1. בכתב האישום מואשמים הנאשמים בכך שפיצלו דירה אשר בבעלותם, המצויה ברח' מעלה הצופים 33, רמת גן (להלן: "הדירה") לשתי יחידות דיור נפרדות, ללא קבלת היתר.
2. עוד מואשמים הנאשמים בכתב האישום כי השתמשו או הרשו לאחרים לעשות שימוש, בדירה שפוצלה, כשתי יחידות דיור נפרדות, לצורך מגורים, וזאת ללא היתר כדין.
3. הנאשמים טענו, בתמצית, כי הדירה לא פוצלה כנטען וכן טענו להגנה מן הצדק.

טענת הנאשמים להגנה מן הצדק

1. הנאשמים חילקו את טענתם להגנה מן הצדק לשני ראשים: האחד, אי עריכת שימוע. השני, אכיפה סלקטיבית.
2. ראשית, לטענה שלא נערך לנאשמים שימוע. בעבירות כגון דא, שהינן מסוג עוון, אין כל חובה לערוך שימוע, אותו יש לערוך טרם הגשת כתב אישום רק בעבירות מסוג פשע. ראה סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי).

כוונתם של הנאשמים, הנלמדת גם מגוף הטענות, הינה כי לא ניתנה להם האפשרות למסור את גרסתם. הנאשמים הפנו להנחיות היועץ המשפטי לממשלה (נ/1).

המדובר במכתב של מנהל המחלקת לאכיפת דיני מקרקעין, אליו צורפו מכתבים נוספים של היועמ''ש ושל פרקליט מחוז ת''א, אשר מהם עולה שיש ליתן אפשרות לחשוד למסור גרסה בשלב החקירה בעבירות של תכנון ובניה.

המאשימה הציגה מכתבים ששלחה לנאשמים טרם הגשת כתב האישום (ת/7 – ת/10). שלושה מכתבים מתוך הארבעה ממוענים לכתובת ברח' הרב קוק 76, קריית מוצקין, ומכתב אחד (ת/9) לרח' נורדאו 13, ר''ג.

הנאשמים טוענים כי לא קיבלו את המכתבים הללו, וכי הנאשם לא גר בקריית מוצקין כבר מגיל 22 (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 29-30).

הגב' מנדלוביץ העידה כי המשלוח לקריית מוצקין בוצע לפי הכתובת במשרד הפנים (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 21), וכן הפנתה למכתב שנשלח לכתובת ברמת גן בשנת 2009 (ת/9).

1. לא ראיתי מקום לפקפק בעדותה של גב' מנדלוביץ בעניין זה. מעבר לכך, היה מצופה מהנאשמים להמציא תמצית ממרשם האוכלוסין אודות מקום מגוריהם הרשום במשרד הפנים בעת הרלוונטית, על מנת להזים את עדותה זו של גב' מנדלוביץ.

משלא עשו כן, אני רואה בכך ההימנעות מהבאת ראיה כפועלת לחובתם, ואף מחזקת את גרסת הצד שכנגד (ראה ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595).

1. יתרה מזו: טרם הגשת כתב האישום, הוגש כנגד הנאשם כתב אישום נוסף (ת/3), שעניינו עבירה של מניעת מילוי תפקיד, שיוחסה לו בשל כך שלכאורה סירב לאפשר למפקחת הבניה להיכנס לדירה לצורך בדיקה, למרות שנדרש לעשות כן בצו לפתיחת הדירה, שהוצא במהלך שנת 2008.
2. בדיון מיום 30.12.08 בפני כב' השופט אטיאס, הופיע הנאשם ומסר את כתובתו ומס' הטלפון, נורדאו 13 ר''ג. יצויין כי זו הכתובת אשר אליה נשלח מכתב ההתראה ת/9 בחודש יולי 2009.
3. צא ולמד, הנאשם היה מודע לכך שהרשות המקומית חפצה לערוך בדיקה בדירתו על מנת לבדוק את התאמתה לחוקי התכנון והבנייה, כמצויין בסעיף 4 לכתב אישום זה, שהוגש ביום 31.03.08, ואף נשלח אליו מכתב כשנה לאחר מכן, לכתובת שציין בדיון, ת/9.

ממילא, הראיות שהוצגו מובילות למסקנה כי נערכה פניה לנאשמים טרם הגשת כתב האישום על מנת לאפשר להם למסור את גירסתם.

1. בכל מקרה, גם אם תאמר שהמאשימה הפרה את חובתה לשמוע את גרסת הנאשמים, הרי שכבר נפסק שהפרתה של חובת שימוע, אפילו הייתי קובע שקיימת, מובילה לתוצאה של בטלות יחסית ולא בטלות מוחלטת, או בכינוייה המעודכן, "תוצאה יחסית" (ראה ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793; ע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673).

הפסיקה כאמור קבעה, כי חומרת הפגם תוביל ל"חומרת" תוצאתה (ענין גיספן לעיל, עמ' 688-689).

1. בנסיבות הענין שבפניי, גם אם הופרה החובה לשמוע את גירסת הנאשמים, ראוי לעשות שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית, או התוצאה היחסית, באופן שאין בפגם זה כדי להוביל לזיכוי הנאשמים.
2. וכעת לטענה של האכיפה הסלקטיבית. טענה זו מתבססת על כך שלשיטת הנאשמים, בעת הרלוונטית מדיניות המאשימה הייתה לנהל הליכים פליליים כנגד בעלי דירות שביצעו עבודות פנימיות בדירתם, אך ורק כאשר ישנם שני מטבחים בדירה.
3. גב' מנדלוביץ נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, ועומתה עם עדותה בתיק אחר, שם יוחסה לה אמירה כי זו המדיניות.

העדה השיבה כי "כשהעדתי, זה היה לפני ההנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, שמדברת על פיצול דירות ועל השבת המצב לקדמותו, דהיינו ללכת לפי היתר הבניין. עם השנים העניין הוחמר" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 23-28).

1. אין בידי לקבל גם טענה זו של הנאשמים. אמירה של מפקח בנייה במסגרת עדות מסויימת, בכל הכבוד לו, איננה מעידה בהכרח על מדיניות סדורה ומחייבת של הרשות.
2. מעבר לכך, נטען בסיכומים מטעם הנאשמים כי עדות זו ניתנה בחודש מרץ 2010 (סעיף 16 לסיכומים). לא הובאה ראיה המאששת טענה זו. בפסק הדין אליו מפנה הסניגור ושבו מצוטטת עדות גב' מנדלוביץ (סעיף 9ג' לפסה"ד) אין איזכור למועד העדות, ובניגוד לדברי הסניגור, מלוח הדיונים שצורף לסיכומיו לא ניתן לדעת מתי העידה, שכן היו בתיק דיונים רבים.

בכל מקרה, גם אם נכון הדבר, הרי שכתב האישום בתיק זה הוגש ביום 7.06.10, כשלושה חודשים לאחר מכן, וייתכן כי ההנחיות השתנו, כטענת העדה שצוטטה לעיל.

1. למצער, טענה של הגנה מן הצדק הינה טענה שעשויה להתקבל במקרה חריג וקיצוני, שבו ברור כי קיום ההליך הפלילי פוגע פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 806 – 807).
2. בעבירות על חוקי התכנון והבנייה, דוקטרינה זו מתקבלת אף במקרים נדירים יותר, שכן קבלת הטענה משמעה מתן גושפנקא חוקית לשימוש במבנה שנבנה, ללא היתר וללא הגבלת זמן (ע"פ (מחוזי י-ם 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתיישבות ואח').
3. לטעמי, גם אם הייתה מוכחת הטענה ברמה העובדתית, הן לגבי הפרת החובה לשמוע את גירסת הנאשמים והן בנוגע למדיניות הרשות, אין זה המקרה החריג והקיצוני אשר ראוי לעשות שימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק.

הדין הרלבנטי בנוגע לשאלה האם בוצע פיצול דירה

1. אסקור תחילה את הדין הרלוונטי החל על המקרה שבפניי.
2. סעיף 145 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ''ה -1965 (להלן – חוק התכנון והבניה), קובע רשימה של פעולות אשר אין לעשותן, אלא אם ניתן לכך היתר מאת הועדה המקומית.
3. בסעיף 145 (א)(2) לחוק התכנון והבניה נקבע, כי "שינוי פנימי" אינו דורש היתר, ומונח זה מוגדר כך –

"שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבניין, אינו פוגע בחזיתו או מראהו, או בשלד של הבניין או ברכוש משותף או בצנרת או בציוד אחר, המשרתים גם דירות אחרות, אינו פוגע בזולת ואינו משנה את שטחה של הדירה, למעט תוספת של שטח מרפסת שנסגרה כדין, או את מספרן של יחידות הדיור".

1. בית המשפט העליון קבע כי המבחן האם אכן פוצלה דירה למספר יחידות מגורים נפרדות, הינו מבחן מהותי, וכלשונו:

"אכן, המבחן אינו מספר דלתות הכניסה, חדרי המקלחת או חדרי השירותים המותקנים בדירה, כי אם השאלה אם באורח מהותי איפשרה הוספתם, או כל פעולה אחרת, את פיצולה של הדירה ליחידות אחדות, עד כי היא חדלה לשמש יחידה בודדת, וכמוה, באורח מעשי, כמספר יחידות השוכנות זו בצד זו" (רע''פ 7014/08 רונן שטרן נ' מדינת ישראל (19.08.08).

כן ראה רע''פ 11191/07 ברדה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חולון (25.05.08).

בנוסף, נקבע כי יש לבחון את הדירה מבחן פונקציונאלי – ייעודי (ראה למשל עפ"א (מחוזי ת"א) 80071/09 פלס נ' מדינת ישראל).

1. יש לבחון אפוא את העובדות שהוכחו בפניי באספקלריה של הפסיקה שצוטטה לעיל.

הראיות שהוצגו והמסקנה העובדתית – משפטית העולה מהן

1. העידו מפקחת הבניה, גב' חגית מנדלוביץ, שכן הגר בבניין, מר נרי שטרסמן, והנאשם 1.
2. גב' מנדלוביץ העידה כך:

"כשאני הגעתי, שתי היחידות תפקדו כעצמאיות, משמע בכל יחידת דיור יש חדר מגורים, חדר רחצה, מטבח עם כיור (זה בביקורי הראשון). כך ראיתי את זה כיחידת דיור נפרדת. היו דלתות לכל אחת מהיחידות. ממבואת הכניסה נכנסתי, כאשר במבואת הכניסה הייתה נישה למכונת כניסה. ראיתי שני מוני חשמל, שני פעמונים... חורחי (שוכר בדירה – י.ש.) אמר לי שארנונה הם משלמים ביחד וחשמל בנפרד.

זה חיזק לי את המסקנה שהמדובר בשתי יחידות...יש לציין כי בביקור שלי ביחידה מס' 1, היחידה שבמטבח, הארון עם הכיור נותק מהתשתית אחרי שבאתי לביקורת" (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 1-9).

1. גב' מנדלוביץ תיעדה את אשר ראתה בדירה בדוחו''ת שהוגשו (ראה ת/1 ו-ת/3).

בדו''ח מיום 1.7.09 (ת/1), בו מציינת גב' מנדלוביץ כי לטעמה הדירה פוצלה לשתי יחידות נפרדות, מפרטת העדה את מצבה הפיסי:

• • • מבואת כניסה ראשית
    • שני מוני חשמל
    • שני חדרי רחצה (עם כיורים ומקלחת בשניהם – התמונות 1-2 ו-5-6 בת/4).
    • חדר מגורים ומטבח, כאשר בדירה אחת (שכונתה יחידה מס' 2) הכיור מנותק מתשתית
    • שני פעמוני כניסה

העדה גם ערכה תשריט (ת/2) אשר ממנו נראית חלוקת הדירה בהתאם לדו''ח.

תימוכין מלאים לדבריה של העדה ניתן לראות בתמונות שצולמו על ידה בדירה (ת/4).

בתמונות אלה ניתן לראות את חדר רחצה ביחידה מס' 1 (תמונות 1 ו-2), חדר רחצה ביחידה מס' 2 (תמונות 5 ו-6), שני ארונות חשמל (תמונה מס' 3), שני פעמונים בכניסה (תמונה מס' 4), הדלתות התוחמות את יחידות הדיור, המצויות אחרי מבואת הכניסה ודלת הכניסה (תמונה מס' 7), והארון שבתוכו כיור המנותק מתשתית (תמונה מס' 8).

כמו כן ניתן לראות בתמונה 9 את המטבח ביחידה מס' 2 וכן את חדר השינה באותה יחידה (תמונה 10).

1. בחקירתה הנגדית נשאלה גב' מנדלוביץ רבות אודות הכיור המנותק מתשתית, תוך שהסניגור מנסה לבסס על ענין זה מסקנה, כי הדירה לא פוצלה. בעדותה חזרה על דבריה בחקירה הראשית (עמ' 8-9 לפרוטוקול).

כמו כן נשאלה העדה האם הפעמונים מחוברים, או שמדובר במצב שבו פעמון אחד הינו הפעמון הישן, הקודם, של הדירה. בנוסף, נשאלה העדה אם מדובר במוני חשמל או במתגים בלבד (ראה עדותה בעמ' 9 לפרוטוקול).

1. עדותה של הגב' מנדלוביץ מקובלת עליי, והיא מתיישבת עם המצב הפיסי של הדירה, המשתקף מהתמונות שהוצגו וצולמו על ידה (ת/4). עדותה הייתה ישירה וכנה, ולא ראיתי מקום לפקפק בדבריה. זאת, לרבות עדותה בדבר שני פעמונים נפרדים ושני ארונות חשמל נפרדים.
2. מנגד, עדותו של השכן, מר שטרסמן, לא היה בה כדי לשפוך אור על העניין השנוי במחלוקת, שכן עד זה העיד כי לא ידע מה מצב הדירה, אלא מעדות שמיעה (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 11).
3. הנאשם 1 העיד אף הוא. הנאשם ציין כי כל שנעשה בדירה הוא שיפוץ, וכי הדירה לא פוצלה.

עוד ציין, כי הפעמון הישן אינו מחובר, וכי לא היו שני מוני חשמל (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 18-19).

כאשר נשאל הנאשם על ידי בית המשפט, בהתייחס לתמונה 7 שב-ת/4, מדוע אחרי הכניסה למבואה יש דלת לבנה שאחריה מטבח וסלון (בנוסף לדלת המובילה לאגף הימני בדירה), השיב:

"רציתי לעשות הפרדה לבין החדר שאני ישן בו בצד ימין, לבין המטבח והסלון, וזה היה מבחינת נוחות. לא הלכתי לאדריכל, שמתי דלת פרטית, רציתי שתהיה הפרדה. לא רציתי שאנשים יהיו אצלי בחדר שינה. מדובר בזוג צעיר, ואנו מארחים הרבה מאוד אנשים, ותכננתי שתהיה הפרדה בין הסלון לחדר השינה באמצעות הדלת הלבנה, שמופיעה בתמונה 7. אבקש לציין שהייתי בזמנו בן 24, ומה שבטוח אני לא איש מקצוע, ויכול להיות שעשיתי טעויות מבחינה תכנונית" (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 21-26).

הסברו זה של הנאשם 1 אינו מקובל עליי, וכך גם גירסתו לגבי יתר האלמנטים בדירה, לרבות פעמוני הכניסה.

הטעם שנתן הנאשם להצבת שתי דלתות, מטר או שניים מאחורי דלת המבואה הראשית, אשר כל אחת מהן מובילה לאגף נפרד לחלוטין בדירה - נוגד את השכל הישר.

ההסבר כי הנאשם לא רצה "שאנשים יהיו אצלי בחדר שינה", כאשר הוא בעל הבית, ויש בידיו כמובן מפתח לדלת הכניסה הראשית, נראה לי מחוסר כל היגיון. זאת, כאשר מדובר בזוג צעיר, ובמיוחד כאשר אחת מהן מובילה לסלון, שהוא בדרך כלל מרכז הבית.

כלום יש חובה במטבח בכל יחידה?

1. הסניגור ניסה להיבנות גם מהעובדה כי אחד הכיורים אינו מחובר לתשתית וכי לא נראה מטבח בחדר בו הוא נמצא (שכונה יחידה מס' 2 ע"י המאשימה).
2. ראוי להזכיר את הגדרת המונח "דירה" בחוק התכנון והבניה:

"חדר או תא או מערכת חדרים או תאים שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים לעסק או לכל צורך אחר".

דהיינו, אין בחוק פירוט של אלמנטים הכרחיים בדירה, אשר בהעדרם אין המקום עונה על הגדרת המונח דירה.

1. בעפ"א (מחוזי ת"א) 80028/99 רוסנו ישי נ' מדינת ישראל, נקבע, בעמוד 4 לפסה"ד, כך (ההדגשות אינן במקור):

"אין ספק שאין מדובר בתנאי מגורים משופרים, אולם איש גם לא טען לקיומם של אלה. הפונקציות הבסיסיות הנדרשות מדירה, מצויות בכל אחת מיחידות הדיור... כדי להשלים את התמונה נאמר, כי אין שום חובה כי מטבח יכלול כיור עצמאי, אם קיים כבר ביחידת הדיור כיור במקום אחר. מדובר ביחידת דיור מינימליסטית בשטחה, ואין הכרח שיהיו בה כיורים נפרדים לכל פונקציה".

יצויין כי ערעור לבית המשפט העליון על פסק דין זה – נדחה (רע"פ 7691/00 רוסנו ישי נ' מדינת ישראל).

בע"א 1008/99 מקביאן נ' הילנגר (סעיף 8 לפסה"ד) נקבע כך:

"לא כל דירה חייבת לכלול גם חדר מטבח נפרד ונוסף לחדר מגורים...יכול ואת הפונקציה של המטבח ישמש שקע חשמלי שאליו ניתן לחבר מכשירי חשמל שונים, יכול והדירה לא תכלול מטבח כלל, יכול והשירותים יהיו נפרדים ומשותפים עם דיירים אחרים וגם אז לא נשלול מחדר המגורים המהווה יחידה עצמאית את היותו דירה. שירותים נוספים הנדרשים לו לאדם ניתן לקבלם במסגרת אחרת ולאו דווקא באותה דירה. "הגדרת דירה" על-פי סע' 2.01 לתוספת השניה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התש"ל- 1970 היא "מערכת חדרים בעלת כניסה המיועדת למגורי אדם לרבות חדר מגורים, מטבח וחדר שירות ויכול שתכלול פרוזדור, אולם כניסה ומרפסת". גם כאן תמצי כי הדירה היא מערכת חדרים או חדר בעלת כניסה נפרדת למגורי אדם. זה הבסיס. ניתן לרבות בבחינת להוסיף חדר מיוחד המשמש כמטבח, חדר נפרד כשירותים ועוד חדרים אחרים. אבן הבוחן הוא שימושו העצמאי של החדר או מערכת החדרים כיחידת מגורים. בבחינת חי הנושא את עצמו".

פסק דין זה אושר בבית המשפט העליון ברע"א 7030/00 מקביאן נ' הילנגר.

1. בענייננו, כאמור, בשתי היחידות יש חדר רחצה עם כיורים, כך שבהתאם לפסיקה זו, העובדה שבאחת ביניהן יש כיור נוסף שאינו מחובר לתשתית (תמונה 8 בת/4) אינה מובילה בהכרח למסקנה כי הדירה לא פוצלה.
2. שקלול המימצאים העובדתיים כאמור מוביל למסקנה לפיה מהפן המהותי - פונקציונלי, המדובר בפיצול הדירה, באופן שנוצרו בה שתי יחידות דיור נפרדות.

כאמור, היחידות מופרדות ותחומות באמצעות דלתות כניסה (הממוקמות לאחר ובסמוך לדלת ראשית שאחריה מצויה מבואת הכניסה).

לכל אחת מהן חדר רחצה וחדר שינה נפרדים, וכן ישנם חיבורים נפרדים לחשמל, כמו גם פעמוני כניסה נפרדים, וכיור עם חיבור למים (אחד במטבח ואחר בחדר רחצה, בנוסף לכיור לא מחובר לתשתית המצוי בארון הנחזה להיות ארון מטבח).

מרכיבים אלה מאפיינים יחידות דיור נפרדות ואין כל סיבה נראית לעין, בנסיבות הענין שבפני, כי דירה המהווה יחידת דיור אחת תכלול את כל האלמנטים הללו, המלמדים על קיום שתי יחידות נפרדות.

1. אזכיר כי מדובר במשפט פלילי, ואין צורך להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק, אלא מעבר לכל ספק סביר.

בכל משפט פלילי, ניתן לומר שקיים ספק תיאורטי בדבר אשמת הנאשם, וכך ניתן לומר גם במקרה שלפניי, כי קיים ספק תיאורטי שהדירה לא פוצלה. דא עקא, במקרה זה, מדובר בספק תיאורטי בלבד, אשר אינו סביר בעיני כלל ועיקר.

1. בהינתן האמור, ונוכח הקביעה כי הדירה פוצלה לשתי יחידות דיור נפרדות, ללא היתר, יש להרשיע את הנאשמים בעבירה של ביצוע עבודות הטעונות היתר, ללא היתר בנייה, כאמור בסעיף ב.1. לכתב האישום.

עבירת השימוש ללא היתר

1. וכעת אדון בעבירה המיוחסת לנאשמים בדבר שימוש בדירה כשתי יחידות מגורים נפרדות בלא היתר.
2. העדה מטעם המאשימה, גב' מנדלוביץ, העידה כי נפגשה עם שוכר אחד בלבד בשם חורחי (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 6-7).

אין בעדותה או ביתר הראיות כל איזכור לשימוש של הנאשמים עצמם בדירה, לאחר שפוצלה.

1. יחד עם זאת, התמונות ת/4 מלמדות כי הדירה, על שתי יחידותיה, מאוכלסת על ידי אנשים בעת צילום התמונות.

בתמונות 1-2 ניתן לראות מגבת ומברשות שיניים. בתמונות 5-6 (ביחידה השניה) ניתן לראות שתי מגבות, סבונים, מברשת שיניים ושפורפרות שונות המתאימות לחדר רחצה. בתמונות 9-10 ניתן לראות כלי מטבח ובגדים ומצעים המונחים על מיטה זוגית.

1. ממילא, המסקנה המתבקשת הינה כי שתי יחידות הדיור שבדירה מאוכלסות ונעשה בהן שימוש.
2. אמנם, שימוש זה קרוב לודאי שאינו מבוצע בפועל על ידי בעלי הדירה, הנאשמים, אלא ע"י שוכרים. יחד עם זאת, סעיף 208 (א) לחוק התכנון והבניה קובע כך:

"בוצעה עבודה או השתמשו במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהם עבירה לפי סעיף 204, ניתן להאשים בה אחד או יותר מאלה:

(1) בעל ההיתר לביצוע העבודה או השימוש כאמור;

(2) מי שמוטלת עליו חובה להשיג היתר כאמור מכוח חוק זה או תקנה על פיו;

(3) בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(4) מי שהוחזק כבעלים של המקרקעין בשעת ביצוע העבירה;

(5) בבעלות משותפת במקרקעין - כל אחד מן השותפים בשעת ביצוע העבירה;

(6) המבצע בפועל את העבודה;

(7) המשתמש בפועל במקרקעין;

(8) האחראי לעבודה או לשימוש, לרבות האדריכל, המהנדס המתכנן, המהנדס או ההנדסאי האחראים לביצוע, הקבלן הראשי וכן סוכניהם, אך למעט עובדים המועבדים על ידיהם".

(תיקון מס' 26)

תשמ"ח-1988

1. הנאשמים הינם בעלי הדירה בעת השימוש, ועל כך אין חולק. פשיטא, כי הם אחראים לשימוש שבוצע בדירה – בשתי יחידות נפרדות ללא היתר – מכוח בעלותם, מכח סעיף 208(א)(3) הנ"ל. לפיכך, יש להרשיעם בעבירת השימוש מכוח אחריותם זו.
2. ראיתי לציין כי בשל מסקנתי זו, אני נמנע מדיון בטענת המאשימה (סעיף 18 לסיכומיה), כי לא השימוש בפועל הוא הקובע, אלא אפשרות השימוש.

טענה זו מתבססת על פסק דין של בית משפט השלום בחיפה בתו''ח 9391-12-08 הועדה המחוזית לתכנון ובנייה צפון חיפה נ' אג'נדה בר קפה בע''מ.

אציין רק כי לטעמי, על פניו ומבלי לקבוע מסמרות, טענה זו אינה נקיה מספקות, שאם תאמר אחרת, יימצא כי בניה בלתי חוקית גוררת בהכרח עבירת שימוש, בבחינת אחריות קפידה.

1. סוף דבר – הנאשמים מורשעים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

ניתנה היום, י"ג חשון תשע"ג , 29 אוקטובר 2012, במעמד הצדדים