/01 ועל כל פי כל דין".

מראיות א-ב, מבקשים רונן להסיק כי בעת מתן ההסכמה למתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, לא הייתה סמואל בעלת זכויות בדירה, משקודם לכן המחתה אותן לילדיה, המחאה שהוסתרה בתרמית, ומשכך לא היה לה כל מעמד ליתן הסכמה למתן פסק דין, מניעה המביאה לכך שפסק הדין ניתן ללא סמכות וממילא בטל.

1. תעודה רפואית הנושאת תאריך 18.3.87 החתומה על-ידי פסיכיאטר, ד"ר יצחק קריגל (להלן – התעודה הרפואית), בה צויין, בין היתר – נכון למועד עריכת התעודה הרפואית – כי המנוח מצוי "...במשבר נפשי בשלב חריף וקשה", וכי "...אינו יכול בשלב הנוכחי לקחת חלק בדיונים משפטיים כלשהם...". בה בעת, צויין גם באישור כי "בדיקה ראשונה חד פעמית אינה מאפשרת קביעת אבחנה דיפרנטיאלית ברורה או פרוגנוזה...לפי שעה אין לי אפשרות לקבוע פרוגנוזה ולציין כמה זמן צריך הטיפול להמשך".
2. תצהירה של סמואל מיום 20.9.88 אותו הגישה בתמיכה לבקשת רשות להתגונן מטעמה בהליך אחר הקשור לעסקת הקומבינציה (ת.א. 25252/88 שלום תל-אביב) (להלן – תצהיר בתיק בית משפט) בו הוצהר על-ידה, כי "כתוצאה מבעיות נפשיות חמורות אלה אושפז בעלי מספר פעמים במהלך המחצית השניה של שנת 1987 ותחילת 1988 בבתי חולים לחולי נפש...".
3. אישור רפואי מיום 28.10.87 מטעם המרכז לבריאות הנפש באר יעקב שבו צויין כי המנוח מאושפז במוסד החל מיום 9.9.87; ואישור נוסף מיום 10.1.88, שבו צויין כי המנוח מאושפז במוסד החל מיום 30.12.87, ללא ציון תאריך השחרור.

מראיות ג-ה מבקשים רונן להסיק כי יפוי הכוח והמחאת הזכות בטלים משום מצבו הנפשי של המנוח עת חתם עליהם. בהעדר יפוי כוח והמחאת זכות, לסמואל לא היה כל מעמד בתביעה ומשכך דינו של פסק הדין להתבטל.

14. האם מדובר בראיות חדשות? אראה להלן שהתשובה לשאלה זו הינה שלילית.

באשר לראיה א' –הצהיר התובע בעדות הראשית מטעמו, כי "קיומו של התצהיר הנ"ל נודע לי לאחר שבשנת 2009 או בסמוך לכך סיפר לי עוזי פנחסי (לו חייבת סמואל מיליון ₪), שיש תיק פש"ר כנגד יהויקים סמואל. הלכתי לכנ"ר ומצאתי שם את תיק הפש"ר (231/96) והיו בו מסמכים רבים שהתגלו לי לראשונה...." (סעיף 2(א)). להלן עוד אשוב ואתייחס בהמשך לראיה זו, משמתייחסת היא, בניגוד לנטען, להמחאה של זכות אחרת.

ומתי נודע לתובע אודות אודות ראיה ב'? התובע מאשר כי ידע על המחאת הזכות לילדים כבר בשנת 2005, וכדבריו: "קיים כתב המחאת זכויות מיום 1.3.04...לפיו המחתה סמואל את כל זכויותיה בבניין – לרבות בדירת התובעים – לילדיה הבגירים...קיומו של כתב המחאת הזכויות הנ"ל נודע לי בשנת 2005 מתוך מכתב של תום ודנה סמואל אל מרחיים רביבו...קיומו של המשכון הנ"ל נודע לי מבדיקה שערכתי אצל רשם המשכונות לפני מספר שנים..." [סעיף 2(ב-ד)].

זאת ועוד, ממוצג ת/1 עולה, כי עובדת קיומו של שטר המשכון- ראיה ב', כבר היה ידוע לתובעים לפחות באפריל 2008. במסגרת דיון בהוצאה לפועל שנערך בין בעלי הדין, מיום 2.4.08, בו העלה רונן טענת פרעתי, נחקרה סמואל ע"י בא כוחם של רונן ונשאלה: "ש. אני מציג בפנייך שטר מישכון והמחאת זכויות על דרך שעבוד שחתמת עליו באפריל 2004 ואשר לפיו המחת לילדייך דנה ותום סמואל את זכויותייך בהתאם לפסק הדין בתיק 1950/01 בבית המשפט המחוזי. זה פסק הדין שהוגש לביצוע, האם המחת את זכויותייך בהתאם לפסק הדין את בעצם התרוקנת מזכויותייך" (עמוד 3). סמואל לא הכחישה והשיבה: "ביני לבין ילדי יש הסכמים כתובים וברורים שאני מקבלת על עצמי לבצע את פסק הדין וכל התמורה שתתקבל וכל הכספים שאצליח למקסם הם יקבלו ואכן הם קיבלו".

הנה כי כן, עובדת המחאת הזכויות מסמואל לילדיה כבר הייתה ידועה לרונן בשנת 2005, ולמצער, בשנת 2008, וכי אין מדובר כלל בראיה חדשה.

15. באשר לראיות ג-ה

מראיות אלו עולה כי בשנים 1987-1988 אושפז המנוח בבית חולים לחולי נפש, דבר המעיד, על פי הנטען, על חוסר כשרות משפטית לחתום על יפוי הכוח והמחאת הזכות לסמואל.

אלא שעובדת אשפוזו של המנוח בתקופה זו בבית חולים לחולי נפש לא היתה סוד, אלא הייתה ידועה לרונן עוד במהלך הדיון לפני השופטת אבניאלי, כעולה מחקירתה הנגדית של סמואל בישיבת בית המשפט מיום 26.10.99 (נספח 4 לתצהיר סמואל) אשר לא הסתירה עובדה זו כלל וכלל:

"אינני זוכרת באיזה שנה אושפז בעלי בבי"ח לחולי נפש. זה היה בשנת 87 או 88. בעלי אושפז וקיבל תעודה שהוא שפוי לגמרי. הוא אישפז את עצמו מספר פעמים והם סירבו לאשפז אותו. מידי פעם הוא היה כמה ימים בבי"ח באר יעקב במחלקה פתוחה של פסיכיאטר" (בעמוד 17 לפרוטוקול).

וכן בהמשך:

"נכון שאמרתי שהוא היה בבי"ח לחולי נפש בשנת 87 או 88. ת/5 היה לאחר שהוא אושפז. הוא היה בתקופת לחצים" (בעמוד 18 לפרוטוקול).

גם באת כוחה של סמואל לא הסתירה את העובדה שהמנוח סבל מבעיות נפשיות בעת הרלוונטית, ואישרה: "אני יודעת שעו"ד סמואל היה במצב כספי קשה מאוד והיתה תקופה שהוא היה בדכאון בגלל מצב זה. אני לא יודעת שעו"ד סמואל היה מאושפז בבי"ח לחולי נפש. אני יודעת שהוא סבל מדכאון בתקופה מסוימת בגלל המצב הכספי החמור. זה היה דכאון נורמלי לאדם שנמצא במצב כספי חמור" (נספח 5 לתצהיר סמואל).

הנה כי כן, בעובדת אשפוזו של המנוח בשנים 87-88 אין כל חדש, משהנושא עלה בצורה גלויה ומפורשת כבר בהתדיינות הראשונה שהתקיימה בפני השופטת אבניאלי.

16. המסקנה לפיה אין מדובר בראיות חדשות שומטת את הצורך לדון בשאלת השקידה הסבירה, גם לו עסקינן במרמה שכן "...באופן עקרוני, ככל שמדובר במרמה הנוגעת לעניין שבידיעתו הספציפית של הצד הטוען למרמה, הנטייה תהיה לקבוע שלא מתקיים התנאי של שקדנות סבירה"( (ע"א 6019/07 משה טורג'מן נגד אחים עופר (ניהול) בע"מ, פסקה 20).

17. גם אם נתעלם מהעובדה שהראיות עליהן נסמכת התביעה אינן חדשות כלל וכלל, הרי בכל מקרה, אין בהן כל עוצמה ראייתית שיש בכוחה להביא לתוצאה שונה של ההכרעה.

לא הובררה הסיבה בגינה התמקד הדיון בתביעת הפינוי, שהוותה את יריית הפתיחה בהתדיינות הממושכת, בתוקפם של יפוי הכוח והמחאת הזכות לאור מצבו הנפשי של המנוח, בהינתן העובדה שאף סמואל באופן אישי נמנתה על התובעים שהגישו את תביעת הפינוי נגד רונן (היא והמנוח), ובהיותה יורשתו היחידה של המנוח על פי צו הירושה מיום 21.3.99. לית מאן דפליג כי המנוח היה בעל הדין הראוי בתביעת הפינוי, מתוקף היותו אחד הבעלים וצד להסכם הקומבינציה, וסמואל, כיורשתו, רשאית הייתה להיכנס בנעליו.

יודגש, כי בהחלטת בית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור שהגישה סמואל על דחיית בקשתה לבסס את תביעתה גם על היותה יורשת, נקבעה זכותה לעשות כן:

"הצדדים מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה מבלי שהדבר יאפשר פתיחת הדיון מחדש, שינוי חזית, הרחבת יריעה, או מתן יתרון שלא היה עובר לכך, תתקבל הבקשה, יתקבל הערעור ויותר למבקשת להיכנס לנעלי המנוח לצורך השלמת ההליכים בתביעה נשוא הבר"ע".

לא ברור איפוא, מדוע נקבע בכל זאת בפסק הדין בתביעת הפינוי כי "אין לתובעת מעמד כלשהו כתובעת הבאה בנעליו של התובע".

18. גם טענת רונן לפיה המחתה סמואל לילדיה את זכויותיה בפסק הדין שינתן או בדירה שתושב לה אם תזכה בהליך הערעור, אינה מובילה לשום מקום. סמואל היתה רשאית להמחות את פירות זכייתה בפסק הדין שיתקבל, אם אמנם תזכה, וזאת על פי סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 הקובע:

"זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה".

עוד יובהר כי ראיה א', דהיינו, תצהיר סמואל מיום 24.7.00, משוללת כל נפקות ראייתית, גם לו הוכרה כראיה חדשה, בהיותה מתייחסת, בניגוד לנטען, לנושא אחר. בתצהירה זה מתייחסת סמואל לכתב המחאת זכות קודם שנחתם על-ידה עוד ביום 1.2.93, ואינו עוסק כלל בהמחאת זכויותיה בדירות, אלא בהמחאת פירות זכיותיה בפסקי דין שונים שניתנו ויינתנו (בעתיד) לטובתה בהליכים משפטיים שניהלה עד לאותו שלב נגד הקבלן ונגד ערבים שונים בעסקת הקומבינציה. הדבר ברור אף מהתאריכים, שהרי התצהיר נחתם ביולי 2000 בעוד שהמחאת הזכות עליה נסמכים רונן נערכה רק ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 2004.

זאת ועוד, הסכמת סמואל למתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ניתנה עוד בישיבה הראשונה שהתקיימה לפני הרכב הערעורים ביום 24.2.04 [נספח 6 לתצהיר סמואל], לפני חתימת שטר המשכון עליו נסמכים רונן – עת הוצהר מפי בא כוחה, עו"ד בן-ימי: "מרשתי מקבלת את הצעת בימ"ש לדון ולהכריע בערעור עפ"י הסמכות הנתונה בס' 79א(א) לחוק בתי המשפט. הדיון יהיה בכפוף לכך שייקבע שהזכות של המערערת היא אישית, הן מכוח יפוי כוח בלתי חוזר, מוצג 21 ומוצג 23, ולא מכוח העזבון. שנית, שכל סכום שייפסק ישולם בעת מתן פסה"ד ולא יותנה בתנאים כלשהם". המחאת הזכייה בפסק הדין, אם תהיה זכיה, במועד שלאחר מכן אינה גורעת במאומה מהסכמתה של סמואל למתן פסק דין בדרך בה ניתן.

19. באשר לטענות המועלות נגד התנהלות סמואל. בפסק הדין בע"א 5187/98 שהובא לעיל, אכן מתח בית המשפט העליון ביקורת על התנהלותה של סמואל, משסירבה למשוך את סכום פסק הדין שהופקד ע"י רונן עוד ביום 13.7.06, מחמת האיחור בתשלום, אלא שאין היא משליכה על התביעה נושא הדיון וההכרעה בה, מה גם, שרונן אינם לא היו יכולים לצפות לתגובה סלחנית מצד סמואל, בשים לב להכפשות חסרות הרסן שהיו מנת חלקה במהלך שנות ההתדיינויות עמם, ולהאיומים אותם ספגה. מכל מקום, כבוד השופט סולברג, בפסק דינו מיום 3.12.12 (סעיף 28) השכיל להתוות את הדרך, שהינה בבחינת הרע במיעוטו, לסיום הסאגה המתמשכת ואשר יש בה להבטיח את זכויות רונן בדירה, ואם זו לא בוצעה, לא ילינו הנמנעים אלא על עצמם בלבד.

20. התוצאה

הגיע העת לאקורד הסיום בהתדיינות הממושכת. פסק הדין שניתן ביום 31.8.04 בע"א 1950/01 לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט – שריר וקיים.

שתי התביעות שמספריהן ברישא נדחות.

כל אחד מהתובעים ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

ניתן היום, ד' שבט תשע"ד, 05 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.