1. החלטתי לזכות את הנאשמת מן העבירות שיוחסו לה באישום הראשון לפי סעיפים 11(א) ו-33א(1) לחוק עבודת נוער, תשי"ג-1953 (להלן- "חוק עבודת הנוער") וכן מן העבירות שבאישום השני המתייחסות לעובדים אברהים עליאן, אתיופיה ביינה, מגדי סלאח, אריאל בן אהרון, ניצן קרוקר ומוחמד הייקל.

הנאשמת

1. הנאשמת, תיירות צובה – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, הינה אגודה שיתופית המפעילה את פארק השעשועים "קיפצובה" בקיבוץ צובה בהרי ירושלים.

האישומים

1. בכתב האישום שהוגש בהליך זה, הואשמה הנאשמת בביצוע עבירות לפי חוק עבודת הנוער, כדלהלן:
   1. העסקת חמישה נערים מבלי שנבדקו בדיקה רפואית וללא אישור רפואי בניגוד לסעיפים 11 ו-33א(1) לחוק עבודת הנוער.
   2. העסקת שלושה עשר נערים מעבר לשמונה שעות ביממה, בניגוד לסעיפים 20 ו-33א(2) לחוק עבודת הנוער.
   3. העסקת עשרה נערים ביום המנוחה השבועי בניגוד לסעיפים 21 ו-33(א)(2) לחוק עבודת הנוער.
2. כתב האישום הוגש לאחר שהנאשמת ביקשה להישפט בגין הודעות קנס מינהלי שנמסרו לה, בעקבות חקירה שהחלה בביקורת של מפקחי משרד התמ"ת ב"קיפצובה" ביום 18.7.05.
3. האישום השלישי שעניינו העסקת נערים ביום המנוחה השבועי – בוטל בעקבות הסדר אליו הגיעו הצדדים.
4. בהתאם לכך, נותרו לבירור שני האישומים בעניין העסקת חמישה נערים ללא בדיקה רפואית ואישור רפואי והעסקת שלושה עשר נערים מעבר לשעות העבודה המותרות.

האישום הראשון

1. סעיף 11 לחוק עבודת הנוער קובע כי "לא יועבד נער אלא אם כן נבדק בדיקה רפואית, ורופא המשפחה שבדק אותו נתן אישור רפואי להעבדתו". סעיף 33א לחוק עבודת הנוער קובע כי מעביד המפר את סעיף 11 לחוק דינו מאסר שישה חודשים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז.
2. הנאשמת הואשמה בכך שהעסיקה את העובדים אברהים עליאן ת.ז. 200505485, עדן פורן תז. 201648094, זיו טרם ת.ז. 301313268, דן אסקין ת.ז. 301602891 ואתיופיה ביינה ת.ז. 324700814, ללא אישור רפואי, כאשר עובדים אלה היו נערים.
3. הנאשמת אינה חולקת על כך שהיא העסיקה את חמשת העובדים שפורטו באישום הראשון בחודש 7/05, מועד ביצוע הביקורת.
4. בכתב האישום נטען כי תאריכי הלידה של העובדים נשוא האישום הראשון הם: אברהים עליאן – 30.3.88, עדן פורן – 10.7.89, זיו טרם – 31.1.88, דן אסקין – 7.7.88 ואתיופיה ביינה – 13.5.88.
5. אחד מיסודות העבירה הוא כי המועבד יהיה "נער". חוק עבודת הנוער מגדיר "נער" כ"ילד או צעיר". הגדרת "ילד" היא "מי שעדיין לא מלאו לו 16 שנה" ואילו הגדרת "צעיר" היא "מי שמלאו לו 16 שנה אך עדיין לא מלאו לו 18 שנה".
6. בהתאם לכך, על המאשימה להוכיח לגבי חמשת העובדים שפורטו באישום הראשון כי הם בגדר "נערים".
7. לגבי העובד דן אסקין, הגישה המאשימה תעודה ציבורית בדבר הרשום כתאריך לידתו במרשם האוכלוסין לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965. בתעודה (שהופקה לטובת המאשימה לפי סעיף 29(ג) לחוק מרשם האוכלוסין) צוין יום 7.7.1988 כתאריך לידתו של העובד דן אסקין. מכאן עולה שמר אסקין היה בעת הביקורת מיום 18.7.05 בן 17 ו-11 ימים, קרי: היה בגדר "נער".
8. לגבי העובדים איברהים עליאן, עדן פורן, זיו טרם ואתיופיה ביינה, לא הגישה המאשימה תעודה ציבורית שהופקה לפי סעיף 29(ג) לחוק מרשם האוכלוסין להוכחת תאריכי לידתם. במהלך הצגת ראיותיה, ביקשה המאשימה להגיש פלטי מחשב בלתי חתומים שנטען כי הופקו על ידי המפקח יאיר חייבי, אך התקבלה התנגדות הנאשמת להגשתם בנימוק שפלטי מחשב אלו אינם "תעודה ציבורית" כהגדרתה בפקודת הראיות ואף הוחלט על בסיס סעיף 36(ג) לפקודת הראיות לא לקבלם כ"רשומה מוסדית".
9. לכאורה, קיימת הודאה של הנאשמת בתאריכי הלידה של הנערים אברהים עליאן, עדן פורן, זיו טרם ואתיופיה ביינה, במסמך שהמציאה הנאשמת במסגרת החקירה, בו פירטה לפי דרישת החוקרים את רשימת הנערים שהועסקו בקיפצובה ביולי 2005 וטרם מלאו להם 18 (מוצג מ/1). ואולם, מוצג מ/1 אינו ראיה קבילה בהליך פלילי להוכחת גיל הנאשמים, בהיותו עדות שמיעה (המסמך נערך כפי הנראה על ידי אישה בשם יפה גלעד שלא הוברר מי היא ומה תפקידה).
10. לפיכך, מקובלת עלי טענת הנאשמת כי יש לזכותה מהעבירה באישום הראשון לגבי העובדים עדן פורן, זיו טרם, איברהים עלאין ואתיופיה ביינה, בשל כך בלבד שגילם של עובדים אלה לא הוכח.
11. אף לגבי הנער דן אסקין הגעתי למסקנה כי יש לזכות את הנאשמת מן העבירה שיוחסה לה בהעסקתו ללא בדיקה רפואית וללא אישור רפואי. להלן טעמיי:
12. על המאשימה מוטל הנטל להוכיח מעל לספק סביר את העסקתו של נער מבלי "שנבדק בדיקה רפואית" ומבלי ש"רופא המשפחה שבדק אותו נתן אישור רפואי להעבדתו".
13. לגבי פנקסי עבודה שהחוק מחייב מעסיק לנהל לגבי כל נער המועסק על ידו, קובע סעיף 28(א) לחוק עבודת הנוער כי על המעביד הראיה כי הם קיימים. הוראה כזו לא נקבעה לגבי אישור רפואי לפי סעיף 11(א) לחוק.
14. עוד ראוי לציין בהקשר זה כי אישור רפואי "רגיל" לפי סעיף 11(א) לחוק עבודת הנוער, שונה מאישור רפואי לפי סעיף 11(ב) לחוק, אשר ניתן להעבדת נער ב"עבודה המחייבת בדיקת התאמה". השוני נעוץ בכך שרק אישור רפואי לפי סעיף 11(ב) חייב להיות מצורף לפנקס העבודה, כעולה מסעיף 11(ב)(3) לחוק. בהתאם לכך, ככל שהמאשימה מסתמכת (כעולה לכאורה מסיכומיה) על ההוראה בדבר חובת הראיה החלה על מעביד בעניין הוכחת קיומו של פנקס עבודה, הרי שאין מקום להסתמכות זו לעניין אישור רפואי "רגיל".
15. מסקנת הדברים היא כי על המאשימה מוטל הנטל להוכיח מעל לספק סביר את העסקתו של מר אסקין מבלי שנבדק בדיקה רפואית ומבלי שרופא משפחה אישר את העבדתו. לאחר שבחנתי את הראיות, אני סבור כי המאשימה לא עמדה בנטל זה. להלן טעמיי:
16. מן הראיות עולה כי המפקחים יאיר חייבי ואברהם פנש ערכו ביקורת בקיפצובה ב-18.7.05. במועד הביקורת מסרו המפקחים למר איתן גרין, שהועסק על ידי הנאשמת כמנהל פארק קיפצובה, דרישה להמצאת מסמכים אשר כללה "רשימת עובדים מלאה של כל העובדים בחברה/עסק בחודש 7/05, הכוללת שם העובד, מס. ת.ז., תאריך לידה.." וכן "צילומים של אישורים רפואיים עבור עובדים מתחת לגיל 18".
17. על פי יומן החקירות שהוגש לתיק בהסכמה, הנאשמת העבירה מסמכים לרשויות החקירה ביום 25.7.05, קרי: שבוע לאחר הביקורת.
18. אין חולק כי בעקבות הדרישה להמצאת מסמכים מיום 18.7.05 ובמהלך כל החקירה ועד עתה, הנאשמת לא העבירה לרשויות החקירה אישור רפואי להעסקתו של דן אסקין. כן אין חולק כי הנאשמת העבירה לרשויות החקירה הצהרה של דן אסקין מיום 5.12.06 לפיה בתקופת עבודתו בקיפצובה היה לו פנקס עבודה ואישור רפואי.
19. ביום 3.1.07 נחקר מטעם הנאשמת מר אייל מוצ'ן, מרכז משק בקיבוץ צובה וחבר הנהלת האגודה השיתופית הנאשמת. הצדדים הסכימו כי הודעת מר מוצ'ן מוגשת רק כראיה לעצם גבייתה, ולא לתוכנה. כמו כן עולה מעדותו של מר גרין כי מר מוצ'ן לא ניהל בפועל את פארק קיפצובה בעת הביקורת ב-18.7.05 ולא טיפל אישית בדרישה להמצאת מסמכים שנמסרה למר גרין בעת הביקורת, ומעורבותו בהליכי החקירה הייתה בשלב השלמת הליכי המצאת המסמכים בסוף שנת 2006, לפני חקירתו ביום 3.1.07.
20. בסיכומיה, מבססת המאשימה את טענתה כי הוכיחה את היסוד של העסקת הנערים נשוא האישום הראשון ללא אישור רפואי, במידה רבה על הודעת מר מוצ'ן בהודעתו מיום 3.1.07, לגביה נטען כי היא מהווה הודאה של הנאשמת בהעסקת דן אסקין ללא אישור רפואי. אלא שנוכח הסכמתה של המאשימה כי הודעה זו הוגשה אך להוכחת עצם גבייתה, ולא לתוכנה, ובהיעדר עדות מטעם מר מוצ'ן בהליך, הרי שאין לקבל את טענת המאשימה כי מר מוצ'ן הודה מטעם הנאשמת כי לא היו אישורים רפואיים לעובדים נשוא האישום הראשון.
21. על רקע זה, אני סבור שאין לקבל את טענת המאשימה, כי העובדה שהנאשמת לא המציאה לחוקרים אישור רפואי להעסקתו של דן אסקין במהלך החקירה, גוררת אחריה מסקנה בלתי נמנעת כי העסקתו של מר אסקין הייתה ללא בדיקה רפואית ואישור רפואי. לעניין זה העיד מר איתן גרין, שהיה מנהל פארק קיפצובה בעת הביקורת ב-18.7.05:

"מפעם לפעם התבקשנו להביא אישורים שהיו חסרים בתיקים, קיבלנו רשימה ובתוך כמה שבועות הם היו אצלם. חלק מהעובדים הפסיקו לעבוד בפארק ולא דאגנו לצלם את הפנקסים. הם לקחו אותם איתם למקום אחר. הם שאלו איפה הפנקס, אמרנו שהפנקס אצלו".

1. עדות זו מקובלת עליי, ועולה ממנה כי קיימת אפשרות סבירה כי העובד דן אסקין נבדק בדיקה רפואית טרם העסקתו אצל הנאשמת וכי ניתן אישור רפואי להעסקתו, אך סמוך לאחר הביקורת הוא לא היה מצוי בידי הנאשמת.
2. הצדדים נחלקו בשאלה לחובתו של מי יש לזקוף אי הבאתו של דן אסקין לעדות. המאשימה טוענת כי אין משקל ראייתי כלשהו להצהרת מר אסקין מיום 5.12.06 וכי אי הבאתו של אסקין לעדות יוצרת הנחה שעדותו לא הייתה תומכת בהצהרה זו. הנאשמת טוענת כי המאשימה התעלמה מהצהרת מר אסקין, ונראה כי לטענתה הזמנתו של מר אסקין לחקירה לאימות גרסתו הייתה עשויה לאשר או לשלול את נכונות הצהרתו.
3. הצהרתו של מר אסקין אכן נעדרת משקל ראייתי מאחר שמדובר בעדות שמיעה בלתי קבילה, ומקובלת עליי עמדת המאשימה כי ההצהרה אינה קבילה כראיה לתוכנה.
4. עם זאת, בשים לב לכך שהודעת מר מוצ'ן, שהיא ראיה מרכזית במסגרת הראיות עליהן סומכת המאשימה את טיעוניה – אינה קבילה לתוכנה, די לדעתי בעדותו של מר גרין כדי לעורר ספק סביר בתיזה של המאשימה לפיה אי המצאת אישור רפואי על ידי הנאשמת לרשויות החקירה, ניתן להסבר רק בכך שמר אסקין הועסק מבלי שנבדק בדיקה רפואית ומבלי שניתן לו אישור לכך.
5. מן הטעמים דלעיל החלטתי לזכות את הנאשמת מן העבירות שיוחסו לה באישום הראשון.

האישום השני

1. הנאשמת הואשמה בהעסקה מעל שמונה שעות בניגוד לסעיף 20 לחוק עבודת הנוער, של העובדים הבאים בתאריכים הבאים:
   1. אברהים עליאן – העסקה של 9.87 שעות ביום 24.7.05 והעסקה של 10 שעות ביום 27.7.05.
   2. סעיד עוודאללה – העסקה של 10.62 שעות ביום 18.7.05, העסקה של 10.64 שעות ביום 20.7.05 והעסקה של 10.65 שעות ביום 21.7.05, העסקה של 10.07 שעות ביום 23.7.05.
   3. דן אסקין – העסקה של 10 שעות ביום 25.7.05.
   4. אתיופיה ביינה – העסקה של 9.90 שעות ביום 19.7.05.
   5. שרון ששון – העסקה של 10.02 שעות ביום 27.7.05, העסקה של 9.92 שעות ביום 28.7.05, העסקה של 9.96 שעות ביום 31.7.05.
   6. מגדי סלאח – העסקה של 10.65 שעות ביום 28.7.05, העסקה של 9.76 שעות ביום 31.7.05.
   7. אריאל בן אהרון – העסקה של 10.31 שעות ביום 14.6.05.
   8. רועי דהוקי – העסקה של 9.98 שעות ביום 22.6.05.
   9. ניצן קרוקר – העסקה של 9.78 שעות ביום 21.7.05.
   10. שרון אלפי – העסקה של 10.07 שעת ביום 21.7.05.
   11. טל קולווין – העסקה של 9.60 שעות ביום 25.6.05.
   12. מוחמד הייקל – העסקה של 10.07 שעות ביום 30.7.05.
   13. עמרי שגב – העסקה של 9.60 שעות ביום 16.7.05.
2. המאשימה טענה בכתב האישום כי תאריכי הלידה של העובדים נשוא האישום השני, הם כדלהלן:
   1. איברהים עליאן – 30.3.88.
   2. סעיד עוודאללה – 30.10.89.
   3. דן אסקין – 7.7.88.
   4. אתיופיה ביינה – 13.5.88.
   5. שרון ששון – 13.2.88.
   6. מגדי סלאח – 15.4.88.
   7. אריאל בן אהרון – 22.7.88.
   8. רועי דהוקי – 12.5.88.
   9. ניצן קרוקר – 21.6.88.
   10. שרון אלפי – 19.4.88.
   11. טל קולווין – 9.1.88.
   12. מוחמד הייקל – 27.11.88.
   13. עמרי שגב – 14.3.89.
3. המאשימה הגישה תעודות ציבוריות בדבר הרשום במרשם האוכלוסין לגבי תאריכי הלידה של עמרי שגב, טל קולווין, שרון אלפי, רועי דהוקי ודן אסקין. לגבי עובדים אלה, איפוא, הוכיחה המאשימה את היותם של העובדים נשוא האישום השני "נערים".
4. כמו כן העידו מטעם המאשימה העובדים שרון ששון וסעיד עוודאללה, אשר תמכו בעדותם בטענת המאשימה בכתב האישום לעניין תאריכי לידתם.
5. לגבי העובדים מוחמד הייקל, ניצן קרוקר, אריאל בן אהרון, מגדי סלאח, אתיופיה ביינה ואיברהים עליאן, לא הוכיחה המאשימה כי הם "נערים", ובשל כך בלבד יש לזכות את הנאשמת מן העבירות שהואשמה בהן בקשר להעסקת עובדים אלה.
6. אשר לשבעת העובדים לגביהם הוכח כי הם "נערים", הראיה המרכזית עליה מבססת המאשימה את טענתה להעסקתם יותר משמונה שעות, היא דו"חות שעון הנוכחות האלקטרוני של הנאשמת (מוצג מ/12), אשר מראים לגבי עובדים אלה בתאריכים המפורטים בכתב האישום כי הזמן שעבר מהחתמת כניסתם לעבודה ועד להחתמת יציאתם מהעבודה, הינו כמפורט בכתב האישום לגבי כל תאריך.
7. הנאשמת אינה חולקת על כך שהשעות הנקובות בדו"חות הנוכחות כשעות כניסה ויציאה, הן השעות בהן החתימו העובדים כניסה ויציאה מפארק קיפצובה, בתאריכים המפורטים בדו"חות.
8. אף המאשימה אינה חולקת על כך שמספרי השעות שננקבו באישום השני לגבי כל עובד וכל תאריך, אינן מספר "שעות העבודה" בהן הועבדו העובדים, באשר המאשימה מסכימה כי יש לנכות הפסקות של 45 דקות מכל אותם מספרים. עם זאת, לטענת המאשימה, מאחר שלגבי כל הנערים נטען כי כמות השעות שהם הועסקו עלה על 8.75, הרי שהיא הוכיחה כי הם הועסקו יותר משמונה שעות.
9. תשובת הנאשמת לטענת המאשימה היא כפולה:
   1. לטענת הנאשמת, מכלל העדויות עולה ששעות הכניסה והיציאה בדו"חות הנוכחות אינן משקפות את זמני תחילת עבודתם וסיום עבודתם של העובדים ועל כן דו"חות הנוכחות אינם מוכיחים את שעות העבודה שעבדו העובדים.
   2. אף אם ייקבע כי העובדים הועסקו מעבר לשמונה שעות, מדובר בחריגה זניחה שהיא בבחינת "זוטי דברים" שאינה מצדיקה הרשעה בפלילים, לאור יחסה הכללי המיטיב וההוגן של הנאשמת לעובדים.
10. לנוכח טענות הנאשמת, יש לבחון את השאלה האם ניתן לגזור את שעות עבודתם של הנערים מהרישומים בדו"חות הנוכחות. הנאשמת סוברת שהתשובה היא בשלילה, על יסוד עדויות שונות שנפרט עתה.
11. הנאשמת מפנה לעדות המפקחים יאיר חייבי ואברהם פנש, שאישרו שיש לקזז ממספרי השעות שנקובים בכתב האישום את ההפסקות שקיבלו העובדים. כאמור, המאשימה אינה כופרת בכך, אלא שיש מחלוקת בין הצדדים לגבי אורכן של ההפסקות.
12. הנאשמת מפנה לעדותו של מר חייבי, שהעיד "אם הוא עובד מעל 9 שעות ביום, מעל גיל 16, זו עבירה..". כן מפנה הנאשמת לעדותו של מר פנש שהעיד על חקירת עובדים מסוימים "שאלתי אותם על תאריכים מסוימים שלגביהם היה חשד להפרה, שהועסקו מעל 9 שעות". מכאן הנאשמת מסיקה כי אף לשיטת המאשימה, מספרי השעות הנקובים בכתב האישום הם "ברוטו" ויש לנכות מהם שעה אחת.
13. מר איתן גרין העיד כי העובדים קיבלו הפסקה בת 3/4 שעה לארוחת צהריים וכן קיבלו הפסקה נוספת של רבע שעה לפני ארוחת צהריים, וסך הכל קיבלו העובדים שעת הפסקה.
14. בסוגיית ההפסקות, מקובלת עלי טענת הנאשמת, הנתמכת בעדות המפקחים, כי יש לנכות שעת הפסקה מזמני ההעסקה הנטענים בכתב האישום.
15. מעבר להפסקות שניתנו במהלך שעות העבודה, הנאשמת טוענת כי שעות הכניסה הרשומות בדו"חות אינן מוכיחות את שעת תחילת העבודה וכי שעות הסיום הרשומות בדו"חות אינן מוכיחות את שעת סיום העבודה.
16. כדי להעריך טענה זו, אפרט עובדות שעולות מן הראיות, כדלהלן:
    1. כפי שהעידה עדת התביעה שרון אלפי, השעה בה הורשו מבקרים להיכנס לפארק הייתה 10:00.
    2. הנאשמת העסיקה עובדים מן היישובים הסמוכים (כמו מבשרת ציון, קסטל, עין נקובא, עין ראפה).
    3. כפי שהעיד מר גרין וכעולה גם מעדויות חלק מן העובדים, היו שני סבבים של הסעות: ההסעה הראשונה הביאה עובדים בסביבות השעה 8:00 או 8:15 והשנייה ב-9:00, 9:15.
    4. על פי עדותו של מר גרין, העובדים שהגיעו בסבב הראשון חיכו "למעלה", קרי, בכניסה לאתר ליתר העובדים ולדבריו בזמן הזה לא עבדו, וכדבריו: "שתו קפה, אכלו, חיכו. דבר ראשון דופקים כרטיס".
    5. רק לאחר הגעת הסבב השני של ההסעה, קיבלו כל העובדים תדרוך והתפזרו לתחנות השעשועים השונות למשמרתם (עדות איתן גרין, עדות שרון אלפי)
    6. מן העדויות עולה כי בשעה 18:30 הושמעה כריזה למבקרים המתריעה על סגירת הפארק ומבקשת מן המבקרים לצאת ממנו.
    7. לפי עדותו של מר גרין, משך הזמן שחלף ממועד סגירת התחנה הראשונה עד לסגירת התחנה האחרונה היה "רבע שעה חצי שעה". לדבריו, חלק מן העובדים סיימו את עבודתם בתחנות השעשועים ב-18:30 ו"עלו למעלה", ואילו חלק ב-18:45, ורק המבוגרים נשארו עד 19:00. עדות זו אושרה בעדותה של שרון אלפי, ותיאור דומה נתן גם סעיד עוודאללה.
    8. שעת הסגירה של הפארק בימים א'-ה' הייתה 19:00 (עדותו של גיא דורון, עדותה של שרון אלפי, וכן עדותו של מר גרין לפיה האחראים המבוגרים היו נשארים עד 19:00).
    9. ההסעה שהובילה עובדים מהפארק חזרה לביתם יצאה מהכניסה לפארק סמוך ל-19:00.
17. לטענת הנאשמת, בשים לב לעובדות הנ"ל, אין וודאות כי מי מן העובדים נשוא האישום השני שכרטיס הנוכחות שלו נחתם בשעה שהיא מאוחרת ל-18:30, עבד למעשה לאחר שעה זו. הנאשמת סבורה כי משעת הכריזה המבקשת מן המבקרים לצאת את הפארק, ישנה אפשרות סבירה שהעובדים קיפלו את העמדה שלהם ועלו לרחבת הכניסה ומאז המתינו להסעה. אין למנות זמן זה כ"שעות עבודה" לשיטת הנאשמת.
18. מוסיפה הנאשמת וטוענת כי אין היא מחויבת לספק לעובדים הסעות, וכי היא עשתה כן לנוחותם של העובדים. לפיכך אין למנות כ"שעות עבודה" זמן בו המתינו עובדים שהגיעו בהסעה הראשונה להגעת ההסעה השנייה.
19. לצורך הכרעה בטענות הנאשמת, יש לבחון את הגדרת "שעות עבודה" בחוק עבודת נוער. סעיף 20(ג) לחוק מגדיר "שעות עבודה" כך:

"שעות עבודה" פירושו – הזמן שבו עומד הנער לרשות העבודה לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לנער להחלפת כוח ואוויר ולרבות הפסקות לפי סעיף 22א, חוץ מהפסקות לפי סעיף 22.

1. סעיף 22 לחוק קובע:

"הועבד נער שש שעות עבודה ליום או למעלה מזה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה, 3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה אחת של חצי שעה לפחות".

1. "שעות עבודה" מוגדרות, אם כן, כ"זמן שבו עומד הנער לרשות העבודה", בדומה להגדרת "שעות עבודה" בחוק שעות עבודה ומנוחה. החוק אינו דורש כי העובד יהיה עסוק בפועל בעבודה, אלא שיעמוד לרשות העבודה. מטרת ההוראה היא להחיל את הנורמות שהחוק קובע לעניין הגבלת שעות עבודה, על כל הזמן שבו העובד עומד לרשות העבודה, מתוך גישה שכלל השעות הללו, גם אם בחלק מהן אין העובד עוסק בעבודה ממש אלא בהמתנה, הן שעות שהעובד תורם מזמנו הפרטי לטובת המפעל של המעביד.
2. אשר על כן אינני מקבל את עמדת הנאשמת כי אין להתחשב בשעות המתנה של עובדים שהגיעו בסבב הראשון של ההסעה, בסביבות 8:00 או 8:15, כשעות עבודה.
3. אשר לטענת הנאשמת כי אין היא מחויבת לספק הסעות לעובדים: אכן, אין הנאשמת חייבת לעשות כן. שיקוליה של הנאשמת בעשותה כן אינם ידועים. ניתן לשער כי יש בכך חיסכון כספי בהשוואה לתשלום דמי נסיעות לעובדים, וכי יש לכך גם יתרון בהבטחת התייצבות העובדים. כך או כך, העובדה שעובד הגיע לפארק בהסעה בשעה מוקדמת יותר מהשעה שהיה מתייצב לעבודה לולא הוסע על ידי הנאשמת, אין בה כדי לגרוע מהיות הזמן בו הוא מצוי בפארק "זמן שבו עומד הנער לרשות העבודה", על פי מטרת ההוראה כפי שפורטה לעיל.
4. אף טענת הנאשמת לפיה אין למנות את הזמן שלאחר השעה 18:30 כ"שעות עבודה" – אינה מקובלת עלי. להלן טעמיי:
5. מן העדויות עולה כי שעת הסגירה של הפארק הוגדרה כ-19:00 . אין לקבל את טענת הנאשמת כי עובד שקיפל את עמדתו ב-18:30 לא היה מבצע עבודה נוספת. מעדותה של שרון אלפי בחקירתה החוזרת עולה כי עובדים שקיפלו את עמדתם ועלו לכניסה לפארק היו מחלקים עלוני פרסום למבקרים.
6. ממילא נראה כי אין מקום לקבוע כי שעת הכריזה ב-18:30 הייתה שעת סיום עבודה, אלא שעת התרעה על סגירה, וגם לפי עדותו של מר גרין תהליך קיפול העמדות וסידורן היה אורך בין 15-30 דקות.
7. ניתן לכל היותר לקבל את טענת הנאשמת, כי אין למנות כ"שעות עבודה" את הזמן מ-19:00 ועד להמתנה להגעת ההסעה. מן העדויות עולה אפשרות שחלק מן העובדים סיימו בפועל את עבודתם ב-19:00 ולא עמדו יותר לרשות המעביד, אך המתינו מספר דקות להגעת ההסעה והחתימו את כרטיס הנוכחות שלהם סמוך לפני עלייתם להסעה. בהקשר זה אציין כי מקובלת עלי עדותו של העובד סעיד עוודאללה, שההסעה לא הייתה מאחרת ככלל.
8. מסקנתי מן האמור לעיל היא שמתוך מספרי השעות שננקבו בכתב האישום, יש להפחית שעה וכן את הזמן שחלף מהשעה 19:00 עד לשעת הסיום.
9. להלן, אם כן, שעות העבודה של שמונת העובדים שהוכח כי הם נערים, בהתאם לדוחו"ת הנוכחות שלהם, בתאריכים הנקובים בכתב האישום, והכל בהתאם לאמור לעיל לעניין הפחתת שעה בגין הפסקות והפחתת זמן ההמתנה שלאחר 19:00:
   1. סעיד עוודאללה:
      1. 18.7.05 – שעת כניסה: 8:27. שעת יציאה: 19:04. ברוטו: 10 שעות ו-37 דקות. בהפחתת שעה ובהפחתת 4 דקות – 9 שעות ו-33 דקות.
      2. 20.7.05 – שעת כניסה: 8:29. שעת יציאה: 19:07. ברוטו: 10 שעות ו-38 דקות. בהפחתת שעה ובהפחתת 7 דקות – 9 שעות ו-29 דקות.
      3. 21.7.05 – שעת כניסה: 8:31. שעת יציאה: 19:10. ברוטו 10 שעות ו-39 דקות. בהפחתת שעה ו-10 דקות – 9 שעות ו-29 דקות.
      4. 23.7.05 – שעת כניסה: 8:57. שעת יציאה: 19:01. ברוטו 10 שעות ו-4 דקות. בהפחתת שעה ודקה – 9 שעות ו-3 דקות.
   2. דן אסקין: ביום 25.7.05 – שעת כניסה: 9:05, שעת יציאה: 19:05. ברוטו: 10 שעות. בהפחתת שעה ובהפחתת חמש דקות – 8 שעות ו-55 דקות.
   3. שרון ששון:
      1. 27.7.05 – שעת כניסה: 9:03, שעת יציאה: 19:04. ברוטו 10 שעות ו-1 דקות. בהפחתת שעה ו-4 דקות – 8 שעות ו-57 דקות.
      2. 28.7.05 – שעת כניסה: 9:03, שעת יציאה: 18:58. ברוטו: 9 שעות ו-55 דקות. בהפחתת שעה – 8 שעות ו-55 דקות.
      3. 31.7.05 – שעת כניסה: 8:59, שעת יציאה: 18:56. ברוטו: 9 שעות ו-55 דקות. בהפחתת שעה – 8 שעות ו-55 דקות.
   4. רועי דהוקי - 22.6.05 – שעת כניסה: 9:00, שעת יציאה: 18:59. ברוטו: 9 שעות ו-59 דקות. בהפחתת שעה – 8 שעות ו-59 דקות.
   5. שרון אלפי – 21.7.05, שעת כניסה: 9:06, שעת יציאה: 19:10. ברוטו: 10 שעות ו-4 דקות. בהפחתת שעה ובהפחתת 10 דקות – 8 שעות ו-54 דקות.
   6. טל קולווין – 25.6.05: שעת כניסה: 9:24, שעת יציאה: 19:00. ברוטו: 9 שעות ו-36 דקות. בהפחתת שעה – 8 שעות ו-36 דקות.
   7. עמרי שגב – 16.7.05 – שעת כניסה: 9:24, שעת יציאה: 19:00. ברוטו: 9 שעות ו-36 דקות. בהפחתת שעה – 8 שעות ו-36 דקות.
10. המאשימה הוכיחה, איפוא, שנים-עשר מקרים של העסקת נערים מעבר לשמונה שעות. מבין מקרים אלו שיעור ההעסקה מעל שמונה שעות הנמוך ביותר הינו 36 דקות. בחלק מן המקרים מספר השעות עולה על 9. בנסיבות אלה, אין בסיס לטענת הנאשמת כי יש להימנע מהרשעתה בשל זוטי דברים.

התוצאה

1. התוצאה הינה כדלהלן:
2. אני מזכה את הנאשמת מן העבירות שיוחסו לה באישום הראשון לפי סעיף 11 ו-33א(1) לחוק עבודת נוער.
3. אני מזכה את הנאשמת מעבירות של העסקת נער מעל שמונה שעות לגבי העובדים אברהים עליאן, אתיופיה ביינה, מגדי סלאח, אריאל בן אהרון, ניצן קרוקר ומוחמד הייקל.
4. אני מרשיע את הנאשמת בשתים עשרה עבירות לפי סעיף 20 ו-33א(2) לחוק עבודת נוער, כמפורט בסעיף 61 לעיל.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ד , 01 דצמבר 2013, במעמד הצדדים