1. לפניי בקשה מטעם התובעים ל"עיכוב ביצוע" פסק הדין בתובענה, וזאת עד למתן פסק הדין בערעור שהגישו התובעים (להלן – הבקשה). בפסק הדין, כזכור, נדחתה תביעת התובעים למתן צו עשה שיורה לנתבעים, בין השאר, להשיב לתובעים את החזקה בחדרון שבמחלוקת בין הצדדים.
2. בבקשה נטען כי נתבע 2 "העמיד את הדירה העורפית למכירה, ואם ביצוע פסק הדין לא יעוכב ימכור את החדרון לצד שלישי תמים ובכך יגרם נזק בלתי הפיך..." (ר' בסעיף 3 לבקשה).
3. ייאמר מיד, כי חרף כותרת הבקשה אין מדובר, כלל ועיקר, בבקשה ל"עיכוב ביצוע פסק דין". במקרה דנא התובענה נדחתה ועל כן אין כל משמעות לעיכוב-כביכול של ביצוע פסק הדין, שהרי ההוראה היחידה בפסק הדין שניתן לעכבה היא ההוראה בדבר תשלום ההוצאות שנפסקו, אך עיכוב תשלום הוצאות – בהיקף כפי שנפסק בפסק הדין – אינו מקובל כלל ולמעשה אף התובעים עצמם אינם עותרים בבקשה לעיכוב שכזה.
4. מנימוקי הבקשה עולה, אם כן, כי הלכה למעשה לא מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין אלא בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, על מנת למנוע מנתבע 2 את מכירת החדרון בתקופת הערעור. ואולם, לא זו בלבד שהבקשה נוסחה באופן משפטי שגוי, דהיינו: כבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אלא שהסמכות למתן סעד זמני לתקופת הערעור, כאשר הוגש ערעור, נתונה לבית המשפט שלערעור; והכל כאמור בהוראות תקנה 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.
5. עוד ראוי לציין, בהקשר זה, כי העובדה שבזמנו ניתן סעד זמני בערכאה זו במסגרת התובענה אינה מחייבת מתן סעד זמני לתקופת הערעור, שכן:

התנאים למתן סעד זמני בתקופת הערעור מחמירים מאלה שבתקופה הדיונית... קיים הבדל בין המקרים הבא לידי ביטוי, בין היתר, בדרישה לקיום "טעמים מיוחדים" המופיעה בתקנה 471(א)...

כאשר נדחתה התביעה בערכאה הראשונה, הרי היא לכאורה בלתי מבוססת. לכן, לא בנקל יינתן סעד זמני למערער (התובע) לתקופת הערעור. צו-מניעה זמני בערכאת הערעור, הבא להגן על בעל-דין לאחר שנדחתה תביעתו, לא יינתן כדבר שבשגרה (ר' א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), בעמ' 681).

1. אשר על כן הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"ג, 09 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.