ב"כ התובע: עו"ד ח'אלד אשקר

ב"כ נתבעים 1 ו-2: עו"ד צבי שטרסברג

ב"כ נתבעים 3, 4 ו-8: עו"ד שאדי סמאר

ב"כ נתבעים 5-7: עו"ד רועי כהן – פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

1. לפניי תובענה למתן פסק דין המצהיר כי התובע הוא הבעלים היחיד של חלקת קרקע בשטח של כ-5.5 דונמים הנמצאת בשכונת שיח' ג'ראח בירושלים. התביעה מתייחסת לחלקת אדמה שבאחת מהמפות שנעשו במסגרת הליכי ההסדר הירדניים הוגדרה כחלקה 14 בגוש ארעי 13. חלקה זו תכונה להלן בשם "החלקה שבמחלוקת". כפי שיוסבר להלן, אחת המחלוקות הקיימות בתיק זה היא, האם החלקה שבמחלוקת נמנית על אדמות שהיו בבעלות בני משפחת חוסייני, ואשר נודעו בשם "כרם המופתי".

רקע

1. בני משפחת חוסייני, שאחד מבניה היה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, היו הבעלים, בהרכבים שונים, של אדמות הנמצאות במורד המזרחי של שכונת שיח' ג'ראח, בכיוון הר הצופים והאוניברסיטה העברית. האדמות נקראו בשם כרם המופתי על שם אביו של חאג' אמין אל-חוסייני (סעיף 8 לתצהיר עו"ד אליאס ח'ורי).
2. בשנת 1929 בני המשפחה יזמו "רישום ראשון" של האדמות שהיו בבעלותם. לשם כך נפתח בלשכת רישום המקרקעין תיק שמספרו 1107/1929. בתום הליכי הרישום נרשמו האדמות בפנקס השטרות שהתנהל אצל רשויות המנדט בשיטת "ספר" ו"דף".
3. אדמות כרם המופתי לא נרשמו כחלקה אחת, אלא כשלוש חלקות שכל אחת מהן נרשמה ב"דף" נפרד בספר מנדטורי מספר 27. כל חלקה הייתה בבעלות הרכב אחר של בני המשפחה:

א. חלקה אחת נרשמה בדף 168.

ב. חלקה שנייה נרשמה בדף 167.

ג. חלקה שלישית נרשמה בדף 165.

1. אקדים את המאוחר ואומר, כי לימים הספר המנדטורי שמספרו 27 קיבל בפנקס השטרות המתנהל בישראל את המספר 1015. החלקה האחת (168 מנדטורי) רשומה בדף 2871; החלקה השנייה (167 מנדטורי) רשומה בדף 2870; והחלקה השלישית (165 מנדטורי) רשומה בדף 2869.
2. במסגרת הליכי הרישום הראשון הוגשה תכנית לצרכי רישום (תצ"ר) שמספרה הסידורי הוא 37/1929 (נ/5). בתצ"ר מופיעות החלקה הראשונה (חלקה A) והחלקה השנייה (חלקה B). החלקה השלישית אינה מופיעה בתצ"ר.
3. בשנת 1936 הכינו שלטונות המנדט מפה לצורכי מס (נ/7). גוש השומה הרלוונטי לענייננו הוא גוש 30132 חלקות 32 ו-33.
4. לפני מלחמת ששת הימים אדמות כרם המופתי היו מצויות בתחומי ממלכת ירדן. לקראת סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה הקודמת התחילו השלטונות הירדניים בהליכי הסדר מקרקעין שחלו גם על אדמות אלה. האדמות נכללו בגוש הסדר ארעי מספר 13 שנקרא בשם "אלבלחיאת".
5. הליכי ההסדר הירדניים לא הסתיימו בעת שפרצה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה הוחלו המשפט, השיפוט והמנהל של ישראל על מזרח ירושלים. ככל הידוע, הליכי ההסדר הירדניים הגיעו רק לשלב של הגשת תביעות ורישום לוחות תביעות. תיק ההסדר שהתנהל על ידי הירדנים לא הגיע לרשויות בישראל, אלא רק חלקים ממנו. התיק עצמו מצוי אצל השלטונות הירדניים ברמת עמון.
6. בשל קשיים מעשיים ומדיניים וכעניין שבמדיניות (ולעניין זה אתייחס בהמשך), הליכי ההסדר לא חודשו על ידי פקיד ההסדר הישראלי (ר' בג"צ 660/00 חיגאזי נ. מנהל אגף רישום והסדר מקרקעין). במסגרת שיטת מספור הגושים הישראלית קיבל גוש 13 הירדני את המספר 30513.
7. אף שכאמור תיק ההסדר הירדני לא הגיע לרשויות בישראל, מצויים בידנו מספר מסמכים שנערכו במסגרת הליכי ההסדר הירדני. בכלל זה מצויות בידנו שתי גרסאות של מפת גוש 13. שתי הגרסאות אינן זהות.
8. בגרסה אחת, בחלק הרלוונטי לענייננו, מופיעות שלוש חלקות שמספריהן 6, 13 ו-14 (נ/3 שנמצאה בתיק הקיים אצל פקיד ההסדר הישראלי; ונ/14 שנמצאה בתיק הקיים במרכז למיפוי ישראל). השטח של חלקה 6 הוא כ-31 דונמים. השטח של חלקה 13 הוא כ-1.4 דונמים; והשטח של חלקה 14 הוא כ-5.5 דונמים.
9. בגרסה שנייה מופיעות שלוש החלקות הללו כחלקה אחת גדולה ומאוחדת שמספרה 6 (נ/6 שנמצאה בתיק הקיים במרכז למיפוי ישראל).
10. החלק הגדול של חלקה 6 (בגרסה האחת) הופקע בשנת 1968 על יד שר האוצר. נתבעת 3, אשר כפי שיפורט להלן טוענת כי לפני מלחמת ששת הימים היא רכשה מבני משפחת חוסייני את כל אדמות כרם המופתי, הגישה לבית משפט זה תביעה לפיצויי הפקעה בגין החלק שהופקע (ת.א. 38239-03-16). התביעה מתבררת לפני כב' השופט א' רובין. כפי שיפורט להלן, המדינה טוענת כי לא עלה בידי נתבעת 3 להוכיח כי היא רכשה את זכויות בני משפחת חוסייני בכרם המופתי. בסיכומים שהוגשו על ידי הפרקליטות נאמר, כי המותב בפניו מתבררת תביעת הפיצויים קיבל את בקשת הפרקליטות והורה על פיצול הדיון כך שתחילה תידון שאלת הבעלות של נתבעת 3 ומשך ההחזקה במקרקעין, ורק לאחר מכן, ככל שיהיה צורך בכך, תידון שאלת גובה הפיצוי (סעיף 36 לסיכומים).
11. באשר לחלקה 13 (בגרסה האחת) - הרי שביום 31.7.17, פורסמה הודעה על כוונת עיריית ירושלים להפקיע חלקים ניכרים מחלקות 13 ו-14 בשטח כולל של 6,360 מ"ר. בדיון שהתקיים ביום 19.11.17 הודיע ב"כ נתבעים 3, 4 ו-8 כי בכוונת נתבעת 3 לנקוט בהליכים כנגד הפקעה זו (עמ' 143).
12. ובאשר לחלקה 14 (בגרסה האחת) - הרי ששטחה כאמור הוא כ-5.5 דונם. חלקה זו היא החלקה מושא תביעה זו. נסכם אפוא ונאמר, כי בתביעה זו עותר התובע לכך שבית המשפט יצהיר כי הוא הבעלים של חלקת אדמה שבאחת המפות שנעשו במסגרת הליכי ההסדר הירדניים הוגדרה כחלקה 14 בגוש ארעי 13. כפי שנאמר בפתח הדברים, חלקה זו כונתה בשם "החלקה שבמחלוקת". כפי שיובהר בהמשך, בגוש ארעי 13 קיימת חלקה אחרת שמספרה 14. תביעתו של התובע אינה מתייחסת לחלקה האחרת אלא לחלקה שהוגדרה לעיל.

הצדדים בתיק - הליכים קודמים - השתלשלות העניינים עד להגשת התובענה

1. להלן אסקור בצורה משולבת את עניינן של שתי תובענות שקדמו להגשת תביעה זו, ואעמוד על זהות בעלי הדין בתביעה הנוכחית.
2. נתבעים 1 ו-2: מחמוד סאלחייה וליטל סאלחייה – החלק העיקרי של החלקה שבמחלוקת אינו בנוי. בחלק הצפוני של החלקה קיים מבנה בו מתגוררים נתבעים 1 ו-2 וחמשת ילדיהם, וכן אחותו של נתבע 1, בעלה של האחות וחמשת ילדיהם. נתבע 1 מנהל בתחומי החלקה עסק ממנו, לטענתו, הוא מתפרנס.
3. נתבעים 3 ו-4: חב' בתי המלון הערביים בע"מ וסאמי אבו דיה – נתבעת 3 היא חברה שהוקמה בשנות החמישים בירדן. היא טוענת, והדברים יפורטו בהמשך, שאדמות כרם המופתי היו מצויות בתחילה בחלקות 6, 13 ו-14 (בגרסה האחת של המפה), וכי בין השנים 1962 ל-1964 היא רכשה מבני משפחת חוסייני את כל הזכויות שהיו להם באדמות אלה. לטענת נתבעים 3 ו-4, נתבעת 3 נרשמה בלוח התביעות של פקיד ההסדר הירדני, ואולם תהליך רישומה כבעלים של האדמות לא הושלם בשל פרוץ מלחמת ששת הימים ותוצאותיה. נתבע 4, סאמי אבו דיה, הוא מי שמחזיק היום ברוב המניות של נתבעת 3 והוא משמש כמנהלה.
4. ת.א. 15422/01 בבית משפט השלום בירושלים – ביום 28.10.01 הגישה נתבעת 3 לבית משפט השלום בירושלים תביעה לסילוק יד נגד נתבע 1. בתביעתה טענה הנתבעת, כי היא בעלת הזכות להירשם כבעלים של כל אדמות כרם המופתי, ואולם את התביעה היא לא ביססה על היותה הבעלים של הזכויות, אלא מכוח היותה המחזיקה בקרקע (תביעה פוססורית).

התביעה התבררה לפני כב' השופט א' דראל, אשר בפסק דינו מיום 14.6.2006 החליט לקבלה. בית המשפט קבע בפסק דינו, כי נתבעת 3 הניחה תשתית עובדתית לטענתה שהיא בעלת הזכות להירשם כבעלים של המקרקעין (סעיף 54(ב) לפסק הדין). מן העבר השני, בית המשפט לא רכש אמון לטענת נתבע 1 כי המקרקעין היו בחזקת סבו, אביו ובחזקתו ברציפות מאז שנת 1948 (סעיפים 4 ו-31 לפסק הדין). מהטעמים שפורטו בהרחבה בפסק הדין, בית המשפט מצא להעדיף את גרסת נתבעת 3 לפיה היא החזיקה במקרקעין עובר לחודש 1997, וכי נתבע 1 פלש למקרקעין במועד זה שלא כדין (סעיף 55 לפסק הדין). לקראת סיום פסק הדין ציין בית המשפט, כי אין במסקנה אליה הגיע כדי לקבוע כל עמדה בעניין זכויותיהם של הצדדים במקרקעין, שכן שאלה זו לא עמדה להכרעה בהליך שהתברר לפניו. בית המשפט ציין, כי כל שנקבע על ידו הוא זהות המחזיק במקרקעין עובר לחודש אוקטובר 1997 (סעיף 56 לפסק הדין).

ערעור שנתבע 1 הגיש על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי (ע"א 9418/06). בקשת רשות ערעור שהוגשה, נדחתה אף היא (רע"א 2985/07).

1. ת.א. 7603/07 בבית משפט השלום בירושלים – כשהיא אוחזת בידה פסק דין פינוי נגד נתבע 1, פנתה נתבעת 3 ללשכת ההוצאה לפועל לשם פינוי הנתבע ובני משפחתו מהמקרקעין, ותפיסת החזקה בהם. אלא שביום שנועד לביצוע הפינוי, או בסמוך לכך, פנתה נתבעת 5, רשות הפיתוח באמצעות "עמידר", לבית משפט השלום בירושלים, אשר נעתר לבקשתה וביום 21.6.07 הוציא נגד נתבעת 3 צו מניעה ארעי שאסר על נתבעת 3 לתפוס חזקה במקרקעין. כפי שיוסבר בהמשך, רשות הפיתוח טוענת כי יש לה זכויות במקרקעין. משנודע לה על כוונת נתבעת 3 לפנות את נתבע 1 ולתפוס חזקה במקרקעין, היא פנתה לבית משפט השלום בירושלים ולבקשתה, כאמור, ניתן צו מניעה.

בצד הבקשה למתן צו מניעה זמני הגישה רשות הפיתוח תובענה לסילוק יד מאדמות כרם המופתי. התביעה הופנתה הן כנגד נתבעת 3 והן כנגד נתבע 1 ובני משפחתו (ת.א. 7603/07). התובענה התבררה לפני כב' השופט ש' פיינברג, אשר בפסק דינו מיום 24.1.11 החליט לקבלה. במסגרת פסק הדין שניתן על ידו, דן בית משפט השלום בהרחבה בטענות שהועלו על ידי הצדדים, ובעיקר על ידי רשות הפיתוח ועל ידי נתבעת 3, בדבר זכויותיהם במקרקעין. "השורה התחתונה" של פסק הדין הייתה, שבית המשפט הורה לנתבע 1 ולבני משפחתו לפנות את המקרקעין ולמסור אותם לרשות הפיתוח. בנוסף, בית המשפט נתן צו מניעה קבוע שאסר על נתבעת 3 לתפוס חזקה במקרקעין ו/או לעשות שימוש כלשהו בהם.

ערעורים שהוגשו לבית משפט זה הן על ידי נתבע 1 ובני משפחתו והן על ידי נתבעת 3 נדחו על ידי בית משפט זה בפסק דין שניתן ביום 12.9.12 (ע"א 27713-03-11 סאלחיה ואח' נ' רשות הפיתוח; ע"א 28947-03-11 חב' בתי המלון הערביים נ' עמידר והחברה הלאומית לשיכון בישראל).

בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי, כי אף שבית משפט השלום הכריע לכאורה בסוגיית זכויות הצדדים במקרקעין, הרי שהכרעתו, אשר הייתה דרושה לבירור שאלת החזקה במקרקעין, נעשתה מכוח סמכותו הנגררת הקבועה בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, ואין בה כדי להוות מעשה בית דין. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אין בדחיית טענות נתבעת 3 במסגרת אותו הליך כדי לקבוע ממצא בעניין זכויות הבעלות במקרקעין, וכי ההחלטה שניתנה במסגרת אותו הליך לא שוללת מנתבעת 3 את הזכות להגיש תובענה לבית המשפט המוסמך לשם קבלת סעד הצהרתי בדבר זכויות הבעלות במקרקעין (סעיף 13 לפסק הדין).

נתבעת 3 פנתה לבית המשפט העליון בבקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במהלך הדיון שהתקיים ביום 15.1.14 בבית המשפט העליון, נרשמה עמדת בא כוח רשות הפיתוח שלפיה, רשות הפיתוח לא נסמכת על הכרעותיו של בית משפט השלום בסוגיית הזכויות בקרקע ואין היא טוענת שקביעותיו של בית משפט השלום מהוות השתק פלוגתה (רע"א 7893/12 חב' בתי המלון הערביים בע"מ נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל).

1. התובע: בהאא עזאת דרוויש, ותביעתו – אף שבשתי התביעות הקודמות נדונו בהרחבה שאלת הזכויות במקרקעין, התובע לא היה צד לתביעות אלה. ככל הידוע, שמו כלל לא הוזכר בהן. כפי שיפורט בהמשך, התובע טוען כי אביו המנוח רכש את הזכויות בחלקה שבמחלוקת ביום 7.5.63 מאדם בשם מוחמד חליל מוחמד חלו. לטענת התובע, הדבר נודע לו לראשונה בשנת 2010. לדבריו, משהדבר נודע לו הוא הגיש את התביעה המונחת לפניי בה הוא עותר, כאמור, למתן פסק דין הצהרתי בדבר בעלותו בחלקה שבמחלוקת. את התביעה הגיש התובע נגד נתבעים 1 ו-2 מצד אחד, ונגד נתבעים 3 ו-4 מצד שני.
2. עיכוב הליכי הפינוי – אף שלנוכח פסק הדין שניתן לזכותה בת.א. 7603/07 הייתה רשות הפיתוח רשאית לנקוט בהליכי פינוי נגד נתבעים 1 ו-2 ובני משפחותיהם, היא החליטה שלא לעשות כן לנוכח קיומה של התביעה שהוגשה בתיק זה. הפועל היוצא מכך הוא, שאף שנגד נתבעים 1 ו-2 קיימים שני פסקי דין המחייבים אותם לפנות את המקרקעין, הם ממשיכים להתגורר בהם עד עצם היום הזה.
3. נתבעים 5-7: רשות הפיתוח, האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ופקיד ההסדר – משנודע לפרקליטות על דבר הגשת התביעה בתיק זה, היא פנתה לבית המשפט בבקשה להצטרף כצד להליך. בהחלטה מיום 23.2.12 נעתרתי לבקשת הפרקליטות וצירפתי את שלושת הגופים המיוצגים על ידה כנתבעים נוספים בתיק זה. נתבעת 5, רשות הפיתוח, טוענת כי היא בעלת הזכויות בחלק שהיה שייך לחאג' אמין אל חוסייני, וזאת לנוכח העובדה שהוא הוכרז כנפקד ובעקבות כך נרשמה הערת אזהרה על חלקו לטובת רשות הפיתוח. יצוין, כי ככל שמדובר בחלקה שבמחלוקת (בשונה משתי החלקות האחרות), החזיק חאג' אמין אל-חוסייני ב-7% מהזכויות בחלקה (סעיף 14 לסיכומי נתבעים 5-7). באשר לבני משפחת חוסייני שהחזיקו בשאר הזכויות בחלקה שבמחלוקת, הרי שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים טוען, כי לפחות חלק מבני המשפחה הם נפקדים, או שסביר להניח שהם נפקדים, ועל כן יש לו עניין בתביעה.
4. נתבע 8: מוחמד חליל מוחמד חלו – כפי שצוין, התובע טוען כי אביו המנוח רכש ביום 7.5.63 את החלקה שבמחלוקת מאדם בשם מוחמד חליל מוחמד חלו. התובע מבקש לבסס את טענתו זו על מסמכים אליהם אתייחס בהמשך, מהם עולה, לפי הטענה, כי אביו המנוח של התובע רכש את החלקה שבמחלוקת מאדם בשם זה. והנה, במסגרת הבירורים והבדיקות שנעשו לצורך הליך זה על ידי ב"כ נתבעים 3 ו-4, עלה בידו לאתר אדם בשם מוחמד חליל מוחמד חלו. ולא רק שעלה בידי ב"כ נתבעים 3 ו-4 לאתר אדם בשם זה, מסתבר כי אדם זה הוא בעל הזכויות בחלקה 14 בגוש 13 הירדני. דא עקא, שחלקה 14 בה מתגורר האדם שאותר על ידי ב"כ נתבעים 3 ו-4, ואשר צורף כנתבע 8 לתביעה זו, אינה החלקה שהתובע טוען לזכויות בה. החלקה האחרת היא בשטח של 769 מ"ר, היא נמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים מהחלקה שבמחלוקת, ואין טענה כי היא הייתה כלולה באדמות כרם המופתי. נתבע 8, שנולד ביום 28.3.37, טוען כי הוא רכש את החלקה בה הוא מתגורר עד היום ביום 8.11.63 מאדם בשם סולימאן חיג'אזי (עמ' 38 לפרוטוקול). לטענתו, לאחר הרכישה הוא נרשם כתובע יחיד בלוח התביעות שהתנהל אצל פקיד ההסדר הירדני.
5. כיצד יתכן שבגוש 13 יש שתי חלקות שמספריהן 14? את ההסבר שנתבעים 3 ו-4 נותנים לכך אביא בהמשך. מה שחשוב לענייננו בשלב זה הוא, שמר חלו, זה שאותר על ידי ב"כ נתבעים 3 ו-4, ביקש להצטרף להליך זה כדי להגן על זכויותיו, ואני נעתרתי לבקשתו. במסגרת הליך זה הוא היה מיוצג על ידי ב"כ נתבעים 3 ו-4.

ההליך

1. במהלך שמיעת הראיות העידו 8 עדים: התובע – מר בהאא עזאת דרוויש; מר חגי לייבושור – מנהל מרחב ירושלים של המרכז למיפוי ישראל; מר רונן ברוך – האפוטרופוס לנכסי נפקדים; מר דניאל אוסטר – פקיד ההסדר; נתבע 1 – מר מחמוד סאלחייה; עו"ד אליאס חורי – שהיה אחד המפרקים שמונו לנתבעת 3 ומשרדו משמש היום כבא כוחה; נתבע 4 - מר סאמי אבו דיה; נתבע 8 – מר מוחמד חליל מוחמד חלו.
2. במהלך ניהול המשפט הועלו על ידי נתבעים 3 ו-4 מצד אחד ועל ידי נתבעים 5-7 מצד שני, טענות עקרוניות באשר לסמכותו של בית המשפט לדון בתביעה, ובאשר להיקף העניינים שעל בית המשפט לדון ולהכריע בהם.
3. נתבעים 3 ו-4 טענו, והם עדיין טוענים, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעה, הואיל והחלקה שבמחלוקת מצויה בהליכי הסדר מקרקעין.
4. נתבעים 5-7 טענו, והם עדיין טוענים, כי תפקידו האחד והיחיד של בית המשפט במסגרת הליך זה הוא להכריע בתביעתו של התובע. נתבעים 5-7 טוענים, כי בית המשפט אינו צריך להכריע בטענות נתבעים 3 ו-4 בדבר זכויות נתבעת 3 באדמות כרם המופתי, ואין הוא צריך להכריע בטענות נתבעים 1 ו-2 בדבר זכויותיהם בחלקה שבמחלוקת, ככל שלנתבעים אלה יש טענות בעניין זה. מנגד טוענים נתבעים 3 ו-4, כי ככל שבית המשפט יחליט לדון בתובענה חרף עמדתם, כי אז עליו לדון גם בטענותיהם ולקבוע כי נתבעת 3 היא בעלת הזכויות באדמות כרם המופתי, וזאת לאחר שרכשה כדין את כל הזכויות שהיו לבני משפחת חוסייני באדמות אלה.
5. אדון תחילה בשאלת הסמכות ולאחר מכן אגדיר את העניינים בהם אכריע.

שאלת הסמכות

1. לנתבעים 3 ו-4 עמדה עקרונית ועקבית הגורסת כי מקום שמדובר במקרקעין הנתונים בהליכי הסדר מקרקעין, אין בתי המשפט מוסמכים לדון בתביעות הנוגעות לאותם מקרקעין, אלא בהתאם להוראות פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. התובעים מפנים בהקשר זה להוראות סעיפים 7 ו-43 לפקודה.

סעיף 7 קובע:

"משהתפרסמה ביישוב הודעה מוקדמת ועד לפרסום לוח זכויות לפי סעיף 57 לא תוגש תובענה לשום בית משפט בעניין זכויות במקרקעין שבישוב, פרט לאמור בפקודה זו."

וסעיף 43 קובע:

"הסמכות לדון ולפסוק בכל סכסוך בנוגע למקרקעין שבאזור הסדר תהא בידי בית המשפט בלבד, ואם היו תביעות סותרות בין שני תובעים או יותר, יעביר פקיד ההסדר את הסכסוך לבית המשפט".

1. לטענת נתבעים 3 ו-4, הוראות פקודת ההסדר קובעות, כי אדם התובע לעצמו זכות במקרקעין הכלולים באזור הסדר אינו רשאי להגיש במישרין תביעה לבית המשפט. עליו לפנות בתזכיר תביעה לפקיד ההסדר כאמור בסעיף 17 לפקודה, שמקיים בירור פומבי לגבי התביעות. אם פקיד ההסדר מוצא כי ביחס למקרקעין מסוימים יש תביעות סותרות, הוא, ורק הוא, רשאי להעביר את הסכסוך לבית המשפט.
2. ככל שמדובר במקרה הנדון, אין חולק על כך שהתובע מעולם לא פנה לפקיד ההסדר בתביעה ביחס לחלקה שבמחלוקת, אלא הגיש את תביעתו, היא התביעה שלפניי, במישרין לבית משפט זה. נתבעים 3 ו-4 אינם חולקים על כך שבית המשפט המחוזי הוא בית המשפט המוסמך לדון בתביעות בעלות במקרקעין. אלא שלטענתם, סמכותו של בית המשפט המחוזי ביחס למקרקעין המצויים באזור הסדר מותנית בכך שהעניין הועבר לבית המשפט על ידי פקיד ההסדר. משהדבר לא נעשה במקרה הנדון, טוענים נתבעים 3 ו-4 כי לבית משפט זה אין סמכות לדון בתביעה שהתובע הניח על שולחנו.
3. העמדה העקרונית בה אוחזים נתבעים 3 ו-4 בשאלה זו נובעת, בין היתר, מהביקורת שיש להם על המדיניות הננקטת באשר לאי השלמת הליכי ההסדר במזרח ירושלים. לטענת הנתבעים, זוהי מדיניות פסולה הפוגעת בשוויון; היא נגועה באפליה וחוסר שוויון; היא מפרידה בטיפול בין הסדר קרקעות במזרח ירושלים לבין הסדר קרקעות במדינת ישראל; היא מפרידה בטיפול בין הסדר קרקעות במזרח ירושלים לאוכלוסייה יהודית לבין הסדר קרקעות במזרח ירושלים לאוכלוסייה ערבית; היא פוגעת בשוויון ופוגעת בזכויות יסוד מוגנות בחוק יסוד; ועוד. לטענת נתבעים 3 ו-4, אחת התוצאות של אי השלמת הליכי ההסדר היא, שהדבר מונע מתושבי מזרח ירושלים לנצל את זכויותיהם הקנייניות, דבר היוצר מצב של חוסר יציבות כלכלית ומסחרית על אודות המקרקעין, ומונע למשל כל אפשרות לשעבד ולמשכן את המקרקעין כמנוף פיננסי לפיתוח הקרקע, ועוד (סעיף 16 לסיכומי נתבעים 3, 4 ו-8).
4. כאמור, זוהי עמדה עקרונית ועקבית של נתבעים 3 ו-4. נתבעת 3 העלתה אותה בעבר בתביעה שהתבררה לפני כב' השופט פיינברג, אשר בהחלטתו מיום 14.1.08 קבע כי הוא מוסמך לדון בתביעה. הנתבעת פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן רשות לערער. בית המשפט נתן לנתבעת 3 רשות לערער, ואולם בפסק הדין שניתן על ידו דחה את ערעורה (בר"ע 363/08 חברת בתי המלון הערביים בע"מ נ' רשות הפיתוח (2008)). הנתבעת פנתה לבית המשפט העליון בבקשה למתן רשות לערער, ובקשתה נדחתה (רע"א 11178/08 חברת בתי המלון הערביים בע"מ נ' רשות הפיתוח (2009)).
5. עיון בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי ובהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט העליון מעלה, כי אחד הנימוקים שעמדו ביסוד הפסיקות של ערכאות אלה נגע לנסיבות הקונקרטיות של התביעה הקודמת, ובמיוחד לעובדה שבמסגרת התביעה שנתבעת 3 הגישה נגד נתבעים 1 ו-2, ואשר נדונה לפני כב' השופט דראל, נתבעת 3 לא צירפה כצד להליך את נתבעת 5. זאת למרות העובדה שנתבעת 5 רשומה כבעלים בפנקס השטרות, דבר שמנע מנתבעת 5 לטעון את טענותיה ביחס לשאלה, מי יחזיק בקרקע לאחר שנתבעים 1 ו-2 יסולקו ממנה.
6. יש לציין, כי להבדל בין תביעה לסילוק יד (התביעה שהתבררה לפני כב' השופט פיינברג) לבין תביעה להצהרה על בעלות במקרקעין (התביעה שהוגשה בתיק זה) עשויה להיות משמעות לעניין השאלה שלפנינו. זאת, שכן סעיף 108 לפקודת ההסדר קובע, כי הוראות סעיפים 7, 8 ו-43 לפקודה לא יחולו על תביעות שהן בסמכותו של בית משפט השלום לפי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. מכאן נובע, שבית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות לסילוק יד גם ביחס למקרקעין המצויים בהליכי הסדר. התביעה שהוגשה בתיק זה היא תביעה להצהרה על בעלות במקרקעין, ולכן סעיף 108 לפקודה אינו חל עליה.
7. לנוכח עמדתם העקרונית בסוגיה זו, משהוגשה נגדם התביעה בתיק זה, הגישו נתבעים 3 ו-4 בקשה לסלק את תביעתו של התובע על הסף, בשל חוסר סמכות. ביום 5.6.12 התקיים לפניי דיון בתיק, במהלכו הודיע ב"כ התובע דאז, כי הוא מעוניין שתביעת התובע תתברר בבית משפט זה, וכי לנוכח עמדת נתבעים 3 ו-4 הוא מבקש למחוק אותם מהתביעה. נתבעים 3 ו-4 התנגדו לכך, ואני דחיתי את התנגדותם, קיבלתי את בקשת התובע, ומחקתי את נתבעים 3 ו-4 מכתב התביעה. דעתם של נתבעים 3 ו-4 לא הייתה נוחה מהחלטה זו, ועל כן הם פנו בערעור לבית המשפט העליון (ע"א 5390/12).
8. בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון ביום 15.1.14 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט והוחלט בהסכמה כי נתבעים 3 ו-4 ימשיכו להיות בעלי דין בתיק זה, תוך שטענות כל הצדדים שמורות להם, לרבות טענות נתבעים 3 ו-4 בסוגיית הסמכות העניינית. נתבעים 3 ו-4 חזרו אפוא לדיון, והם נטלו בו חלק פעיל. במסגרת הסיכומים שהוגשו על ידם, שבו הנתבעים והעלו את טענתם, כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתביעתו של התובע, בשל הטעמים עליהם עמדתי לעיל.
9. עמדתה העקרונית של המדינה ביחס לסוגיה זו היא, "כי נוכח היותו של הליך ההסדר מוקפא... נוכח נסיבות מדיניות ציבוריות ומשפטיות הרי שיש לדון בסכסוך הבעלות בבית המשפט המחוזי, אולם ההכרעה לא תסיים את הליך ההסדר, אלא תהייה יפה במסגרת יחסי הצדדים בינם לבין עצמם" (סעיף 110 לסיכומי נתבעים 5-7). לטענת המדינה, הפרקטיקה המוצעת על ידה אושרה במספר הליכים: ע"א 10559/08 רבחי שרים נ' עזבון המנוח אלחוסייני; ת.א. 20530-05-10 מיכאל סמעאן חנניה ואח' נ' אבו ליבדה ואח' (ר' גם בר"ע שהוגשה לבית המשפט העליון בתיק רע"א 9368/10); ה"פ 25569-08-11 קירש נ' אריאל ואח'.
10. עמדת המדינה מקובלת עליי. נקודת המוצא לדיוננו היא, שבית משפט זה, היינו בית המשפט המחוזי, הוא הערכאה המוסמכת לדון בתביעת הבעלות שהגיש התובע. השאלה הטעונה הכרעה היא, האם העובדה שהתביעה הוגשה לבית משפט זה ישירות על ידי התובע, ולא דרך הפניית פקיד ההסדר לפי סעיף 43 לפקודה, שוללת את סמכותו של בית המשפט מלדון בתביעה. אני סבור, כי לנוכח המציאות המיוחדת השוררת בעניין הליכי הסדר המקרקעין במזרח ירושלים, יש להשיב על שאלה זו בשלילה.
11. אין זה המקום לדון בהרחבה במציאות הקיימת לפי שעה בשאלת הליכי ההסדר בירושלים. ממילא אין זה המקום לדון ולהכריע בטענות שהעלו נתבעים 3 ו-4. לדידי, השאלה הטעונה הכרעה היא, האם על בית המשפט לדחות אדם הפונה אליו ומבקש סעד שאין הוא יכול לקבל בדרך שבמצב הדברים הרגיל ראוי היה ללכת בה. במקרה שלפנינו התובע מבקש הכרה בזכות הבעלות לה הוא טוען לגבי המקרקעין שבמחלוקת, ואולם הדרך לעשות זאת על ידי הגשת תזכיר תביעה לפקיד ההסדר חסומה בפניו לנוכח העובדה שלפי שעה הליכי ההסדר במזרח ירושלים מוקפאים. במצב דברים זה הוא פנה לבית המשפט והגיש את תביעתו. אמת, הסכסוך לא הועבר לבית המשפט על ידי פקיד ההסדר, ואין לדעת אם קיימים גורמים נוספים לבעלי הדין בתיק זה הטוענים לזכות בחלקה שבמחלוקת. לפי שעה מוכן התובע להסתפק בכך שבית המשפט יכריע במחלוקת שבינו לבין הנתבעים, ואינני רואה מניעה מלאפשר לו זאת, במיוחד בשים לב לעובדה שהמדינה תומכת בכך ומציעה את המתווה שצוין לעיל. ציינתי את הביקורת שיש לנתבעים 3 ו-4 נגד המדיניות הנוהגת במזרח ירושלים בעניין הליכי ההסדר. אינני משוכנע שחסימת דרכם של המעוניינים בכך מלפנות לבתי המשפט תקדם את האינטרסים שנתבעים 3 ו-4 דואגים להם.
12. סיכומה של נקודה זו הוא, שאני דוחה את טענת נתבעים 3 ו-4 בשאלת הסמכות, וקובע כי בית משפט זה מוסמך לדון בתובענה שהתובע הגיש בתיק זה, בהתאם למתווה שהוצע על ידי המדינה. לאמור: ההכרעה בתובענה זו לא תסיים את הליכי ההסדר, אלא תהייה יפה במסגרת יחסי הצדדים בינם לבין עצמם.
13. בטרם סיום פרק זה אציין, כי בסיכומים שהוגשו על ידי המדינה ביום 13.5.18 נאמר על ידי ב"כ המדינה כי למיטב ידיעתו, "בזמן הקרוב צפויה להתפרסם החלטה מדינית על המשך הליכי ההסדר במזרח ירושלים" (סעיף 110 לסיכומים).

השאלות שבמחלוקת – השאלה הטעונה הכרעה

1. כאמור, זוהי תביעתו של התובע המבקש כי בית המשפט יצהיר שהוא הבעלים היחיד של החלקה שבמחלוקת. נתבעים 3, 4 ו-8 מצד אחד, ונתבעים 5-7 מצד שני, מציגים חזית אחידה נגד תביעת התובע. הם טוענים כי מדובר בתביעה שאין לה כל יסוד, אשר מבקשת להתבסס על מסמכים מזויפים, או שלכל הפחות יש יותר מחשש מבוסס לכך שהם מזויפים, והיא תולדה של קנוניה שנרקמה בין התובע לבין נתבעים 1 ו-2 על מנת לעכב את פינויים של נתבעים 1 ו-2 מהמקרקעין בהתאם לפסקי הדין שניתנו נגדם. נתבעים 1 ו-2 דוחים את טענת הקנוניה. הם טוענים שעל יסוד חומר הראיות הקיים לא ניתן לקבוע מיהו בעל הזכויות בחלקה, ועל כן אין לפנות אותם ממנה.
2. ואולם, בעוד שנתבעים 3, 4, ו-8 ונתבעים 5-7 מציגים חזית אחידה נגד תביעת התובע ונגד הטענות המועלות על ידי נתבעים 1-2, יש בין בעלי דין אלה מחלוקת בעניין טענת נתבעים 3 ו-4, כי נתבעת 3 רכשה את הזכויות של בני משפחת חוסייני באדמות כרם המופתי, ובכלל זה בחלקה שבמחלוקת. נתבעים 5-7 טוענים, כי לא עלה בידי נתבעת 3 להוכיח כי היא רכשה זכויות באדמות אלה. נתבעים 3 ו-4 טוענים מנגד, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח טענתה זו. נתבעים 3 ו-4 מבקשים, כי ככל שתידחה טענתם בשאלת הסמכות ובית המשפט ייכנס לגופם של דברים, כי אז בית המשפט יידרש לטענות נתבעת 3 בדבר זכויותיה באדמות כרם המופתי, ויקבע כי נתבעת 3 היא הבעלים של אדמות אלה.
3. לאורך כל ההליך וגם בסיכומים שהוגשו על ידו, טען ב"כ נתבעים 5-7, בהדגשה רבה ובהרחבה, כי בגדר תובענה זו בית המשפט אינו צריך להידרש לשאלת זכויותיה של נתבעת 3 באדמות, כמו גם לשאלת זכויותיהם של נתבעים 1 ו-2 בחלקה שבמחלוקת. לטענת ב"כ נתבעים 5-7, השאלה היחידה שעל בית המשפט להכריע בה בתיק זה היא, האם עלה בידי התובע להוכיח כי הוא הבעלים של החלקה שבמחלוקת. הא ותו לא. ב"כ נתבעים 5-7 מציין, כי למרות שעמדה לנתבעת 3 אפשרות להגיש תובענה בה יתבקש בית המשפט להצהיר על הזכויות הנטענות על ידה באדמות כרם המופתי, ולמרות שעמדה לנתבעים 1 ו-2 אפשרות דומה ביחס לחלקה שבמחלוקת, הם לא עשו כן. לא בהגשת תביעה עצמאית ואף לא בדרך של הגשת תביעה שכנגד בהליך זה.
4. מקובלת עליי טענת נתבעים 5-7. כפי שצוין לעיל, לתביעה שהוגשה בתיק זה קדמו שתי תביעות בהן התבררו טענות שהועלו על ידי נתבעים 1 ו-2; נתבעים 3 ו-4; ונתבעת 5, בדבר זכויותיהם באדמות כרם המופתי. התביעות היו תביעות לסילוק יד ולא תביעות להצהרה על בעלות של מי מבעלי הדין במקרקעין. מטעם זה, ככל שבפסקי הדין שניתנו עד כה היו קביעות לגבי זכויות מי מבעלי הדין באדמות, הרי שכוחן של קביעות אלה יפה רק לצורך אותם הליכים.
5. עם זאת, וכפי שצוין לעיל, בתי המשפט סימנו לבעלי הדין את הדרך להגיש תביעות להכרזה על בעלותם הנטענת באדמות. אלא שנתבעים 3 ו-4 לא עשו זאת וגם לא נתבעים 1-2. גם כאשר הוגשה התביעה הנוכחית על ידי התובע, שהיה דמות חדשה בפרשה זו, נתבעים 1-4 לא ראו מקום להגיש תביעות שכנגד על מנת שבית המשפט יכריע בטענותיהם.
6. ספק בעיניי אם כתפיה הצנומות של תביעת התובע יכולה לשאת את כובד המחלוקת בשאלת זכויותיה של נתבעת 3 באדמות. וגם אם הייתה יכולה לשאת זאת, אינני סבור כי יהא זה נכון שבמסגרת התובענה המונחת לפניו בתיק זה, בית המשפט יקבע קביעות שאינן דרושות להכרעה בתיק זה ואשר ממילא לא יהיה להן תוקף ומשמעות. בשני ההליכים הקודמים נקבעו על ידי השופטים קביעות מסוימות שכוחן היה יפה לתביעות סילוק היד שהוגשו בתיקים הקודמים, אך לא בשאלת הבעלות במקרקעין. בהעדר תביעה שכנגד מצד נתבעת 3, כל קביעה שתינתן על ידי בית המשפט במסגרת ההליך הנוכחי, אף היא לא תהיה מחייבת בשאלת הבעלות המקרקעין. אין אפוא להרבות בלבול ומבוכה ויש להשאיר את ההכרעה בשאלת הבעלות להליך המתאים.
7. דברים אלה נאמרים, בין היתר, בשים לב לעובדה שבימים אלה תלויה ועומדת בבית משפט זה תביעה לפיצויי הפקעה שהוגשה על ידי נתבעת 3 ביחס להפקעה שנעשתה בשנת 1968 על ידי שר האוצר, וכן קיימת אפשרות שיינקט על ידי נתבעת 3 הליך נוסף בקשר להפקעה שנעשתה בשנת 2017 על ידי עיריית ירושלים.
8. סיכומה של נקודה זו, במסגרת הליך זה אדון אך ורק בתביעתו של התובע, ואדרש לשאלת האם עלה בידו להוכיח את טענתו כי הוא הבעלים של הקרקע. לבירור שאלה זו אפנה עתה.

טענות התובע בדבר רכישת הזכויות בחלקה שבמחלוקת

1. התובע נולד בשנת 1940. בעת שהגיש את תביעתו הוא היה כבן 70. לדבריו, סבו המנוח, סעיד דרוויש, היה השיח' של חמולת בני חסן, והיו לו אדמות רבות בשטח של 67,000 דונם. לימים רוב האדמות הוכרזו כאדמות נפקדים והמשפחה ירדה מנכסיה. לדברי התובע, בשנת 1948 עזבה משפחתו את מלחה, שם היא התגוררה עד לאותה עת, ולאחר נדודים המשפחה הגיעה לבית ג'אלה. התובע אינו נשוי, אין לו ילדים, הוא חי מקצבת זקנה, ומתגורר בשכירות. הוא התייצב רק לחלק מהדיונים שהתקיימו בתיק זה.
2. לטענת התובע, בשנת 2010 נודע לו לראשונה כי ביום 7.5.63, היינו 47 שנים לפני כן, אביו המנוח, עזאת דרוויש, רכש את החלקה שבמחלוקת. לדברי התובע, האב המנוח נפטר בשנת 1981, והאב מעולם לא סיפר לו על רכישת החלקה ולא לקח אותו לראות אותה. התובע הסביר זאת בכך, שאין זה נהוג שאבות ישתפו את ילדיהם בעניינים של רכוש וכספים. לדברי התובע, גם במשך שנים רבות לאחר מות האב הוא לא ידע על רכישת החלקה, וזאת עד לשנת 2010. לדברי התובע, האב המנוח קנה את החלקה מכספי פיצויים בסך 17,000 דינר שהוא קיבל בסביבות שנת 1962, לאחר שהפסיק לעבוד באגף המים של עיריית ירושלים הירדנית.
3. לטענת התובע, דבר רכישת החלקה שבמחלוקת על ידי אביו המנוח נודע לו בשנת 2010 כתוצאה מעיון במסמכים שדבר קיומם נודע לו לראשונה בשנה זו. לטענתו, ממסמכים אלה עולה, שאביו המנוח רכש ביום 7.5.63 את החלקה מאדם בשם מוחמד חליל מוחמד חלו. המסמכים בהם מדובר ואשר עליהם מסתמך התובע נחזים להיות העתק מלוח התביעות של חלקה 14 שבו מופיע שמו של חלו כתובע, וכן מסמכים הנחזים להיות מסמכי רכישה שלפיהם אביו המנוח של התובע רכש את זכויותיו של חלו בחלקה 14.
4. לא למותר לציין, כי חרף טענות נתבעים 3-8 כי מסמכי הרכישה הם מסמכים מזויפים, התובע הציג רק צילומים של המסמכים ולא מסמכים מקוריים. בא כוחו הנוכחי של התובע טען, כי התובע מסר את המסמכים המקוריים, או חלק מהם, לבא כוחו הקודם, עו"ד איימן דהוד, וכי הוא יפנה אליו ויבקש את המסמכים המקורים (עמ' 41, ש' 12). בהמשך אמר בא כוחו הנוכחי של התובע, כי יתכן והמסמך המקורי מצוי אצלו (עמ' 60, ש' 1). כך או כך, המסמכים המקוריים עליהם מבסס התובע את תביעתו מעולם לא הוצגו. כל שהוצג הוא צילום של מסמכים.
5. באשר לנסיבות גילוי המסמכים קיים שוני בגרסאות שנמסרו על ידי התובע. בישיבה שהתקיימה ביום 20.1.15 אמר התובע, כי הוא עשה חיפוש בניירות המוחזקים אצלו, ובמהלך החיפוש הוא מצא את המסמכים עליהם הוא מבסס את תביעתו: "אני מחפש בין הניירות אצלי ומצאתי את הנייר הזה שהוא קנה ומסרתי אותו להיימן דאוד עורך דין. ב 2010 עם הניירת שבחזקתי יש לי ערמת ניירות" (עמ' 37). ובהמשך הישיבה אמר התובע: "ב-2010. חיפשתי בניירות שלי ומצאתי את הנייר הזה. מסרתי זאת לעו"ד איימן דאוד והוא לא עשה את העבודה" (עמ' 40).
6. לעומת זאת, בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 29.11.16 אמר התובע, כי המסמכים עליהם הוא מבסס את תביעתו נמסרו לו על ידי בן אחותו, עומר, המתגורר בירדן. לא למותר לציין, כי עומר לא הוזמן להעיד מטעם התובע, ואין אנו יודעים מה גרם לכך, אם בכלל, שבשנת 2010 הוא מצא לנכון לעיין בתיקים המתנהלים בירדן.
7. התובע טוען, כי החלקה שבמחלוקת לא נמנתה על אדמות כרם המופתי ולא הייתה בבעלות בני משפחת חוסייני. כאמור, הוא טוען כי החלקה הייתה בבעלות אדם בשם מוחמד חליל מוחמד חלו, וכי אביו המנוח רכש אותה מהאחרון ביום 7.5.63. כפי שצוין, במסגרת הבירורים והבדיקות שנעשו לצורך הליך זה על ידי ב"כ נתבעים 3 ו-4, עלה בידו לאתר אדם בשם זה – הוא נתבע 8 – שהינו הבעלים של חלקה 14 בגוש 13 הירדני. החלקה שבבעלות נתבע 8 נמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים מהחלקה שבמחלוקת, והשטח שלה 769 מ"ר. התובע טוען, כי על אף הזהות בשמות – ומדובר בשם מרובע – האדם ממנו אביו המנוח רכש את החלקה שבמחלוקת, אינו נתבע 8 אלא אדם אחר. דא עקא, שהתובע לא הביא כל ראיה בדבר קיומו של אדם אחר העונה לשם זה, וממילא לא זימן אותו, או את יורשיו, לעדות.

טענות נתבעים 3 ו-4

1. נתבעת 3 היא כאמור חברה שהוקמה בשנות החמישים בירדן. נתבעת 3 היא חברה פרטית שהיו לה בעלי מניות רבים. בין היתר, החברה הפעילה ועדיין מפעילה את בית מלון אמבסדור הנמצא בשכונת שיח' ג'ראח בירושלים. לאחר מלחמת ששת והחלת המשפט, השיפוט והמנהל של ישראל על מזרח ירושלים, הפכו חלק מבעלי המניות של החברה להיות נפקדים, ומניותיהם הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. עובדה זו יצרה קושי בהפעלת החברה. לנוכח זאת, בשנת 1996 מונו לחברה מפרקים זמניים אשר סיימו את תפקידם בשנת 2014 (תיק פש"ר 376/83). בין השנים 1993 ל-1997, במסגרת הליכי הפירוק, נמכרו רוב מניות החברה לנתבע 4, המשמש גם כמנהל החברה.
2. לטענת נתבעים 3 ו-4, במסגרת הליכי ההסדר הירדניים, אדמות כרם המופתי נרשמו כשלוש חלקות בגוש 13, אשר מספריהן: 6, 13 ו-14. חלקות אלה מקבילות לשלוש החלקות המופיעות בפנקס השטרות (כיום, בספר 1015, דפים 2869, 2870 ו-2871). בתמיכה לטענתם נתבעים 3 ו-4 מפנים לשתיים משלוש מפות ההסדר הירדני שהגיעו אלינו (נ/3 ו-נ/14) בהן מופיעות שלוש החלקות – 6, 13 ו-14.
3. לטענת נתבעים 3 ו-4, בין השנים 1962 ל-1964, במהלך הליכי ההסדר הירדני, נתבעת 3 רכשה מבני משפחת חוסייני, בתמורה ובתום לב, את כל אדמות כרם המופתי על מנת לבנות במקום בית מלון נוסף. בעקבות הרכישה הנטענת נרשמה נתבעת 3 בלוח התביעות של פקיד ההסדר הירדני כתובעת יחידה של החלקות.
4. לטענת נתבעים 3 ו-4, הואיל ונתבעת 3 רכשה את חלקות 6, 13 ו-14, היא פנתה לפקיד ההסדר הירדני וביקשה כי שלוש החלקות יאוחדו ליחידה רישומית אחת. נטען, כי בקשת נתבעת 3 נענתה, ושלוש החלקות קיבלו את המספר 6. בתמיכה לטענתם מפנים הנתבעים למפת ההסדר השלישית שהגיעה אלינו (נ/6) בה מופיעה חלקה אחת גדולה שמספרה 6, אשר זהה בגודלה ובמיקומה לשלוש החלקות שבשתי המפות האחרות. לטענת נתבעים 3 ו-4, הואיל ובעקבות איחוד החלקות "התפנו" מספרים 13 ו-14, וכדי לשמור על רצף מספרי החלקות בגוש, פקיד ההסדר הירדני העניק את המספרים שהתפנו לחלקות אחרות שמספריהן הקודמים היו 29 ו-30. חלקה 29 קיבלה את המספר 13, וחלקה 30 קיבלה את המספר 14. חלקה 30 לשעבר שהפכה להיות לחלקה 14 היא לא אחרת מהחלקה שרכש נתבע 8.
5. לטענת נתבעים 3 ו-4, זה ההסבר לכך שבגוש 13 מופיעות שתי חלקות שמספריהן 14: בתחילה המספר 14 ניתן לחלקה שבמחלוקת, אשר נמנתה על אדמות כרם המופתי ואשר נרכשה על ידי נתבעת 3. בהמשך, לאחר איחוד החלקות לחלקה אחת גדולה והתפנות המספר 14, ניתן המספר 14 לחלקה שרכש נתבע 8.
6. נתבעים 3 ו-4 מציגים בתמיכה לטענתם שורה של ראיות והם מעלים שורה של טענות. לנוכח החלטתי שלעיל כי במסגרת הליך זה יש להכריע רק בתביעת התובע ואין להכריע בטענות נתבעים 1-4 בדבר זכויותיהם באדמות, לא אציג את הראיות שהובאו על ידי הצדדים בשאלת זכותה של נתבעת 3, ולא אדרש לטענות שהעלו נתבעים 3 ו-4 מצד אחד, ונתבעים 5-7 מצד שני. המעט שאוכל לומר – מבלי להכריע בדבר – כי לטענות אותן מעלים נתבעים 3 ו-4 יש כוח שכנוע לא מבוטל.
7. ובאשר לתביעת התובע – הרי שכפי שצוין לעיל, נתבעים 3, 4, ו-8 טוענים, כי מדובר בתביעה שאין לה כל יסוד. וכך הם כותבים בפתח סיכומיהם: "התובע מעולם לא גילה עניין ולא הייתה לו כל זיקה למקרקעין ומעולם לא תבע ולא הגיש כל תביעה בפני פקיד ההסדר. בכל מקרה, תביעתו נסמכת על ניירת מפוברקת ומזויפת. התובע פעל ופועל בקנוניה עם הנתבעים מס' 1 ו-2 (להלן יקראו – בני משפחת סאלחיה) ומטרתו הייתה לסרבל את ההליכים ולעכב את הליכי פינוי בני משפחת סאלחיה מהמקרקעין" (סעיף 2 לסיכומים. ההדגשה במקור – א.ר.).

טענות נתבעים 5-7

1. כאמור, ככל שמדובר בתביעת התובע, נתבעים 3, 4 ו-8 ונתבעים 5-7 מציגים חזית אחידה. וכך כותבים נתבעים 5-7 בפתח סיכומיהם: "מחומר הראיות ומאופן התנהלות הצדדים לאורך ההליך כולו עולה (כי) ישנו קשר סימביוטי בין התובע לנתבעים 1 ו 2 מר סלחייה והגב' סלחייה (להלן: "הפולשים") כאשר ניהול ההליך דנן נועד לעיכוב פינויים מהמקרקעין, זאת למרות שכנגדם ישנם שני פסקי דין חלוטים המורים על פינויים מהמקרקעין" (עמ' 1 לסיכומים).

טענות נתבעים 1 ו-2

1. נתבעים 1 ו-2 אינם נוקטים עמדה בשאלה מיהו הבעלים של החלקה שבמחלוקת. בסיכומים שהוגשו על ידם הם מבקשים כי בית המשפט יקבע בפסק דינו, "כי איש – לרבות לא התובע והנתבעים – לא הוכיח את בעלותו במקרקעין, וכי משום כך לא זכאי איש לפנות את נתבעים 1-2 מן המקרקעין" (סעיף 7 לסיכומים).

האם עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו - דיון והכרעה

1. מצאתי כי לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, בשל המשקל המצטבר של הטעמים אותם אביא להלן.
2. הטעם הראשון הוא, שכוח השכנוע הפנימי של הגרסה אותה מעלה התובע, אינו רב. אם אביו המנוח של התובע אכן רכש את החלקה שבמחלוקת, ניתן היה לצפות לכך שהתובע היה יודע על דבר הרכישה בזמן אמת ועוד במהלך חייו של אביו המנוח. ניתן היה לצפות לכך שהאב המנוח היה מספר לתובע על דבר הרכישה; ניתן היה לצפות לכך שהאב המנוח היה מראה לתובע את החלקה; ניתן היה לצפות לכך שהאב המנוח היה מתגורר בחלקה או משכיר אותה לאחרים, במיוחד לנוכח העובדה שהמשפחה ירדה מנכסיה והתגוררה בשכירות. לא למותר לציין, כי במועד הרכישה הנטענת (1963) היה התובע כבן 23, וכי אביו נפטר 18 שנים לאחר הרכישה (1981). יוצא אם כן, כי לאב המנוח היו הזדמנויות רבות לספר לתובע על דבר הרכישה, לכל הפחות על מנת שהחלקה אותה הוא רכש, לפי הטענה, לא תאבד, או תילקח על ידי אחרים, כפי שהתובע טוען שאירע.
3. הטעם השני הוא, שהתובע לא המציא שום אינדיקציה לקשר כלשהו שהיה לאביו המנוח עם המקרקעין במשך 18 השנים ממועד הרכישה הנטענת ועד למועד פטירתו של האב.
4. הטעם השלישי הוא, העובדה שהתובע מסר גרסאות שונות באשר לנסיבות בהן נודע לו כי אביו המנוח רכש את החלקה שבמחלוקת, וקשיים הקיימים בכל אחת מהגרסאות. כאמור, בהזדמנות אחת מסר התובע כי הוא מצא את המסמכים בעת חיפוש שערך בניירות המוחזקים אצלו, ובהזדמנות אחרת הוא מסר כי המסמכים נמסרו לו על ידי בן אחותו, עומר, המתגורר בירדן. הסתירה כשלעצמה, ביחס לעניין כה חשוב, מעוררת קושי בקבלת טענת התובע. קושי נוסף מצוי בכל אחת מהגרסאות. באשר לגרסה הראשונה – התובע לא הבהיר מה היו הנסיבות שגרמו לכך שהוא מצא את המסמכים רק בשנת 2010, למרות שהם היו מוחזקים אצלו במשך שנים כה רבות. ובאשר לגרסה השנייה – התובע לא זימן לעדות את בן אחותו, עומר, והוא לא הסביר מה היו הנסיבות שגרמו לעומר לגלות את המסמכים בשנת 2010.
5. הטעם הרביעי הוא, שהתובע לא הציג מסמכים מקוריים אלא רק צילום של מסמכים. זאת למרות שהצגת מסמכים מקוריים הייתה מאפשרת לו להדוף את טענת הזיוף שהועלתה על ידי נתבעים 3-8. כפי שצוין, התובע טען שהמסמכים המקוריים או חלק מהם, היו מצויים בידו והוא מסר אותם לבא כוחו הקודם, וכי הוא יפנה אליו ויבקש אותם. בהמשך אמר בא כוחו הנוכחי של התובע, כי יתכן והמסמך המקורי מצוי אצלו. ואולם, חרף דברים אלה מסמכים מקוריים מעולם לא הוצגו, למרות שחשיבות הדברים הייתה ברורה.
6. הטעם החמישי הוא, שהתובע לא זימן לעדות את האדם ממנו אביו המנוח רכש, לפי הטענה, את החלקה, או את יורשיו. התובע טוען כי על אף זהות השמות, נתבע 8 אינו האדם ממנו אביו המנוח רכש את החלקה. אם כך – ניתן היה לצפות לכך שהתובע יעשה כל מאמץ כדי לאתר מי שלטענתו היה הבעלים הקודם של החלקה, או יורשיו. אלא שהדבר לא נעשה.
7. סיכום הדברים הוא, אפוא, שלנוכח המשקל המצטבר של הטעמים אותם מניתי, הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובע להוכיח כי אביו המנוח רכש את החלקה שבמחלוקת. בנסיבות אלה, אני מחליט לדחות את תביעתו.

סוף דבר

1. מהטעמים עליהם עמדתי החלטתי לדחות את תביעת התובע. התובע יישא בהוצאות נתבעים 3, 4, ו-8 בסכום של 20,000 ₪, ובהוצאות נתבעים 5-7 בסכום של 20,000 ₪. לא ראיתי לזכות את נתבעים 1 ו-2 בהוצאות, ולו מהטעם שקיומו של הליך זה איפשר להם להמשיך ולהתגורר בחלקה שבמחלוקת, למרות קיומם של שני פסקי דין פנוי נגדם. אך מובן, שבעובדה כי דחיתי את תביעת התובע אין כדי להשפיע על תוקפם של פסקי הדין שניתנו בהליכים הקודמים שניתנו בפרשה זו.

ניתן היום, ד' בכסלו תשע"ט, 12 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.