1. לפנינו תביעה להפרשי גימלת הבטחת הכנסה לתקופה שמחודש נובמבר 2008.

2. התובע טוען בכתב תביעתו המתוקן כי "בעקבות קבלת פיצויים על סך של 194,000 ₪, מטעם הכשרת היישוב - חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח" - לא במקור, א.י), בגין תאונת דרכים שאירעה לו ביום 20.11.03, החליט הנתבע לשלול את זכאותו לדמי הבטחת הכנסה, וזאת בסך של 14,953 ₪, עבור תקופת אכשרה, החל מחודש 11/08 ועד לחודש 01/10".

לטענת התובע "כספי הפיצויים הנ"ל שולמו לנושים רבים אשר היו זכאים בזמנו לכספים רבים וזאת בשל התחייבויותיו הרבות...בעקבות עלויות הוצאות נישואיו והוצאות נוספות אחרות".

3. הנתבע, בכתב ההגנה שהוגש על ידו, חזר על האמור במכתב פקיד התביעות מיום 25.02.10, והבהיר כי מאחר והתובע לא המציא אסמכתאות לשימוש בכספים הפיצויים, כפי שנתבקש, החל הנתבע מחודש 11/08 להביא בחשבון כנכס, סכום של 194,000 ₪ אשר הופקדו בחשבונו של התובע.

הוסיף הנתבע וטען כי כתוצאה מעדכון קבלת הפיצויים, נוצר לתובע חוב הקטנת זכאות לתקופה מחודש 11/08 ועד 01/10 בסך של 14,953 ₪. אותו חוב מנוכה בשיעור של 10% מהקצבה החודשית השוטפת המשתלמת לתובע.

הנתבע טען כי חישוב סכום הפיצויים נעשה כדין ובהתאם לסעיפים 5(ב) ו - 9 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 (להלן: "חוק הבטחת הכנסה").

4. להלן העובדות הצריכות לעניין:

א. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 20.11.03.

ב. ביום 21.07.05 הגיש התובע לנתבע תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. התביעה אושרה החל מחודש 08/05, ובהתאם לכך החל התובע לקבל מאותו מועד, לסירוגין, גמלת הבטחת הכנסה.

ג. ביום 21.08.08 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (ת.א (נצרת) 5375/05) בתביעה שהגיש התובע בגין פגיעתו הנ"ל כנגד חברת הביטוח. בפסק הדין נפסק לתובע "סך של 494,766 ₪ (ארבע מאות תשעים וארבע אלף, שבע מאות ששים וששה ₪)".

ד. ביום 27.10.08 אישרה חברת הביטוח "כי בהתאם לפס"ד בתיק זה שילמנו לתובע סך של 494,766 ₪.

בתוך הסכום הנ"ל כלולה ריבית בסך 12,973 ₪. ועל כן מסכום הריבית הנ"ל ינוכה על ידינו מס במקור בסך 6356 ₪ (נ/1)".

5. מהלך הדיון

ביום 05.04.11 התקיים דיון בו היתה הופעה מטעם הנתבע, אשר הודיע כי הוא מופיע בשם ב"כ התובע וכי סוכם ביניהם כי התובע יציג לנתבע מסמכים ואסמכתאות לעניין הכסף שקיבל מחברת הביטוח ולאחר מכן שוב תיבדק התביעה.

ביום 09.06.11 הודיע ב"כ התובע כי המציא לנתבע מקבץ מסמכים לעניין הכספים שקיבל התובע מחברת הביטוח, וביום 07.11.11 הודיע הנתבע כי לאחר בדיקת אותם מסמכים החליט שאין שינוי בעמדתו.

ביום 10.11.11 הודיע ב"כ התובע כי התובע עומד על תביעתו.

ביום 27.03.12 התקיימה בתיק ישיבת הוכחות במסגרתה העידו התובע והעד מטעמו - מר מרדכי אכדרי (להלן: "מר אכדרי").

ביום 10.07.12 התקיימה ישיבת הוכחות נוספת במהלכה נחקר התובע שוב בחקירה חוזרת, וכן העידה עדת ההגנה – גב' מירב בכר אודות תעודת עובד הציבור עליה היא חתומה (נ/2). בעדותה הבהירה גב' בכר דרך ביצוע הקיזוזים שנזקפו על חשבון החוב שנוצר עקב הפיצויים שקיבל התובע בסך של 194,000 (עמ' 11 שורות 2-18 לפרוטוקול).

בסוף הדיון הודיע התובע כי "לאחר ששמעתי את הסברים של גב' בכר ולאחר ששמעתי את דברי בית הדין, אני מודיע כי אני חוזר בי מתביעתי". לנוכח הודעת התובע ביקש בא כוחו שהתביעה תדחה ללא צו להוצאות, וב"כ הנתבע הסכים לכך (עמ' 13 שורות 8-12 לפרוטוקול).

בהתאם לכך ניתן פסק דין, במסגרתו, הורה בית הדין על דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

אלא שלאחר שבית הדין קם ממושבו, פנה התובע למזכירות והודיע כי לא הייתה לו כוונה לחזור בו מתביעתו ולפיכך שב בית הדין והסביר לו את משמעות הדברים, כשבסיום ניתנה לתובע שהות להודיע האם בכל זאת הוא מבקש לבטל את פסק הדין.

במסגרת הודעתו מיום 24.07.12, הודיע ב"כ התובע כי התובע מבקש לבטל את פסק הדין הנ"ל וב"כ הנתבע הסכים לכך. בהתאם לכך ניתנה ביום 05.08.12 החלטה על ביטול פסק הדין ולצדדים ניתנה ארכה להגשת סיכומיהם. ביום 17.10.12 הוגשו סיכומי ב"כ התובע וביום 22.11.12 הוגשו סיכומי ב"כ הנתבע.

להשלמת התמונה נציין, כי לבקשת הצדדים, דנו בתיק זה בהרכב חסר (עמ' 2 שורות 11-12 לפרוטוקול).

6. להלן טענות ב"כ התובע בתמציתיות;

א. אין לראות בסכום של 194,000 ₪ (להלן:"הסכום"), אותו קיבל התובע כהכנסה לצורך חוק הבטחת הכנסה.

ב. אין בחוק הבטחת הכנסה כל התייחסות לסמכות המוסד לתבוע החזר גמלאות במקרה של אי מסירת מידע על פי הוראות סעיף 20 לו.

ג. התובע דיווח לנתבע על מעורבותו בתאונת הדרכים משנת 2003, וזאת עשה באמצעות טופס כתב התביעה לגמלת הבטחת הכנסה.

ד. על אף שנטל ההוכחה לעניין מקור הכנסתו של התובע מוטל על הנתבע, הלה לא הביא כל ראיה לעניין זקיפת ההכנסה, והסתפק בהעלאת טיעונים בעלמא, ללא שגיבה אותם באסמכתאות או בנוסחאות כלשהן.

ה. הסיוע שהתקבל לידי התובע הינו סיוע חד פעמי, והנתבע לא הוכיח כי התובע קיבל עזרה חודשית מקרוביו.

ו. בהתאם לחישוב תקופת עבודת התובע שהיה אמור לעבוד בה, היה על הנתבע לחשב את ההכנסה החל מחודש 11/03 - מיום התאונה, ולא מיום התשלום בפועל.

ז. סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה אינו מטיל על התובע חובת דיווח כאשר לא חל שינוי במצבו. התובע הוכיח כי לא חל כל שינוי במצבו לאחר שהוכיח את סכום הפיצויים לא התקבלו לידיו אלא הוחזר לאנשים שונים בעקבות הלוואות שנלקחו על ידו לאורך שנים, והנתבע לא סתר גרסה זו.

7. להלן טענות ב"כ הנתבע בתמציתיות;

א. הסכום הינו נכס (פיננסי) כהגדרתו בסעיף 9 (ג) לחוק הבטחת הכנסה.

ב. הסכום אינו נכלל ברשימת התשלומים המפורטת בתקנה 17 לתקנות ולכן אין לקבל טענה לפיה לא מדובר בסכום הנחשב כהכנסה.

ג. הנתבע פעל בהתאם לסעיף 9 (ג) (1) לחוק ובהתאם לתקנה 10 לתקנות עת התייחס לסכום, התייחסות אשר גרמה לכך שמחודש 12/08 קיבל התובע גמלת הכנסה אשר הופחתה ב – 1,250 ₪.

ד. אין לקבל את טענת התובע לפיה מדובר בסכומים הנופלים בגדר תמיכה וולונטרית, באשר אין מדובר בסכומים קטנים לאורך תקופה קצרה.

ה. התובע הסתיר במודע את קבלת הפיצויים מחברת הביטוח.

ו. הנתבע החליט לייחס לתובע הכנסה רק בסכום של 194,000 ₪ החל משנת 2008, ולא בין בשנים 2006 ו - 2007 כטענת התובע.

ז. התובע לא הצליח להוכיח כי לא היו בידיו כספים בתקופה הרלוונטית ואף העד מטעמו לא תמך בגרסתו. התובע לא העיד את שאר עדיו בעניין זה.

ח. במסגרת חקירתה הנגדית, מסרה עדת הנתבע – הגב' בכר, הסבר מלא וממצא, ביחס לקיזוזים שנעשו בקצבת התובע.

8. דיון והכרעה

השאלות הטעונות הכרעה

השאלות העומדות להכרעתנו בתביעה זו, הינן האם פיצויים ששולמו לתובע בגין תאונת דרכים יחשבו כ"הכנסה" לעניין בחינת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, והאם הנתבע נהג כדין בזקיפת אותם פיצויים על חשבון גמלת הבטחת ההכנסה המגיעה לתובע.

המסגרת הנורמטיבית

את הסוגיה שלפנינו, המערבת בתוכה שאלות שמתחום דיני הביטחון הסוציאלי, עלינו לבחון בהתאם לתכלית הסוציאלית העומדת ביסודו של חוק הבטחת הכנסה.

כבר נקבע בפסיקה כי חוק הבטחת הכנסה יוצא מנקודת הנחה, כי בעל רכוש אינו זקוק לקצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימלית, (דב"ע, נא/28-04 מזל טוב מטילדה מטלין - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ב 498), שהרי מטרתו של חוק הבטחת הכנסה לאפשר סיפוק צרכיו המינימליים של מי שאין לו הכנסה מתאימה כשהחוק אינו מיועד לאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו (דב"ע נב/111-04, המוסד לביטוח לאומי - מוחמד אל חג'וג'י, פד"ע כ"ב 507; וראה מ. גולדברג; עוקדן הביטחון הסוציאלי, הוצאת סדן, כרך ראשון, פרק 3.133).

סעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה קובע כי "הגמלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה, שהיה זכאי לפי סעיפים קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה". מכוח סעיף זה יש לקזז "הכנסה" שיש לתובע גמלת הבטחת הכנסה.

בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה הגדיר המחוקק "הכנסה". על פי סעיף 9(א)(4) לחוק, "הכנסה" כוללת "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס...".

על פי סעיף 9(ג) לחוק, הגדרת "נכס" לעניין סעיף 9 לחוק היא "כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות.. ולמעט סכום שאינו מובא בחשבון". "סכום שאינו מובא בחשבון" מוגדר כ"סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לסכום הבסיסי כפול ארבע, ולגבי מי שעו ילד או שיש לו בן זוג - סכום שאינו עולה על הסכום הסיסי כפול שש".

סעיף 9(ב)(3) לחוק מסמיך את "השר" לקבוע "הוראות מיוחדות ומשלימות בדבר חישוב ההכנסה לענין חוק זה". בהתאם לכך הותקנה תקנה 10 לתקונות הבטחת הכנסה, תשמ"ב - 1982 (להלן: "התקנות").

תקנה 10 לתקנות קובעת כי:

"א. כהכנסה חודשית מנכס יראו סכום השווה ל 8% משוויו מחולק ב - 12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה הגבוה יותר.

ב. שווי הנכס לעניין תקנה-משנה (א)....ובמיטלטילין - גם לפי הצהרת התובע בכתב, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי - הכל לפי בחירת המוסד לביטוח לאומי".

שילוב ההוראות הנ"ל מביא למסקנה חד משמעית, לפיה הסך של 194,000 ₪ ששולם לתובע בגין תביעת הנזיקין הינו בגדר "נכס" שכן הוא בגדר "רכוש" לפי סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה, כאשר אותו סכום עולה על "הסכום שאינו מובא בחשבון" כהגדרתו באותו סעיף.

בהתאם לכך הרי שהדין עם הנתבע בהחשיבו את הסכום כ"הכנסה" לעניין בחינת זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה.

בהקשר זה נציין כי איננו מקבלות את טענת ב"כ התובע בהפנותו לתקנה 17 לתקנות, שלטעמינו כלל איננה רלוונטית בעניינו של התובע. אותה תקנה מפרטת רשימת מקרים בהם לא יחשבו סכומי כסף שונים המתקבלים אצל פלוני כהכנסה לעניין חוק הביטוח הלאומי. אין חולק כי הסכום הנ"ל, שקיבל התובע בגין פיצויי נזקי גוף, אינו נמנה על רשימת התשלומים שבתקנה 17 לתקנות, וברי שעניינו של התובע אינו נופל בגדר "עזרה משפחתית" או "עזרה כספית וולונטרית לא קבועה ובלתי מחייבת" שבנסיבות מסוימות אף אינה נחשבת בגדר הכנסה לעניין אותה תקנה (ראה לעניין זה את שנפסק בעבל 681/07 אהרון בנישו - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 06.07.09; ובעבל 618/08 דנה אורן - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 16.01.11).

נטל ההוכחה

ב"כ התובע טען כי נטל ההוכחה בדבר ייחוס ההכנסה מוטל על הנתבע שלא הוכיח טענותיו.

אין בידינו לקבל טענותיו של ב"כ התובע בהקשר זה.

נטל ההוכחה, כי הטוען לגמלה זכאי לה, מוטל על הטוען הן שעה שמדובר בבקשה לגמלה והן שעה שהמוסד מבקש להפסיק את תשלומה. גם במקרה האחרון על הטוען לגמלה למסור למוסד את כל הנתונים שביקש (דב"ע נו/0-202 סומי מוסלם - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך ל (4), 43).

על התובע גמלה חלה חובת אמון כלפי המוסד ומסירת מידע מלא, לרבות חובת גילוי של מידע יזום (עב"ל 280/05 אילנית ברנס - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 13.02.06).

החובה למסור מידע מלא ומדויק למוסד לביטוח לאומי, באה למנוע תשלום גמלה למי שאינו זכאי לה. חובה זו מוצאת את ביטויה גם בסעיפים 19 ו-20 לחוק הבטחת הכנסה. (עב"ל 162/04 עבל 1362/04 שלום אוחנה - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 20.04.06).

התמונה שהצטיירה לפנינו באשר להיווצרות החוב הכספי שבעטיו החליט הנתבע לקזז סכומי כסף הינו הפיצוי הכספי אותו קיבל התובע מחברת הביטוח בעקבות פסק דין שניתן בתביעת נזקי גוף. התובע קיבל מחברת הביטוח סך של 494,766 (נ/1), אולם הנתבע החליט להביא בחשבון רק סכום של 194,000 ₪ אשר דיווח עליהם התובע בעצמו. למעשה, מצטיירת לטעמינו תמונה של התחשבות מצד הנתבע בכך שזקף לחובת של התובע רק אותו סכום, וזאת מבלי לדרוש מהתובע כל הוכחות באשר ליתרת הסכום ששולם על ידי חברת הביטוח. כל שביקש הנתבע מהתובע כי הלה יציג אישורים או אסמכתאות בדבר השימוש באותם כספים, אולם משלא פעל התובע בעניין זה הוחלט לקחת בחשבון אותם כספים בחישוב קצבתו.

ויודגש, כי מעיון בהודעת ב"כ התובע מיום 09.06.11 בדבר "עותק ממקבץ מסמכים לעניין הכספים שקיבל התובע מחברת הביטוח בעקבות תאונת הדרכים שעבר", לא השכלנו ללמוד מאומה בדבר שימושים אלו או אחרים בסכום הכסף שקיבל התובע "במזומן באמצעות עו"ד נביל דוח'י".

גם לפנינו, לא השכיל התובע להוכיח את טענותיו בדבר השימוש בסכום הכסף שהתקבל לידיו, ושכביכול על פי טענתו הועבר לנושים להם היה חייב. בהקשר זה הצהיר התובע כדלקמן -

"הנני להצהיר כי באשר לסכום שקיבלתי מעו"ד דוחי (להבדיל מסכום הפיצויים המלא) ע"ס של כ – 194,000 ₪, הועבר לשלושת האנשים שלהלן ולפי הפירוט שלהלן:

1. מרדכי אכדרי, קיבל ממני סך של כ - 50,000 ₪.
2. אריה שילי, קיבל ממני סך של כ - 50,000 ₪.
3. שושנה קיזמן, קיבלה ממני סך של כ - 94,000 ₪". (סעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית המשלים).

חשוב לציין כי התובע לא המציא אסמכתאות להוכחת ה"תשלומים" הנ"ל וכן חשוב לציין כי מתוך ה"אנשים" הנ"ל העיד התובע מטעמו, כאמור, רק את מר אכדרי. אשר בעדותו הכללית לא היה כדי לבסס את טענת התובע כאילו שילם לו 50,000 ₪. למעשה, לא היתה בעדותו של מר אכדרי דבר, אשר יכול היה להחשב כראיה לגרסת התובע. התובע לא טרח להזמין את שני האנשים האחרים שאיזכר בתצהירו (שאחת מהם היא חמותו - גב' שושנה קיזמן - סעיף 4 לתצהיר), למרות שאלו יכלו, אולי, לבסס את גרסתו. והרי בענין זה נפסק כי:"בכלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78, אלמונית ואח' - פלוני, פ"ד לה(1), 736 ,עמ' 762-763).

האם יש מקום להפעיל את תקנה 15 לתקנות?

תקנה 15 לתקנות קובעת כי:

"שולם לאדם סכום כסף, המהווה הכנסה לעניין החוק, בעד תקופה שקדמה למועד התשלום, יראו סכום זה כהכנסתו של מקבל התשלום בתקופה שבעדה שולם (ההדגשה אינה במקור, א.י)".

גם בעניין זה איננו מקבלות את טענות התובע, לפיהן נטען כי "היה על הנתבע לחשב את ההכנסה החל מיום 11/03, וזאת החל מיום התאונה, ולא מיום התשלום בפועל". אין חולק כי התובע קיבל את הפיצויים בחודש 11/08, ועל כן תחשיביו של הנתבע, כפי שהוצגו בתעודת עובד הציבור מיום 30.06.10 (נ/2), מקובלים עלינו ואנו קובעות כי הם נעשו בהתאם להוראות הדין. אותם תחשיבים קיבלו הסבר משלים וממצא במסגרת עדותה של עדת ההגנה - גב' בכר (עמ' 11 שורות 2-18 לפרוטוקול).

באשר לטענת התובע לעניין קבלת גמלת הבטחת הכנסה מופחתת עובר לשנת 2008 (עמ' 5 שורות 14-32 לפרוטוקול וכן עמ' 6 שורות' 1-4), הרי שטענותיו בהקשר זה לא הוכחו וממילא נזנחו במסגרת סיכומיו.

זכות הנתבע לגבות כספים ששולמו ביתר

סעיפים 20 ו-20א לחוק הבטחת הכנסה קובעים את החובה המוטלת על המבוטח למסור מידע אמת למוסד לביטוח לאומי בכל הנוגע לתביעתו. סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה שכותרתו "חובת הודעה" קובע כדלקמן:

"המקבל גימלה יודיע בכתב למוסד לביטוח לאומי תוך שלושים ימים, על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגימלה או על שיעורה" (וראה גם את שנפסק בעבל 157/07 אנה פירוגובסקי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 28.07.08).

ויודגש, כי לא מצאנו כל ממש בטענת ב"כ התובע שכביכול לא חל כל שינוי במצב הכנסותיו של התובע. גם אם נקבל את טענותיו כי בטופס תביעת התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה נרשם ביחס למעורבותו בתאונת דרכים משנת 2003, הרי שלא היה בכך משום פטור מחובת הדיווח אודות סכום הכסף שהתקבל לידיו בעקבות אותה תאונה, כל שכן ומדובר בסכום כסף משמעותי למקבל גמלת הבטחת הכנסה.

אשר על כן, איננו מקבלות את גישתו של ב"כ התובע, לפיה נטען שלא הייתה מוטלת על הנתבע כל חובה לגבות את הכספים ששולמו ביתר, וברי שאין לגזור גזירה שווה עם המקרים אליהם הפנה (סעיף 20 לסיכומים). בענייננו המדובר בזכות מכח חוק ולכן הוא שמכתיב את מערכת היחסים בין המוסד לביטוח לאומי לבין המבוטחים (ראה סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995, שאומץ על ידי חוק הבטחת הכנסה באמצעות סעיף 23 שבו). יפים גם כן לעניין זה הדברים בעב"ל 20105/96 אורלי יהלום - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ו, 603:

"מערכת היחסים בין המוסד למבוטחיו נקבעה על^-פי חוק, ומשכך החוק בלבד הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות של הגורמים השונים במערך הביטחון הסוציאלי.לפיכך, לא תשמע טענה לפיה יצר המוסד, בהתנהגותו, זכויות או מניעות, וכעת אינו יכול לטעון כי מבוטח אינו זכאי ... בית^-דין זה אימץ את ההלכות שנקבעו בבית^-המשפט העליון ולפיהן התנהגותו של גוף ציבורי דוגמת המוסד לביטוח לאומי, אינה יכולה ליצור עילה לזכות אשר אינה קיימת בחוק".

9. לסיכום

לנוכח האמור לעיל ובשים לב לטענות הנתבע וחרף טענות התובע, לא מצאנו כל טעות בהחלטת הנתבע, אשר החליט לזקוף את הסכום הכספי בסך של 194,000 ₪ (שקיבל התובע בגין תביעת הנזיקין) על חשבון גמלת הבטחת הכנסה, החל מחודש נובמבר 2008.

10. סוף דבר - התביעה נדחית.

חרף התוצאה אליה הגענו, מאחר ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי ובהתחשב במצבו של התובע, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.

11. הצדדים רשאים לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח בכסלו, תשע"ג, 12 בדצמבר, 2012, בהעדר הצדדים.