ניתן ביום 13 ספטמבר 2016

פסק דין

סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציגת הציבור גב' מיכל וינברג; ב"ל 35483-06-10) בו נדחתה תביעתו של המערער כנגד החלטתו של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם - המוסד) לדחות את תביעתו של המערער לתשלום הפרשי גמלת הבטחת ההכנסה לתקופה שמחודש נובמבר 2008.

עיקר העובדות ופסק דינו של בית-הדין האזורי

1. המערער נפגע בתאונת דרכים ביום 20.11.03. ביום 21.07.05 הגיש המערער למוסד תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה, אשר אושרה החל מחודש 08/05, ובהתאם לכך החל המערער לקבל מאותו מועד, לסירוגין, גמלת הבטחת הכנסה.
2. ביום 21.08.08 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (ת.א (נצרת) 5375/05) בתביעה שהגיש המערער בגין פגיעתו בתאונה הנ"ל כנגד חברת הביטוח. בפסק הדין נפסק למערער סך של 494,766 ₪, וביום 27.10.08 אישרה חברת הביטוח כי שילמה למערער את הסכום שנפסק לטובתו בפסק הדין (להלן גם – הפיצויים).
3. ביום 25.2.10 הודיע המוסד למערער, כי נוצר חוב על שמו בסך של 14,953 ₪, עקב תשלומים שלא הגיעו לו על פי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן – החוק), וזאת מאחר שהמערער לא המציא את האסמכתאות הנדרשות לשימוש שעשה בכספי הפיצויים, ועל כן החל מחודש 11/08 נלקח בחשבון סך של 194,000 ₪ "כנכס" שברשותו.
4. כנגד החלטת המוסד הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי, בה טען כי המוסד החליט לשלול את זכאותו לדמי הבטחת הכנסה, וזאת בסך של 14,953 ₪, עבור תקופת אכשרה, החל מחודש 11/08 ועד לחודש 01/10, על אף שכספי הפיצויים הנ"ל שולמו לנושים רבים שהיו למערער, ולא הגיעו בפועל אליו.
5. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי לא נפלה טעות בהחלטת המוסד לזקוף את הסכום הכספי בסך של 194,000 ₪ על חשבון גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש 11/08. בית הדין האזורי קבע, כי הסכום הנ"ל הוא בגדר "נכס" שכן הוא בגדר "רכוש" לפי סעיף 9(ג) לחוק, ועל כן המוסד פעל נכונה בהחשיבו את הסכום כהכנסה לעניין בחינת זכאותו של המערער לגמלת הבטחת הכנסה. בית הדין האזורי הוסיף, כי עניינו של המערער איננו נכלל במקרים המנויים בתקנה 17 לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב - 1982 (להלן – התקנות) המפרטת רשימת מקרים בהם לא יחשבו סכומי כסף שונים המתקבלים אצל פלוני כהכנסה. עוד קבע בית הדין האזורי, כי במקרה דנא הנטל להוכיח זכאות לגמלה מוטל על המערער, וכי המערער לא השכיל להוכיח את טענותיו בדבר השימוש בכספי הפיצויים שהתקבלו לידיו, ושכביכול על פי טענתו הועברו לנושים להם היה חייב. אשר לסכום הגמלה קיבל בית הדין האזורי את תחשיביו של המוסד, כפי שהוצגו בתעודת עובד הציבור מיום 30.06.10, וקבע כי הם נעשו בהתאם להוראות הדין. לבסוף נקבע, כי בנסיבות המקרה קמה למוסד הזכות לגבות כספים ששולמו ביתר. לנוכח כל האמור נדחתה התביעה.

ומכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים וההליך בערעור

1. המערער טען, כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי אין להתערב בהחלטת המוסד בכל הקשור לייחוס ההכנסה. לטענת המערער, שגה בית הדין האזורי בפרשנות המצמצמת והדווקנית שנתן לחוק הביטוח הלאומי; בקביעתו כי הייתה התחשבות מצד המוסד שלא זקף לחובתו את כל סכום הפיצויים; בקביעתו כי לא פעל להציג אישורים ואסמכתאות בדבר השימוש שנעשה בכספי הפיצויים; בקביעתו כי המערער לא השכיל להוכיח את השימוש שנעשה בכספים, ובכך שאין די בעדותו של מר אכדרי, וכן בקביעתו כי המערער לא הזמין לעדות עדים שיכלו לאשש את גרסתו. עוד נטען, כי בטופס תביעת המערער לתשלום גמלת הבטחת הכנסה, נרשמה מעורבותו בתאונת דרכים, דבר שמעיד על תום ליבו של המערער ועל רצונו לדווח על כל הכנסה ובזמן אמת. המערער שב ופרט במסגרת הערעור והסיכומים מטעמו את הטענות אותן העלה בבית הדין האזורי ובכלל זאת כי: אין לראות בסכום של 194,000 ₪ אותו קיבל כהכנסה לצורך חוק הבטחת הכנסה; אין בחוק הבטחת הכנסה כל התייחסות לסמכות המוסד לתבוע החזר גמלאות במקרה של אי מסירת מידע על פי הוראות סעיף 20 לו; על אף שנטל ההוכחה לעניין מקור הכנסתו של המערער מוטל על המוסד, הלה לא הביא כל ראיה לעניין זקיפת ההכנסה, והסתפק בהעלאת טיעונים בעלמא, ללא שגיבה אותם באסמכתאות או בנוסחאות כלשהן; הפיצויים שקיבל המערער הינם סיוע חד פעמי, והמוסד לא הוכיח כי המערער קיבל עזרה חודשית מקרוביו; היה על המוסד לחשב את ההכנסה החל מחודש 11/03 - מיום התאונה, ולא מיום התשלום בפועל; סעיף 20 לחוק אינו מטיל על המערער חובת דיווח כאשר לא חל שינוי במצבו. המערער הוכיח כי לא חל כל שינוי במצבו לאחר שהוכיח כי הפיצויים לא התקבלו לידיו אלא הוחזרו לאנשים שונים בעקבות הלוואות שנלקחו על ידו לאורך שנים, והמוסד לא סתר גרסה זו.
2. המוסד טען מנגד, כי יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי. לטענת המוסד, הסכום של 194,000 ₪ הוא נכס כהגדרת סעיף 9(ג) לחוק, ועל כן על הכנסה מאותו הנכס חלות הוראות סעיף 9(א)(4) לחוק. עוד נטען כי הסכום הנ"ל אינו נמנה על הרשימה שבתקנה 17 לתקנות בה פורטו התשלומים שאינם נחשבים כהכנסה. המוסד הוסיף, כי חוק הבטחת הכנסה נועד להבטיח הכנסה הדרושה לקיום למי שאין בכוחם לספק לעצמם את המשאבים הדרושים לשם כך ואין הדבר מתקיים בענייננו. עוד נטען, כי המערער הסתיר במודע את קבלת הפיצויים, ומכל מקום המוסד החליט לייחס למערער כהכנסה רק 194,000 ₪ מתוך כחצי מיליון ₪. בנוסף לכך, המערער לא הוכיח את טענתו כי הכספים הללו לא היו בידיו, ולא הביא לעדות את קרובי משפחתו אשר לטענתו אליהם הועברו כספי הפיצויים. כמו כן, גרסתו של העד מטעמו של המערער לא הייתה מהימנה, בעוד העדה מטעם המוסד מסרה הסבר מלא וממצה במסגרת חקירתה הנגדית. לבסוף נטען, כי מדובר בסכום כסף משמעותי אשר אין בגינו פטור מחובת דיווח לפי סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה.
3. בדיון שהתקיים בפני המותב ביום 26.2.15 קיבלו הצדדים את הצעת בית הדין ולפיה "עניין חובו של המערער שנגבה במלואו יבדק במסגרת הוועדה למחיקת חובות. אמנם הוועדה למחיקת חובות בדרך כלל אינה דנה בחובות שכבר שולמו אולם המקרה שבפנינו הוא חריג ביותר, נסיבותיו קשות כפי שהתרשמנו מדבריו של המערער בבית הדין ולכן בית הדין הזה ממליץ ביותר כי הוועדה תשקול בחיוב מחיקת חובו של המערער והשבתו למערער, באופן מלא או לכל הפחות באופן חלקי. עד להחלטת הוועדה ההליך שבפנינו ישאר תלוי ועומד ולאחר שנקבל את החלטת הוועדה נחליט בדבר המשך ההליכים."
4. ביום 26.4.15 הודיע המוסד, כי עניינו של המערער נדון על ידי הוועדה לבחינת חובות אשר החליטה כי לאור נסיבותיו המיוחדות של התיק ולאור מצבו הסוציואקונומי של המערער, 60% מחובו המקורי של המערער, שעמד על סך 14,593 ₪ - יבוטל. המוסד ביקש כי לאור זאת הערעור ידחה.
5. המערער הודיע כי איננו מסכים לכך, והתיק נקבע לישיבת קדם משפט. לאחר שבישיבת קדם משפט מיום 16.9.15 לא הגיעו הצדדים להסכמה, ולאור בקשתו של המערער במסגרת אותה ישיבה, הועבר התיק לדיון נוסף בפני הרכב.
6. בדיון שהתקיים ביום 5.5.16, לאחר שנשמעו עמדות הצדדים, הציע בית הדין למערער לחזור בו מן הערעור תוך שמירת זכותו להגיש תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת הוועדה לביטול חובות.
7. ביום 13.5.16 הודיע המערער כי הוא מבקש שיינתן פסק דין בתיק, ומשכך אין מנוס אלא להכריע בערעור שלפנינו.
8. טרם הכרעה נציין, כי מעיון במערכת נט המשפט עולה, כי המערער אכן הגיש תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטת הוועדה לגביית חובות.

דיון והכרעה

1. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לעובדות המקרה ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. לכך נוסיף בקצרה את הדברים הבאים.
2. סעיף 5(ב) לחוק קובע כי "הגמלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה, שהיה זכאי לפי סעיפים קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה". מהוראה זו של המחוקק נלמד כי יש לקזז "הכנסה" שיש למי שתובע גמלת הבטחת הכנסה.

בסעיף 9 לחוק הגדיר המחוקק "הכנסה", כאשר על פי סעיף 9(א)(4) לחוק, "הכנסה" כוללת "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס...", ועל פי סעיף 9(ג) לחוק, הגדרת "נכס" לעניין סעיף 9 לחוק היא "כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות.. ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון". "סכום שאינו מובא בחשבון" מוגדר כ"סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לסכום הבסיסי כפול ארבע, ולגבי מי שעו ילד או שיש לו בן זוג - סכום שאינו עולה על הסכום הבסיסי כפול שש".

1. במקרה הנוכחי, הסכום של 194,000 ₪ הוא נכס פיננסי, ועל כן הוא בגדר "רכוש" לפי סעיף 9(ג) לחוק, כאשר אותו סכום עולה על "הסכום שאינו מובא בחשבון" כהגדרתו באותו סעיף. מכאן, שבדין הביאו המוסד בחשבון כהכנסה שיש למערער.
2. כמו כן, מקובלת עלינו טענתו של המוסד, לפיה עניינו של המערער איננו נכלל ברשימה המפורטת בתקנה 17 לתקנות, המפרטת רשימה של מקרים שאינם נחשבים כהכנסה לעניין הזכאות לגמלה ושיעורה.
3. דין טענותיו של המערער כי היה על המוסד לחשב את ההכנסה החל מחודש 11/03 - מיום התאונה, ולא מיום התשלום בפועל – להידחות, מנימוקיו של בית הדין האזורי.
4. לא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי כי המערער לא השכיל להוכיח את השימוש שנעשה בכספים, וכי אין די בעדותו של מר אכדרי, וכן בקביעתו כי המערער לא הזמין לעדות עדים שיכלו לאשש את גרסתו. קביעות אלו של בית הדין האזורי מבוססות על התרשמותו מן הראיות שהובאו בפניו, וכלל נקוט הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בשים לב לכך שהערכאה הדיונית מבססת על פי רוב את ממצאיה על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים שהעידו לפניה.
5. אשר על כן, עם כל ההבנה למצבו של המערער, אין מנוס אלא לדחות את הערעור.
6. סוף דבר- הערעור נדחה. אין צו להוצאות.

ניתן היום, י' אלול תשע"ו (13 ספטמבר 2016), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.