רקע וההליך לפני

1. לפני תביעה לנזקי גוף בגין אירוע נפילה ברחוב אשר אירע לתובעת ביום 12.5.2010 בתחומי העיר טירת הכרמל.
2. על פי הנטען בכתב התביעה ביום האירוע בשעה 7:30 יצאה התובעת, ילידת 1934, מביתה ברחוב ז'בוטינסקי בטירת הכרמל. התובעת הבחינה כי מתבצעת עבודה במדרכה הסמוכה לביתה וכי המעבר שם מסוכן, ולכן נאלצה לחצות את הכביש ונאלצה לעבור דרך אי תנועה במרכזו של הכביש. התובעת חצתה את הכביש עד לאי תנועה, בו שתולה צמחיה ומפוזרות אבנים, ובהגיעה לאי תנועה, דרכה התובעת על "מכשול ו/או אבנים ו/או צמחיה", נתקלה בצינור השקיה שהיה מונח על קרקע אי התנועה, מעדה ונפלה.
3. בעקבות האירוע הנטען סבלה התובעת משבר בפרק יד שמאל. התובעת לא טענה במסגרת תביעתה לנכות רפואית.
4. הנתבעת הינה הרשות המקומית אשר בתחומיה אירעה התאונה הנטענת.
5. הנתבעת שיגרה הודעה לצד שלישי בה נטען כי בזמן אירוע התאונה היה הצד השלישי המבטח של הנתבעת ושל הקבלן אשר ביצע את העבודות.
6. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות וגובה הנזק.
7. במהלך שמיעת הראיות נשמעו עדות התובעת, מר אלבז אליהו חתנה של התובעת, מר יעקב ראובן חוקר מטעם צד ג', מר שמואל קטוני ומר בוריס טיקמן מטעם הנתבעת.

נסיבות אירוע התאונה ושאלת האחריות

1. על נסיבות אירוע התאונה באה עדות התובעת בלבד כאשר נטען כי לא היו עדי ראיה נוספים.
2. בשים לב לכך, המדובר בעדות יחידה של בעל דין אשר בטרם בית המשפט יקבלה עליו להזהיר את עצמו כי מדובר בעדות יחידה ועליו לנמק מדוע בחר לקבלה על אף היותה עדות יחדיה.
3. אני מקבל את גרסת התובעת לפיה היא נפלה עת חצתה את הכביש מול ביתה וביקשה לעלות על האי תנועה המפריד בין שני חלקי הכביש. אני מקבל את עדותה כי בעת אירוע התאונה המדרכה מצד ימין מהיציאה מהבנין בו היא מתגוררת הייתה חפורה ולא אפשרה מעבר. עדותה של התובעת נתמכת כדבעי בתמונות שהוצגו לפני אשר צולמו על ידי חתנה ש התובעת יום או יומיים לאחר התאונה (עמ' 17 ש' 1). עדותה של התובעת נתמכת באמרות חיצוניות שמסרה. כך היא מסרה לחוקר מטעם חברת הביטוח כעולה מהודעתה נ/1 ומתמליל השיחה עם החוקר נ/11. התיאור שמסרה התובעת לחוקר בדבר מצב המדרכה, הצורך בחציית הכביש על מנת לעקוף את המפגע, מיקום הנפילה באי תנועה מול הבנין הסמוך, היעד אליו התכוונה ללכת (קופת חולים בקרבת מקום), העובדה כי זו הפעם הראשונה בה היא עברה היכן שנפלה (חציית הכביש ומעבר על האי תנועה) תואמים את תיאוריה בעדותה לפני ולכן אני נותן אימון מלא בעדותה. לכן אני מקבל את הטענה כי נפלה ואני מקבל את טענתה כי נאלצה לבצע עיקוף למדרכה בשל מצבה הלא נאות. עוד אני מקבל את טענתה באשר למיקום התאונה.
4. הצד השלישי טוען כי בתיעוד הרפואי לא נרשם כי נפלה ברחוב. אמנם כך, אולם אין הדבר בבחינת ראיה כי לא נפלה ברחוב.
5. באשר לסיבת הנפילה, על אף שעדות התובעת הייתה מעט מבולבלת בנקודה זו כפי שאף בא כחה מודה במסגרת הסיכומים, הנני סבור כי הסיבה לכך הייתה העובדה שהתובעת דרכה על שפת האי תנועה שהייתה אבן משופעת. מסקנתי זו נסמכת על מספר מקורות.
6. לחוקר מטעם הצד השלישי מסרה כשנשאלה מה קרה בעת שעלתה ע להאי תנועה בעמ' 10:

"עליתי שמה על האבן שמה ופתאום נפלתי, נפלתי על היד וצד שמאל."

בהמשך מאשר התובעת כי רגלה לא נתקלה בשום דבר בהתאם לתשובה בעמ' 10:

"חוקר קובי: שניה, הרגל שלך נתקלה במשהו?

התובעת מרים: לא, לא , לא."

בעמ' 6 לתמליל אומרת התובעת דברים יותר קונקרטיים:

"כן, אז שמה אני עברתי שמה (הכוונה לאי תנועה – ההערה שלי א.כ.) פתאום התחלקתי ונפלתי על היד, על כל הצד הזה."

1. גם לפני העידה התובעת כי אינה יודעת אם רגלה נתקלה בצינורות. לגבי איך קרתה התאונה ארה בעמ' 9 ש' 21 – 22:

"ש. זה לא בגלל הצינורות?

ת. אני לא יודעת, אני עברתי על הצינורות ושם יש אבן שיפוע ופתאום אני התחלקתי ונפלתי על יד שמאל."

בעמ' 10 הוסיפה התובעת:

"מיכשול זה צינור ואבנים ואדמה וצמחיה ואח"כ יש אבן ככה בשיפוע, אז אני נפלתי על הצינורות והאבן בשיפוע."

1. עדותה זו של התובעת תואמת עדותה בפני החוקר לפיה החליקה מעל אבן השפה המשופעת אשר מפרידה את האי תנועה במרכז הכביש מהכביש.
2. בשים לב לכך, אני קובע כי התובעת נפלה כתוצאה מהחלקה עת דרכה על אבן השפה המשופעת התוחמת את האי תנועה במרכז הכביש.
3. הצד השלישי העלה טענה לפיה התובעת נפגעה כתוצאה מכך שנבהלה ממשאית שחלפה בקרבה מאיימת ולכן המדובר בתאונת דרכים ומסיבה זו יש לדחות את התביעה בשל ייחוד העילה כקבוע בסעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.
4. התובעת העידה בהקשר זה כדלקמן (עמ' 11 ש' 15 – 19):

"ש. הלכת על הצינורות, זה היה בוקר את ראית אותם?

ת. כן, נכון.

ש. אז למה לא נזהרת?

ת. אני אגיד לך את האמת, היה מולי עבר מהכביש לקופ"ח משאית גדולה, וההבדל בינינו ובין המשאית היה איזה עשרים ס"מ.

ש. אז נבהלת?

ת. הסתכלתי על המשאית והתחלקתי פחדתי שתדרוס אותי."

1. מעדות זו של התובע לא עולה כי הנפילה הייתה כתוצאה מכך שנבהלה ואז ביצעה פעולה אקטיבית של בריחה או מנוסה שגרמה לנפילתה. התובעת מסבירה בהקשר זה כי הסתכלה על המשאית ולכן החליקה. התובעת לא שתה ליבה היכן היא דורכת זאת בתשובה מדוע לא נזהרה. לכן לא ניתן לומר כי הנפילה הייתה כתוצאה מבהלה שאחזה בה או מהשפעת מעבר המשאית. לכן אין שום קשר סיבתי בין מעבר המשאית במקום לבין הנפילה אלא מעבר המשאית גרם לתובעת לא לשים ליבה כיצד היא הולכת. בשים לב לכך אני דוחה את הטענה כי מדובר בתאונת דרכים.
2. רשות מקומית חבה חובת זהירות מושגית כלפי העוברים ושבים ברחובותיה (ראה: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ. המועצה המקומית בי שמש, פ"ד לז(1) 113). על כך אין מחלוקת.
3. במקרה זה הנתבעת התרשלה כלפי התובעת בכך שבמדרכה הסמוכה לביתה של התובעת בוצעו עבודות לכל רוחב המדרכה דבר שלא אפשר מעבר הולכי רגל ואשר אילץ את העוברים ושבים דוגמת התובעת לתור אחר דרכים אלטרנטיביות. בתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת של מר שמואל קטוני, מזכיר עירית טירת הכרמל, אין טענה וחצי טענה כי הונח שילוט מתאים המורה לעוברים ושבים מה היא הדרך האלטרנטיבית המוצעת. באותו תצהיר טוען העד בסעיף 7 כדלקמן:

"המקום בו נפלה התובעת כפי שצוין בכתב התביעה, אינו מיועד להולכי רגל והתובעת נטלה על עצמה סיכון עת בחרה לחצות את הכביש במקום שאינו מיועד לכך הגם שבצמוד לביתה של התובעת קיימים דרכים/שבילים חלופיים שלו השתמשה בהם התובעת הייתה התאונה נמנעת."

הינה לכך הודאה כי המקום בו נפלה התובעת אינו מיועד להולכי רגל ולמעשה מדובר במקום מסוכן.

1. הנתבעת וצד ג' טוענים כי התובעת יכלה לבחור בדרך אלטרנטיבית שונה מזו שבחרה והיא על ידי מעבר בשביל בין הבנין בו התגוררה לבנין הסמוך לה ודרך רחוב כלנית. מדובר בביצוע עיקוף אשר מאריך את הדרך ב- 60 מטר בהתאם לתצהירו של מר בוריס טיקמן. אולם עובדה זו כשלעצמה אינה מסירה את האחריות מעל כתפי הנתבעת.
2. בע"א 73/86 לוי שטרנברג נ. עירית בני ברק, פ"ד מג(3) 343 נאמרו דברים היפים לענייננו:

"משהפכה הצפתו של הרחוב למציאות כמעט קבועה, לא היה מקום לצפות מתושב השכונה שאצה לו דרכו - והוא נזקק, דבר של יום ביומו, לחציית הרחוב, במקום שבו אין לפי הראיות איסור חציה - כי יאריך את מסלול הליכתו ויעשה איגופים ועקיפות על-מנת להגיע למחוז חפצו."

לכן אין לבוא בטענות לתובעת על כך שאיגפה את המפגע בדרך הקצרה ביותר.

1. יתרה מכך, במקום העבודות, הנתבעת או מי מטעמה לא הניחה שילוט אשר ינחה את העוברים ושבים לגבי הדרך החילופית הבטוחה יותר כפי שניתן להתרשם מהתמונות שצולמו יום או יומיים אחרי התאונה. הנתבעת והעובדים מטעמה השאירו מדרכה פתוחה וזרועת מפגעים מבלי לדאוג באופן המינימאלי לעוברים ושבים שם. התובעת מאידך בחרה בדרך החלופית הקצרה ביותר ועל כן אין לבוא עמה חשבון ולקבוע כי על ידי כך נותק הקשר הסיבתי בין מעשי ההתרשלות לנזק. הנתבעת הייתה אמורה לצפות כי עובר אורח סביר יעקוף את המפגע בדרך בה צעדה התובעת במיוחד כאשר דרך זו הינה הדרך הקצרה ביותר ליעד אליו ביקשה התובעת להגיע. לכן מתקיים בענייננו קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לנזק.
2. אציין ואדגיש שוב, כפי שהנתבעת מודה בתצהיר מטעמה, כי המקום בו עברה התובעת ונפלה אינו מיועד ברגיל למעבר הולכי רגל. מדובר באי תנועה בעל אבן שפה משופעת אשר ברכזו עפר צמחיה וצנרת, אשר עוברי אורח עלולים ליפול כתוצאה מהליכה שם, ובמיוחד עוברי אורח מבוגרים. לכן מעשי ההתרשלות על הנתבעת גרמו לתובעת לבחור בדרך עיקוף לא נאותה ושאינה מיועדת למעבר הולכי רגל. התובעת פעם ראשונה עוברת בדרך זו ועל כן לא ניתן לטעון כי המקום בו נפלה מוכר לה כדבעי.
3. לכל היותר ניתן ליחס לתובעת אשם תורם על שלא בחרה בדרך האלטרנטיבית הארוכה יותר אך לא ניתן להפריז בשיעורו מאחר ולא היה שילוט אשר ידריך את העוברים ושבים שם. התובעת בחרה ללכת בדרך האלטרנטיבית דווקא משום הסכנה שארבה לה על המדרכה מבלי לשער בליבה כי הדרך החלופית אף היא מסוכנת. לכן דווקא מסיבה זו הדבר מגמד את אשמה התורם מאחר ובאופן סובייקטיבי ביקשה למנוע את הסכנה מעצמה ולא נהגה בצורה פזיזה או רשלנית.
4. בשים לב לכך, אני קובע כי הנתבע אחראית לנזקי התובעת. בנוסף אני מיחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 15%.

הודעה לצד שלישי

1. הנתבעת שיגרה הודעה לצד שלישי בה נטען כי הצד השלישי ביטח את הנתבעת והקבלן שעבד במקום בביטוח צד שלישי. לכן ההודעה הינה הודעה בעילה ביטוחית בלבד ולא בעילה נזיקית או חוזית כלפי הקבלן.
2. בפוליסה שהוגשה, שם המבוטח הורחב וכלל את "הרשות המקומית עבורה מבוצעת העבודה" כאשר שם הרשות המקומית הוצהר וכלל בפירוש את הנתבעת. לכן משהורחב שם המבוטח והוא כולל את שם הנתבעת אין ממש בטענת הצד השלישי כי יש לדחות את ההודעה לצד ג' בהעדר יריבות או מפאת העובדה כי הקבלן לא צורף כבעל דין בהודעה לצד שלישי. קיימת יריבות ישירה בין הנתבעת לצד ג'.
3. טענה נוספת אשר בפי הצד השלישי היא שהנתבעת לא נפלה בשל העבודות שבוצעו ולכן אין תחולה לפוליסה. בפאן העקרוני צודקת בא כח הצד השלישי כי על מנת שהפוליסה תחול ותכסה האירוע אמור להיות קשור בעבודות רשלניות שבוצעו על ידי הקבלן. זה ההגיון המסחרי מאחרי הוצאת הפוליסה והפוליסה אינה אמורה לכסות כל אירוע רשלני שאירע בתחומי הרשות בין אם הוא הקשור בעבודות ובין אם לאו. אולם במקרה הזה, כפי שקבעתי, האירוע אירע עקב התרשלות הרשות והקבלן בכל הקשור לעבודות שבוצעו על ידו. מאחר והקבלן ביצע עבודות לכל רוחב המדרכה ולא השאיר שילוט מתאים לגבי מעבר בדרכים אלטרנטיביות והתובעת נפגעה בעת ביצוע העקיפה של המפגעים (ולא לאחר שהשלימה את העקיפה וחזרה לדרך הרגילה) אזי הנפילה והאירוע קשורים בטבורם לעבודות הרשלניות ולכן הפוליסה חלה על המקרה נשוא התביעה. האירוע אירע בקרבה מיידית הן פיזית והן משפטית לעבודות שבוצעו.
4. צד ג' טען בסיכומים כי לא קיבל הודעה אודות האירוע. טענה זו לא נטענה בכתב הגנתו. יחד עם זאת, לגופה אין בטענה ממש. על מנת שטענה זו תתקבל אין די בחוסר הודעה אלא על המבטח להראות כי נגרם לו נזק בבירור החבות כתוצאה מאי קבלת הודעה בזמן. לא הובא כל תצהיר מטעם הצד השלישי המוכיח טענה זו. נהפוך הוא: הצד השלישי ביצע חקירה וגבה הודעה מטעם התובעת ונראה כי לא נגרם לו כל נזק בשל אי מסירת הודעה על האירוע.
5. בשים לב לכך, דין ההודעה להתקבל בכפוף לניכוי השתתפות עצמית בסך של 1000$ כערכם השיקלי ביום האירוע בתוספת הפרשי הצמדה בלבד מאותו מועד ועד למועד פסק הדין.

מישור הנזק

1. התובעת לא טענה לנכות רפואית. בסיכומיה היא בקשה לפצותה בראשי הנזק של כאב וסבל , עזרה והוצאות בעבר.
2. בהתחשב באופי הפגיעה (שבר) התקופה בה הייתה התובעת עם גבס (40 ימים) וגילה של התובעת בזמן התאונה (ילידת 1934 בת 76 בזמן התאונה) אני מעמיד את הכאב וסבל על סך של 25,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.
3. באשר לעזרה התובעת מסרה לחוקר כי לא נזקקה לעזרה כלשהי והסתדרה לבד. לא הובא לעדות מי מבנותיה של התובעת על מנת שיתמכו בטענתה כי נזקקה לעזרה. לכן אינני פוסק מאומר בגין ראש נזק זה.
4. באשר להוצאות התובעת לא המציאה קבלות. יחד עם זאת התובעת הלכה לטיפולים רפואיים וסביר להניח כי נגרמו לה הוצאות. אני פוסק על דרך האומדנא סך של 1500 ₪ בגין הצורך לנסוע לקבלת טיפול רפואי, רכישת תרופות משכי כאבים והשתתפות בביקור אצל רופאים.

סיכום

1. לסיכום אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 26,500 ₪ בניכוי אשם תורם בשיעור 15% ובסה"כ 22,525 ₪ בתוספת הוצאות משפט בגין תשלום אגרה בסך של 652 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על סכום האגרה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל וכן בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך של 5,500 ₪ כולל מע"מ.
2. בנוסף אני מקבל את ההודעה לצד שלישי כך שהצד השלישי ישפה את הנתבעת בגין כל סכום בו תישא בפועל כלפי התובעת. כן יישא הצד השלישי בהוצאות משפט של הנתבעת בדמות אגרה בגין ההודעה בסך של 686 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על סכום האגרה מיום הגשת ההודעה לצד ג' 7.5.2012 ועד התשלום המלא בפועל בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך של 5,500 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ד, 23 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.