1. המבקש, הגיש בקשה בהתאם לפקודת ביזיון בתי המשפט בגדרה הוא עתר לכוף המשיבים בקנס ובמאסר כדי שיקיימו אחר הוראות שנקבעו בפס"ד שניתן בתיק זה ביום 9.6.12 (להלן : פס"ד).
2. כפי פס"ד, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים או מי מטעמם מלמנוע מהמבקש או מי מטעמו מלהשתמש בדרך המעבר הקיימת לאורך גבולה המזרחי של חלקה 6 בגוש 19419 מאדמות דיר-חנא, והמובילה לחלקה 8 באותו גוש.
3. המבקש טוען בבקשה כי על אף פס"ד זה, המשיבים עושים דין לעצמם, מתעלמים מפס"ד החלוט וממשיכים לחסום את דרכו וגישתו מדרך המעבר הנ"ל לביתו שנמצא בחלקה 8 הנ"ל.
4. בדיון שהתקיים בפניי ביום 12.12.13, המבקש הגיש לעיוני צילומים שלגישתו מלמדים כי המשיבים מחנים את רכביהם בדרך מעבר זו בניגוד לפס"ד, כך לשיטתו, ובכך מסכלים הם את זכותו למעבר. הוא הוסיף, כי הוא עומד על מתן צו המופנה למשיבים האוסר עליהם מלהחנות את רכביהם בדרך מעבר זו.
5. לאחר עיון בבקשה ושמיעת שני הצדדים, דעתי היא כי נכון בנסיבות להורות על דחיית הבקשה משני טעמים חלופיים:
6. מתן צו מניעה למבקש אין משמעו שלילת זכותם של המשיבים להשתמש באופן סביר ותם לב בדרך מעבר זו. הצו הינו ברור ולפיו נאסר עליהם מלהפריע למעברו של המשיב, אך אין הדבר שולל את זכויות המשיבים בכלל וגם לא מבטל את זכותם מלהשתמש ברצועת קרקע זו, כל עוד אין בשימוש זה כדי לסכל את צו המניעה הקבוע . מעיון בצילומים דווקא ניתן להיווכח על נקלה כי המשיבים בהחנותם את רכביהם הקפידו להותיר מרווח שיאפשר מעברו של המבקש גם באמצעות רכב.
7. בסע' 26 לפס"ד עמדתי על חובתם של המשיבים להפעיל את זכיותיהם הקנייניות במעבר זה בתום לב ובדרך מקובלת תוך התחשבות במבקש כשותף ושכן. הדבר נכון גם ביחס למבקש שעליו להפנים כי חובה זו חלה עליו ואת זכות המעבר שניתנה לו בגדרו של פס"ד אף היא כפופה לחובת תום הלב. על-כן, כל עוד האפשרות לעבור באמצעות רכב קיימת ולא נחסמה, בכך המשיבים קיימו אחר פס"ד והמבקש אינו זכא לעתור במסגרת בקשה זו לאסור על המשיבים מלהחנות את רכביהם, דבר שלא באה לגביו התייחסות כלשהיא בפס"ד.
8. כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ד, 17 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.