לפני תביעה שטרית עפ"י שיק על סך 186,505 ₪, משוך על שם "שמאור שירותי רכב" ולפקודת "פ"ת חלפים צפון".

רקע:

1. התובע, לטענתו, הינו הבעלים של עסק למכירת חלפים לרכבים בשם "פ"ת חלפים צפון" להלן – העסק).

2. הנתבע הקים יחד עם אדם נוסף בשם זאב זיצמן (להלן – זאב) שותפות לא רשומה לניהול מוסך, תחת השם "שמאור שירותי רכב" (להלן – שמאור או השותפות).

3. אין חולק כי הנתבע חתום על השיק נשוא ההליך.

4. אין אף מחלוקת כי השיק נמסר כשיק ביטחון. בתחילה – בשלב ההתנגדות – טען אמנם העסק כי לא כך הוא, ברם לאחר קבלת ההתנגדות ולנוכח עדויות שני הצדדים, אין עוד מחלוקת כי מדובר בשיק ביטחון.

5. אין גם מחלוקת כי השיק ניתן על-ידי הנתבע במסגרת התקשרות מסחרית בין שמאור לבין העסק, במהלכה רכשה שמאור מהעסק חלקי חילוף לרכבים. השיק נועד להבטחת תשלומים עבור הסחורה שסופקה.

תמצית טענות הצדדים:

טענות התובע:

6. לטענת התובע, העסק מצוי בבעלותו, אף שבשל שיקולים שונים, בעיקר שיקולי מס, הוא רשום כעוסק מורשה תחת פרטיה של אשתו.

7. לטענתו, במהלך 2008 החלה ההתקשרות בין העסק לבין שמאור. לאחר שהתברר כי שמאור רוכשת מוצרים בהיקף גדול ומבקשת לשלם בתנאי תשלום של שוטף + 120, נדרש שיק ביטחון להבטחת התשלומים העתידיים בגין הרכישות. הנתבע מסר לעובד של העסק, בשם מאיר סידי (להלן – סידי), את השיק נשוא ההליך, כשהוא פתוח וכאשר היה ברור שבעת הפקדתו תוטבע עליו חותמת העסק.

8. לטענת התובע, שמאור פיגרה בתשלום חובותיה, ונוצרה בחשבונה יתרת חובה לא משולמת בסך 186,505 ₪. חוב זה כולל 15 שיקים שהופקדו וחזרו מסיבת א.כ.מ, מתוכם שני שיקים שזמן פירעונם 17.03.10 ו- 23.03.10 חזרו מסיבת חשבון מוגבל. עשרה שיקים עתידיים הופקדו למשמורת בבנק והוצאו על ידי התובע לאחר שחשבון שמאור הוכרז מוגבל. בנוסף חבה שמאור חובות נוספים על-פי חשבוניות מס שלא שולמו.

9. ביום 8.2.10 התקיימה פגישה בין סידי, זאב, הנתבע ואמו, בה אמרו האחרונים לסידי כי הם נקלעו לקשיים כלכליים וכי בכוונת אמו של הנתבע ליטול הלוואה לכיסוי החוב ועל כן על מנת שיעמדו בתנאים לקבלת ההלוואה, ביקשו כי העסק יוציא מהמשמורת בבנק שיקים דחויים שנמסרו על מנת להימנע מהגבלת חשבון שמאור. כן נמסרה נכונות הנתבע ליתן שיקים אישיים שלו.

10. מספר שבועות לאחר מכן, ומשהחלו לחזור שיקים מסיבת א.כ.מ ולאחר שהתברר כי החשבון של שמאור מוגבל, נסע התובע אישית למשרדי שמאור וקיים פגישה בה נכחו הוא, זאב, הנתבע ואימו של הנתבע. במהלך הפגישה הוא הבין כי מצבה של שמאור אינו טוב וכי ההוצאות עולות על ההכנסות. הנתבע מסר באותה פגישה כי יתן שיקים אישיים שלו לכיסוי החוב. כמו-כן, לאחר חזרת השיקים התובע עמד על קבלת כתב ערבות אישית של השותפים נוכח מצב החוב, כתנאי להספקת סחורה. לאחר מכן הומצא לעסק כתב ערבות החתום על-ידי זאב.

11. נוכח השיקים שחזרו, ולאחר שלא הומצאו שיקים אישיים, נעשה שימוש בשיק הביטחון נשוא ההליך, לאחר שהתובע מילא את סכום החוב. השיק הופקד וחולל מהסיבה א.כ.מ.

12. לטענת התובע, שיק הביטחון ניתן להבטחת התשלומים בגין הסחורה שסיפק לשמאור. לטענתו, מעולם לא נאמר לו כי השותפות התפרקה בשלב כלשהו.

13. התובע טוען כי הנתבע חב כלפיו בחבות שטרית עפ"י השיק נשוא ההליך, ומשהוכח כי לשמאור חובות שלא נפרעו לעסק בסכום התביעה.

טענות הנתבע:

14. לטענת הנתבע, הוא התקשר עם זאב בהסכם שותפות לניהול מוסך, תחת השם שמאור. לצורך כך הם פתחו חשבון משותף בבנק מזרחי טפחות. במסמכי הבקשה לפתיחת חשבון סוכם כי תנאי החתימה לחיוב החשבון הינם חתימת שני השותפים יחד. השותפות הזמינה והונפקו לה פנקסי שקים כאשר על פני השקים מופעים פרטי מושך השיק "שמאור שירותי רכב" ומספרי ת.ז. של שני השותפים.

15. היחסים העסקיים בין השותפות לבין העסק החלו בחודש יוני או יולי 2008. המגעים התקיימו מול סידי. סידי דרש כי יימסר לו שיק בטחון, עד שיוכן כתב התחייבות וערבות אישית בלתי מוגבלת בסכום עליו יחתמו השותפים כתנאי להספקת הסחורה. הנתבע חתום על שיק הביטחון אך ציין באזני סידי כי השיק יחולל הואיל וחסרה חתימת השותף השני, וסידי הסכים לקבלו שכן הוסכם שמדובר בשיק זמני עד לחתימה על כתב ערבות כאמור.

16. ביום 31.07.08, לאחר תקופה של כ- שלושה חודשים ממועד ייסוד השותפות, החליטו הנתבע וזאב לסיים את השותפות ביניהם, ולפיכך ערכו הסכם בכתב לפירוק השותפות לרבות חשבון כללי להסדרת היחסים ביניהם. זאב החליט להמשיך ולנהל את המוסך, ולפיכך הוחלט כי החשבון בבנק טפחות יוסב על שמו בלבד. הנתבע הודיע לעסק על פירוק השותפות וכן ביקש בחזרה את שיק הביטחון אולם נאמר לו כי השיק אבד. לטענת הנתבע, הוא האמין לכך, ואף סבר שממילא השיק לא תקף הואיל וחסרה בו חתימתו של זאב וכי אם השיק יחזור מסיבה טכנית אזי הדבר לא מקנה זכות תביעה למחזיק בו. לאחר שנודע לעסק כי השותפות פורקה וכי זאב הינו הבעלים היחידי של העסק הוא החתים אות זאב על כתב ערבות אישית.

16. הנתבע טוען כי לא קיימת יריבות שטרית בינו לבין התובע, שכן אשת התובע – ולא התובע – הינה בעלת העסק שלפקודתו ניתן השיק. מאחר שעל גבי השיק מוטבע הכיתוב "למוטב בלבד", לא ניתן היה להסב אותו לתובע, והדבר אף לא נעשה.

17. לטענת הנתבע, במועד פירוק השותפות לא עמד כל חוב לחובת השותפות. שיק הביטחון ניתן להבטחת חובות השותפות בלבד. החוב בגינו נעשה שימוש בשיק הוא חובו של זאב בלבד, שכן הוא נוצר לאחר פירוק השותפות. מכאן שלא התקיים התנאי המתלה לחבות לפי שיק הביטחון.

דיון והכרעה:

18. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי נקודות עיקריות. האחת, האם התובע הוא בבחינת "אוחז" כהגדרתו בפקודת השטרות בשים לב לכך שהמדובר בשיק לא סחיר עליו משורטט קרוס עם ציון הכיתוב "למוטב בלבד", כאשר המוטב הוא "פ"ת חלפים צפון". השניה, ובמידה והתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, האם התממש התנאי לחבות השטרית עפ"י שיק הביטחון בשים לב לטענה כי השותפות פורקה ביום 31.07.08.

מעמד התובע כאוחז:

19. "אוחז" מוגדר בפקודת השטרות כ: "מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או של שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז". בענייננו אין חולק כי השיק איננו סחיר, הוא לא הוגש לביצוע מכוח הסבה למחזיק בו (ר' בקשת הביצוע), ויש לבחון לפיכך האם מחזיק השיק הוא הנפרע, אם לאו.

20. השם הרשום בשיק כנפרע איננו אישיות משפטית, כי אם עוסק מורשה בשם מסחרי. אין חולק כי רישום העוסק המורשה הוא על מס' ת.ז של אשת התובע, גב' ארנה פארג', ולא על שם התובע. אציין כי לא ירדתי לסוף דעת התובע בסיכומיו, משטען כי מדובר בנפרע "בדוי", וזאת ביחס לשיק שניתן על שם מסחרי של עסק שהתובע עצמו טוען כי הוא עסקו, ובמסגרת מהלך העסקים הרגיל עם לקוחו.

21. סעיף 22(ב) לפקודת השטרות קובע כי: "חתם אדם בשם מסחרי או בשם נטול, הריהו חב על פיו כאילו הוא חתם בשמו הוא". על-פי סעיף זה מותר לחתום על שטר בשם מסחרי, ומכאן ניתן ללמוד על עקרון לפיו ניתן גם לזכות אדם בשמו המסחרי. ראו לעניין זה פסה"ד בע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי, פד"י ל(3) 437 (1976), כדלקמן:

"המושך התכוון לאדם מסויים והעובדה שלא תיאר אותו בשמו האמיתי אלא בשם בו נוהג הוא להשתמש לשם מסחר, אינה עושה את רישום הנפרע במסמך לבדותה."

22. השאלה היא, איפוא, מיהו האדם מאחורי השם המסחרי בו נעשה שימוש בשיק נשוא דיוננו. בעניין זה מקובלת עלי טענת התובע, כי בפועל הוא הבעלים והמנהל של העסק, אף שהוא רשום על שם אשתו בלבד ברשויות המס.

23. בעניין זה העידו הן התובע והן סידי, כי התובע הוא בעל העסק ומנהלו (עמ' 25, ש' 4-8; עמ' 27, ש' 5-7). התובע העיד כי אשתו "לא יודעת בנושא של המשפט, הצ'קים, ספקים, היא לא יודעת כלום, לא מתעסקת בכלום. כל זה אני" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 1-2). הדבר מתיישב עם העובדה, העולה אף מעדות הנתבע, כי התובע היה מעורב אישית בניסיונות להסדיר את החוב לאחר יצירתו. אשת התובע, אשר העידה אף היא, לא ידעה לספק פרטים כלשהם אודות העסק, ציינה כי בעלה (התובע) הוא המנהל בפועל והוא הבעלים יחד איתה (עמ' 23 -24 לפרוטוקול), והדברים משתלבים עם הרושם שהותירה עדותה כמי שאיננה מצויה כלל ועיקר בניהול עסקי ונסמכת על בעלה בהקשר זה.

24. הנתבע צירף תצהיר ופרוטוקול מהליך שהתקיים בבית הדין לעבודה במסגרתו טען סידי כי אשת התובע היא הבעלים של העסק. אינני מוצאת בכך כדי לסתור את התמונה העולה מהראיות לפיהן התובע הינו בעליו של העסק, או למצער בעלים יחד עם אשתו. כאמור לעיל, מדובר בבעל ואישה, לבעל עסק דומה בפתח תקווה, העסק הספציפי בטבריה רשום על שם האישה באופן שהיא מוצבת "בחזית" הפורמאלית, ככל הנראה משיקולי מס (לפי עדויות התביעה), אך מהעדויות עולה כי הבעל (התובע) הוא הדמות הדומיננטית בניהול העסק, ומכאן המסקנה הסבירה כי מדובר בעסק משפחתי משותף. יצויין כי בתצהיר שהוגש לבית הדין לעבודה על-ידי סידי צויין בין היתר כי במהלך מאי 2008 פנה אליו התובע וביקשו לעבוד בעסק שיפתח בטבריה על ידי רעייתו, ואף מכך עולה מעורבותו הפעילה של התובע בכל הנוגע לעסק האמור. גם יפוי הכוח שהוגש (נ/2), בו מסמיכה אשת התובע את האחרון לפעול לגביית החוב, שיש להניח כי נעשה במבט צופה פני הטענה כפי שהועלתה, איננה משנה את התמונה המהותית כפי שצויינה לעיל בדבר הבעלות בעסק.

25. נוכח האמור, אין צורך להידרש לטענות התובע בסיכומיו כי השיק הוא למוכ"ז. מכל מקום אציין, כי דין הטענה להידחות. השטר לא נמסר לשלמו למוכ"ז, אלא נמסר לעסק ועבורו כששם הנפרע ריק והחסר הושלם על-ידי הטבעת חותמת העסק ע"י סידי (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 1-5).

26. נוכח המקובץ, טענות הנתבע כנגד מעמדו של התובע לתבוע בתביעה השטרית, דינן להידחות.

החבות לפי השיק:

27. כאמור לעיל, אין עוד חולק כי השיק נושא התביעה הינו שיק לביטחון. ייחודו של שטר הביטחון בכך שהאוחז בו אינו יכול לסחור בו או לתבוע על פיו כל עוד לא התקיים התנאי אותו הוא נועד להבטיח. בענייננו אין מחלוקת בין הצדדים כי התנאי לשימוש בשטר הוא כי יווצר חוב של השותפות כלפי פ"ת חלפים, וזוהי נקודת המוצא המשותפת לשניהם בסיכומיהם. ראו לעניין זה גם עדות התובע:

"ש. כאשר יווצר חוב אתה תהיה רשאי להשתמש בשיק?
ת. כן, השיק ניתן כדי לכסות את החוב במידה ויהיה.
ש. של מי?
ת. של השותפים." (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 14-21).

28. השאלה היא לפיכך האם בעת העמדת השיק לפירעון היה חוב של השותפות, אם לאו. בענייננו השאלה מתמקדת בסוגיית היחס בין החוב לבין מועד קיומה של השותפות, קרי, האם פורקה השותפות לפני יצירת החוב. ככל שהתשובה לכך בחיוב, נשאלת השאלה מה המשמעות שיש לכך לעניין חבותו של הנתבע.

29. תחילה יש להידרש למחלוקת העובדתית האם פורקה השותפות ובאיזה מועד. לעניין זה טוען התובע כי הסכם פירוק השותפות שנערך בין הנתבע לזאב (צורף כנספח ה' לתצהיר הנתבע), הוא הסכם למראית עין שהגו הנתבע וזאב על מנת להונות אותו ולצורך התביעה בלבד, וזאת כאשר זאב הוכרז כפושט רגל ולא ניתן להיפרע ממנו. להמחשת טענה זו מפנה התובע בין היתר לתלושי השכר שהגיש הנתבע לחודשים אוגוסט 2008 ועד 1/2009 בהם מצוין כי הנתבע החל את עבודתו ביום 01.06.08 הגם שהשותפות לכאורה פורקה רק ביום 31.07.08.

30. אינני מקבלת את טענות התובע בעניין זה. הטענה לא הוכחה, לא כל שכן בעצמה הראייתית הנדרשת לביסוס טענת מרמה מסוג זה (ראו: ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (פורסם במאגרים) (2013)).

כפי שכבר צויין, הנתבע הציג כראיה הסכם בכתב לפירוק השותפות הנושא תאריך 31.7.08. הבקשה למתן צו כינוס ולפשיטת רגל הוגשה על-ידי זאב באוגוסט 2010. החל מאוגוסט 2008 ועד הבקשה לפשיטת רגל ב- 2010, המשיך זאב לנהל את המוסך, לרכוש סחורה, לרבות מהעסק, ולשלם בעדה. החוב נשוא דיוננו מקורו, לפי עדות התובע, ממחצית שנת 2009/תחילת 2010. אין כל ראיה לכך כי במועד עריכת הסכם פירוק השותפות, היה צפי או התכנות להסתבכות כלכלית של זאב, באופן שיכול היה לבסס ראייתית "מניע" ליצירת פיקציה של פירוק השותפות, כפי שנטען על-ידי התובע. נזכיר גם כי זאב מסר כתב ערבות אישית מצדו, לפי דרישת העסק, ומכאן שאף אין זה סביר שפירוק השיתוף נעשה על מנת להתחמק ממתן בטוחות כלשהן לעסק מצד מי מהשותפים.

זאת ועוד, הסכם פירוק השותפות שנערך בין הנתבע לזאב איננו עומד כראיה יחידה לעניין פירוק השותפות, אלא מצטרפת לו עדותה של נציגת בנק מזרחי טפחות, אשר זומנה לעדות מטעם הנתבע. מעדותה וממסמכי הבנק שהוגשו באמצעותה, עולה, כי הצדדים אכן פעלו במישור המעשי לפירוק השותפות, והודיעו לבנק על יציאת הנתבע מהחשבון המשותף וביטול זכויותיו בו. כל זאת נעשה "בזמן אמת", מיד לאחר החתימה על הסכם הפירוק, זמן רב לפני יצירת החוב כלפי העסק בגינו הוגש השיק לביצוע, ולפני הליכי פשיטת הרגל בהם נקט זאב. אין בסיס לפיכך לקבל את הטענה כי הסכם פירוק השיתוף נערך רק בדיעבד, ועל מנת להונות את התובע בגין החוב נשוא דיוננו. אינני מוצאת ממש בטענות התובע בדבר אי-הגשת ראיות מספקות מצד הנתבע לעניין אופן ההתחשבנות בפועל בין השותפים לפי המתווה בהסכם שצורף; סבורני כי די בענייננו בראיות שהוצגו, ובפרט מסמכי הבנק המעידים על כך שביום 31.7.08 הודיעו השניים לבנק בו התנהל חשבון השותפות על יציאת הנתבע מהחשבון (נ/5).

אינני רואה בעניין זה נפקות ראייתית בעלת משקל לכך שבתלושי השכר שצירף הנתבע צוין כי הוא החל לעבוד כשכיר ביום 01.06.08, בעוד הסכם הפירוק הוא מחודש יולי 2008. ורישום כאמור, שטעות לגביו היא בגדר הסביר, אינו מהווה משקל ראייתי בעל עוצמה לנתונים שלעיל, מה-גם שזאב כלל לא נשאל בעניין זה בחקירתו הנגדית. מכאן שגם אינני רואה מקום או צורך להתיר לנתבע להגיש ראיות נוספות לאחר שמיעת העדויות, כבקשתו, הנוגעות לדיווחים במל"ל אודות העסקתו, שכן אין מדובר לטעמי בנקודה בעלת משקל מהותי במכלול הראייתי.

אשר לכך שהנתבע, לטענתו, הפך להיות עובד שכיר בעסק בו היה שותף לפני כן, דבר שלכאורה אכן עשוי לעורר סימני שאלה באשר לכנות מהלך פירוק השותפות, סבורני כי בנסיבות הספציפיות אין הדבר כך. זאת, נוכח העולה מהעדויות, בדבר מערכת היחסים בין הנתבע לזאב, שלא היתה מערכת יחסית עסקית גרידא, שכן זאב היה בן-זוגה של אמו המנוחה של הנתבע (עמ' 13). בנסיבות אלה, המשך הזיקה התעסוקתית ביניהם לאחר שהשותפות שהקימו תחילה לא עלתה יפה, איננה בלתי סבירה.

31. לביסוס טענתו כי השותפות הייתה קיימת במועד חילול השיק (מרץ 2010), מפנה התובע להעתקים של שני שקים אשר הוגשו באמצעות נציגת בנק מזרחי טפחות, המשוכים על ידי "שמאור שירותי רכב" לפקודת העסק, האחד על סך 10,000 ₪ ז.פ. 1.11.08 והשני על סך 6,471 ₪ ז.פ. 25.11.08, החתומים על ידי זאב והנתבע יחד. לטענתו, מאחר שמועדי הפירעון של השיקים הנ"ל מאוחרים לתאריך ההסכם לפירוק השותפות, יש בכך להוכיח כי הלכה למעשה היא לא פורקה. הנתבע נשאל לעניין זה בעדותו, והסברי כדלקמן:

"ש. השקים האלו שאישרת שאתה חתום עליהם, באיזה זמן נמשכו לכיסוי חשבונות לרכישת חלפים מפתח תקווה – חלפים צפון על ידי השותפות. עבור מה ניתנו שיקים האלו?
ת. עבור סחורה שנקנתה בתקופת השותפות.
ש. אתם עבדתם בשוטף פלוס כמה?
ת. שוטף פלוס 60,90 וגם 120.
ש. מתי נרכשה הסחורה?
ת. מתחילת יולי עד סוף יולי." (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 2-7).

גרסה זו משתלבת עם המסמכים שנחתמו בבנק מזרחי טפחות עם יציאת הנתבע מהחשבון, בהם צוינה התחייבות שני בעלי החשבון המקוריים כך: "אנו מתחייבים ומסכימים כי שיקים מעותדים שיוצגו וימשכו מהחשבון בחתימת השותף היוצא יכובדו על ידכם בהתאם לשיקול דעתכם, חרף הסתלקותו של השותף היוצא מן החשבון, וזאת עד לתקופה של חצי שנה מהתאריך הנקוב בהם". על נוסח דומה חתום הנתבע הוא השותף היוצא במסמך הנושא כותרת "כתב המחאת זכויות וחובות בחשבון מס' 192671 עקב גריעת שותף". את ההתחייבות האמורה יש להבין על רקע עדות נציגת הבנק, אשר ציינה כי הבנק דורש התחייבות זו בשל האפשרות כי ניתנו שיקים מעותדים לפני מועד יציאת אחד השותפים מהחשבון. כן העידה נציגת הבנק, כי כי אף שסיבת הסירוב הראשונית של השיק נשוא דיוננו היתה אכ"מ, בירור שנערך בעקבות פניית זאב לבנק העלה כי מדובר בטעות, וכי סיבת הסירוב הנכונה היא חוסר בחתימת המושך. אין מקום לקבל את טענות התובע בסיכומיו כנגד מהימנות עדות נציגת הבנק; הבנק הוא גורם אובייקטיבי בענייננו שאין לו אינטרס משלו במחלוקת, נציגת הבנק הסבירה את הטעות שחלה ביחס לסיבת הסירוב, וכן טעות סופר שנפלה בציון תאריך התשובה שניתנה, ומשהבנק איננו צד להתדיינות ולמחלוקת אין יסוד לשלול את כנות ההסברים שניתנו לעניין זה.

מהמקובץ לעיל עולה כי יש סבירות רבה מאוד בגרסת הנתבע, לפיה השיקים שנזכרו לעיל הינם שיקים מעותדים שניתנו בתקופת חיה הקצרה של השותפות ביחס לעסקאות שנעשו אותה עת, והם כובדו על-ידי הבנק בהתאם למוסכם בינו לבין השותפים לשעבר, ולפיכך אני מקבלת אותה.

32. טענה נוספת שמעלה התובע הינה כי השיק נשוא דיוננו ניתן מספר חודשים לאחר תחילת ההתקשרות המסחרית בין הצדדים, לטענתו – לא לפני המחצית השניה של שנת 2009, מה שמלמד על כך כי באותה עת היתה השותפות קיימת, ומצביע על "הפיקטיביות" שבהסכם לפירוק מיולי 2008. גרסת הנתבע, מאידך, הינה כי השיק ניתן מיד עם תחילת התקשרות בין הצדדים. במחלוקת זו עדיפה עלי גרסת הנתבע, וזאת מכמה טעמים:

ראשית, גרסת התובע נתמכת בדבריו של סידי אשר העיד כי השיק ניתן בתחילת יחסי המסחר בין הצדדים. הדבר אף הגיוני לנוכח העובדה שאיננה שנויה במחלוקת כי באותו שלב לא ניתן כתב הערבות אישית או בטוחה אחרת. אף מעדות התובע עצמו ניתן להבין כי קיים אצלו נוהג לפיו הוא דורש מלקוחותיו כתב ערבות ובלשונו:

"ש. מה המשמעות של כתב ערבות.
ת. אדם שקונה אצלנו סחורה מתחייב לשלם אותה ואם לא נוכל לתבוע אותו.
...
ש. שהוא לא משלם אפשר לתבוע לפי כתב הערבות.
ת. כן" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 7-12).

שנית, קיימת סתירה בין גרסת התובע וסידי בתצהיר לבין עדותם בפניי. בתצהירים נטען כי השיק נדרש כבטוחה לאחר שהשותפות ביקשה תנאי אשראי טובים יותר (במקום שוטף + 90 כפי שסוכם תחילה, שוטף + 90-120 (סעיף 7(ג) לתצהיר התובע)). גרסה זו איננה מתיישבת עם דבריו של סידי בחקירתו הנגדית כי תנאי התשלום הנהוגים בתחום זה של חלפים הוא מלכתחילה בין 90 ל- 120, ללמדך שאין המדובר בתנאי תשלום חריגים, וכי סוכם מלכתחילה עם השותפות תנאים לתשלום בין 90 ל- 120 (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 6-11).

שלישית, מספר השיק נשוא התביעה הוא 1360086 כאשר שני שיקים נוספים שנמסרו מהחשבון שמועד פירעונם ביום 01.11.08 וביום 25.11.08, נושאים מספר סידורי גבוה יותר (1360158 ו – 1360159). מכאן המסקנה הסבירה כי שיק הביטחון ניתן לפני המועדים הנ"ל, דהינו – לפני נובמבר 2008. הדבר משתלב היטב עם גרסת הנתבע כי השיק ניתן עם תחילת היחסים העסקיים בין הצדדים, להבדיל מגרסת התובע כי השיק ניתן רק במחצית השניה של שנת 2009.

33. נוכח כל המפורט לעיל, אני מקבלת את טענת הנתבע כי השותפות אכן פורקה בהסכמה ביולי 2008, זמן לא רב לאחר שהוקמה, ובטרם נוצר החוב בגינו הוגש השיק לפירעון ולביצוע.

34. על רקע זה, עולה השאלה מה נפקות שיק הביטחון שניתן להבטחת חובות השותפות, ביחס לחובות שנוצרו לאחר פירוקה ע"י אחד השותפים לשעבר. יצויין כי הצדדים בסיכומיהם לא מיקדו את טענותיהם בעניין זה במישור המשפטי, ברם סבורני כי משפטית זו השאלה שיש לבחון, על יסוד העובדות כפי שהובאו.

35. כאמור לעיל, ענייננו בשטר שניתן להבטחת חובה של השותפות. סבורני כי לעניין זה יש ללמוד מהוראת סעיף 48(א) לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה - 1975, הקובעת לעניין חבותו של שותף יוצא לחובות שנוצרו לאחר פרישתו, כדלקמן: "הנושא ונותן עם שותפות לאחר שחל שינוי בהרכבה, רשאי – כל עוד לא נודע לו השינוי – לראות את כל השותפים לכאורה של השותפות הישנה כאילו הם עדיין שותפים בה". בהתאם לסעיף זה, הנקודה המכרעת הינה האם נודע לנושה על השינוי שחל בהרכב השותפות, אם לאו. במקרה הראשון, מי שהיה שותף בשותפות בעבר לא יחוב בחוב השותפות שנוצר לאחר יציאתו, בעוד שבמקרה שני – ככל שלא נודע לנושה על השינוי – הוא יחוב בחוב כאמור.

36. בענייננו חלוקים הצדדים עובדתית אם הודע לעסק על יציאת הנתבע מהשותפות. בעוד שהנתבע וזאב העידו כי הודיעו על כך לסידי, התובע וסידי הכחישו זאת וטענו כי לא היתה להם כל ידיעה על כך. לאחר בחינת מכלול הראיות, אני רואה להעדיף בעניין זה את גרסת הנתבע. כפי שפורט לעיל, מצאתי את עדות הנתבע מהימנה ביחס לעיקר המחלוקות העובדתיות כפי שצויינו לעיל. גם בסוגייה דכאן היא עדיפה בעיני, במאזן ההסתברויות, על גרסת התובע, וזאת מהטעמים שלהלן.

ראשית, מהראיות עולה כי לאחר פירוק השותפות, פתח זאב חשבון בנק חדש בבנק הפועלים בשם "זיצמן זאב – שמאור שירותי רכב". את התשלומים לעסק ביצע החל מאותו מועד באמצעות שיקים שנמשכו על אותו חשבון, להבדיל מחשבון השותפות שהתנהל בבנק מזרחי טפחות. נערך איפוא שינוי בהתנהלות הכספית, תוך שניתן לכך ביטוי בשינוי חשבון הבנק ושינוי פרטי החייב – כפי שהם מצויינים על גבי השיקים שנמסרו החל מאותו מועד לידי העסק. אין מדובר רק בשינוי במערך ההסכמי הפנימי, אלא הדבר גרר שינוי חיצוני שבא לידי ביטוי מול הספק.

שנית, התנהלות הצדדים מלמדת כי העסק עמד על כך שיינתן לו כתב ערבות אישית לחוב של שמאור. אין חולק כי כתב ערבות כאמור נמסר על-ידי זאב בלבד, ולא על-ידי הנתבע. טענת התובע כי הדרישה היתה לקבל כתב ערבות גם מהנתבע, אך זה נמנע מלעשות כן, לא הוכחה באופן משכנע, ובעניין זה הוצגו גרסאות סותרות מטעם התובע (שציין כתצהירו כי הדרישה היתה לחתימת שני השותפים, ובשל חוסר תשומת לב לא ראו כי חסרה חתימת הנתבע, סעיף 24(ה) לתצהיר), לבין סידי, שניהל בפועל המגעים מול המוסך, אשר העיד כי לא היה כל צורך בחתימה של הנתבע (עמ' 20, ש1 13). יצויין כי כתב הערבות אינו נושא תאריך אולם פרטי החשבון שצוינו בכתב הערבות הם של החשבון בבנק הפועלים שפתח זאב לאחר פירוק השותפות. על פי מסמכי הפתיחה של החשבון הנ"ל שצורפו לתצהיר זאב, החשבון נפתח על שם שמאור ביום 07.8.08 (נספח ו' לתצהיר זאב). טענת התובע כי כתב הערבות נחתם רק בשלב מאוחר, לאחר 17.3.10, מעוררת על פניה קושי שכן באותה עת על פי עדות התובע וסידי הופסקה הספקת הסחורה לשמאור, ושיקים שמסר זאב חזרו לרבות בגין הגבלת החשבון. בנסיבות אלה קבלת כתב ערבות אישית כבטוחה, מה גם שצויין בו אותו חשבון עצמו שהוגבל, איננה בעלת הגיון כלשהו. עוד יש להוסיף, כי לטענת התובע, עובד נוסף של העסק (בשם מאיר גואטה) נשלח עם כתב הערבות על מנת להחתימו במועדנ הנטען ע"י התובע, אולם עד זה לא הובא לעדות, דבר הפועל לחובת התובע.

נוכח האמור, עדיפה עלי טענת הנתבע, כי כתב הערבות נדרש ונחתם במועד קרוב לאחר פירוק השותפות. העובדה כי רק זאב נדרש וחתם על כתב הערבות, תומכת במסקנה כי הוא אשר נתפס "כבעל דברו" של התובע באותה עת, ובטענת הנתבע וזאב כי הם הודיעו לעסק כי הנתבע יצא מהשותפות וכי זאב נותר בעליו היחיד של המוסך.

שלישית, התובע לא הציג כראיה את כרטסת הנהלת החשבונות המתנהלת אצלו ביחס לשמאור לאורך כל תקופת ההתקשרות - לפני ואחרי פירוק השותפות (ביולי 08), באופן שעשוי היה ללמד על קיומו או היעדרו של שינוי ברישומים אצל התובע בדבר זהות בעל העסק. זאת, כאשר לפי עדותו של סידי, כאשר נמסרת הודעה על שינוי אצל לקוח כגון פירוק שותפות, הוא מעדכן זאת ברישומי העסק (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 24-27). מדובר בראיה שברשות התובע, ומשלא הוצגה חזקה היא כי יש בה כדי לתמוך בעמדת היריב.

37. התובע טוען בנוסף כי הנתבע השתתף בפגישות שהתקיימו בינו לבין זאב ובהשתתפות אימו של הנתבע, ובמהלכן אף הציע לשלם את החוב באמצעות שיקים פרטיים שלו. הטענה בדבר הצעה לתשלום כאמור הוכחשה מכל וכל על-ידי הנתבע ועל-ידי זאב, והיא לא הוכחה בצורה מספקת. כפי שכבר צויין, נוכח הקשר הזוגי בין אמו המנוחה של הנתבע לזאב, והעובדה כי הנתבע עבד בעסקו של זאב, העובדה כי הוא היה נוכח בפגישה שהתקיימה בין הצדדים איננה בלתי סבירה, ואין בכך כשלעצמו כדי לתמוך בטענות התובע.

סיכומם של דברים:

38. לנוכח כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.

39. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך 13,000 ₪ (כולל ההוצאות שנפסקו בשלב ההתנגדות והותנו בתוצאת ההליך) שישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.

40. הפיקדון שהופקד על-ידי הנתבע יוחזר לידיו.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.