א. רקע כללי:

1. התובעים ונתבע 1 היו שותפים, במשך שנים ארוכות, בבניין שברח' הבלשן 5, בשכונת התקווה בעיר תל-אביב–יפו (להלן – הבניין). הבניין, שנבנה לפני שנים רבות, לא נרשם כבית משותף ולא נרשם במרשם המקרקעין אלא רק אצל החברה המשכנת, "שמשון חברה ליסוד שכונות בע"מ". בבניין ישנן ארבע דירות, בנות שני חדרי מגורים כל אחת, בשתי קומות: קומת קרקע וקומה ראשונה. בכל קומה דירה אחת הפונה לחזית הבניין – דהיינו לצד רח' הבלשן – ודירה אחת הפונה לעורף הבניין.
2. חלוקת הזכויות בבניין בין התובעים לבין נתבע 1 היתה באופן ששני שליש מהזכויות היו לתובעים ושליש – לנתבע 1. ואולם, בשלב מסוים ביקשו התובעים ונתבע 1 לפרק את השיתוף ביניהם. זאת, בדרך של ייחוד והקצאת דירות בבניין לכל אחד מהם תוך מכירת חלק מזכויות התובעים לנתבע 1, כך שלאחר פירוק השיתוף יהא כל אחד מהצדדים הבעלים של מחצית הזכויות בבניין.
3. התובעים ונתבע 1 חתמו אפוא, בחודש יולי 2000, על הסכם לפירוק השיתוף בבניין (להלן – הסכם פירוק השיתוף). בהסכם פירוק השיתוף נקבעו, בין השאר, ההוראות הבאות:

3. הוסכם בין הצדדים לפרק את השיתוף ביניהם בבניין ע"י יחוד והקצבת (כך במקור – ש.א.) הדירות בו לצדדים החל ב-1.8.2000...

...

9. הוצאות הבניין החל מ-1.8.2000 יתחלקו בין הצדדים בחלקים שווים.

10. הצדדים מתחייבים לשתף פעולה לאלתר וללא דיחוי לרישום הבית כבית משותף תוך הקצבת 2 דירות לדוד (התובעים – ש.א.) ו-2 דירות לבן צבי (נתבע 1 – ש.א.)...

1. בהתאם להוראות הסכם פירוק השיתוף הוקצו לתובעים שתי דירות בבניין, שהן הדירה שבעורף קומת הקרקע והדירה שבחזית הקומה הראשונה; ולנתבע 1 הוקצו שתי הדירות הנותרות, דהיינו: הדירה שבחזית קומת הקרקע והדירה שבעורף הקומה הראשונה. יחד עם זאת, בניגוד להוראות סעיף 10 הנ"ל לא פעלו הצדדים לרישום הבניין כבית משותף ועל כן – כמובן בכפוף להוראות הסכם פירוק השיתוף – הם נותרו כבעלי זכויות במשותף בבניין מבלי שהדירות בבניין נרשמו פורמאלית על שם מי מהם.
2. כעשר שנים לאחר חתימת הסכם פירוק השיתוף, ביום 6.5.10, נחתם הסכם מכר בין נתבע 1 לבין נתבע 2 (להלן – הסכם המכר), שבמסגרתו מכר נתבע 1 לנתבע 2 את הדירה שבעורף הקומה הראשונה (להלן גם – הדירה או הדירה העורפית. לשם נוחות תכונה להלן הדירה שבחזית הקומה הראשונה, אשר בהתאם להסכם פירוק השיתוף שייכת כאמור לתובעים – הדירה החזיתית).
3. להסכם המכר צורפה מפה מצבית של הדירה, שנערכה על ידי מודד מוסמך ביום 27.5.10. על פי מפה זו, בדירה העורפית היו – נכון למועד חתימת הסכם המכר – שני חדרי מגורים וכן חדרון קטן נוסף, שנמצא בצדו השני של מסדרון הקומה הראשונה (להלן – המסדרון), דהיינו בצד של הדירה החזיתית (להלן – החדרון). לפי טענת נתבע 1, החדרון מהווה חלק בלתי נפרד מהדירה העורפית ואף שימש כחדר השירותים שלה. עם זאת, אין מחלוקת כי עובר לחתימת הסכם הוקמו בדירה שירותים מאולתרים – לטענת נתבע 1 על ידי עובדים זרים ששכרו אותה – כך שהלכה למעשה החדרון ננטש ושימש כלא יותר מחדר אכסון.
4. זמן קצר יחסית לאחר חתימת הסכם המכר החל נתבע 2 לבצע שיפוצים בדירה, שכללו עבודות בנייה בהיקף נרחב (להלן – השיפוצים). השיפוצים בוצעו על ידי הקבלן מר יצחק גוטרמן, שהינו אביו של נתבע 2, מבלי שנתבקש – וממילא מבלי שניתן – היתר בנייה כדין לביצועם.
5. לשיטת התובעים, השיפוצים גרמו לפגיעה קשה בזכויותיהם הקנייניות בבניין, בעיקר בשל מה שהם כינו "השתלטות הנתבעים" על החדרון, אם כי גם בשל עבודות שבוצעו במסדרון שבין הדירות בקומה הראשונה ובגג. יתר על כן, היקפן, טיבן ומהותן של עבודות הבנייה שבוצעו במסגרת השיפוצים עורר חשש ממשי כי בכוונת נתבע 2 להרחיב את שטח הדירה לצורך פיצולה למספר יחידות דיור, פיצול שמן הסתם היה גורם לפגיעה נוספת וחמורה בזכויות הקניין של התובעים.
6. על רקע זה הגישו התובעים את התובענה דנא, שבמסגרתה עתרו לצו עשה בו יורה בית המשפט לנתבעים להשיב מצב הבניין לקדמותו, ובמיוחד – כסעד ראשון ועיקרי – "להשיב לקדמותו את מצב החדרון כפי שהיה טרם השתלטות הנתבעים עליו ולהשיב לתובעים את החזקה בחדרון זה..." (ר' בסעיף 20(א) לכתב התביעה).

ב. הבקשה לצו מניעה זמני וצו ההריסה המנהלי:

1. בד בבד עם הגשת התובענה הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד בלבד (בקשה מס' 1), בה עתרו למתן צו מניעה זמני שיאסור על התובעים "מלבצע ו/או מלהמשיך ולבצע כל עבודות בנייה שהם ברכוש המשותף ו/או בכל חלק אחר בבניין..." (להלן – הבקשה למתן צו מניעה זמני).
2. ביום 23.6.10 נעתרתי לבקשה למתן צו מניעה זמני, תוך מתן צו מניעה ארעי זמני בכפוף להפקדת ערובות מתאימות (להלן – צו המניעה הארעי). ביום 1.7.10 נערך לפניי דיון בבקשה לגופה. לא למותר לציין, כבר בשלב זה, כי מלשונו של הסכם פירוק השיתוף לא ניתן ללמוד שהחדרון אמנם שויך לדירה החזיתית, כטענת התובעים. יחד עם זאת, בבוקר יום הדיון הנ"ל נטען מטעם תובע 1 כי נתגלה לו תשריט לא חתום – עליו לא היה ידוע בעת הכנת תצהירו (של תובע 1) – שהינו נספח להסכם פירוק השיתוף ושממנו ניתן ללמוד כי החדרון אמנם שויך לדירה החזיתית אשר הוקצתה לתובעים (ר' בפרוטוקול הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, עמ' 1 שורה 17 ואילך).
3. מכל מקום, לאחר שנערך הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני הוריתי, בהחלטה מיום 4.7.10, על צמצום הוראות צו המניעה הארעי תוך השארת חלקן על מכונן; כדלקמן:

...

14. מתוך התמונות הרבות שהוצגו לפניי, כמו גם מהעדויות השונות ששמעתי, מסתמא כי נתבע 2 אכן החל בביצוע עבודות בנייה בבניין בהיקף משמעותי למדי; והכל מבלי שנתבקש לעבודות היתר בנייה כדין ומבלי שנתבע 2 פנה לרשויות לברר את הצורך בהוצאת היתר כזה.

15. למרבה התמיהה, אף שהנתבעים פרשו לפניי יריעה רחבה של ראיות, הם נמנעו מלהציג לפני בית המשפט את התכניות שמכוחן בוצעו עבודות הבנייה. נתבע 2 הסביר את הדברים בכך שהקבלן המבצע הוא אביו, אך לכאורה מדובר בעבודות הדורשות תכנון מראש, כמו גם, למצער, בירור מראש של היבט הרישוי, והעובדה שהדברים לא נעשו מעוררת תהיות.

16. יחד עם זאת, אין ההליך דנא תחליף להליכים הצריכים להינקט ככל שנתבע 2 או מי מטעמו ביצעו עבודות בנייה בלתי חוקיות. כאמור, נמסר לבית המשפט כי פקחים מטעם העירייה כבר ביקרו בבניין, וחזקה על הרשות כי במידה ויימצא כי מדובר בבנייה שלא כדין יינקטו הצעדים המתבקשים לפי הדין, בין בהוצאת צווים מתאימים ובין בדרך אחרת.

17. נותרה אפוא שאלת הפגיעה בקניינם הנטען של התובעים. לעניין זה, התשתית הראייתית שלפניי מצביעה בעיקר על עבודות הבנייה בחדרון. לעומת זאת, הטענה בדבר השתלטות על חלק מהמסדרון לא גובתה בראיות חד משמעיות...

18. לעניין ביצוע עבודות הבנייה בחדרון הפנה ב"כ הנתבעים, כאמור, ללשונו הבלתי ברורה של הסכם פירוק השיתוף, שקשה ללמוד ממנו כי החדרון אמנם שייך לתובעים. ואולם, גם ההיפך הוא נכון: קשה ללמוד מלשון ההסכם כי החדרון שייך לנתבעים, ועל כן לא ברור מדוע אצה להם הדרך לקבוע בחדרון זה עובדות בדרך של ביצוע עבודות בנייה.

19. בהקשר זה יש להדגיש כי עסקינן בעבודות בנייה הפוגעות בזכויות קניין נטענות, שמוצדק להגן עליהן באמצעות סעד זמני, בין השאר כדי למנוע מצב שבו הבנייה תועבר לצדדים שלישיים. אכן, טיעון מסוג זה כבר נטען ביחס להסכם המכר והעברת הזכויות מנתבע 1 לנתבע 2, ואם תידחה הבקשה במלואה עלול להיגרם לתובעים נזק חמור בהרבה מזה שעלול להיגרם לנתבעים עקב הפסקה חלקית של עבודות הבנייה.

20. סיכומו של דבר הוא, אם כן, שמאזן הנוחות בין הצדדים, במקרה דנא, מחייב את קבלת הבקשה באופן חלקי, דהיינו: את הותרת הצו הארעי על כנו, תוך צמצומו באופן שיחול רק על עבודות הבנייה בחדרון ובדלת הנוספת... (להלן – ההחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני).

1. ביום 13.7.10 הוציא יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב–יפו צו הריסה מנהלי בעניין עבודות הבנייה שביצע נתבע 2 כאמור (להלן – צו ההריסה המנהלי), כאשר על פי ההודעה הנספחת לצו מדובר על תוספת שטח בקומה א', בניית קירות מבלוקים, ובקומת הגג יציקת מדרגות ומשטח בטון ובניית מעקה וקירות חיצוניים; ובסך הכל בנייה בשטח חורג של 12.24 מ"ר.
2. נתבע 2 עתר לביטול צו ההריסה המנהלי בפני בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב–יפו. ואולם, בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופטת נ' ברוורמן) דחה את בקשתו זו של נתבע 2 ואף אישר את ביצועו של צו ההריסה המנהלי, הגם שנתן לנתבע 2 ארכה על מנת לאפשר לו למצות את הליכי הרישוי.
3. במקביל להתנהלות ההליכים בבית המשפט לעניינים, ועוד בטרם ביצע נתבע 2 את צו ההריסה המנהלי, הגיש בא-כוחו בקשה לעיון מחדש בהחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני. לאחר דיון דחיתי בקשה נוספת זו, בצייני:

...מקובלת עלי טענת ב"כ נתבע 2 כי הפסד כלכלי עשוי להוות טעם המצדיק עיון מחדש בצו זמני שניתן, שכן יש בו כדי להשפיע על שקלול איזון האינטרסים שבין הצדדים. ואולם, נתבע 2 לא הצביע על ראיות קונקרטיות בהקשר זה. במה דברים אמורים: כאמור, בעניין דירת נתבע 2 ניתן צו הריסה דחוי (צו ההריסה המנהלי – ש.א.) ועל כן לא ברור כלל כיצד יוכל נתבע 2 כיום, בטרם בוצע צו ההריסה, להשמישה.

ב"כ נתבע 2 טען במהלך הדיון כי הדבר אמנם אפשרי, אך בבקשה ובנספחיה לא הובאה כל ראייה בקשר לכך. ממילא ברור, שבהיעדר ראייה כאמור, וכאשר צו ההריסה הדחוי טרם בוצע, מדובר בבקשה שהינה למצער מוקדמת מדי, שכן לא הונחה לפניי התשתית הראייתית המאפשרת את קבלתה. לפיכך בקשה זו נדחית... (ר' בהחלטה מיום 12.6.11).

1. רק במועד מאוחר יותר – ומן הסתם לאחר שניסיונות נתבע 2 להכשיר את הבנייה מושא צו ההריסה המנהלי לא צלחו – ביצע נתבע 2 את ההריסה שנדרשה ממנו בצו. יחד עם זאת, לטענת ב"כ נתבע 2 שלא נסתרה, בסופו של דבר צו ההריסה המנהלי בוצע על ידי נתבע 2 "ככתבו וכלשונו" (ר' בסעיף 23 לסיכומי ב"כ נתבע 2) ומכאן שלא נותרה בדירה בנייה בלתי חוקית כלשהי.

ג. ראיות הצדדים והסוגיה שבמחלוקת:

1. הצדדים – ובהקשר זה הכוונה היא לתובעים מחד גיסא ולנתבע 2 מאידך גיסא – הרחיבו מאוד בהבאת ראיותיהם. מעבר לעדויות בעלי הדין עצמם זימנו ב"כ התובעים ונתבע 2 לעדות עדים נוספים, לרבות עדים מומחים. ואולם, עדויות עדים אלה, שבחלקם היו בני משפחה (ר' למשל העדה ענבל בראל מטעם התובעים והעדה המומחית גב' ליאורה גרצמן מטעם נתבע 2), היו בעלות משקל הוכחתי מצומצם ביותר לאור מהות המחלוקת העובדתית סביבה סבה התובענה דנא.
2. הלכה למעשה, המחלוקת היחידה הטעונה הכרעה בתובענה דנא הינה שאלת הזכויות בחדרון. כפי שצוין כבר בהחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני, התשתית הראייתית לטענות בדבר השתלטות כביכול של נתבע 2 על רכוש משותף היא רעועה למדי ומכל מקום כיום – כאשר צו ההריסה המנהלי, שהתייחס גם לבנייה ברכוש המשותף, בוצע – ממילא אין מקום להידרש לעניין.
3. לפיכך, ולנוכח העובדה המחלוקת הממשית היחידה בין הצדדים היא, כאמור, בסוגיית הזכויות בחדרון (להלן גם – הסוגיה שבמחלוקת), על פני הדברים ברור כי התובעים ונתבע 2 הרחיבו ללא צורך בראיותיהם ובטיעוניהם, מעל ומעבר לנדרש לצורך הכרעה בסוגיה זו, תוך הבאת ראיות שהן לכל היותר בעלות משמעות פריפריאלית להכרעה בה. יתר על כן, כפי שיובהר להלן, לנוכח הקשיים המהותיים שבגרסת תובע 1 – העד העיקרי ולמעשה היחידי מטעם התובעים בסוגיה האמורה – אין צורך להרחיב כאן בניתוח מרבית הראיות הנוספות שהביאו התובעים ונתבע 2.

ד. דיון והכרעה:

(1) כללי:

1. עסקינן, במקרה דנא, בבניין ישן מאוד – שאינו בנוי בדרך המקובלת היום ושאינו רשום במרשם במקרקעין – ומכאן הקושי הבסיסי שבקביעת חלקם המדויק של בעלי הזכויות בו. יחד עם זאת, אין בקושי זה כדי לשנות מהכלל היסודי של דיני הראיות, שלפיו המוציא מחברו – היינו, לענייננו, התובעים – עליו הראייה.
2. נשאלת אפוא השאלה אם התובעים עמדו בנטל זה, הרובץ לפתחם, ובהקשר זה מוצא אני טעם רב בטענות ב"כ נתבע 1, בסיכומיו, כי בסוגיה שבמחלוקת גרסת תובע 1 הינה – הלכה למעשה – עדות יחידה של בעל דין, אשר אין לה סיוע.
3. כזכור, מלשונו של הסכם פירוק השיתוף לא ניתן ללמוד, כלל ועיקר, כי החדרון שויך לדירת התובעים שבקומה הראשונה (ר' בפסקה 11 דלעיל). אמנם בבוקר הדיון בבקשה לצו מניעה זמני נטען כי נתגלה לתובע 1 תשריט לא חתום, שהיה נספח להסכם פירוק השיתוף ואשר תומך בטענות התובעים, שלכאורה יכול היה לשמש כסיוע לעדות תובע 1. ואולם, בהתחשב בנסיבות יוצאות הדופן של גילוי התשריט ועיתוי הגשתו – בפרט כאשר נתבע 1 הכחיש את טענות תובע 1 וטען כי "לא היה שום תשריט" (ר' בפרוטוקול הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, עמ' 6 שורה 27) – על פני הדברים היה על תובע 1 לזמן לעדות את עורך-הדין גניסלב, שערך את הסכם פירוק השיתוף. והנה, כל שיכול היה תובע 1 להשיב לשאלה מדוע לא טרח לזמן לעדות את עו"ד גניסלב היה "אני לא רוצה להתעסק אתו, אני לא רוצה לבוא לדיונים אתו, אבל זה מה ששוחח אתי" (ר' בפרוטוקול, עמ' 19 שורה 7); הגם שבהמשך הדברים הוסיף תובע 1 וטען כי "אני אשמח שהוא יהיה..." (ר' שם, בשורה 10).
4. בנוסף, כאמור, גם עדויות יתר עדי התובעים – בתם, גב' ענבל בראל, חתנם, מר אברהם נחתומי, ומר משה באבאין – היו בעלות משמעות שולית לסוגיה שבמחלוקת ועל כן אינן בבחינת סיוע לעדותו של תובע 1 לגביה. אגב כך, לעניין עדותו של מר באבאין לא למותר לציין כי הוא חיווה את דעתו בעניין מערכת החשמל בחדרון מבלי שבדק כלל את החדרון (ר' בפרוטוקול, עמ' 27 שורה 24, בו טען עד זה "ביקשתי שיפתחו ולא פתחו"; טענה שממנה עולה כי אף העד עצמו סבר שיש צורך לערוך בדיקה בחדרון, הגם שמסיבות שלא פירט הסתפק בדחיית בקשתו כנ"ל ולא פעל לקבלתה).
5. מכאן, שעדות תובע 1 בסוגיה שבמחלוקת הינה אכן עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע. לפיכך, בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בית המשפט רשאי לפסוק את הדין על פיה רק תוך פירוט הטעמים שהניעו אותו להסתפק בעדות זו; כאשר בהקשר זה חובת בית המשפט היא ליתן "טעם אמיתי", או "הנמקה ממשית", העשויים להצדיק פסיקה על סמך העדות היחידה, ואין די ב"אזהרה עצמית" כללית גרידא (ר' ת"א 15894-10-09 עבדו נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ (2011), בפסקה 40 לפסק הדין, והאסמכתאות המאוזכרות שם).
6. ואולם, לא זו בלבד שלא ניתן לפרט טעמים כאמור, אלא שעדות תובע 1 נתגלתה, בסופו של יום, כעדות שלא ניתן לקבוע לפיה ממצאים שיפוטיים בתובענה דנא. במה דברים אמורים. גרסתו הברורה של תובע 1, כפי שעלתה לפניי במהלך הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, היתה כי החדרון אמנם היה בעבר שייך לדירה העורפית, אך בעקבות הסכם פירוק השיתוף הועבר לחזקת התובעים כחלק מהדירה החזיתית.
7. וכך העיד תובע 1 בעניין זה במסגרת חקירתו הנגדית בבקשה למתן צו מניעה זמני:

ש. אמרת שעד הסכם פירוק השיתוף זה היה שייך לדירה ובגלל שהסכם השיתוף פירק את זה לחזית ועורף זה הפך להיות שלך?

ת. קודם לכן החדר הזה היה משרת את העורף. אחרי שעשינו פירוק שיתוף הוא להיות שלי כי הוא בחזית הבניין (ר' בפרוטוקול הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, עמ' 4 שורה 28 ואילך. ההדגשה הוספה).

1. גרסה דומה העלה תובע 1 בתצהיר העדות הראשית שהגיש לפניי, בציינו כי הסכם פירוק השיתוף קבע את המסדרון כמעין קו-הפרדה בין הדירה העורפית לבין הדירה החזיתית, כלהלן:

בהתאם להסכם החלוקה (הסכם פירוק השיתוף – ש.א.) הוקצו לתובעים שתי דירות: דירה בקומת קרקע הפונה לעורף הבניין והדירה שבקומה הראשונה הפונה לחזית הבניין. בהתאם להסכם זה הוקצו לתובעים יחד עם הדירה החזיתית שבקומה הראשונה של הבניין, גם כל החלק החזיתי של הקומה הראשונה, ובכלל זה חדרון הצמוד לדירת התובעים והנמצא בחלק החזיתי של הבניין...

יצוין כי על פי החלוקה דלעיל, הפרוזדור המשותף שבקומה הראשונה (המסדרון – ש.א.) משמש כחוצץ בין החלק החזיתי של הבניין שהוקצה כולו לבעלות התובעים ובין החלק העורפי בקומה הראשונה שהוקצה כולו לנתבע 1 (ר' בסעיף 7 לתצהיר. ההדגשה במקור).

1. ואולם, במהלך חקירתו הנגדית במסגרת התובענה העיקרית שינה לפתע תובע 1 את טעמו. בלחץ החקירה הנגדית – לאחר שתובע 1 לא השכיל לתת תשובה סבירה לשאלה מדוע לא זימן לעדות עדים שלכאורה היו יכולים לתמוך בגרסתו, לפיה הסכם פירוק השיתוף העביר את החדרון לחזקת התובעים, ובהם עו"ד גניסלב שערך את הסכם פירוק השיתוף (בעניין זה ר' גם בפסקה 22 דלעיל) ומי מהדיירים ששכרו מהתובעים את הדירה החזיתית – שינה לפתע תובע 1 את גרסתו מדעיקרא וטען כי החדרון היה שייך מאז ומעולם לדירה החזיתית; כלהלן:

ש. כל האנשים שעברו בבניין לפחות מ-1996, לא הצלחת להביא אפילו דייר אחד שיגיד שהחדר הזה שייך לדירה שלך?

ת. אני לא אוסף סיפורים.

ש. אם החדרון הוא שלך. הוא לא שלך?

ת. הוא שלי במאה אחוז, הוא שייך לחזית. אם אתה לא מבדיל בין חזית ועורף אז כדאי ללכת לשם ולראות. הייתי מזמין את כב' ביהמ"ש לראות את הבניין ואז ייווכח תוך רבע שעה את האמת לאמיתה, את הרס הבניין, הם הרסו את הבניין.

ש. אם החדרון מאה אחוז שלך, למה התחלת מטענות שיש לך רק חצי מהזכויות בו?

ת. תמיד החדרון הזה היה שלי. הוא שייך לחזית (ר' בפרוטוקול, עמ' 19, שורה 16 ואילך. ההדגשות הוספו).

1. כלומר, בעוד שגרסתו הראשונית של תובע 1 היתה כאמור שהחדרון אמנם היה שייך בעבר לדירה העורפית, אך הוקצה לדירה החזיתית במסגרת הסכם פירוק השיתוף ועקב קביעת המסדרון כקו-ההפרדה בין נכסי הצדדים, הרי שגרסתו המאוחרת היא שהחדרון היה שייך לדירה החזיתית מאז ומעולם.
2. בעניין זה יש להדגיש כי לא מדובר בסתירה של מה בכך בעניין שולי, אלא בשינוי גרסה חזיתי ומהותי בהתייחס לסוגיה שבמחלוקת. מכאן, שעל פני הדברים לא ניתן לקבוע ממצאים שיפוטיים בתובענה דנא על סמך עדותו של תובע 1, וזאת אף ללא קשר להיותה עדות יחידה בסוגיה שבמחלוקת על כל ההשלכות המשפטיות הנובעות מכך.
3. לא למותר להוסיף ולציין, בהקשר זה, כי גם בעניינים נוספים לא היה תובע 1 עקבי בתשובותיו, במהלך חקירתו הנגדית, ואף בכך יש כדי להקשות על האפשרות להסתמך על גרסתו לצורך קביעת ממצאים. כך היה, למשל, כאשר נשאל תובע 1 על מר יוסף בניאשווילי, נהג מונית אשר שכר מהתובעים את הדירה החזיתית בשנים 2007-2005 (ר' בתצהירו של מר בניאשווילי וכן בפרוטוקול, כמ' 32 שורה 18 ואילך).
4. מר בניאשווילי הגיש תצהיר מטעם נתבע 1, בו טען כי בזמנו ביקש מתובע 1 רשות להשתמש בחדרון, אך תובע 1 אמר לו שהדבר אינו אפשרי שכן החדרון "אינו שייך לדירתו... אלא לשכן ממול" (ר' בסעיף 4 לתצהירו של מר בניאשווילי). כאשר נשאל תובע 1 אודות מר בניאשווילי טען תחילה כי אינו יודע עליו "שום דבר". ואולם, כשעומת עם גרסת מר בניאשווילי שינה מיד תובע 1 את גרסתו וטען כי מדובר בדייר שהיה בעייתי מאוד; וכדבריו:

ש. היה לך דייר בשם בניאשווילי יוסף?

ת. אני לא זוכר מבחינת הדיירים. אני לא יודע עליו שום דבר.

ש. בניאשווילי אומר שהיה דייר שלך?

ת. מעולם לא דיברתי בעניין זה איתו. אני מכיר אותו שלא היה משלם טוב והיה בעייתי מאד (ר' בפרוטוקול, עמ' 14 שורה 22 ואילך. ההדגשות הוספו).

(2) סיכום:

1. העולה מן המקובץ הוא כי לאחר ששמעתי את עדויות העדים שהעידו לפניי, והתרשמתי מהן, וגם נתתי דעתי לראיות שהוגשו – ושלא הוגשו – מטעם הצדדים, אני מעדיף את גרסת נתבע 1 על פני גרסת התובעים; וממילא מסקנתי היא כי יש לדחות את התובענה שהגישו התובעים.
2. יש להדגיש כי אין מדובר בהכרעה המבוססת על התרשמות מן העדים גרידא. כאמור, בגרסת תובע 1 – העד העיקרי מטעם התובעים – נתגלתה חוסר עקביות, תוך שינוי והוספת פרטים אגב חקירתו הנגדית, ובמיוחד תוך שינוי גרסה מהותי בשאלה כיצד רכשו התובעים את זכויותיהם הנטענות בחדרון. בנסיבות אלה שורת ההיגיון מחייבת כי לא ניתן לבסס את ההכרעה בתובענה דנא על עדותו חסרת התימוכין של תובע 1 ועל כן, כאמור, יש לדחות את התובענה.
3. זאת ועוד: לא זו בלבד שבסוגיה שבמחלוקת עדותו של תובע 1 היוותה, הלכה למעשה, עדות יחידה, אלא שהתובעים נמנעו מלזמן לעדות עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתם, אשר על פני הדברים יכולים היו להיות בהישג ידם של התובעים; והכוונה לעו"ד גניסלב ומי מהדיירים שהתגוררו בדירה החזיתית בשנים האחרונות. מנגד, דווקא הנתבעים זימנו עדים – נתבע 1 את מר בניאשווילי ונתבע 2 את גב' רחל גלפנד, מתווכת שעסקה בהשכרת הדירה במשך כ-13 שנים – אשר העידו, מידיעתם האישית, אודות היות החדרון חלק בלתי נפרד מהדירה העורפית.

ה. סוף דבר:

1. אשר על כן אני מורה בזה על דחיית התובענה.

בהתחשב בהיקף ההליכים בתובענה דנא, כמו גם באמור בפסקה 19 דלעיל, אני פוסק לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד כדלקמן:

(א) התובעים ישלמו לנתבע 1 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

(ב) התובעים ישלמו לנתבע 2 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

התשלומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום.

1. לנוכח דחיית התובענה, פשיטא כי הצו שניתן בבקשה למתן צו מניעה זמני, גם כנוסחו המצומצם כאמור בהחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני, מבוטל בזה.

יחד עם זאת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, איני מוצא מקום לעשות צו להוצאות נגד התובעים בגין הגשת הבקשה האמורה, ואף קובע כי יש לדחות את טענות נתבע 2 בדבר "נזקיו האדירים" כתוצאה ממתן צו המניעה הזמני (ר' בסעיף 27 לסיכומים מטעמו); שכן בעניין זה אין לתובע 2 להלין אלא על עצמו.

כזכור, הבקשה למתן צו מניעה זמני הוגשה על רקע בנייה בהיקף ניכר, שכיום אין ואף לא יכולה להיות מחלוקת כי היא בוצעה שלא כדין. לא זו בלבד שבית המשפט לעניינים מקומיים אישר את צו ההריסה המנהלי, אשר הוצא על ידי ראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעניין בנייה זו, אלא שבסופו של יום – אם גם תקופה ניכרת לאחר הגשת התובענה – הצו בוצע על ידי נתבע 2.

כל עוד צו ההריסה המנהלי היה תלוי ועומד לא ניתן היה להשמיש את הדירה וממילא נתבע 2 אינו זכאי לפיצוי מהתובעים בגין נזקים שנגרמו לו, כביכול, בתקופה זו; ולעניין זה ר' גם הדברים האמורים בהחלטה מיום 12.6.11 (המצוטטים בפסקה 15 דלעיל). בנוסף, וגם בהתייחס ליתרת התקופה, ביצוע צו ההריסה המנהלי לא רק שייתר דיון בחלק מטענות התובעים אלא אף מנע את אפשרות בחינתן הלכה למעשה, במובן זה שלנוכח היקף ומהות הבנייה שנהרסה לא ברור איזו תבנית היתה הדירה מקבלת אלמלא ביצוע הצו; ואם אמנם, כטענת התובעים, היתה הדירה מוגדלת ומפוצלת למספר יחידות דיור באופן שהיה בו כדי לפגוע בזכויות התובעים.

לפיכך, כאמור, אין נתבע 2 זכאי לפסיקת הוצאות בגין הבקשה למתן צו המניעה הזמני, חרף ביטולו של הצו. המזכירות תשיב אפוא לתובעים את הערובות שהפקידו לצורך מתן צו המניעה זמני.

ניתן היום, ‏יום חמישי ח' כסלו תשע"ג, ‏22 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.