1. בפני בקשות הנתבעים למחיקת כותרת, לסילוק על הסף ולמתן רשות להתגונן מפני תביעת התובע, תאגיד בנקאי, על סך נומינלי של 1,069,946 ₪. עסקינן בתביעה כנגד תאגיד – נתבעת 1 (להלן גם: "הנתבעת") – ובעלי העניין אצלה, אשר ערבו לחובותיה בערבות בלתי מוגבלת בסכום. סכום התביעה מורכב מסך נומינלי של 55,951 ₪ בחשבון העו"ש של נתבעת 1 ומיתרת חוב נטענת בסך כולל של 1,013,995 ₪ בגין הלוואה בסך 1,050,000 ₪ שנטלה נתבעת 1 ביום 22.12.08 (בכלל זה יתרת פיגורים נטענת בסך נומינלי ל 226,495 ₪ ; להלן: "ההלוואה"). בקשות הרשות להתגונן הוגשו מטעם נתבעים 1 ו -4 בצוותא, ונתבעים 2 ו -3 כל אחד באופן נפרד, ואביא להלן את תמצית טענותיהם. כבר עתה יובהר, כי הצדדים הסכימו בדיון במעמד הצדדים שהכרעה בבקשת הרשות להתגונן תינתן ללא צורך בחקירות מצהירים, ולאחר הגשת סיכומים בכתב.
2. נתבעים 1 ו -4 טוענים, כי עובר למתן ההלוואה, בחודשים יולי - אוגוסט 2007 הפר התובע באופן שרירותי הסכם מסגרת אשראי בסך מצטבר של 2,000,000 ש"ח שנכרת בין הנתבעת ובינו, מבלי שאירע כל שינוי של ממש במצבה הכלכלי של הנתבעת, וכפועל יוצא נאלצה הנתבעת ליטול את ההלוואה. נתבע 4 אף טוען, כי לו היה מובהר לו בעת נטילת הערבות, כי חשוף הוא לסיכון שבו יסרב התובע לכבד את הסכם מסגרת האשראי, לא היה עורב לחיובי הנתבעת. לטענת נתבעים אלה, לא שעה התובע להתראות הנתבעת לפיה בעצם ההתנערות ממסגרת האשראי צפויים להיגרם לנתבעת נזקים כלכליים משמעותיים, כעולה גם מתוכנית עסקית שצירף נתבע 4 לתצהירו. רשלנות זו גרמה לנתבעים אלה נזקים, כך נטען, המגיעים לסך משוער של 34,579,348 דולר ארה"ב, וזאת על יסוד תשואות משוערות של נתבעת 1 (ככל שהתובע היה עומד בהסכמות הנטענות) לשנים 2008 עד 2010. עוד טוענים הנתבעים כנגד הריביות החריגות שנגבו מהם אולם מבהירים שאין ביכולתם לקצוב את נזקיהם לעניין זה הואיל ומסמכים רלוונטיים לא הומצאו להם על ידי התובע.
3. נתבע 2 טוען, בתמצית, לאי המצאת מסמכים רלוונטיים על ידי התובע ולגופם של דברים אף טוען, כי התובע התנער באופן חד צדדי מהסכמתו ליתן לנתבעת 1 מסגרת אשראי מצטברת של 2,000,000 ₪ (חלף מסגרת כוללת של 1,000,000 ₪) שלאורה הסכים לערוב לחיובי הנתבעת . הואיל והתובע התנער מהסכמות אלה, הופר לשיטת נתבע 2 ההסכם אל מול הנתבעת ולפיכך בטלה ערבותו. הואיל ובעצם מעשי התובע הנטענים נגרמו לנתבעת נזקים כספיים משמעותיים שהובילו לקריסתה, יש לאפשר לו ולנתבעת להתגונן מפני התביעה על מנת להוכיח את נזקיהם לשם קיזוזם מתביעת המשיב. עוד טוען נתבע זה, כי במהלך שנת 2009 בה חדלה הנתבעת (אצלה הפסיק בסוף שנת 2008 לטענתו לשמש כבעל תפקיד) מלפרוע את חיוביה לתובע יכול היה התובע לממש נכסיה ששועבדו לטובתו בעת שהנתבעת עודה היתה ברת פירעון, ובכך שלא הקטין את החוב לא דאג לצמצום נזקיו. לבסוף טוען נתבע 2 לחיובים כספיים רבים שחבה לו הנתבעת (ואשר ספק אם יש בטענות אלה נפקות של ממש לענייננו).
4. נתבע 3 (שלו טענות רבות כנגד הנתבעת ומי מבעלי העניין אצלה) טוען, בתמצית, כי ההלוואה ניטלה לשם כיסוי חובות הנתבעת, וזאת תוך מודעות לריביות החובה הגבוהות שנוצרו עקב חובותיה, וכי מאז חודש מרס 2009 חדל מלשמש כבעל עניין אצל הנתבעת, זאת בידיעת התובע ובהסכמתו. אולם חרף ידיעה זו, בין היתר, טוען נתבע 3, כי התובע נמנע מלעדכנו בדבר חדילתה של נתבעת 1, בשנת 2009, מלפרוע את חיוביה על פי ההלוואה ואף לא כי ניהל מגעים אל מול בעלי העניין האחרים אצלה באשר לחיובים אלה. בהימנעות זו, לטענת נתבע 3, יש כדי ללמד בין היתר הן על מודעותו והסכמתו של התובע לפקיעת ערבותו והן להצביע על נזקים שנגרמו לו שכן לו היה יודע מבעוד מועד על מחדלי הנתבעת, יכול היה – בהתאם להסכם שכרת אל מול נתבע 4 – להובילו לפעול לפירעון חיובי הנתבעת. לטענת נתבע 3, עניינו שונה מעניינם של יתר הנתבעים, הואיל וחדל מלשמש בעל עניין אצל הנתבעת עוד בטרם חדלה הנתבעת לפרוע את חיוביה על פי ההלוואה, וכי הלכה למעשה פרע את חובו לתובע בעצם העברת מניותיו אצל הנתבעת לידי נתבע 4. לבסוף, בפי נתבע 3 טענות רבות הקשורות עם עצם כריתת הערבות עצמה ואי עמידת התובע בהוראות הדין הרלוונטיות, לרבות הוראות חוק הערבות, התשכ"ז – 1967, לרבות הטענה כי התובע הטעה אותו לסבור שערבותו ניתנת אך כנגד האשראי בעת כריתת הערבות, לחובות הנתבעת.
5. כלל הנתבעים טענו, בין היתר, כי התובע חדל מלהמציא להם מסמכים רלוונטיים שהיו דרושים להם לצורך הגנתם, וכן הדגישו את הימנעות התובע מלחקור את המצהירים על תצהיריהם. אין מחלוקת כי נוהלו בין הנתבעים (ולכל הפחות בין נתבעים 1,2 ו – 4) ובין התובע מגעים לסיום המחלוקות בדרכי פשרה.
6. התובע טוען, כי סכסוכים פנימיים בין בעלי העניין אצל הנתבעת הם שהובילו לכך שהמשא ומתן לא צלח. אליבא דהתובע, אין הנתבעים מכחישים את חובה של הנתבעת אולם אין בטענות הנזיקיות שהעלו הנתבעים כדי לשמש הגנה מפני התביעה, שכן אין די בזכות, לפי הנטען, להגיש תביעה נגדית על מנת ליתן לנתבעים רשות להתגונן. טענותיהם הנזיקיות של הנתבעים, העולות על סכום התביעה, נטענו לשיטת התובע באופן סתמי גרידא ולפיכך גם בטענה זו אין כדי לשמש הגנה, על דרך קיזוז, מפני התביעה. עוד טוען התובע, כי טענות הנתבעים בדבר קיומה של מסגרת אשראי מצטברת (או מדורגת) אינן עולות בקנה אחד עם הסכם פריסת החוב מיום 22.12.08 (נספח ג' לכתב התביעה). בעצם ההלוואה, שניתנה לשם פריסת חוב, יש כדי לסתור על פניה את טענות הנתבעים, שכן בנסיבות אלה היה על הנתבעים (או מי מהם) לדרוש את קיום הסכם מסגרת האשראי, חלף נטילת ההלוואה וקיום יחסים עסקיים נמשכים מאז ועד סוף שנת 2008, עת הועמדה ההלוואה לפירעון מיידי עקב פיגור בתשלום. עוד טוען התובע לסתירה מהותית בין טענות נתבע 3 ובין טענות נתבעים 2 ו – 4, בכך שנתבע 3 כלל לא הזכיר בתצהירו דבר לעניין סוגיית העמדת מסגרת האשראי המצטברת. גם בין תצהירי נתבעים 2 ו -4 מתגלות, לשיטת התובע, סתירות של ממש, שכן לטענת נתבע 4 הסכים התובע ליתן לנתבעת מסגרת אשראי עד לסך 2,000,000 ₪ בכפוף לעמידת הנתבעת בתנאי תוכנית עסקית שהציגה (וזאת בניגוד למכתבו של נתבע זה מיום 26.8.07 בו הודה הנתבע כי האשראי ניתן כנגד בטוחות), אולם לטענת נתבע 2 הסכמת התובע הותנתה בשעבוד שוטף של נכסי החברה ומתן ערבויות בעלי העניין. סתירה נוספת, לטענת התובע, מוצא התובע במועדים הנטענים בהם התנער התובע, לפי טענות נתבעים 2 ו -4, ממסגרת האשראי המוסכמת. בכך, בין היתר, יש כדי להעיד על קלישות טענת הנתבעים, כך התובע. באשר לטענות בדבר אי המצאת מסמכים, עסקינן לשיטת התובע, ובתמצית, במסע דיג ובבקשה שהוגשה זמן קצר ביותר עובר להגשת בקשת הרשות להתגונן. באשר לטענת נתבע 2 בדבר חדילת התובע מביצוע פעולות שיכול לבצע על מנת להקטין את נזקיו בדרך של מימוש נכסים, טוען התובע כי מדובר בטענה כללית בלבד וממילא, שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הסדר פריסת החוב מסוף שנת 2008, המלמד לכאורה כי לנתבעת לא היו נכסים ברי מימוש. באשר לטענות נתבע 3 באשר למערכת היחסים שלו עם נתבע 4, חולק התובע על טענות אלה ומבהיר כי אין בהסדריהם הפנימיים של בעלי העניין, כדי לחייב את התובע במערכת היחסים ההסכמית למולו, לאור ערבויות בעלי העניין שנתנו. לבסוף, מבהיר התובע, כי לטענות נתבע 3 באשר לאי העמידה בחובות הגילוי ביחס לערבותו כדי לשמש כהגנה, הואיל והנתבע לא שימש כערב יחיד, וערבותו ניתנה כערבות בעל עניין.
7. עיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם, לרבות בסיכומי הצדדים. שוכנעתי, בין היתר נוכח נימוקי התובע בסיכומיו, כי אין מקום לקבל את בקשות הרשות להתגונן (למעט בקשתו של נתבע 3 בסוגיה אחת ויחידה), אלא בכפוף לתנאים ולגדרים שיפורטו להלן.
8. ראשית, לא מצאתי לקבל את טענות הנתבעים, שפורטו באופן כללי בלבד, לפיהן יש מקום למחוק את כותרת התביעה, לא כל שכן לסלקה על הסף. ראשית, הטענות לא פורטו כדבעי ושנית, עיון בכתב התביעה מלמדנו, כי התובענה הוגשה כראוי, ובהתאם לכללי הדיון המקוצר, עת צורפו לכתב התביעה הן עותק מלא של הבקשה לפתיחת חשבון, הסכם ההלוואה במלואו וכן כתב הערבות שאיננה מוגבלת בסכום מיום 14.5.07 (השוו: נספחים א', ג' ו – יב' לכתב התביעה) ושעה שסכום התביעה ניתן להבנה הן מעיון בכתב התביעה והן מתדפיסי החשבון שצורפו לה (הן לעניין יתרת חוב העו"ש והן לעניין יתרת חוב ההלוואה).
9. הלכה למעשה, ספק אם בטענת נתבעים 1, 2 ו -4 באשר לנזקים הכלכליים (עד כדי קריסת הנתבעת 1) שנגרמו להם עקב הפרת מסגרת האשראי המוסכמת, יש בה משום טענת הגנה המזכה את הנתבעים במתן רשות להתגונן, לא כל שכן ללא כל תנאי. גם אם בבקשת נתבעים 1 ו -4 (ובסיכומיהם) הוערך הנזק הכספי שנגרם להם בסכום העולה על 34 מליון דולר ארה"ב, הרי שהערכה זו, שנסובה אך על תחזית צמיחה אשר שימשה כסקירה עסקית גרידא אשר כפי הנראה היתה זו שהוצגה למשקיעים פוטנציאליים כעולה ממכתבו של נתבע 4 מיום 15.10.07 שצורף לבקשת הרשות להתגונן מטעמו (נספח 3 לבקשת הרשות להתגונן מטעם נתבעים 1 ו -4 וכן ראו גם בנספח 5, על צרופותיו) לא פורטה ולא כומתה כדבעי וממילא ספק אם ניתן לראותה כחיוב קצוב של ממש. שכן תחזית זו, כפי שאף עולה בבירור למקרא הנתונים וההערכות שפורטו בה, תלויה היתה במשתנים רבים, ולא פורט מדוע דווקא התובע הוא שאחראי לאי קיום מלוא המשתנים אשר הובילו, לפי הנטען, לכשלון תוכניתה העסקית של נתבעת 1. הדבר אף עולה בבירור, בין היתר, למקרא צרופות נספח 5 לבקשת הרשות להתגונן מטעם נתבעים 1 - 4, שם עולה, כי תחזיות הצמיחה של נתבעת 1 תלויות היו בין היתר גם במימון ראשוני של שלושה מליון דולר ארה"ב, כמפורט למשל הסייגים שנלוו לטבלה שנערכה בעמוד העשירי לתקציב המשוער שצורף לנספח 5). ספק, בנסיבות אלה, אם נוכח מחלוקת בדבר אי מתן אשראי ביתרה של מליון ₪ בלבד שאיננה מגיעה כדי מלוא המימון שצריכה היתה נתבעת 1 להשיג גם אליבא דשיטתה, ממשקיעים נוספים (שכן אין מחלוקת שמסגרת אשראי של מליון ₪ ניתנה על ידי התובע ובגינה אף ניתנה מאוחר יותר ההלוואה) יש מקום להוביל למסקנה ישירה בדבר טענה עצמאית בדבר חבות התובע בסכום קצוב על יסוד תחזית צמיחה גרידא התלויה במשתנים רבים (לעניין זה ראו הן בנספח 3 והן בצרופות נספח 5). בנסיבות אלה, עסקינן, כך נראה, לכל היותר בחיוב בלתי קצוב גרידא. אף לא ניתן לומר, כי הנזקים הכלכליים שלפי הנטען נגרמו לנתבעים, או מי מהם, עקב צמצום מסגרת האשראי של נתבעת 1 נובעים במישרין מאותה עסקה שעל אודותיה נסובה התובענה דנן, להזכירנו – מתן הלוואה מאוחרת לכיסוי חובות נתבעת 1. לעניין זה מורנו סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, כי אין ניתן לקזז חיובים בלתי קצובים שחבים צדדים האחד למשנהו, ככל שאין מדובר בחיובים מאותה העסקה. כידוע, הכוונה להגיש תביעה נגדית, אף היא אין בה כדי לשמש כטעם עצמאי למתן רשות להתגונן. כפועל יוצא, ספק אם טענת הנתבעים לעניין זה יכולה לשמש כטענת הגנה של ממש מפני התביעה. זאת, כמובן, מבלי לגרוע מאפשרות הנתבעים או מי מהם לבחון למצות את זכויותיהם הנטענות באמצעות הגשת תובענה נפרדת למיצוי עילותיהם.
10. הדברים יפים במשנה תוקף, שעה שהלכה למעשה אין מחלוקת, כי ההלוואה נושא תובענה זו יועדה במפורש ל"פריסת חובות בחשבון העו"ש כנגד ובמקום אשראי העו"ש..." (השווה, בקשה לקבלת הלוואה מיום 22.12.08). הנזקים הנטענים, החלו כאמור על ידי הנתבעים, להתגבש עוד בחודשים יולי – אוגוסט 2007, וחרף זאת, המשיכה הנתבעת 1, אשר המשיכה לפעול גם בחשבונה אצל התובע מבלי שהציגה פירעון של האשראי – קרי הכספים שניתנו לה על ידי התובע במסגרת התנהלותה העסקית הממושכת - שניתן לה, עד כי ונאלצה ליטול הלוואה לכיסויו כעבר למעלה משנה. בנסיבות אלה, ספק אם טענה כללית ובלתי מסויימת דיה ביחס לחלקו הספציפי של התובע בדבר נזקים, הנסובה אך על תחזית צמיחה מוקדמת, משנת 2007, יכולה לשמש כלשעצמה, כטענת הגנה עצמאית. זאת, במיוחד שעה שאין מחלוקת, לכל הפחות מצד נתבעים 1, 4 ו – 2, כי נוהלו מגעים מתקדמים לשם פירעון חוב נתבעת 1 לתובע (מגעים, שתכתובות בעניינם צירפו הנתבעים עצמם). לא ברור לי מדוע ייקח על עצמו תאגיד, שתכליתו השאת רווחים ולא פילנטרופיה גרידא (לא כל שכן בעלי עניין בו), משימה נכבדה בדמות פירעון חיובים כספיים בשיעור ניכר, אלמלא היתה מצידו הכרה בכך, שהחוב היסודי הנובע מנטילת אשראי מאת הבנק – אכן חייב פירעון מצידו (ראו למשל, נספח 7 לבקשת הרשות להתגונן מטעם נתבעים 1 ו – 7).
11. באשר לטענות הקשורות עם אי המצאת מסמכים, הרי שלבד מטענות נתבעים 1 ו -4, דומני שעסקינן בטענות שנטענו באופן כללי ובעלמא. כלל הוא, כי על מנת שדרישה להמצאת מסמכים תקנה למבקש, כלשעצמה, רשות להתגונן, היא כי דרישה זו תפרט מסמכים ספציפיים, אשר יהיו רלוונטיים ונחוצים להגנת המבקש (השוו, למשל: ע"א 6514/96 חניון המרכבה נ' עירית חולון פ"ד נג (1) 390 וכן : ע"א 688/89 הלולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה (3), 194). לענייננו, המקום היחיד שבו לכאורה ניתן היה לראות כי דרישה שכזו אמנם הועברה לתובע, היה בעניינה של נתבעת 1. דא עקא, גם במקרה זה, לכל הפחות ידעה נתבעת 1 על הגשת תובענה נגדה בתחילת חודש יולי 2010, ורק ביום 6 באוקטובר 2010 מצאו לנכון נתבעת 1 ו -4 לפנות בדרישה כללית בלבד להמצאת מסמכים. חזקה, שעת נוהלו מגעים מתקדמים מאד מצד כלל הנתבעים בעניין החיובים השונים (לרבות בגין הערבויות השונות שניתנו), במשך חודשים ארוכים לכל הפחות, יכולים היו הנתבעים לפרט את דרישת המסמכים שלהם באופן שתעלה טענות הגנה ספציפיות ותבהיר את הרלוונטיות של כל אחד מהם כדין וכדבעי (לעניין זה השוו: נספחים 7 ו – 8 לבקשת הרשות להתגונן מטעם נתבעים 1 ו -4). הדברים יפים במשנה תוקף גם בעניינם של נתבעים 2 ו -3, אשר אף לא הציגו ולו דרישה קונקרטית אחת שנשלחה לתובע עובר להגשת בקשות הרשות להתגונן (השוו בבקשותיהם מיום 23.11.10 ו – 25.10.10, בהתאמה) .בנסיבות אלה, ספק אם יש בטענות הנתבעים באשר לאי המצאת המסמכים בכדי לשמש כעילה עצמאית וכוללת למתן רשות להתגונן מפני התביעה.
12. באשר לטענות נתבע 2 הנוספות, הרי שבעיקרן (ומבלי להידרש בשלב זה לטענות התובע באשר לסתירות נטענות בין טיעוני הנתבעים בינם ובין עצמם), דומות הן לטענות נתבעים 1 ו – 2 לעניין הנזקים הנטענים שנגרמו עקב הפסקת מתן האשראי, אולם מפורטות הן ומסויימות הן עוד פחות. הוא הדבר בכל הנוגע לאפשרות לממש בטוחות קודמות (שכלל, גם מבלי להידרש לכך ספק אם יש בטענה זו כדי לעלות בקנה אחד עם הוראות הסכם הערבות, הרי שלא פורטו דיין ולא הראו, כפי שמצופה היה מבעל עניין בתאגיד שיעשה, כיצד היה במימוש הבטוחות האחרות, ככל שהיו, בכדי לאיין ולפרוע את מלוא חובותיה של נתבע 1). בנסיבות אלה, ספק אם יש בהן כדי לשמש הגנה עצמאית ללא תנאי מפני התביעה. כפי שיובהר עוד להלן, גם נתבע זה, כנתבעים 3 ו -4, שימש כבעל עניין אצל נתבעת 1, כך שאף אין די בטענה סתמית לפיה ערבותו הותנתה במתן מסגרת אשראי מירבית בסך 2,000,000 ₪, שלא נמצא לה זכר בכתב הערבות. טענת הנתבע – כזכור בעל עניין אצל נתבעת 1 – לפיה בכך שהתובע לא אכף שעבודים שהוטלו על נכסי נתבעת 1 ובכך גרם לו לנזקים משלא פרע בטוחות שהיו לנתבעת 1, נטענה בעלמא, מבלי לפרט מהם הנכסים שניתן היה לפרוע קודם לכן, מה היו הסיכויים שאכיפתם תניב תשואה של ממש, ואף לא כומתו ופורטו כדבעי. חזקה, כי לנתבע 3 היתה ניכולת של ממש לפרט טענותיו אלה כדבעי, ומשלא עשה כן, אין בטענה זו, כפי שפורטה, כדי לשמש כהגנה שלמה ועצמאית מפני התביעה (לעניין זה השוו: : ע"א 146/68 דולגין נ' ישועה פ"ד כב (2) 302 ; ע"א 373/69 חונן נ' חגור מושב עובדים להתיישבות שיתופית פ"ד כג (2) 347 ; ע"א 431/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מג(2) 362 ; 105/89 קו אופ אבן יהודה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מה (3) 585 ; ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשיה (פורסם במאגרים המשפטיים)].
13. באשר לטענות נתבע 3 בקשר עם ערבותו. לטענתו, עסקינן בערב יחיד ובעניינו חלות בין היתר הוראות חוק הערבות, התשכ"ז – 196 (להלן: "חוק הערבות"). המגנות על ערב יחיד, כמשמעותו בחוק זה. דא עקא, כטענת התובע בסיכומיו, אין כל מחלוקת שלכל הפחות בעת כריתת ערבותו, היה נתבע 3 בבחינת בעל עניין אצל נתבעת 1, כך שיקשה עליי לקבל את התזה לפיה עסקינן בערב יחיד (השוו: סעיף 19 לחוק הערבות).ספק גם, אם יש לקבל כטענת הגנה עצמאית את הטענה הלאקונית, לפיה הנתבע, כבעל עניין אצל נתבעת 1 בעת שנכרתה הערבות, לא הבין כי מסגרת אשראי בחשבון בנק איננה בבחינת דבר קבוע בהכרח. גם אם ניתן להעלות טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב בשלב בקשת הרשות להתגונן, הרי שבנסיבות בהן לא נטען שעסקינן באנשים בעלי מכשלות קוגניטיביות כאלה או אחרות, אשר התעתדו לנהל תאגיד היי-טק שעתיד היה לשיטתם להשיא רווחים במליוני ₪ רבים, אין די בטענה סתמית ולאקונית לפיה לא הוסבר לנתבע מה משמעות חתימתו על ערבות, שנושאת כותרת של ערבות בלתי מוגבלת בסכום (לעניין זה השוו, למשל, האסמכתאות שפורטו בעניינו של נתבע 2 לעיל). טענה זו אף איננה עולה בקנה אחד, לכאורה, עם הצהרותיו בהסכם שערך עם נתבע 4 ואשר צורף לבקשתו. אף יקשה לקבל את טענות נתבע 3 לפיהם מופטר הוא מערבותו נוכח הסכם העברת מניותיו לנתבע 4. הסכם זה, בעיקרו, כוחו יפה כלשעצמו כלפי מי שהיה צד לו, ומשאין מחלוקת כי התובע לא היה צד להסכם, ברי כי אין הנתבע יכול, על פניו, להסתמך עליו באופן עצמאי, כטעם של ממש להפטירו מערבותו. גם אם ניתן להעלות בשלב בקשת הרשות להתגונן טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב (לענייננו – כתב הערבות הדורש הסכמה כתובה מאת התובע להפטרתו מערבותו), הרי שדברי נתבע 3 עצמו בתצהירו מעלים ספק של ממש האם אמנם אלה הם פני הדברים בענייננו. אם אמנם סבר נתבע 3, כי די בעצם הסכם העברת המניות (אשר ככלל, משלא נכרת גם אל מול התובע, ספק אם יש בו כשלעצמו כדי לחייב את התובע, במובחן מלשמש כטענה כנגד מי שמולו נכרת), כדי ללמד על הסכמת התובע להפטירו מערבותו לחיובי הנתבעת, לא ברור כל עיקר מדוע היה צריך, כטענת התובע, לעקוב במשך מספר חודשים אחר תשלומי ההלוואה ולהודיע לתובע באמצעות נציגיו, כי יש לשלמם כסדרם (השוו: פסקות 20 – 23 לתצהיר נתבע 3). זאת, במיוחד בהתחשב בכך שבכתב הערבות עצמו מצינו, כי רק אישור מפורש ובכתב מאת התובע יש בו כדי לאשר החלפת ערב את הנתבע מערבותו וכי ממילא כי הפסקת ערבות טעונה הודעה בכתב מעם הערב, ולא תחול ככל שיועמד החיוב הנערב לפירעון מיידי (השוו: נספח יא לכתב התביעה בדגש על פסקות 3 – 5 הימנו). טענה נוספת הדרושה הכרעה היא הטענה לפיה נגרמו לנתבע נזקים בשווי מאות אלפי ש"ח, אשר נגרמו לו כתוצאה מכך שהתובע לא יידע אותו שההלוואה איננה משולמת כסדרה ובכך מנע ממנו אפשרות לפנות לנתבע 4, רוכש מניותיו, ולפעול מולו בכדי להבטיח, שההלוואה תיפרע כסדרה (לעניין זה השוו, למשל, העמדה היסודית שהובעה ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד נג(4) 804, ואשר בעיקרה לא ראיתי שאיננה רלוונטית גם למסגרת הנורמטיבית דהיום). דא עקא, טענה זו איננה מסויימת דיה, שכן עיקרה הוא שנגרמו לנתבע 3 נזקים המוערכים במאות אלפי ₪, ששיעורם והרכבם לא פורט. ככזו, ובהתחשב בכך שעל הנתבע הנטל הראשוני לשכנע בדבר נזקיו הנטענים, לרבות שיעורם, ספק אם גם טענה זו יכולה לשמש כהגנה עצמאית מפני התביעה, לא כל שכן במלואה, שכן גם הנתבע אינו טוען כי נזקים מגיעים כדי קיזוז מלא של מלוא סכום החוב הנערב [לעניין זה השוו, למשל, ת.א (מחוזי - ת"א) 1951/01 בנק המזרחי טפחות בע"מ נ' קרליץ, פסקה 39 לפסק הדין (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.7.08)]. זאת ועוד: סיכויי הנתבע לשכנע, כי התובע בלבד אחראי לנזקים הנטענים (שכאמור אינם מגיעים כדי מלוא סכום התביעה), אינם טובים, שכן מן ההסכם שצירף הנתבע עצמו מצינו, כי הוא עצמו התחייב שלא לנהל כל דין ודברים עצמאי עם התובע בקשר עם ערבותו (שם, פסקה 2.2). בנסיבות אלה, גם עניינו של נתבע 3, ככלל, איננו שונה מבחינת התוצאה הסופית לענייננו, מעניינם של יתר הנתבעים.
14. סיכומם של דברים. מצינו, כי טענות הנתבעים, שככלל אינם מכחישים את החיוב לתובע בעיקר בגין ההלוואה שניתנה לכיסוי יתרת חוב בסך העולה על כמליון ₪ של נתבעת 1, תלויות על בלימה. בנסיבות אלה, הואיל ועסקינן בדיון בפני ערכאה ראשונה, ומשיקולי חסד, תינתן לכל נתבע שיחפוץ בכך רשות להתגונן, ככל שיפקיד תוך 30 יום בקופת בית המשפט סך כולל של 125,000 ₪ (לכל נתבע). היה והסכום האמור לא יופקד, בחלוף המועד שנקצב תידחה בקשת הרשות להתגונן ביחס לכל נתבע שלא הפקידו (ולעניין נתבע 3 – ביחס לכלל הטענות למעט הטענה שניתנה בעניינה רשות להתגונן).

תואיל המזכירות להמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד חשון תשע"ג, 30 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.