בפני כב' השופט יונתן אברהם

בעניין ת"א 8682/07/10

התובעים

1. סלימאן עווידאת, ת.ז. 80963929

2. יוסף עווידאת, ת.ז. 80963952

3. חסן עווידאת, ת.ז. 80963986

4. מאג'ד עווידאת, ת.ז. 80963960

5. עקאב עווידאת, ת.ז. 80909401

נ ג ד

הנתבעים

1. מען סלימאן כנג' אבו סאלח, ת.ז. 080998164

2. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

3. (מועצה מקומית מג'דל שמס – נמחקה)

4. פחראלדין נוראלדין חמד ת.ז. 080913429

5. פחראלדין סאמר קאסם ת.ז. 029165636

6. פחראלדין קאסם עבדאללה ת.ז. 080936180

7. פחראלדין כמאל חמד ת.ז. 08093411

ובעניין ת"א 16288/09/10 (התביעה העיקרית נמחקה)

התובע

מען אבו סאלח, ת.ז. 080998164

נ ג ד

הנתבעים

1. סלימאן עווידאת, ת.ז. 80963929

2. יוסף עווידאת, ת.ז. 80963952

3. חסן עווידאת, ת.ז. 80963986

4. מאג'ד עווידאת, ת.ז. 80963960

5. עקאב עווידאת, ת.ז. 80909401

6. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

ובעניין תביעה שכנגד בת"א 8682/07/10 ות"א 16288/09/10

התובעים שכנגד

1. נוראלדין חמד פח'ראלדין, ת.ז. 080913429

2. כמאל חמד פח'ראלדין, ת.ז. 080913411

3. קאסם עבדאללה פח'ראלדין, ת.ז. 080936180

4. סאמר קאסם פח'ראלדין, ת.ז. 029165636

5. סלימאן מחמד פח'ראלדין, ת.ז. 080930910

6. יורשי עז' המנוח קאסם מחמד פח'ראלדין ז"ל, ת.ז. 080916372:

א. חוסין קאסם מחמד פחראלדין

ב. סלים קאסם מחמד פח'ראלדין, ת.ז. 080985864

ג. עז' המנוח פארס קאסם מחמד פח'ראלשין

נ ג ד

הנתבעים שכנגד

1. סלימאן עווידאת, ת.ז. 80963929

2. יוסף עווידאת, ת.ז. 80963952

3. חסן עווידאת, ת.ז. 80963986

4. מאג'ד עווידאת, ת.ז. 80963960

5. עקאב עווידאת, ת.ז. 80909401

6. מען סלימאן כנג' אבו סאלח, ת.ז. 080998164

7. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

ובעניין ת"א 6774/10/12

התובעת

מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

נ ג ד

הנתבעים

1. סלימאן עווידאת, ת.ז. 80963929

2. יוסף עווידאת, ת.ז. 80963952

3. חסן עווידאת, ת.ז. 80963986

4. מאג'ד עווידאת, ת.ז. 80963960

5. עקאב עווידאת, ת.ז. 80909401

6. נואף סלמאן אבו ג'בל, ת.ז. 080938574

7. סאפי נואף אבו ג'בל, ת.ז. 040049371

8. ג'אבר נאסר עג'מי, ת.ז. 029172376

9. באסל יוסף טריף, ת.ז. 03334467

10. זיאד פאיז שעאר, ת.ז. 029173242

11. עאדל סלמאן מחמוד אבו סאלח, ת.ז. 029171741

12. נאלי מחמוד, ת.ז. 039142096

13. מען סלימאן כנג' אבו סלאח, ת.ז. 998164080

14. נוראלדין פח'ראלדין, ת.ז. 080913429

15. סאמר קאסם פח'ראלדין, ת.ז. 029165636

16. קאסם עבדאללה פח'ראלדין, ת.ז. 080936180

17. כאמל חמד פח'ראלדין, ת.ז. 08091341

16. המועצה המקומית מג'דל שמס - נמחקה

פסק- דין

פתח דבר

1. בפניי שלוש תובענות (מאוחדות) ובהן תביעות שעניינן טענות סותרות לבעלות בשטחי מקרקעין ברמת הגולן (להלן לשם הקיצור:- "המקרקעין").

במסגרת 2 מן התובענות (8682-07-10 ו- 16288-09-10) הוגשה תביעה שכנגד.

הואיל ובין השטחים הנתבעים על ידי התובעים בתביעות השונות קיימת חפיפה בשטחים מסוימים, הוחלט לאחד את הדיון בכל התובענות הנ"ל.

2. מדובר בתביעה לגבי מקרקעין המצויים ברמת הגולן ואשר אינם מוסדרים.

האזור בו מצויים המקרקעין מכונה אזור "שמיס". כפי שיובהר, בשטח הנ"ל קיימת דרך /כביש החוצה את המקרקעין הנ"ל (בכיוון כללי מזרח מערב) ומקשרת בין הכפרים מג'דל שמס ועין קיניה.

בשל השימוש הנרחב בה בטיעוני ועדויות הצדדים, היא תכונה בפסק דין זה להלן:- "הדרך".

הסכמה דיונית

3. הואיל שכל אחד מן התובעים בתיקים הנ"ל ביסס את תביעתו על תשריט/מפה נפרדת ולא היה ברור אם ישנה חפיפה קרקעית בין התביעות השונות הוסכם כי ימונה מודד מוסכם אשר יעלה את כל תשריטי הצדדים על מפה אחת וכדי שניתן יהיה להיווכח אם קיימות חפיפות בין התביעות.

לפי הסכמה דיונית, מונה לצורך זה המודד סוהיל זידאן וערך סדרת מפות כמפורט להלן.

4. השטחים שנתבעו על ידי כל אחד מקבוצות התובעים, הוגדרו בפרוטוקול מיום 16.11.14 כאלו המשתקפים במפות / תשריטים שנערכו על ידי המודד זידאן ביום 30.6.14, כדלקמן:-

מפה א' – כוללת בחפיפה את כל השטחים שנתבעו על ידי ארבעת קבוצות התובעים (שסומנו בצבעים שונים).

מפה ב' – הגדירה את השטח שנתבע על ידי המדינה.

מפה ג' – הגדירה את השטח שנתבע על ידי מען אבו סאלח .

מפה ד' - הגדירה את השטח שנתבע על ידי משפחת פח'ראלדין.

מפה ה'- הגדירה את השטח שנתבע על ידי משפחת עווידאת.

מפה ו'- הגדירה את השטחים שנמכרו על ידי משפחת עווידאת לרוכשים שונים .

מכלול המפות הנ"ל הוגשו וסומנו בהסכמה במ"ש/1.

אסקור להלן את התביעות השונות על פי סדרן.

התביעה שהוגשה במסגרת ת.א. 8682-07-10 –תביעת משפחת עווידאת:

5. מדובר בתביעה שהוגשה על ידי חמישה מבני משפחת עווידאת (התובעים בתביעה זו יקראו להלן:- "עווידאת").

התובע 1 (להלן: "סלימאן") הינו אביהם של התובעים 2-5. התביעה הוגשה לגבי מקרקעין באדמות כפר מג'דל שמס ברמת הגולן, באזור הידוע כאזור שמיס בשטח של 17,047 מ"ר. עווידאת טענו כי הם בעלי המקרקעין הנ"ל, וכי אלו נרכשו על ידי סלימאן הנ"ל.

6. לטענתם, רכש סלימאן הנ"ל ביום 06/12/66 חלקות אדמה שונות בשטח השיפוט של הכפר מג'דל שמס באזור שמיס הנ"ל, זאת באמצעות עבלה בת אברהים אבו ג'מרה. נטען, כי הוא רכש באזור שמיס תחילה 18,000 מ"ר בשטח לא נטוע בעצים, אשר רק 8 דונם מתוכו ניתן היה לעבד בגידולי שדה. יתר עשרת הדונמים לא הייתה אליהם אז גישה ולא ניתן היה לעבדם. כמו כן נטען כי סלימאן הנ"ל רכש שטח נוסף של 16,760 מ"ר באזור שמיס.

7. לטענת עווידאת, בין השטח הראשון שנרכש לבין השטח השני שנרכש, עוברת הדרך הנ"ל, באופן שעל המפה שהוגשה לבית המשפט, השטח הראשון שרכש מצוי מתחת לדרך (מדרום לה) ואילו השטח השני שרכש, הקטן יותר, מצוי מעל הדרך (מצפון לה). כמו כן רכש סלימאן מאותה המוכרת, שטחים נוספים שאינם קשורים לתביעה זו.

8. לטענת עווידאת, ב-2002 אושרו זכויותיהם בחלקה, בהתאם לטבלת חלוקה, לפי תוכנית מתאר 9858.

כמו כן בשנת 2006 הם הגישו לוועדה המקומית לתכנון ובנייה מחוז צפון ולמשרדי הועדה לתכנון ובנייה מעלה חרמון, תוכנית מפורטת המתייחסת בין היתר לשטחים אלו וביקשו לערוך בהם שינוי יעוד משטח פתוח לאזור מגורים משולב תיירות. התוכנית הנ"ל קיבלה תוקף בשנת 2008 ומספרה 15526/ג.

9. לטענתם, עולה מן התוכנית המפורטת הנ"ל, כי בתחומה יש להם זכויות בעלות וחזקה על 15,441 מ"ר המהווים את מגרשים 1, 2 ו- 3 שבתוכנית הנ"ל. כמו כן בבעלותם מגרשים 4 ו- 5 שהינם מחוץ לתוכנית המפורטת הנ"ל. סך כל גודל השטחים הנ"ל עומד על 17,047 מ"ר. לטענתם, נהג סלימאן במקרקעין הנ"ל מנהג בעלים משך כל השנים, כאשר בחלק מהמקרקעין נטע עצי פרי ובחלק אחר גידל גידולים עונתיים.

10. בחלוף השנים ולאור גילו ומצבו הרפואי של סלימאן, כ- 10 שנים עובר להגשת התביעה, העביר לבניו התובעים הנ"ל, את ניהול החלקה על כל המשתמע מכך, וכן העביר את הזכויות בה לבניו הנ"ל ללא תמורה.

כמו כן במהלך השנים מאז 1966, העביר סלימאן, במסגרת משא ומתן עם משפחות מחמוד ותראבה, שטח בגודל 3,428 מ"ר מתוך המקרקעין שמתחת לדרך, לבעלותם של המשפחות הנ"ל ובבעלותו נותר שטח של 14,572 מ"ר מתוך המקרקעין שמתחת לדרך. כמו כן העבירו התובעים חלקים נוספים מחלקת המקרקעין שמעל הדרך לצדדי ג' שונים ובסך הכל העבירו לצדדי ג' מחלקה זו שמעל הדרך זכויות בהיקף של 11,596 מ"ר.

לטענת התובעים נותרו בידיהם לאחר העברות הזכויות הנ"ל במקרקעין שמעל הדרך ומתחת לדרך יחדיו, סך הכל 19,736 מ"ר.

11. כן טענו כי במהלך השנים בוצעו הפקעות על ידי הרשות המקומית ומינהל מקרקעי ישראל כדלקמן:

בשטח שמתחת לדרך הופקעו 1,820 מ"ר. בשטח שמעל הדרך הופקעו 869 מ"ר.

סך הכל הופקעו יחדיו 2,629 מ"ר.

לטענת עווידאת, השטח שנותר בידיהם לאחר ההפקעות עומד על 17,047 מ"ר.

12. כן טענו עווידאת, כי הם ביצעו בחלקה פעולות של יישור, הכשרה ופינוי, וכן ביצעו פריצת דרך גישה מעפר לחלקה וסימנו את גבולותיה באמצעות גדר תייל ובולדרים. כמו כן נטען כי הם ביצעו עבודות הכנה ועיבוד, כגון חריש, דישון וניקוש שיחים ועשבים, וכן עבודות שנתיות שוטפות כגון ריסוס, השקיה, דישון, גיזום וכיו"ב.

13. לטענתם, הנתבע 1 (להלן: "מען") הוא בעל זכויות במקרקעין המצויים דרומית לשטחים שבבעלותם כאמור לעיל, אולם, הוא מנסה כל העת להשיג את גבולות חלקתו אל תוך גבול החלקה שבבעלותם ולפלוש אליה. עוד טענו כי בתאריך 11/11/09 חתם מען הנ"ל בפני עו"ד פואד פארג' על תצהיר, בו הצהיר, כי אין לו כל זכויות מכל סוג או מין שהוא בחלקתם ואף התחייב להימנע מכל הפרעה למימוש זכויותיהם. בנוסף פירטו עווידאת בתביעתם, כי במסגרת הליכי צו מניעה שהתנהלו בשנת 2010 בבית המשפט השלום בקרית שמונה כנגד מען הנ"ל, הצהיר מען, הוא כי איננו טוען לזכות כלשהי בחלקה ומשום כך נמחק מן הבקשה. בסופם של אותם הליכים ניתן לטובתם צו מניעה זמני באותו הליך.

הנתבעים 4-7 (להלן: "פחראלדין") צורפו לתביעה בשלב הליכי צו מניעה זמני בתיק דנא, ונטען כלפיהם כי הם פלשו למקרקעין הנ"ל שמדרום לדרך ומבצעים שם עבודות שונות.

14. עווידאת טענו כי הגישו את התביעה על מנת לקבל פסק דין שיהא תקף כלפי כולי עלמא וכדי למנוע ניסיונות פלישה והשגת גבול כפי שפורט לעיל.

כתב הגנת הנתבע 1/ (מען)

15. לטענת מען, הוא הבעלים של חלקת אדמה באזור אלשמיס בשטח של 4,841 מ"ר, הנמצאת מתחת לדרך. מען טען, כי אביו החזיק בחלקה ונהג בה מנהג בעלים וביום 04.05.1985 נתן לו את החלקה במתנה וללא כל תמורה. בנוסף טען, כי המסמכים שצורפו ע"י עוידאת לתביעתם אינם מוכיחים שהינם הבעלים של השטחים המפורטים בתביעתם, ואם בכלל, הרי שעוידאת זכאים לקבל פסק דין הצהרתי בנוגע לבעלות של 8,000 מ"ר, לכל היותר.

יצוין- המרצת הפתיחה שהוגשה על ידי מען בת"א 16288-09-10, נמחקה ביום 27.10.15.

כתב הגנת הנתבעת 2 – מנהל מקרקעי ישראל:

16. מינהל מקרקעי ישראל ( להלן :"המנהל") הכחיש את הנטען בהמרצת הפתיחה. לטענתו, בהתאם לחוות דעת של מפענח תצלומי אוויר, ד"ר דן שרני, מיום 8.11.10, רק חלק מהמקרקעין היו מעובדים (בשטח שהינו פחות מ-50%), ועל כן מדובר במקרקעין של המדינה למעט חלקות ספציפיות שבהן ניתנו היתרי בנייה על ידו. לטענת המנהל, בהיעדר ראיות לחזקה ועיבוד משך תקופה של 15 שנים, או בהיעדר ראיות לזכויות במקרקעין הרי שהמדינה הינה בעלים של המקרקעין מכוח ס' 3 לחוק נכסי המדינה התשי"א- 1951 בהיותם מקרקעין ללא בעלים.

17. לטענת המנהל, אישורו ניתן לבקשות להיתר בנייה בשטח נשוא התביעה של משפחת עוודיאת, הנמצא כולו בתא מס' 2 בהתאם לתשריט מטעם התובעים, הואיל ובצילומי האוויר לעניין מגרשים ספציפיים אלו, השטח נמצא מעובד ברובו בין השנים 1968 ל-1981. המנהל אינו טוען לזכויות במקרקעין בהם ניתנו היתרי בנייה לעימאן פח'ראלדין (מגרש 1449) למג'די ג'מיל ספדי ( מגרש 1508 ) ולבהיג' ג'מיל ספדי ( מגרש 1394).

יתר טענות המנהל פורטו בהרחבה בכתב התביעה מטעמו (בת.א 6774-10-12).

טענות הנתבעים 4-7 (פחראלדין) בכתב הגנתם

18. הנתבעים 4-7 ( להלן:"פחראלדין") טענו כי תביעת עווידאת מבוססת על מסמכים מזויפים הסותרים זה את זה. לטענתם, אין לעווידאת זכות בעלות ו/או חזקה במקרקעין שמתחת לדרך ו/או מדרום לדרך מג'דל שמס/ עין קיניה. לטענתם, זכותם במקרקעין היא מכוח רכישה על ידי מורישיהם ומכוח ירושה, חזקה, שימוש וניהול המקרקעין במשך עשרות שנים (כפי שיפורט בהמשך בתביעתם שכנגד).

19. לטענתם, על פי הסכם הרכישה שצורף לכתב התביעה התובע מס' 1 , סלימאן עווידאת, התיימר לרכוש שטח של שמונה דונמים בלבד באיזור אלשמיס וזאת מעל הדרך. כן טענו כי "המוכרת" עבלה אבו ג'מרה לא הייתה הבעלים או בעלת הזכויות במקרקעין ולא הייתה זכאית למכור את המקרקעין, שכן, אלה לא היו רשומים על שמה.

20. באשר לאישור מסוריה שעליו מתבססים עווידאת, נטען כי מדובר במסמך מפוברק ולא אותנטי שאינו קביל. כן נטען כי אישור זה סותר את האמור ב-"שטר המכר" שעליו מסתמכים עווידאת, שכן, בעוד ששטר המכר נוקב בשטח של 8 דונם, האישור מסוריה ( משנת 1994) נוקב בשטח של 18 דונם.

21. כן טענו כי אין בתוכנית המתאר ו/או בתוכנית המפורטת או בבקשות להיתרי בנייה שהגישו התובעים כדי להקנות זכות בעלות ו/או חזקה ו/או אין בהן כדי לקבוע זכויות כלשהן במקרקעין נשוא התביעה. לטענתם, אם עווידאת אכן מכרו שטחים מהמקרקעין שלהם באזור אלשמיס, כפי שהם טוענים, אזי הם מכרו שטחים מעבר למה שיש ו/או היה להם ולא נותרו להם מקרקעין באזור זה.

התביעה העיקרית במסגרת ת"א 16288-09-10-תביעת מען אבו סלאח- נמחקה

תביעה זו נמחקה בשלב שמיעת הראיות, בהסכמת התובע, מען אבו סלאח.

התביעה שכנגד בת"א 16288-09-10 ובת"א 8682-07-10

22. כתב התביעה שכנגד שהגישו התובעים בתיק זה (שיקראו להלן:- "פחראלדין" או "התובעים שכנגד") הוגש בהמשך לנטען בכתבי ההגנה שהוגשו על ידם בכל אחת משתי התביעות הנ"ל . לטענת התובעים שכנגד, נוראלדין חמד פחראלדין ( התובע מס' 1) וכאמל חמד פחראלדין (התובע מס' 2) הינם היורשים של עזבון המנוח חמד פחראלדין ז"ל. קאסם עבדאללה פחראלדין (התובע מס' 3) הנו אביו של סאמר קאסם פחראלדין ( התובע מס' 4) ,היורש של המנוח עבדאללה אלסמאעיל פחראלדין ז"ל. סלימאן מחמד פחראלדין (התובע מס' 5 ) הינו בנו ואחד משני יורשי המנוח מוחמד פחראלדין ז"ל והיורש השני הינו המנוח קאסם מוחמד פחראלדין ז"ל (התובע מס' 6) אשר שלושת בניו ויורשיו הם התובעים 6(א) עד 6(ג) ( להלן יקראו כל אלה :-"התובעים שכנגד").

23. לטענת התובעים שכנגד, המקרקעין נשוא התביעה שכנגד (שהוגדרו וסומנו במפה מצבית שנערכה על ידי המודד מג'ד אבו סאלח) הנמצאים באזור "אלשמיס", מדרום לדרך, ושטחם הכולל הינו 14,268 מ"ר (להלן :"המקרקעין") הינם בבעלותם מכוח הסכמים ו/או מסמכים בכתב ו/או מכוח ירושה ו/או חזקה שימוש ועיבוד וקיום מנהג בעלים במקרקעין במשך עשרות שנים כאשר המקרקעין היו למורישיהם לפניהם.

24. לטענת התובעים שכנגד, המנוח חמד קאסם פחראלדין ז"ל, אביהם ומורישם של התובעים שכנגד 1+2, קנה חלק מהמקרקעין נשוא תביעה בשנת 1930 ( צילום הסכם שנערך בשפה הערבית ותרגום שלו לשפה העברית צורפו כנספחים ג+ ג/1 לתביעה שכנגד). התובעים שכנגד 1+2 קיבלו את זכויותיהם במקרקעין הנ"ל בירושה מכוח צוואת אביהם המנוח חמד פח'ראלדין בחלקים שווים (צילום הצוואה צורף כנספח ד' לתביעה שכנגד). המקרקעין של התובעים שכנגד נמצאים דרומית לדרך הישנה המובילה מכפר מג'דל שמס לכפר עין קיניה.

25. התובעים שכנגד 1+2 טענו כי זכויות אביהם במקרקעין מוכחות גם מהסכמי המכר שנעשו באשר לחלקות גובלות כמו למשל הסכם מכר של חלקת המקרקעין באיזור "אלשמיס" משנת 1974, בו צוין כי המקרקעין של המנוח חמד קאסם פח'ראלדין גובלים מצד מערב למקרקעין שנמכרו למר סעיד אחמד אלקדמאני (צילום הסכם המכר משנת 1974 ותרגומו לשפה הערבית צורפו כנספחים ה+ ה/1 לתביעה שכנגד).

26. התובעים שכנגד 3+4 טענו כי קיבלו את זכויותיהם במקרקעין בירושה מהמנוח עבדאללה אסמעיל פחראלדין ז"ל שהיה אחד מהבעלים והמחזיקים בקרקע במשך עשרות שנים וזכויותיו עברו לתובע שכנגד מס' 3 ולבנו התובע שכנגד מס' 4 שהם בעלי זכויות הבעלות מכוח ירושה, חזקה ושימוש, מנהג בעלים ועיבוד למשך תקופה ארוכה ביותר העולה על תקופת ההתיישנות במקרקעין לא מוסדרים.

27. לטענת התובעים שכנגד 6+5(א) עד 6(ג), הם הבעלים של חלק מהמקרקעין מכוח ירושת אביהם של התובעים 5+6, המנוח מוחמד פחראלדין ז"ל, מכוח חזקה , שימוש , עיבוד ומנהג בעלים לתקופה של עשרות שנים העולה בהרבה על תקופת ההתיישנות במקרקעין לא מוסדרים (הצוואה של המנוח מוחמד פחראלדין ותרגומה לשפה העברית צורפו כנספחים א'+א/1 לתביעה שכנגד).

28. כן נטען לזכויות התובעים שכנגד 1+2 בקטע מס' 6+7 מהמקרקעין נשוא התביעה, המסומנים בתשריט המודד מג'ד אבו סאלח, שצורף לתביעה, ובחלק מהקטעים 1+4+5 שבתשריט האמור, וזאת במשותף עם שאר התובעים שכנגד. התובעים שכנגד 3+4 טענו כי הם בעלים של חלק מהמקרקעין נשוא התביעה שמדרום לדרך מג'דל שמס עין קיניה וחלקם נופל בקטעים 1+4+5 שבתשריט המודד מר מג'ד אבו סאלח במשותף עם שאר התובעים שכנגד .

29. לטענתם, בקטעים המסומנים בתשריט המודד המוסמך מר מג'ד אבו סאלח כקטעים מס 1,4,5,6,7 בשטח כולל של 14,359 מ"ר, אין לנתבעים או למי מהם כל זכות שהיא. כן לטענתם, על בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעים שכנגד הינם הבעלים החוקיים והזכאים להשתמש ולהחזיק ולנהוג כבעלים במקרקעין נשוא התביעה ששטחם הוא 14,359 מ"ר.

כתב הגנת משפחת עווידאת (הנתבעים 1-5) לתביעה שכנגד

30. עווידאת הכחישו את כל הנטען בכתב התביעה שכנגד, חזרו על גרסתם כפי שעלתה בתביעתם וטענו כי יש לדחות את התביעה שכנגד מחמת התיישנות ו/או שיהוי ולגופה. מדובר במקרקעין לא מוסדרים בהתאם לס' 5 (ב) לחוק ההתיישנות, עליהם חלה התיישנות בתום חמש עשרה שנה. לטענת עווידאת, דין התביעה שכנגד להידחות גם לגופו של עניין שכן, אין בידי התובעים שכנגד מסמך שיתמוך בטענותיהם. נטען כי התובעים שכנגד מנסים לגזול מעווידאת קרקע שאין להם זכות בה.

31. עווידאת הכחישו את תוקפו ונפקותו של התרשים שצורף לתביעה שכנגד. כן הכחישו את הטענות ביחס לחלקות 1+2+3+4 לרבות חלקה 5 המופיעות בתרשים. לטענתם, התובעים שכנגד מעולם לא טענו לזכויות כלשהן בחלקות 6+7 עובר להגשת תביעתם שכנגד.

32. לטענת עווידאת, המסמכים היחידים עליהם מסתמכים התובעים שכנגד 1+2 הנם צוואתו של המנוח פחר אלדין חמד ז"ל, וכן אותו הסכם מכר מיום 18.9.74 (נספח ג (1) לכתב התביעה) , בו מצוין כי הגבול ממערב של החלקה הנרכשת הינו חמד פחראלדין, ואין די בהם כדי להוכיח את תביעתם.

כתב הגנת מען אבו סאלח (הנתבע 6) לתביעה שכנגד

33. בכתב הגנתו טען מען אבו סאלח כי הוא מחזיק בשטח מסוים מהשטחים הנתבעים על ידי התובעים שכנגד ומלבד השטח בו הוא מחזיק, אין לו כל טענות.

כתב הגנת המנהל ( הנתבע 7) לתביעה שכנגד

34. המנהל חזר על טענותיו שטען בכתב ההגנה לתביעת עיוודאת והכחיש באופן דומה את טענות התובעים שכנגד.

לטענתו, הוא הבעלים של כל חטיבת הקרקע הלא מוסדרת ששטחה הוא 31 דונם והמסומנת 1 +2 +3 בחוות הדעת מטעם המודד סוהיל זידאן וזאת מכוח ס' 3 לחוק נכסי המדינה.

35. לטענת המנהל, פחראלדין לא הציגו כל מסמך או ראיה לקיומן של זכויות כלשהן במקרקעין הנתבעים על ידם. אותם מסמכים שהוצגו על ידם אינם מסוימים דיים, כך שאינם מקיימים את דרישת הכתב ביחס להסכמי מכר ועל כן אין בהם כדי להקים זכויות לתובעים שכנגד.

36. כן טען המנהל כי ככל שיש חפיפה בין המקרקעין הנתבעים ובין חטיבת המקרקעין אשר המנהל טוען לבעלות בה באופן מלא או חלקי, הרי שטענות התובעים שכנגד לעניין חזקה ועיבוד אינן מתיישבות עם ראיות המנהל ולפיהן מדובר במקרקעי בור לא מעובדים ובלתי מוקצים מזה עשרות שנים. לחלופין, גם אם המקרקעין היו מעובדים או חלק מהם היה מעובד תקופה מסוימת על ידי אבי התובעים שכנגד ו/או על ידי התובעים שכנגד עצמם, הרי שעיבוד זה נפסק והקרקע ננטשה לכל הפחות משך תקופה העולה על 3 שנים באופן שניתק ו/או הפסיק כל זכות בקרקע.

התביעה בתיק 6774-10-12 – תביעת המינהל

37. לטענת המנהל, מדובר במקרקעין בלתי מוסדרים ברמת הגולן בישוב מג'דל שמס ששטחם כ-31 דונם.

המקרקעין נשוא התביעה סומנו כחטיבת קרקע מס' 1, 2, 3 בחוות הדעת של המודד סוהיל זידאן כפי שהוגשה לבית המשפט ביום 2.9.12 (להלן :"המקרקעין").

38. לטענתו, המקרקעין הינם בבעלות מדינת ישראל מכוח ס' 3 לחוק נכסי המדינה, בהיותם מקרקעין ללא בעלים (קרקע בור לא מוקצית). המינהל מסתמך לעניין זה על שתי חוות דעת של מפענח התצ"א דן שרני מיום 8.11.10 ומיום 21.7.11, וכן על האמור בתצהירו של מר יובל כהן מיום 27.8.12, מהם עולה, כי המקרקעין שנתבעים על ידי המדינה הינם מקרקעין לא מעובדים.

39. כן נטען לחלופין, כי גם אם המקרקעין היו בבעלות סוריה עד למועד בו החלה מדינת ישראל להחזיק ברמת הגולן וגם אם הם היו רכוש נטוש במועד כיבוש רמת הגולן עדיין המקרקעין בבעלות המדינה, וזאת, בין השאר, מכוח צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (רמת הגולן) ומכוח תקנות רמת הגולן (הוראות מעבר) (מס' 3 ) התשמ"ב -1982.

40. כן נטען לחלופי חילופין, כי היה ובית המשפט יקבע על אף האמור בכתב התביעה, כי לבני משפחת אבו ג'מרה היו זכויות במקרקעין נשוא התביעה, יטען המנהל כי המקרקעין ו/או חלקם הינם נכס נפקד שכן בני משפחת אבו ג'מרה היו נפקדים ולכן על הנתבעים מוטל נטל הוכחה מוגבר להוכיח כי בני משפחת אבו ג'מרה מכרו להם את זכויותיהם (המוכחשות) טרם הפכו לנפקדים וזאת בהתאם לחוק נכסי נפקדים.

41. כיוצא מכך, מדינת ישראל היא הבעלים של המקרקעין ולמינהל "הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם" (ס' 2 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969).

42. לטענת המנהל אין בהסכמי המכר והמסמכים עליהם מבקשים הנתבעים להסתמך כדי ללמד על זכויות הנתבעים במקרקעין נשוא התביעה שכן אינם מסמכים מקוריים ו/או רשמיים. כן נטען כי מי שמכרו את המקרקעין לנתבעים לא היו בעלי זכויות ולא היו מוסמכים למכור את המקרקעין.

43. באשר לתוכנית ג/15526 נטען כי המנהל לא היה צד לתוכנית ולא ידע על הליכי אישורה של אותה תכנית. כן נטען כי ככל שהנתבעים נכנסו למקרקעין או ביצעו עבודות במקרקעין אלה נעשו ללא רשותו ולא כדין.

44. בית המשפט נתבקש להצהיר כי זכות הבעלות במקרקעין נשוא התביעה נתונה למדינת ישראל וכי הסכמי המכר מכוחם מכרו בני משפחת עווידאת חלק מהמקרקעין חסרי כל תוקף, שכן, לבני משפחת עווידאת לא היו זכויות במקרקעין ומכאן שממילא לא היו רשאים ו/או מוסמכים למכור מקרקעין שאין להם זכויות בהם.

45. כן ביקש המינהל ליתן צו סילוק יד המורה לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין ולפנותם מהמחוברים ו/או ליתן פסק דין המורה שהתובעת רשאית לפעול במקומם לסילוק המבנים ו/או הנטיעות והמחוברים.

46. כן ביקש המינהל ליתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעים או למי מטעמם להימנע מלהיכנס לתחום המקרקעין ולחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש לתובעת.

טענות הנתבעים 1-5 ( להלן :"עווידאת") בכתב הגנתם לתביעת המנהל

47. עווידאת חזרו על האמור בתביעתם וטענו כי הם מחזיקים במקרקעין ו/או בחלקה מאז 1966 ונהגו בה מנהג בעלים, ללא כל הפרעה מצד כלשהו. כן טענו כי, למינהל או לצד אחר אין ולא היו מעולם כל זכויות במקרקעין שמתחת לדרך ולא במקרקעין שמעל לדרך.

48. כן נטען כי יש לדחות את טענות המינהל בשל שיהוי ומניעות. המנהל שידע על החזקתם של עווידאת בחלקה לא פעל נגדם, דבר המעיד על הסכמה שבשתיקה ו/או ויתור והשלמה עם המצב הקיים ועל שיהוי מצדו שיש בו כדי להגן על אינטרס ההסתמכות של עווידאת. נטען כי, על פי ס' 27 לחוק ההתיישנות, אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות אם הזכות נגועה בשיהוי בלתי סביר שלא ניתן לו הסבר מניח את הדעת ויש בו כשלעצמו להביא לדחיית התביעה.

49. כן נטען כי תביעת המינהל התיישנה נוכח האמור בס' 5(ב) לחוק ההתיישנות לפיו, במקרקעין בלתי מוסדרים התביעה מתיישנת כעבור 15 שנה (התקופה הוארכה על פי ס' 22 לחוק ההתיישנות). המקרקעין נרכשו על ידי סלימאן בדצמבר 1966 ובאותו מועד תפס חזקה בהם והחל לעבדם או לעשות בהם שימוש.

כתב הגנת הנתבעים 6-7 לתביעת המנהל

50. הנתבעים 6-7 , נואף סלמאן אבו ג'בל וכן סאפי אבו ג'בל ( להלן :"אבו ג'בל") הכחישו את טענות המנהל. לטענתם, נתבע 6, נואף , הינו המחזיק כדין ו/או הבעלים של אדמה לא מוסדרת אשר נמצאת בכפר מג'דל שמס באזור המכונה אל שמיס בשטח כולל של 3,560 מ"ר בתוך תחום מתאר מג'דל שמס מס' 9858 / ג אשר מהווה שתי חלקות מכוח הסכם מכר (שכונה "חג'ה") בכתב שנכרת בתום לב ובתמורה.

51.לטענתם , המנהל נטול זכות בחלקה לרבות זכות בעלות וכך גם לנתבע מס' 7, אבו ג'אבל סאפי , אין זכות בחלקה ואין כל בסיס עובדתי ומשפטי לתביעה נגדו. לטענתם, המנהל לא הציג בפני בית המשפט כל מסמך ו/או ראיה רלוונטית כדי להראות מה מעמדו בחלקה שבבעלות אבו ג'בל . תצהירו של מר יובל כהן מפקח מטעם המנהל משנת 2002 בצירוף מפה מצבית של המודד סוהיל זידאן (שאינה מתייחסת לאדמת אבו ג'בל) לרבות פענוח תצ"א כללי אינם עומדים במבחן הראייתי להוכחת בעלות בחלקה.

52. לטענתם, המינהל אינו מחזיק בחלקה, לא ביצע כל פעולה רלוונטית לחלקה בתחום התכנוני הן בהיבט רישומה במוסדות שונים כמו הוועדה המקומית ואילו אבו ג'בל מחזיק בחלקה מאז נרכשה בכתב בתום לב ובתמורה מידי בעליה הקודמים (בשנת 2001 ו-2010) על פי החג'ה, לרבות רישומו בוועדה המקומית לתכנון ובניה וכן במועצה המקומית. המסמכים אותם צירף המנהל , חוות דעת שרני וכן הצהרת מר יובל כהן אינם רלוונטיים.

בשנת 1967 ערך המנהל סקר באדמות מג'דל שמס וסימן שטחים ללא בעלים, אולם, הוא נמנע מלהציגו. לפיכך עניין זה פועל לרעתו ומוכיח מחד, כי אין זכויות למנהל בחלקה ומאידך, את הטענה כי חלקת אבו ג'בל מוכשרת באופן חלקי בהתאם לתוואי השטח דאז.

53. לטענת נואף, הוא נהג מנהג בעלים בחלקה ללא כל מפריע ומעולם המנהל (משנת 1981) לא טען שיש לו זכות כלשהיא לרבות בעלות בחלקה. לטענתו, חוק רמת הגולן שהחיל את המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה בכל שטח רמת הגולן שבשליטת ישראל הינו חוק מהותי. על כן, תחולתו אינה יכולה להיות רטרואקטיבית להבדיל מחוק דיוני. החוק הנ"ל נכנס לתוקף ביום 15.12.81 ועל כן על מנת שהמדינה תהיה בעלים עליה להוכיח כי ביום 15.12.81 או בכל מועד סביר היו המקרקעין הנדונים ללא בעלים. טענת הבעלות מעולם לא הועלתה על ידי התובעת אלא 32 שנים ממועד כניסתו לתוקף של חוק רמת הגולן.

54. לחלופין, נטען כי החלקה הוכשרה לבנייה מזה שנים ועלות הכשרתה כיום עולה על מאות אלפי ש"ח.

לבסוף נטען כי לא ניתן לטעון טענות עובדתיות סותרות, פעם, כי מדובר באדמת בור שאינה מוקצית ופעם, כי מדובר בנכסי נפקדים. יש על כן לדחות את תביעת המנהל גם מטעם זה.

כתב הגנת הנתבע 9 לתביעת המנהל

55. הנתבע 9 הגיש כתב הגנה ובו טען, כי מעולם הוא לא היה בעל זכויות במקרקעין נשוא כתב התביעה, וכי יש לסלק על הסף את התביעה כנגדו מחמת העדר יריבות, מחמת היותה של התביעה קנטרנית וטורדנית, וכן מחמת העדר עילה.

כתב הגנת נתבע מס' 13 מען אבו סאלח ( להלן :"מען") לתביעת המנהל

56. לטענת מען, יש לדחות את התביעה נגדו. מען הכחיש את טענות המנהל וטען כי הינו בעלים של חלק מהמקרקעין ברמת הגולן והמקרקעין שברשותו מעולם לא היו שייכים לסוריה ערב סיפוח רמת הגולן לישראל. כן טען, כי המקרקעין שברשותו מעולם לא היו נטושים וכי ההסכמים שברשותו מדברים בעד עצמם.

כתב הגנת פחראלדין (נתבעים 14-17 ) לתביעת המנהל

57. לטענת פחראלדין, יש לדחות את טענות המנהל ככל שהיא מופנית נגדם ומתייחסת אל המקרקעין של הנתבעים שבתשריט המודד המוסמך אבו סאלח מג'ד (נספח ה' לתצהיר עדותם הראשית). לטענתם, הם בעלי הקרקע שבין הדרך המובילה ממג'דל שמס לכפר עין קיניה ובין הדרך שנפרצה על ידי המועצה המקומית מג'דל שמס וסומנה בתשריט שהוכן על ידי המודד המוסמך מג'ד אבו סאלח.

58. לטענתם, מדובר במקרקעין שבבעלות תושבי כפר מג'דל שמס ואין כל תחולה לס' 3 לחוק נכסי המדינה ולכן אין כל יסוד לטענה כי המקרקעין הם ללא בעלים.

59. כן הכחישו את חוות הדעת של ד"ר דן שרני ואת האמור בתצהיר העד יובל כהן. עוד נטען כי אין כל קשר בין הצווים הנטענים ע"י המינהל או בין כל צו אחר לבין המקרקעין שהנתבעים טוענים לזכויות עליהם וכי המקרקעין שלהם לא היו בבעלות משפחה אבו ג'מרה או כל משפחה אחרת של נפקדים.

60. כן טענו כי הם מחזיקים בקרקע ונוהגים בה מנהג בעלות במשך עשרות שנים ללא הפרעה או התנגדות מטעם המנהל וכי ההסכמים עליהם הם מסתמכים אותנטיים ויש בהם להוכיח את זכויותיהם. כמו כן טענו כי שאר המקרקעין הינם בבעלותם מכוח ירושה , החזקה לתקופה ארוכה ומנהג בעלים במקרקעין ללא התנגדות.

הגנת יתר הנתבעים

61. ביום 7.4.13 נמחקה המועצה המקומית מג'דל שמס מהתביעה נוכח הצהרתה, כי היא אינה צד לתביעה ותכבד כל פסיקה. כמו כן ביום 3.7.13 נמחקו הנתבעים 11-12 מכתב התביעה, בעקבות הודעת המדינה, כי הינה מסכימה למחוק את אלה לאור קיומו של הליך משפטי נוסף ונפרד אשר הוגש כנגדם במסגרת ת"א 18807-12-10. נתבעים 8 ו-10 לא הגישו כתבי הגנה מטעמם.

סיכום ביניים- טענות ומחלוקות

62. תביעת עווידאת – מבוססת על - טענת רכישת המקרקעין מבעליהם (אבו ג'מרה).

לחלופין – על טענת התיישנות רוכשת מכח חזקה ועיבוד רציף.

תביעת פחראלדין- מבוססת על - טענת רכישת המקרקעין מבעליהם והעברתם בירושה.

לחלופין – על טענת התיישנות רוכשת מכח חזקה ועיבוד רציף.

תביעת המינהל- מבוססת על – טענה להיות המקרקעין ללא בעלים.

לחלופין - טענה להיות המקרקעין שטח נטוש.

לחלופין - טענה להיות המקרקעין נכס נפקד.

אדון להלן בטענות הצדדים לפי סדר התביעות לעיל על יסוד הראיות שהובאו ונשמעו בפניי.

תביעת עווידאת (ת.א 8682-07-10)

בעלות מכח עיסקת רכישה

63. הטענה לרכישה מן הבעלים מסתמכת על שלשה מסמכים:-

א. יפוי כח נוטריוני כללי. (להלן:- "יפוי הכח").

ב. הסכם/ שטר מכר משנת 1966 (מכונה -"חיג'ה") (להלן:- "השטר" או "שטר המכר").

ג. אישור "הנהלת ענייני הנכסים בדמשק" משנת 1994. (להלן:- "האישור מדמשק").

64. לפי עדות סלימאן עווידאת, את המקרקעין הנ"ל, אשר היו בבעלות בן כפרו איברהים אבו ג'מרה, הוא רכש מעדלה אבו ג'מרה, בתו של הבעלים הנ"ל, שאת כוחה ייפה אחיה, מאהנה בן איברהים הנ"ל ביפוי הכוח הנוטריוני הנ"ל.

65. יתר הצדדים טענו כי על עווידאת להוכיח שהמקרקעין הנ"ל היו מלכתחילה בבעלות איברהים, וכן להוכיח כי אחיה של עדלה, מאהנה, הוא היורש לאביו, וכן שעדלה אכן הוסמכה ע"י מאהנה, אחיה, כיורשו של אביו, למכור את המקרקעין. המינהל ופחר אלדין טענו כנגד קבילותם של המסמכים הנ"ל.

אוטנתיות המסמכים - חוות דעת מז"פ

66. במסגרת ההליכים המקדמיים, ערכה המדינה ביוזמתה באמצעות מז"פ, בדיקת אוטנתיות באשר לשטר המכר משנת 1966 וכן באשר לאישור מדמשק משנת 1994 (נ/29 א+ב ).

מחוות דעת מז"פ (נ/29), שנכתבה על ידי הגב' שרון בראון מיום 29.12.11 עולה כי תוצאות הבדיקה של שטר המכר והאישור הנ"ל ( נ/29 א ו-ב ) היו כדלקמן :

" בבדיקת שני המסמכים הנזכרים לא מצאתי סימנים המחשידים את האותנטיות של טופסי המסמכים , כמו כן לא מצאתי סימנים למחיקות או שינויים ברישומי המסמכים או סימנים מחשידים את הבולים והחותמת שבשני המסמכים הנ"ל.

יחד עם זאת, בהיעדר דוגמאות רשמיות של מסמכים אלה שהתקבלו לבדיקה, לא אוכל לחוות דעה החלטית לגבי אמיתות המסמכים ומילויים".

67. בחקירתה הנגדית העידה כי אינה יכולה לקבוע את גיל הנייר, הנחזה להיות משנת 1966 ואישרה כי ניתן לכתוב כיום על מסמך ישן כך שהדיו תיראה ישנה (עמוד 238 שורות 1 וכן שורות 5-7 ). היא העידה כי אינה מכירה את הבולים שעל המסמך ואינה יכולה לקבוע מתי הודבקו הבולים (עמוד 238 שורות 8-10 ). כן העידה כי אינה יכולה לקבוע כי הטביעה שעל המסמך הינה טביעת בוהן ומתי נעשתה (עמוד 238 שורה 16), אינה יכולה לאמת את חתימת האנשים שחתמו על המסמך בהיעדר דוגמאות להשוואה ( עמוד 238 שורות 20-21) ואינה יכולה לקבוע כי התאריך שהוטבע על המסמך הוא התאריך שבו נערך המסמך ( עמוד 238 שורות 22-24 ).

68. לטעמי, די בחוות דעת זו, ובהיעדר כל ראיה מנגד לסתור, כדי לקבוע כי מדובר במסמכים אוטנטיים.

מדובר בחוות דעת שנערכה ע"י המדינה כנתבעת בתיק זה. אין בחוות הדעת אף אמירה המלמדת על אפשרות לזיוף.

ההסתייגויות שהובאו ע"י עורכת חוות הדעת , לא הובאו בשל קיומם של ממצאים פוזיטיביים מחשידים. הם הובאו בשל העדרם של "דוגמאות רשמיות" להשוואה.

69. עניינם של מסמכים אלה, עלה כבר בהתדיינות בבית משפט זה בעניין ת.א (מח-נצ) 18807-12-10 מדינת ישראל נגד מחמוד ואח' (31.3.16) שם נאמרו ע"י חברי כב' הש' הוארי הדברים הבאים:

"עדותו של עווידאת נתמכת בעובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי מסמך הרכישה הראשון משנת 1966 נבדק על ידי המז"פ בתיק אחר. אין חולק כי המז"פ הינה המעבדה הבכירה ביותר במדינה ועליה נשענים ללא כל עוררין כל מוסדות המדינה, לרבות בתי המשפט, גורמי החקירות, המשטרה וזרועותיה. בנסיבות אלה, יש לתת משקל נכבד לתוצאות הבדיקה של מז"פ (ראה חוות הדעת של מז"פ), אשר קבעה כי מסמך הרכישה הראשון משנת 1966 הינו אותנטי ולא נתגלו בו כל סימנים מחשידים". (ההדגשות בקו אינן במקור- י.א.).

70. דברים אלה בנוגע לאוטנתיות המסמכים (להבדיל משאלת קבילותם המשפטית) מקובלים עליי לחלוטין ויפים גם לענייננו. קיומה של חוות הדעת במתכונתה הנוכחית, יש בה למצער להעביר את נטל ההוכחה אל הצד הטוען כנגד אוטנתיות המסמכים.

על כן, אני מקבל את חוות הדעת הנ"ל באשר לאותנטיות של המסמכים וקובע כי מדובר במסמכים אוטנטיים.

מכאן לשאלת הקבילות.

קבילות שטר המכר

71. ההסכם/שטר המכר מיום 6.12.66 ( נספח ב' לת/2 ) הוגש כראיה על תנאי, זאת, נוכח העובדה שבתצהיר לא הצהיר סלימאן מפורשות כי נכח בעת חתימת השטר הנ"ל (שאין חולק כי הוא אינו חתום עליו). על כן, הובעה התנגדות להצגת השטר הנ"ל כראיה באמצעות סלימאן.

72. בהחלטתי מיום 2.7.15 בעמוד 44 שורות 5-9 קבעתי על כן:

"נוכח הספק העולה בשאלה הנוגעת להצגת מסמך זה באמצעות העד, מחד, בשל כך ששמו לא מופיע על המסמך או חתימתו ומאידך נוכח האמור בסעיף 5 (ח) לתצהיר, ניתן אולי להבין שהוא נכח בעת עריכתו, יוגש המסמך כראיה על תנאי (נספח ב' ל- ת/5), הצדדים יהיו רשאים לשאול את העד לגבי נוכחותו ומעורבותו בעריכת המסמך במהלך חקירתו ולגבי קבילות המסמך, אחליט במסגרת פסק הדין".

73. סלימאן נחקר אודות נסיבות חתימת השטר הנ"ל וכך העיד :

"ש. באותו מסמך, נספח ב' ל- ת/2, אתה זוכר באיזה תאריך זה נערך.

ת. ב- 1966.

ש. האם אתה זוכר מי ישבו שם באותו מועד שהמסמך הזה נערך.

ת. היו שני עדים שנמצאים פה (העד מצביע על המסמך), אני לא זוכר את השמות, השמות שלהם מופיעים על גבי המסמך.

ש. תנסה להיזכר, אתה לא זוכר את אף אחד מהם.

ת. אני לא זוכר, אלה נוצרים שנמצאים בקוניטרה.

לשאלת בית המשפט: אתה היית שם שנחתם המסמך הזה?

ת. כן. הוא נחתם בפניי" (פרוטוקול, ע' 48 ש' 25 ואילך).

74. כמו כן, בעמוד 58 לפרוטוקול הצביע העד על המקום בהסכם בו חתמה עבלה בטביעת אצבע.

בעדותו זו שלא הופרכה ולא נסתרה בשום ראיה אחרת נתתי אמון מלא.

על כן אני דוחה את הטענה לאי קבילות השטר הנ"ל כראיה ומקבלו כראיה.

קבילות ייפוי הכח

75. לכאורה, על פני הכתוב במסמך, על ייפוי הכח חתום מאהנה כמייפה הכח. כמו כן לכאורה נחתם ייפוי הכח ע"י הקונסול הכללי הסורי בברזיל. איש מאלה לא העיד בפניי. על כן לא נותר אלא לקבוע כי מדובר במסמך שאינו קביל.

שכן, המסמך לא אומת "בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו" כדרישת סעיף 30 לפקודת הראיות.

קבילות האישור מדמשק

76. מסמך זה מאשר לכאורה, כי נכס בגודל של 18 דונם של קרקע לא מעובדת הוא בבעלות איברהים שאהין אבו ג'מרה כאשר גבולות השטח הם:- ממזרח גובל בשטח של פארס חאמד, ממערב בדרך, מצפון בדרך ומדרום בשטח של איברהים אבו עסלי . מסמך זה מציין לכאורה, את שטח המקרקעין שמתחת לדרך.

77. לטענת עווידאת בסיכומיהם ( עמוד 28) מסמך זה מהווה תעודה ציבורית כאמור בפקודת הראיות ועל כן הוא מהוה ראיה לאמיתות תוכנו של המסמך. כמו כן נטען כי המקור של המסמך הוצג בפני בית המשפט והוא הונפק על ידי הגוף הממונה מטעם הרפובליקה הסורית שלה הוענקה הסמכות להסדיר את הבעלות על המקרקעין.

78. תעודה ציבורית לפי סעיף 29 לפקודת הראיות צריכה לעמוד בארבעה תנאים והם:

א. הרישום נעשה במסגרת חובה מפורשת בדין.

ב. הרישום מתייחס לעניין ציבורי שיש לציבור עניין בעריכתו.

ג. הרישום נועד להישמר לעתיד.

ד. הרישום עומד לעיון הציבור.

(ראה קדמי על הראיות מהדורת 2009 חלק שני בעמוד 664 -1004).

אף אחד מארבעת התנאים לגבי הרישום הנ"ל, המתנהל לכאורה בסוריה, לא הוכח בפניי.

על כן אני קובע כי מסמך זה אינו עומד בתנאים להוכחת תעודה ציבורית.

79. עוד נטען כי מדובר ב "תעודת חוץ". ס' 30 לפקודת הראיות, הדן בהוכחת תעודות חוץ קובע :

"יפוי-כח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה:

(1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי

המסמך או בנספח אליו.

(2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי

נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח

אליו". ( הדגשה בקו שלי י.א ).

80. לא הוצג בפניי שום אישור של מנפיק התעודה או הצהרה בכתב של מי מעדי האימות שנמסרו בידי המנויים לעיל.

על כן אני קובע שלא הוכח כי מדובר ב"תעודת חוץ".

(באשר לתנאים הנדרשים להוכחת תעודה ציבורית ותעודת חוץ ראה והשווה גם-ת"א (מחוזי נצ') 807/97, הווקף הדרוזי בכפר מסעדה נ. מדינת ישראל (החלטה מיום 03/06/99) ).

על כן, לא ניתן לקבל את ייפוי הכח והאישור הסורי הנ"ל כראיות בתיק דנן.

81. מכאן לשאלת משקלו הראייתי של ההסכם שבין סלימאן לעבלה, בהתייחס למחלוקות במקרה דנן.

השאלות שתיבחנה מכאן: א. מי היה בעלי הקרקע טרם מכירתם לסלימאן ?

ב. האם הסכם המכר ע"י עבלה נעשה באישור הבעלים הנ"ל, או באישור חליפו?

(וככל שיוותר צורך) -ג. מהו הממכר לפי ההסכם?

זהות בעלי הקרקע טרם מכירתם לסלימאן

82. לפי עדותם של סלימאן ואבו סלאח ג'דעאן, ששניהם בני למעלה משמונים שנה וחיו תקופה ממושכת באזור טרם כיבושו במלחמת ששת הימים, הבעלות במקרקעין נשוא תביעת עווידאת, נתונה היתה לאיברהים אבו ג'ומרה בן כפרם, אשר עזב אותו והיגר לארה"ב בשנת 1925.

עדותם זו בוססה על היכרותם את הבעלים הנ"ל ועל ידיעתם האישית לגבי בעלותו בנכס הנ"ל.

לצרכי הדיון דנן, ובהיעדר כל עדות לסתור, מוכן אני לצאת מנקודת ההנחה כי איברהים הנ"ל אכן היה בעלי הקרקע נשוא תביעת עווידאת.

האם הסכם המכר ע"י עבלה נעשה באישור הבעלים הנ"ל, או באישור חליפו?

83. במישור הראייתי, הוכח בפניי מתוך עדות סתימאן, כי ההסכם הנ"ל אכן נכרת בין עבלה לבין סלימאן.

במישור הדין המהותי, הצדדים לא הוכיחו בפניי את הדין הסורי שחל על רמת הגולן בשנת 1966.

משכך, חלה חזקת זהות הדינים ויש לבחון את ההסכם לפי דרישות הדין המהותי הישראלי.

הדין הישראלי מחייב לצורך עיסקת מקרקעין, קיומה של התחייבות בכתב מאת בעלי הזכויות בקרקע.

84. עווידאת טענו כי עבלה היא בתו של איברהים וכי חתמה על ההסכם לפי ייפוי כח מאחיה, מאהנה, שהינו יורשו של אביו איברהים. דא עקא, שלא הוכח בפניי כי אברהים הלך לעולמו. לא הוצגה בפניי תעודת פטירתו. סלימאן נחקר בעניין זה והעיד כי על הפטירה שמע מאחרים. מדובר ללא ספק בעדות שמיעה שאינה קבילה.

כמו כן, לא הוכח בפניי כי בנו של אברהים, מהאנה, הוא יורשו. לא הוצגו בפניי צו ירושה או קיום צוואה. מסמכים כאמור ניתן היה להשיג מברזיל, אליה היגר אברהים לפי העדויות שפניי.

85. נוכח אי קבילותו של ייפוי הכוח שניסו עווידאת להציג, גם לא הוכח בפניי כי עבלה היא אכן מיופת כוחו של מהאנה (ככל שהנ"ל אכן הינו יורש של איברהים).

לא נטען וגם לא הוכח כי עבלה הינה מיופת כח ישירה של אביה, איברהים אבו גומרה.

לא יהיה מיותר לציין כי עבלה עצמה, או אחיה מאהנה, שיכלו לשפוך אור רב על המחלוקת שבפנינו, כבנו ובתו של הבעלים הנטען, לא הובאו כלל לעדות.

86. לאור כל האמור, אני קובע כי לא הוכחה בפניי עיסקת מכר מקרקעין, בין בעלי החלקה הנ"ל, איברהים אבו ג'ומרה (בין ישירות ובין באמצעות חליף מוסמך לפי דין) לבין סלימאן עווידאת.

אשר על כן נדחית טענת עווידאת לרכישת המקרקעין הנ"ל בעיסקת מכר מבעליהם, איברהים אבו ג'ומרה.

התיישנות רוכשת - המסגרת המשפטית

87. סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני קובע:

"אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות–החזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו שתפש אדמה נטושה בלי זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו ואם סירב, תימסר פומבית לדורש".

88. בס' 22 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958, תוקן ההסדר הקבוע בס' 78 לחוק הקרקעות העותמני והוארכה תקופת ההחזקה והעיבוד הנדרשת לצורך קניית בעלות ל-15 שנה. ( ראה ע"א 7762/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח עבדאללה ( 27.8.12). כמו כן ראה ע"א 8117/14 עבדאלווילי תופיק חוסין נגד מנהל מקרקעי ישראל (16.6.16) ).

כן נקבע בפסיקה הנ"ל, כי מעל 50% משטח החלקה חייב להיות מעובד ע"י הטוען לזכות, עיבוד ממשי או עיבוד משמעותי וכי העיבוד צריך להיות רציף לאורך כל תקופת 15 השנים הנ"ל.

89. באשר לפן הראייתי נקבע כי שאלת העיבוד והרצף יכול שתיבחן מצילומי אוויר.

עוד נקבע בעניין עבדאלווילי, כי צילומי אוויר המלמדים על עיבוד, במרווחי זמן של שנתיים אך לאורך שנים, די בהם על מנת לעמוד בדיות הראיה הנדרשת להוכחת רצף העיבוד הנדרש. עוד נקבע שם כי ייתכן שבתקופת העיבוד הרציף תהיה תקופה של שבתון קצרה והפסקות כאשר לפני ההפסקה ואחריה היה עיבוד באופן סדיר.

90. מאידך, נקבע בעניין עבדאלווילי , כי אין די בכך שהטוען לזכות מכוח ס' 78 יצביע על נקודת זמן בודדת או על שתי נקודות רחוקות זו מזו שקשה להניח מה היה מצב המקרקעין ביניהן. אין בכך די להרים את הנטל המוטל עליו.

91. עוד נאמר לגבי ס' 78 הנ"ל בפרשת עבדאלווילי:

"סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני מוסיף להיות תקף, לעניינים מסוימים, במשפט הישראלי דהיום, מכוח הוראות המעבר של חוק המקרקעין, התשכ"ט1969- (להלן: חוק המקרקעין). הוראות המעבר הרלוונטיות לענייננו הן 159 (ב) ו162 (2) לחוק המקרקעין. סעיף159 (ב) לחוק המקרקעין קובע כי "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה ". בנוסף לכך, סעיף 162 (2) קובע כי "אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי" , בין השאר, " בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא-מוסדרים.". אם כן, סעיף 78 מוסיף לחול על מספר מצומצם בלבד של מקרים, ותחולתו צפויה לפוג כאשר יסתיימו בעתיד הליכי הסדר המקרקעין וכאשר יתמצו הזכויות שנרכשו במקרקעין מוסדרים מכוח התיישנות לפני 1.1.1970 , יום כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין (ראו: גלעד, והדרת פני זקן, בעמוד 246). לבסוף, יוער כי הדיון בזכויות במקרקעין ברמת הגולן לפי החוק הישראלי מושתת על חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981 (להלן:-"חוק רמת הגולן")".

תביעת עווידאת- התיישנות רוכשת

92. עווידאת תובעים את כל השטח המסומן בסגול במפה ה' במוצג במש/1 שנערכה על ידי המודד המוסכם זידאן. זידאן תיאר את השטח הנטען כנותר כיום בידי משפחת עווידאת כתואם את חלקות 1+2+3 וכן את חלקות 4+5.

לטענת עווידאת, המקרקעין בידיהם משנת 1966 ומאז הם נוהגים במקרקעין מנהג בעלים, החזיקו ועיבדו את המקרקעין ועל כן מכוח ס' 78 לחוק הקרקעות העותאמני הם בעלי הקרקע.

האם הוכח עיבוד רציף על ידי עווידאת?

עדות סלימאן עווידאת

93. בס' 6 א' לתצהיר העדות הראשון של עווידאת סלימאן ( ת/2 ) הצהיר בעניין הנ"ל:

" 6.א. כל העת נהגתי במקרקעין הנ"ל מנהג בעלים, במשך כל השנים כאשר בחלק מאותם מקרקעין נטעתי עצי פרי ובחלק האחר גידלתי גידולים עונתיים.

ב. המקרקעין הנ"ל שרכשתי, חלקם הקטן היה מעובד ורק עם הרכישה התחלתי לעבד אותם וגם זאת לאחר עבודה קשה שלי ושל ילדי הקטינים שעזרו לי לסקל את האבנים ולבצע עבודות שונות על מנת שהאדמה תהא ראויה לעיבוד".

94. סלימאן חזר על כך בס' 3-7 לתצהירו המשלים - ת/3 מיום 28.4.13. סלימאן הצהיר בתצהירו כי מאז שנת 1966 הוא מחזיק משתמש ומעבד את כל המקרקעין וזורע אותם. הוא העיד כי עיבד את האדמה וזרע בה גידולי חיטה ואחר כך המשיך לגדל עצי שזיף ( עמוד 59 שורות 24-29) . אולם, בעדותו בחקירה הנגדית, סתר את האמור בתצהירו והעיד, כי לא עיבד את החלק הדרומי של המקרקעין מאז 1970 (עמוד 60 לפרוטוקול שורה 23). כמו כן הוא אישר בחקירתו הנגדית, כי לא מכר מקרקעין במקרקעין שמתחת לדרך ( עמוד 61 שורה 10).

95. לסתירה בעדותו לפיה הקרקע מתחת לדרך לא עובדה על ידי אביהם משנות ה-70 התייחסו בניו והדגישו בעדותם, כי אביהם הוא אדם מבוגר (כיום בן למעלה מ-90) וכשאמר כי לא עיבד את הקרקע מאז שנות ה-70 כוונתו הייתה שלא התפרנס מכך באופן בלעדי משום שבתקופה זו יצא לעבוד כשכיר, ובתקופה זו החלקות היו מעובדות על ידם.

הוא נשאל והשיב כי החלקה שמדרום לדרך מעולם לא היתה לו גורן.

עדות יוסף עווידאת- התובע 2

96. התובע 2, יוסף עווידאת ( תצהירו סומן ת/5) פירט את הפעולות שנעשו במקרקעין לרבות חלוקת המגרשים והגשת הבקשות להיתר בנייה שהוגשו מכוח החזקתם המקרקעין שאושרו (ת/13 ).

בעמוד 82 שורות 1-8 העיד כך :

"ש. מציג בפנייך תשריט המודד זידאן , תוכנית "מספר ה".

ת. העיגולים שרואים בצד השמאלי תחתון של המפה זה עצים שזה שזיפים. מזרחית להם , מחצית השטח העליון המקווקו ומחצית השטח התחתון המקווקו בערך בחלקם המערבי זה חיטה ושעורה, החלק המזרחי של הקטע המרכזי המקווקו יש בו בולדרים , גם בחלק התחתון ובחלק המרכזי שלו ממזרחי למערב היו בולדרים . את דרך העפר שבין שני החלקים המקווקים פרצה המועצה...

בשני החלקים המקווקווים יחדיו השטח שניתן היה לעבד ולזרוע היה בערך 8 דונם".

97. בעדותו הוא פירט את העבודות שבוצעו במהלך השנים והעיד כי תמיד עיבדו את החלקה ( עמוד 84 שורה 30).

בעמוד 84 לעדותו בשורות 25-36 העיד כך:

"אנו השתמשנו בחלקה הזו עד שתוכנית המתאר התארכה (נספח ז' לת/13), עד אז הייתה אדמה חקלאית, אף אחד לא דיבר מילה, ואז הרחיבו את השטח לבנייה בכפר במסגרת תוכנית המתאר, ואז החלו הבעיות".

הוא נשאל בחקירתו מתי הפסיק אביו , סלימאן, לעבוד בחלקה והשיב כי אביו לא הפסיק אף פעם לעבוד בחלקה (עמוד 85 שורה 1). הוא העיד כי כאשר עבדו כביכול בחלקה כולם עבדו ביחד דהיינו, אביו עם הבנים שלו ולא היה מצב שהילדים עבדו לבד והאב עבד לבד ( עמוד 92 שורות 19-21).

עדות חסן עווידאת, התובע 3 ( תצהירו סומן ת/11 ותצהיר משלים ת/12).

98. חסן טען כי סאמר פחראלדין ביחד עם אנשים נוספים ניסה להשיג את גבול המקרקעין של התובעים ועל כן נשלחו אליו ולאותם אנשים מכתבים ע"י עו"ד פואד פרג' והם נדרשו לסלק ידם מהמקרקעין.

הוא העיד כי משפחתו מכרה מקרקעין מעל לדרך / מצפון לדרך ומעולם לא מכרו מתחת לדרך (עמוד 122 שורות 7-11 ) ולמעשה חזר על עדות אביו סלימאן בעניין זה.

99. הוא העיד כי משפחת פחראלדין הם השכנים מצד מזרח, של המקרקעין שהתובעים טוענים לבעלות עליהם ( עמ' 122 שורות 12-15). הוא העיד כי השטח הכולל שנרכש על פי ההסכם הוא :"מתחת לכביש מג'דל שמס עין קיניא 18 דונם ומעל לכביש 16 דונם" ( ראה עדותו בעמ' 116 שורות 8-9). הוא נשאל איזו קרקע נכללת בהסכם משנת 1966 והשיב, כי מדובר על החלקה הראשונה שהגבולות שלה מזרח פארס חמאד, צפון ומערב דרך ודרום איברהים אבו עסלי (עמוד 117 שורות 8-12). הוא העיד כי בחלק הדרומי מתחת לדרך ובחלק המרכזי שמעל הדרך של המועצה גידלו חיטה ושעורה (עמוד 118 שורות 24-25). הוא חזר על כך שבחלק הצפוני של המקרקעין נטעו מטע ואילו בחלק שמדרום לכביש גידלו גידולי שדה ( עמוד 122 שורות 24-27). עוד העיד, בדומה לעדות אביו בחקירתו הנגדית, כי בחלק הדרומי הנ"ל לא הייתה מעולם גורן.

עדות התובע מס' 4, מאג'ד עווידאת

100. התובע מס' 4, מאג'ד עווידאת העיד בתצהיר עדותו הראשית (ת/4 ) כי האב סלימאן מחזיק בקרקע מאז שנת 1966 וכי מאז ועד היום החזיק יחד עם שאר ילדיו באותם מקרקעין וזאת בניכוי השטח שהופקע / נמכר / הועבר ללא תמורה במסגרת סולחה.

101. בס' 4 לתצהירו הצהיר כך:

"אני ביחד עם אבי ויתר אחיי סימנו בין היתר את גבולות המקרקעין ו/או החלקה ע"י הנחת בולדרים ו/או סלעים ו/או בזנטים תוך עבודות יישור בשטח החלקה".

102. בעמוד 69 שורות 14-15 העיד :

"אני בשנת 1966 התחלתי לעזור לאבי בחלקת האדמה ולא עזבתי אף פעם. ברוב השטח נטענו שזיפים מעל הכביש צפונית לכביש . דרומית לכביש זרענו חיטה עדשים וכל מיני...".

103. בעמוד 69 שורות 24-27 לעדותו חזר על דבריו והעיד כך:

" כששאלתי אותך לגבי נטיעה וזריעה אתה למעשה מתכוון לחלקה הצפונית ביותר

והאמצעית נכון.

ת. בחלקה האמצעית ובחלקה התחתונה.

ש. לגבי החלקה הדרומית לא הגשתם שום בקשה להיתר.

ת. עוד לא הגשנו כי עדיין לא חילקנו אותה בין האחים".

104. במסגרת עדותו של מאג'ד הוגשו היתרי בנייה באמצעות תעודות עובד ציבור ( ת/13) ראה נספחים ב+ג+ד (עמוד 133 שורות 4-5 ). מאג'ד העיד כי את עצי הפרי נטעו התובעים רק במקרקעין שמעל הכביש ומעולם לא נטעו עצים במקרקעין שמתחת (מדרום ) לכביש (עמוד 76 שורות 22-24) אולם, ביצעו עבודות הכשרה בשטח שמתחת לכביש (עמוד 76 שורה 26 ). הוא אישר כי אביו מכר שטחים רק במקרקעין שמעל הכביש ואילו מתחת /מדרום לדרך לא מכר לעולם מקרקעין ולא בנה. כן העיד כי גם יתר התובעים לא מכרו ולא בנו במקרקעין שמתחת לדרך (עמוד 77 שורות 7-13).

עוד העיד, בניגוד לעדות אביו ואחיו הנתבע 3, שהייתה גורן מתחת לכביש אבל לא בכל החלקה (עמוד 70 שורה 15 וכן בעמוד 76 שורה 6).

105. מאג'ד ציין את גבולות החלקה בצד הדרומי וטען שממזרח פארס חאמד, שכיום יושבים שם משפחת פחראלדין ולמעשה יש גבול משותף ביניהם ( עמוד 73 שורות 4-10 ). הוא העיד כי כאשר ניסו לעשות את עבודות ההכשרה במקרקעין שמתחת לדרך, משפחת פח'ראלדין התנגדה לכך בטענה שהמקרקעין שייך להם (עמוד 77 שורות 14-16).

מאג'ד העיד כי אינו יודע את גודל המקרקעין וכי מה שהוא יודע זה מאבא שלו סלימאן, למרות שלטענתו המקרקעין רשומים על שמם במועצה המקומית מג'דל שמס (עמוד 78 שורות 6-8).

עדות התובע מס' 5 , עקאב עווידאת

106. התובע מס' 5 ,עקאב (שתצהירו סומן ת/6) העיד, כי כאשר הגיע לגיל שמונה (בשנת 1977) החל ללכת לחלקה ולעבוד בה ביחד עם אביו, סלימאן.

עקאב העיד, כי במסגרת סולחה עם תושבים שטענו לזכויות במקרקעין שמדרום לדרך ניתנו למשפחות עראר וטראביה כשלושה דונם במקרקעין שמתחת לדרך ( עמ' 97 שורות 20-28 וכן עמוד 98 שורה 3).

עד מטעם עווידאת עו"ד פואד פרג' : ( תצהירו סומן ת/7 )

107. העד הצהיר כי בחודש ספטמבר 2009 פנה אליו סולימאן עווידאת עם ילדיו וביקש ממנו לטפל בפלישה למקרקעין שלו. הוא העיד כי שלח מכתבי התראה לאותם פולשים ושלח מכתב ליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה חרמון על ביצוע עבודות בנייה ללא היתר במקרקעין וכן מכתב לתחנת המשטרה גולן שתטפל באותם פולשים.

עוד הצהיר העד בתצהירו כי בחודש נובמבר 2009 הגיעו התובעים והנתבע מס' 1 (מען אבו סאלח) להסכם שפרטיו הועלו בתצהיר עליו חתם הנתבע 1 (נ/9 ) בו הודה מען בזכויות התובעים במקרקעין הנמצאים באיזור אלשמיס (אולם, מבלי שהוגדרו המקרקעין ומבלי לציין את מיקומם ו/או גודל המקרקעין ו/או גבולות המקרקעין נשוא התצהיר).

108. בחקירתו הנגדית העיד עו"ד פואד כי כאשר הכין את התצהיר של הנתבע 1 (מען) בשנת 2009 לא היה ידוע לו מה גודל המקרקעין אליהם מתייחס התצהיר ומה המיקום של המקרקעין. המקרקעין לא הוגדרו בתצהיר וגם במכתבים שהוא שלח לאנשים שפלשו לא הוגדרו המקרקעין (עמוד 110 שורות 21-31). הוא העיד כי משפחת עווידאת לא מסרה לו תשריט ולא פירטה לאיזה שטח פלש כביכול כל אחד מהפולשים. הוא אישר כי אינו יכול להגדיר היום לאיזה מקרקעין מתייחס התצהיר (ראה עדותו בעמוד 111 שורות 18-31). כן אישר כי גם במכתב שנשלח לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אין התייחסות לגודל ו/או לגבולות המקרקעין ( עמוד 112 שורות13-14 ).

עד מטעם עווידאת ג'דעאן אבו סאלח (ת/1)

109.מר ג'דעאן אבו סאלח הצהיר בתצהירו, כי הנו יליד שנתון 1938. לפי מיטב ידיעתו חלקת האדמה נשוא התביעה הנמצאת באיזור אלשמיס, שייכת למשפחת עווידאת וכי החלקה נרכשה ממשפחת אבו ג'מרה כאשר בחלק שמעל הדרך נטועים עצי שזיף ובחלק שמתחת לדרך יש גורן.

הוא העיד כי האדמות מעובדות משנות ה-60 על ידי משפחת עווידאת (ראה עמוד 37 שורה 30 וכן בעמוד 38 שורה 19 וכן עמוד 40 שורות 1-4 וכן בעמוד 38 שורה 25 וכן בעמ' 41 שורות 4-5).

110. בחקירתו הנגדית העיד מר ג'דעאן אבו סאלח כי הוא יליד 1936 בניגוד לאמור בתצהירו ( עמוד 37 שורות 8-9 ). הוא העיד בחקירתו הנגדית, בסתירה לאמור בתצהירו, כי בחלק שמתחת לדרך "אין גורן בכלל" למרות שבתצהירו הצהיר כי בחלק המזרחי שמתחת לכביש יש גורן (עמוד 40 שורות 25-27) .

מחקירתו הנגדית עולה כי אינו יודע מה שטח הקרקע נשוא התביעה ואינו יודע מהן גבולות הקרקע ( עמוד 38 שורות 1-3). הוא העיד כי לא נכח בזמן רכישת הקרקע על ידי משפחת עווידאת ממשפחת אבו ג'מרה (עמוד 38 שורה 17) ואינו יודע מי ממשפחת עווידאת רכש את הקרקע ( עמוד 38 שורה 21 ). הוא העיד כי אינו יודע את גבולות החלקה שהייתה למשפחת אבו ג'מרה ולא מכיר את השכנים שלהם ( עמוד 39 שורה 30 עמוד 40 שורות 11 ,16 ) .

הוא סתר (עמוד 41 שורה 1-3 ) את גרסת התובעים לפיה, החזיקו במקרקעין ועיבדו אותם וזרעו אותם חיטה ושעורה מאז שנת 1966 ועד היום בכך שהעיד, כי מאז שנת 1967 משפחת עווידאת הזניחו את כל השטחים ולא זרעו אותם.

עדות נואף אבו ג'אבל

111. תצהיריו של עד זה סומנו נ/12 ו-נ/13. על פי האמור בתצהירו , נ/13, הוא רכש מקרקעין מעווידאת על פי הסכם המכר (החיג'ה ) שצורף כנספח א/1 לנ/13. המקרקעין מצויים בחלק הצפוני שמעל הדרך.

העד אישר בעדותו כי הקרקע הייתה מעובדת ויש שם מטע ( עמ' 147 לפרוטוקול שורות 3-4). הוא העיד כי אחוז היבול כל שנה בקרקע שקנה מעל 80%. הוא העיד בעמוד 147 שורה 1:-"אני יודע שהם זכאים ובעלים של הקרקע "

כן העיד על כך שמשך שנים מאז רכישת המקרקעין ועד היום העיבוד נמשך על ידי משפחת עווידאת (בעמוד 148 שורות 3-29).

עדויות העדים (של עווידאת)- סיכום ביניים

112. כפי שניתן להתרשם, לא נתקיימה קורלציה בין עדויות העדים הנ"ל. נתקיימה אמנם אמירה כללית של כל התובעים, כי המקרקעין עובדו על ידם משך שנים, ברם זו נסתרה על ידי העד מטעמם, ג'דעאן אבו סלאח, שהעיד כי מאז שנת 1967 משפחת עווידאת הזניחו את כל השטחים ולא זרעו אותם. יותר מכך, עדים אלו לא העידו באופן שממנו ניתן ללמוד על שיעורי העיבוד באחוזים, לצורך בחינת השאלה האם נתקיים עיבוד העולה על 50 אחוז מן הקרקע.

על אף האמור, אמשיך לבחון ראיות נוספות שהוצגו ע"י עווידאת ואחרים הנוגעים לפעולות או לעיבוד שבוצעו בזיקה למקרקעין הנ"ל.

היתרי בניה

113. ראיות נוספות שהובאו על ידי עווידאת להוכחת בעלות בקרקע הן תוכנית תב"ע שאושרה על ידי הגורמים המוסמכים וכן תוכנית שינוי יעוד שאושרה . כן הוגשו בפניי בקשות להיתרי בנייה כפי שמופיע בתעודת עובד ציבור– ת/18 (ראה עמוד 216-222 לפרוטוקול).

כן הוגשה טבלת חלוקה לפי תוכנית מיתאר ( נספח ה' לת/13 ) ותוכנית שהוגשה לוועדה לתכנון ובנייה ( נספח ז' לת/13). התוכנית קיבלה תוקף, בשנת 2008 ומספרה 15526/ג ( נספח ז' לת/13).

114. עד מטעם עווידאת, מר עמראן בדר, מהנדס וועדת תכנון ובנייה מעלה חרמון, הגיש תעודת עובד ציבור (ת/18) בה אושר כי לוועדת התכנון הוגשה בקשה להיתר בנייה על ידי מר רביע עווידאת ביום 1.2.11, כי לועדה הוגש ביום 3.1.02 תשריט חלוקה על ידי יוסף, מאג'ד, חסן ועקאב עווידאת וכי ביום 9.10.04 הוגש לוועדה תשריט חלוקה על ידי סלימאן עווידאת ובניו ותוכנית מפורטת לשינוי יעוד מגורים משולב תיירות. ביום 3.3.11 ניתן היתר בנייה ( נספח ג' לת/18).

115. בדר העיד בחקירתו הנגדית (עמוד 218 שורה 19-21 ), כי מאחר שבאזור רמת הגולן אין הסדר מקרקעין ואין מספר גוש וחלקה, אזי על מגיש הבקשה להגיש יחד עימה מפה מצבית בה הוא מתאר את המקרקעין ועליה הוא מחתים את השכנים שמסביב לחלקה (בענייננו - כאמל פח'ראלדין אישר בחתימתו על מסמך ח' בת/13 את גבולות עווידאת לפחות במקרקעין המסומנים במספרים 2+3+4+5 על גבי נ/6 ועל גבי נ/27 שהם תשריטים שנערכו מטעם עווידאת על ידי המודד מטעמם רבאח גמיל שתחמו וסימנו את גבולות החלקה המקורית בה נטענה בעלות, בגודל של 34 דונם).

בנוסף נהוג לפי עדותו, כי מגיש הבקשה מצרף הצהרת בעלות שבא הוא מצהיר שהמקרקעין בבעלותו. ההצהרה חתומה על ידי שלושה עדים והם מעבירים את הבקשה לאישור מנהל מקרקעי ישראל.

116. לדבריו, הוועדה לא מבקשת לקבל מסמכים המוכיחים זיקה של השכנים למקרקעין ולא מבקשת הוכחה בדבר בעלותם במקרקעין השכנים (עמוד 219 שורות 1-3). לא מתבקשים גם תצהירים בשבועה לגבי בעלות השכנים על המקרקעין השכנים ( עמוד 219 שורות 11-12) ואפילו לא מתבקשים מסמכים מהמבקש עצמו בדבר בעלותו על המקרקעין נשוא הבקשה ו/או התוכנית (עמוד 219 שורות 13-16). בשל כך נוהגים לרשום בהיתרי בנייה שהוועדה מנפיקה, כי היתר הבניה אינו מהווה הוכחה לבעלות על הקרקע (עמוד 219 שורות 16-18) כפי שנרשם בהיתר שניתן במקרה דנן ( עמוד 219 שורה 21-22). נאמר כי הוועדה בודקת את הבקשות מבחינה תכנונית בלבד כולל התאמתן לתוכנית המתאר (עמוד 220 שורה 5). העד אישר כי גם התוכנית המפורטת לשינוי הייעוד מטרתה לעשות שינויים תכנוניים בלבד.

117. בהקשר זה של מתן היתר לבניה, נקבע בהלכה הפסוקה, כי אין בהסכמה ליתן היתר בנייה משום הודאה של הרשות בזכויות הבעלות של מבקש ההיתר, אלא מדובר בהתייחסות לזכויות תכנוניות. לוועדה אין סמכות להכריע בשאלות קנייניות אך היא מסתמכת על תשתית קניינית מסוימת שמובאת בפניה (ראה והשווה פסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן בעע"ם 3493/08 שחמון נ' הרשות המקומית לתכנון ובנייה תל אביב יפו (13.12.2010)).

על כן מחד, אין מדובר בראיה לקביעת הבעלות במקרקעין. מאידך יש בראיה זו להצביע על אופן פועלם של עווידאת במקרקעין בתקופה לגביה נטענה טענת חזקה ושימוש.

יחד עם זאת, אין לשכוח כי פועלם של עווידאת בעניין שינוי הייעוד, הוא מ-10 השנים האחרונות בלבד, לכל היותר.

חוות הדעת של המודד מר סבאג ראתב – פענוח תצלומי אוויר (ת/16)

118. חוות דעתו של ראתב סבאג, (ת/16) מפרטת שטחים "מוכשרים" (להבדיל משטחים "מעובדים") בשנים 1968, 1983, 1993 (לפי תצלומי אויר משנים אלו).

סבאג מחלק את השטחים אליהם הוא מתייחס לשני מגרשים : שטח A המצוי מתחת לדרך הנ"ל ובו 14 דונם (לגביו טוענים הן עווידאת והן פחראלדין לבעלות) ושטח B המצוי מעל הדרך ולגביו טוענים רק עווידאת.

לגבי שטח B המצוי מעל לדרך (ולגביו טוענים רק עווידאת) קובע סבאג, כי אחוז הכשרתו הוא כ- 30 אחוז בכל אחת מן השנים הנ"ל.

119. לגבי שטח A, נשוא התביעות הסותרות של פחראלדין ועווידאת, קובע סבאג, כי בשנת 1968 אחוז הכשרתו עמד על 40 אחוז, ובשנים 1983 ו-1993, עמד על 70 אחוז.

באמור לעיל אין כדי להוכיח את הנדרש לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, כפי שתוקן ע"י חוק ההתיישנות, שכן נדרשת תקופת עיבוד רציפה של 15 שנה בשיעור העולה על 50 אחוז וחוות דעתו של סבאג (אם נתייחס אל "הכשרה" כ-"עיבוד") מוכיחה לכל היותר עיבוד של 10 שנים בשיעור הנ"ל, ורק לגבי שטח A שמתחת לדרך.

חוות דעתו של דן שרני- מומחה מטעם המינהל

120. שרני ערך 2 חוות דעת. חוות הדעת נ/26 המתייחסת בעיקרה לחלקה הדרומית מבין השתיים, הנמצאות דרומית לדרך הנ"ל (לגביהם טוענת משפחת פחראלדין לבעלות). חוות הדעת נ/25 מתייחסת הן לחלקה נשוא נ/26 והן לשני מגרשים/ חלקות נוספים, הנתבעים ע"י משפחת עווידאת, האחד מעל הדרך הנ"ל והשני מתחת לה (ומצפון לחלקה נשוא נ/26).

121. גם נסיון להסתמך על עדות המומחה מטעם המינהל, מר שרני, אין בו כדי להועיל לעווידאת. חוות הדעת נ/25 מלמדת כי לא נתקיים עיבוד רציף העולה על שיעור של 50 אחוז בשום חלק מן המקרקעין הנ"ל (שרני אמנם ציין מקומות בחלק מן בחלקות הנ"ל, בהם התקיים עיבוד של 50 אחוז, אולם ציין גם כי מקומות אלה מהוים חלק קטן מן המקרקעין ולא בכל המקרקעין).

122. בעדותו של שרני בחקירתו הנגדית ע"י בא כוחם של פחראלדין (ע 233), התייחס העד לאחוזי העיבוד בשני המגרשים להם טוענים פחראלדין, המצויים שניהם במסגרת מגרש A הנ"ל, מתחת לדרך הנ"ל (וביניהם נסללה דרך חדשה יחסית ע"י המועצה המקומית) ( סומנו ב' ו- ג' על גבי מפה ד' בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מר סוהיל זידאן- במ"ש 1. מגרש ג' הוא הדרומי ביותר).

123. לפי עדותו שם , שיעור העיבוד במגרש ב' הנ"ל עלה על 50 אחוז רק בשנים 1993 ו- 1995 אולם בכל יתר השנים שנבדקו על ידו, לא עלה שיעור העיבוד על 50 אחוז. מדובר בתקופה בת שנתיים בלבד שאינה מקיימת תנאי התיישנות רוכשת. במגרש ג', לא עלה שיעור העיבוד על 50 אחוז באף אחת מן השנים שנבדקו.

124. לא נותר על כן אלא לקבוע כי עווידאת לא עמדו בנטל להוכחת התקיימות תנאי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, לצורך הוכחת התיישנות רוכשת. אשר על כן דין תביעתם של עווידאת להידחות.

ת.א. 16288-09-10 התביעה שכנגד שהוגשה על ידי משפחת פחראלדין

125. התובעים שכנגד , משפחת פחראלדין טענו כי למשפחת עווידאת אין זכויות במקרקעין שמתחת לדרך / מדרום לדרך וכי הם אלה שהחזיקו ועיבדו ברציפות את הקרקע שמתחת לדרך.

126. לטענת משפחת פח'ראלדין, חמד קאסם פח'ראלדין המנוח, קנה חלק מהמקרקעין שמתחת לדרך על פי הסכם בכתב בשנת 1930. חלקים נוספים של המקרקעין הינם בבעלות משפחת פח'ראלדין מכוח עיבוד עשרות שנים על ידי המנוחים עבדאללה אסמאעיל פח'ראלדין ומוחמד פח'ראלדין.

ראיות לעיסקת רכישה

127. התובעים שכנגד 1+2 צירפו תחילה לתצהיריהם מסמך הנחזה להיות הסכם רכישה משנת 1930 ( ההסכם ותרגומו צורף כנספח ב/ ב1 בהתאמה לנ/14 תצהיר נוראלדין), לפיו, רכש אביהם המנוח חמד פח'ראלדין ז"ל חלק מהמקרקעין שמתחת לדרך. כן צירפו צוואה של אביהם וטענו כי מכוח צוואת אביהם המנוח הם קיבלו את מלוא זכויות אביהם בכל המקרקעין שהיו בבעלותו (נספח ג' לנ/14 ).

128. התובעים שכנגד 1+2 הצהירו כי סאמר וקאסם פח'ראלדין ( התובעים שכנגד 3+4 ) קיבלו את זכויותיהם במקרקעין בירושה מהמנוח עבדאללה אסמאעיל פח'ראלדין ז"ל, שהיה הבעלים, המחזיק והמשתמש במקרקעין במשך עשרות שנים והם בעלי זכויות בעלות וחזקה בהם מכוח ירושה חזקה ועיבוד במשך תקופה ארוכה של עשרות שנים העולה על תקופת ההתיישנות במקרקעין בלתי מוסדרים . עוד הצהירו התובעים שכנגד 1+2 כי התובעים 5+6 (א) עד 6(ג) קיבלו את זכויותיהם במקרקעין שמתחת לדרך בירושה מאביהם המנוח מוחמד פח'ראלדין ז"ל מכוח חזקה שימוש ועיבוד ומנהג בעלים לתקופה של עשרות שנים העולה על תקופת ההתיישנות במקרקעין בלתי מוסדרים (השטח הנתבע על ידי פחראלדין הוא בגודל 14,259 מ"ר. סומן במפה ד' במסגרת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מר זידאן- מוצג במ"ש/1. שטח זה מצוי בתוך חלק מחלקה 2 ובתוך חלק מחלקות 3+4 כמופיע בנספח א לת/6).

129. דא עדא, המסמכים שהתובעים שכנגד צירפו לתצהיריהם לרבות ההסכם משנת 1930 כולם, נפסלו ולא נתקבלו כראיה, בשל אי קבילותם. באופן זה לא נתקבלו כראיה נספחים א-ד לתצהיר עדותו הראשית של נור אלדין חמד פח'ראלדין- נ/14 (ראה עמוד 157 לפרוטוקול שורות 11-12 ) בשל העובדה שלא הובא עורכם ולא ניתן להעידו. כמו כן באופן דומה לא נתקבלו כראיה, מסמכים שצורפו לתצהיר עדותו הראשית של קאסם עבדאללה פחר אלדין (נ/15 ) בשל היותם בלתי קבילים. גם מסמכים שצורפו לתצהיר עדותו של סאמר קאסם נ/17 נפסלו עקב היותם בלתי קבילים.

גם ניסיון להגיש את ההסכם כראיה באמצעות התובע שכנגד מס' 2 , סאמר קאסם פחראלדין, לא צלח ונדחה (לאחר שהובעה התנגדות) על ידי בית המשפט בהיותו ראיה בלתי קבילה (ראה עמוד 177 ).

130. פועל יוצא הוא שהסכם רכישה לא הוצג בפני בית המשפט כראיה ועל כן לא הוכחו בפניי עצם הרכישה, אם בכלל, גודל וגבולות השטח שלטענת משפחת פח'ראלדין נמכר להם. לא הוכח מי היה בעלי השטח ואם בכלל המוכר, ככל שאכן מכר, היה מוסמך למכור את הקרקע בשנת 1930 לחמד פחראלדין ז"ל הנ"ל.

.

131. המסמך השני שעליו ביקשו פחראלדין לבסס תביעתם, הנה הצוואה, שבהסתמך עליה טוענים הם, כי סבם הוריש להם במסגרתה את כל האדמות שהיו בבעלותו באדמות שמיס (עמוד 166 שורות 21-32).

דא עקא, צוואה זו, אין די בה ללא הוכחת בעלותו של הסב, באדמות נשוא המחלוקת.

למעלה מכך, עיון קצר בצוואה (נ/19 ), ב תרגומה ובצו קיום צוואה של בית הדין הדתי מלמד שאין בצוואה שום אזכור של אדמות שמיס.

132. בעדותו של סלימאן מוחמד פחראלדין- נ/21 ( פרוטוקול מיום 10.3.06 עמוד 184-187 ), הוא נשאל (בעמוד 186 שורות 20-27 ) ביחס לצוואה אם יש לו מסמכים שמאשרים את זכויות אביו או של סבו אותן הוא העביר לכאורה בצוואתו. תשובת העד הייתה בשורות 22+25 בעמוד 186 :

שורה 22 :"אין לי מסמכים אבל יש לי מילים איך שאבי מסר לי ".

שורה 25 :"כמובן אין לי מסמכים יש לי רק מילים".

ובעמוד 186 שורות 28-30:

"ש. קראת את הצוואה שבנ/19 שהגשת אותה ?

ת. כן כמובן היא אצלי.

ש. אם קראת אתה מסכים איתי שבכל הצוואה לא מדובר כלל באדמות אל שמיס ?

ת. לא רק באל שמיס יש לנו הרבה קרקעות".

133. המסקנה המתבקשת היא כי משפחת פחראלדין לא עמדה בנטל הוכחת בעלותם מכח רכישה, בקרקע באיזור נשוא התובענה – אל שמיס.

בעלות מכח התיישנות רוכשת של משפחת פחראלדין, על פי ס' 78 לחוק הקרקעות העותמאני

עדויות התובעים שכנגד באשר לעיבוד:

134. בתצהירו, נ/14, טוען התובע שכנגד 1, בעיקר כנגד בעלותם של עווידאת הנטענת לגבי חלקת המקרקעין הנמצאת מתחת לדרך הנ"ל. כמו כן טען כי הקרקע נרכשה ע"י אביו בשנת 1930 וכי הוחזקה ועובדה ע"י אביו ולאחר מכן על ידי אחיו ועל ידו, וכן ע"י בני משפחת פחראדלדין נוספים משך עשרות שנים. לא נאמר בתצהיר מאומה לגבי אחוזי העיבוד משך השנים הנ"ל. העד אישר גם בחקירתו הנגדית כי כל המוצהר על ידו ידוע לו מאביו, היינו מפי השמועה (ע 157).

135. בחקירתו הנגדית הוא העיד, כי אביו, עבדאללה אסמעיל פח'ראלדין ז"ל החזיק ועבד במקרקעין שמתחת לדרך (עמ' 158 שורות 21-23 ) וכי הם היו מעבדים את הקרקע איפה שהיה עפר ( עמ' 159 שורות 3-7 ). כמו כן העיד כי אביו עיבד את המקרקעין וגם הוא ואחיו. לדבריו, דרומית מהם היו אנשים נוספים ממשפחת פח'ראלדין שעיבדו את המקרקעין שלהם. הוא עיבד את החלקה מאז שהיה בגיל 8 או 10 והיו זורעים במקרקעין עדשים , חיטה , חומוס וכו' ( עמוד 160 שורות 8-16) וזאת עד לשנת 1988 לערך כאשר התחילו לקבל היתרים לבנייה במקרקעין שהם מעל לדרך (עמוד 161 שורה 21 ).

136. ראוי לציין כי העד העיד ש "הקרקע היה בה סלעים. היינו מעבדים אותה איפה שיש עפר בתוך הקרקע. כשפיתחו כביש והכשירו את זה לבניה הפסקנו לעבד את הקרקע". (ע 159).

הנה כי כן, גם מחקירתו הנגדית לא ניתן ללמוד על אחוזי העיבוד.

137. התובע שכנגד מס' 2 , כמאל, אישר כי חתם לעקאב עווידאת על הבקשה להיתר בנייה אבל טען כי אינו מבין בתשריטים ( עמוד 175 שורה 8) והוסיף, כי עקאב עיוודאת הגיע אליו ואמר לו שהוא רוצה לבנות במקרקעין שמעל הדרך וביקש כי יחתום לו כשכן והוא שאל אותו איך יחתום כאשר הוא יודע שהמקרקעין שלו הם מתחת לכביש וביקש שיפנה לאחיו הבכור שיודע יותר ממנו ומתגורר בכפר מג'דל שמס. עקאב אמר שיחתים את אחיו אחר כך וחזר וביקש מכמאל לחתום על הבקשה. כאמל חתם לו על התוכנית תוך שהוא מבין כי מדובר על בקשת בנייה במקרקעין שהם מעל לדרך (עמוד 175 שורות 11-13 ועמוד 177 שורות 24-27). התשריט עליו חתום העד הוגש וסומן כת/ 15 .

138. התובעים שכנגד 2 ו-4 ( כמאל וסאמר פח'ראלדין) הצהירו בתצהירם (תצהיר סאמר סומן נ/17 ותצהיר כאמל סומן נ/18 ) כי המקרקעין שמתחת לדרך מעולם לא היו בבעלות ו/או בהחזקת ו/או בשימוש משפחת עווידאת. עוד הצהירו כי המקרקעין שמתחת לדרך המוגדרים במפה המצבית שהם הגישו, הינם בבעלות התובעים שכנגד 1-6, הם החזיקו במקרקעין ועיבדו אותם בעיבודי פלחה במשך תקופה של עשרות שנים.

139. תצהירו של התובע שכנגד מס' 3 , קאסם עבדאללה (נ/15), כמו גם תצהירי יתר התובעים שכנגד, הוא העתק כמעט מדוייק של תצהירו של העד נוראלדין (נ/14). (בחקירתו הנגדית אישר עד זה בעניין הכנת התצהירים- "כולנו ישבנו יחד, באנו ביחד וחתמנו ביחד ", ע 166).

140. בחקירתו הנגדית הוא העיד כי המקרקעין שהוא תובע היו בבעלות סבא שלו אסמעיל פחראלדין ולאחר מכן עברו לאביו עבדאללה, וכי הוא ירש את המקרקעין מאביו בהתאם לצוואת אביו המנוח ( עמוד 166 שורות 17-22).

הוא נשאל בעדותו (בעמוד 172 שורות 7-9 ) האם יש לו הוכחה ליחס של הקרקעות בין מר עבדאללה אסמעיל פחראלדין לבין חמאד פחראלדין והשיב כי אין לו כל הוכחה.

141. התובע שכנגד מס' 5 (סולימאן מוחמד פח'ראלדין- תצהירו סומן נ/21 ) צירף לתצהירו את צוואת אביו המנוח. לפיה, הוא ואחיו המנוח קאסם ז"ל ירשו את המקרקעין שהייתה בבעלות אביהם המנוח. הוא הצהיר כי המקרקעין של משפחת פח'ראלדין נמצאים מתחת / מדרום לדרך המובילה מכפר מג'דל שמס לכפר עין קיניה וכן הצהיר כי למשפחת עווידאת אין ומעולם לא היו מקרקעין מתחת לדרך הנ"ל וכי מעולם לא החזיקו ולא השתמשו במקרקעין שמתחת לדרך. הוא העיד בחקירתו הנגדית כי את המקרקעין בבעלותו הוא קיבל בירושה מסב, לאב, לבן (עמוד 186 שורות 24-29 ), כי הוא ובני המשפחה שלו עבדו במקרקעין ועיבדו אותם במשך שנים (עמוד 187 שורה 6 ) וכי בני המשפחה שותפים במקרקעין ( עמוד 187 שורה 12 ).

142. התובע שכנגד מס' 6 ,סלים קאסם פח'ראלדין, הצהיר ( בנ/22 ) כי החלק שהיה בבעלות סבו המנוח מוחמד פח'ראלדין ז"ל נמצא בקטעים 3 +4 בתשריט של המודד המוסמך מר מג'ד אבו סאלח וכי מצפון לאדמה של המנוח מוחמד פח'ראלדין ז"ל קיימים מקרקעין שבבעלות יורשי המנוח חמד פח'ראלדין ז"ל. ישנה דרך שנפרצה בשנת 2000. ממערב קיימת דרך ציבורית ומדרום ישנם מקרקעין של מר מוהנא מנסור אבו סאלח.

סיכום ביניים – עדויות פחראלדין

143. תובעים אלה אמנם העידו כי משפחתם רכשה את הקרקע בחלקה והחזיקה ועיבדה אותה משך עשרות שנים, אך איש מהם לא טרח לפרט את אחוזי העיבוד במהלך השנים. יותר מכך, בעוד שמטעם עווידאת ומטעם המינהל הוגשו חוות דעת מומחים לפיענוח תצלומי אויר, מטעם פחראלדין לא הוגשה חוות דעת כאמור.

144. בסיכומיהם טענו פחראלדין, כי האמור בחוות דעתו של המומחה ראתב סבאג (מטעם עווידאת), מלמד על עיבוד של 70 אחוז ויותר מן השטח שלטענתם הוחזק על ידם (הבעלות והחזקה בחלק משטח זה שמתחת לדרך, נטענה גם ע"י משפחת עווידאת).

145. דומני שאין צורך לדון מי מבין המשפחות, משפחת עווידאת או משפחת פחר אלדין החזיק ועיבד שטח זה, שכן, כפי שהובהר כבר, אף אחד מהם לא הצליח להוכיח כי מדובר בעיבוד וחזקה רצופים משך למעלה מ-15 שנה, ובשיעור העולה על 50 אחוז.

146. אם נעיין בחוות דעתו (ת/16) של ראתב סבאג, עליה מבקשים להסתמך פחראלדין, נלמד כי היא מדברת על שטחים "מוכשרים" (להבדיל משטחים "מעובדים") בשנים 1968, 1983, 1993 (לפי תצלומי אויר משנים אלו) בלבד .

סבאג מחלק את השטחים אליהם הוא מתייחס לשני מגרשים : שטח A המצוי מתחת לדרך הנ"ל ובו 14 דונם (לגביו טוענים הן עווידאת והן פחראלדין) ושטח B המצוי מעל הדרך ולגביו טוענים רק עווידאת.

147. לגבי שטח B , לגביו אין טענה לבעלות מצד פחראלדין, המצוי מעל לדרך, קובע סבאג כי אחוז הכשרתו הוא כ- 30 אחוז בכל אחת מן השנים הנ"ל.

לגבי שטח A, נשוא תביעת פחראלדין ועווידאת, קובע סבאג, כי בשנת 1968 אחוז הכשרתו עמד על 40 אחוז, ובשנים 1983 ו-1993, עמד על 70 אחוז.

באמור לעיל אין כדי להוכיח את הנדרש לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, כפי שתוקן ע"י חוק ההתיישנות, שכן נדרשת תקופת עיבוד רציפה של 15 שנה וחוות דעתו של סבאג (אם נתייחס אל "הכשרה" כ-"עיבוד") מוכיחה לכל היותר עיבוד של 10 שנים בשיעור העולה על 50 אחוז.

148. גם נסיון להסתמך על עדות המומחה מטעם המינהל, מר שרני, אין בו כדי להועיל לפחראלדין. לפי עדותו של זה, (ע 233) שהתייחסה לאחוזי העיבוד בשני המגרשים להם טוענים פחראדלין (סומנו ב' ו- ג' על גבי מפה ד' בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מר סוהיל זידאן- במ"ש 1), שיעור העיבוד במגרש ב' הנ"ל עלה על 50 אחוז רק בשנים 1993 ו- 1995 אולם בכל יתר השנים שנבדקו על ידו, לא עלה שיעור העיבוד על 50 אחוז.

אין די בתקופה של שנתיים להוכחת תנאי התיישנות רוכשת לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני.

במגרש ג', לא עלה שיעור העיבוד על 50 אחוז באף אחת מן השנים שנבדקו.

149. לא נותר על כן אלא לקבוע כי פחראלדין לא עמדו בנטל להוכחת קיום תנאי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, לצורך הוכחת התיישנות רוכשת. אשר על כן דין תביעתם של פחראלדין להידחות.

התביעה בתיק 6774-10-12- תביעת המינהל

150. תביעת המינהל- מבוססת (לחלופין) על – טענה להיות המקרקעין ללא בעלים.

- טענה להיות המקרקעין שטח נטוש.

- טענה להיות המקרקעין נכס נפקד.

התביעה לפי סעיף 3 לחוק נכס המדינה התשי"א – 1951 (להלן: "חוק נכסי המדינה")

151. כאמור, המינהל בתביעתו עותר לקבלת סעד הצהרתי המורה, כי הינו הבעלים במקרקעין הנדונים - בשטח אדמה המשתרע על 31,216 מ"ר בהתאם לתשריט שהוכן על ידי המודד מטעם בית המשפט, מר סוהיל זידאן. לטענת המינהל בעלותו במקרקעין קמה בין היתר אם מחמת היות הקרקע ללא בעלים ואם מחמת היותה קרקע בור, בלתי מוקצית, בהתאם לסעיף 3 לחוק נכסי המדינה.

152. סעיף 3 לחוק נכס המדינה, מורה כדלקמן:

"נכס מקרקעין המצוי בישראל, ואין לו בעל, הוא נכס מדינת ישראל מיום היותו לנכס ללא בעל או מיום ו' באייר התש"ח (15 במאי 1948) הכל לפי התאריך המאוחר יותר".

(הדגשה בקו שלי י.א ).

153. בע"א 7340/13 מ"י נגד נימר מג'ד אלשער ואח' (פורסם ביום 11.10.15) (להלן: "פרשת אלשער") דן בית המשפט העליון בערעורים שנסובו על סעיף 3 לחוק הנ"ל. בית המשפט העליון קבע בפרשה זו, כי הליך הסדר מקרקעין הינו דרך המלך לפתרונן של המחלוקות הקיימות, וזאת נוכח הבירור השקוף, המעמיק והמקיף של הזכויות הנעשה במסגרתו של הליך זה וסופיות הרישום הנוצרת בסופו של ההליך. כן נקבע, כי בירור של זכויות בהתבסס על סעיף 3 הנ"ל, הינו אפשרי מבחינה משפטית, ברם הוא אינו רצוי וראוי להימנע מכך.

154. בנוגע לנטל ההוכחה קבע בית המשפט באותה הפרשה, כי סעיף 3 דורש הוכחתו של יסוד שלילי – שאין הקרקע שייכת לאחר, ולכן על המדינה לעמוד בנטל מופחת ומוטל עליה להראות לכל הפחות, כי מדובר בקרקע אשר אין מי שמחזיק בה בפועל מזה שנים רבות. נקבע כי נטל זה רלוונטי להוכחת התביעה על שני אפיקיה: מדובר בראיה חזקה לכך שאין מי שרכש בקרקע זו זכות בעלים מכוח חזקה ועיבד; כן מדובר בראיה לכאורה לכך שאין מי שקרקע זו הוקצתה לו על ידי המדינה. כמו כן נקבע כי אין די בתצלומי אויר המלמדים שהקרקע לא עובדה בצורה מספקת לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני, מאחר ורף זה אינו מספק ראשית ראיה לכך שהקרקע לא הוקצתה על ידי השלטון.

155. בנוסף נקבע כי גם אם עמדה המדינה בחזקה שבעובדה הנ"ל, אזי חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים בהם יצליח המשיב לסתור את ראיות המדינה, ולהוכיח במידה הנדרשת בדין האזרחי, כי חרף העובדה שלא החזיק בקרקע שנים, אין הדבר מעיד על העדר בעלותו. זיקה מעין זו אינה צריכה להעלות לכדי חזקה ועיבוד לפי דרישות סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני, ואין היא צריכה לעלות לכדי החזקה רציפה בפועל ממש. זיקה לפיה הקרקע עברה בירושה או באמצעות עסקת מכר הינה זיקה העומדת "בסטנדרט" של סתירת אותה חזקה.

156. הפרשה הנ"ל לא עסקה ברישום זכותו של המשיב בקרקע, ומשכך המשיב בפרשה זו לא נדרש להוכיח את זכותו בקרקע, וכפועל יוצא - הוא אף לא זכה בסוף ההליך לסעד של רישומה של הזכות על שמו. עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל, כי בפני המדינה עדיין פתוחה הדלת לערוך הליך הסדר לרישום מסודר של הבעלים בקרקעות.

157. בהתאם לאמור לעיל, אבחן כעת האם המדינה עמדה בנטל הראייתי המוטל עליה להוכיח, כי מדובר בקרקע שאין מי שמחזיק בה בפועל מזה שנים רבות, ולכן שייכים לה מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה.

ראיות המנהל:

158. המנהל הגיש חוות דעת ממעבדת המסמכים של משטרת ישראל מז"פ; חוות דעת של המודד מר סוהיל זיאדן מיום 24.8.12; ושתי חוות דעת של מפענח תצלומי אוויר ד"ר דן שרני מיום 8.11.11 ומיום 21.7.11. כמו כן הגיש המנהל תצהיר מטעם מר יובל כהן מיום 27.8.12 (נ/23).

159. בתצהירו, הצהיר מר יובל כהן, כי המקרקעין נשוא התביעה של המדינה ששטחם כ - 31 דונם (כפי שמפורט במפה ב' בחוות הדעת של סוהיל זידאן המצורפת לתצהירו) הם מקרקעין בור לא מעובדים (מר יובל אף אישר זאת בעדותו בעמ' 210 שורות 1-5).

160. כמו כן ציין מר יובל כהן בעדותו בעמוד 212 לפרוט' בשורות 14-18 כדלקמן:

"ש. מפנה אותך לסעיף 12 לתצהירך , לשיטתך כל אדמת בור היא אדמת מדינה?

ת. כל אדמת בור שמבחינתי לא עובדה משנת 1968 ועד שנת 1982 על פי הנחייה של פרקליטות המדינה, עו"ד זנברג , אז זה שטח מדינה.

ש. משנת 1982 והלאה ?

ת. על אחת כמה וכמה שטח בור משנת 1968 ועד שנות ה-2000 אז ברור שרואים בזה כשטח מדינה".

161. מר יובל כהן ציין בתצהירו, כי מסיורים שהוא ערך במקרקעין בהם טוענת המדינה לזכויות מאז כניסתו לתפקיד בשנת 2002 עלה, כי המקרקעין לא היו מעובדים ולא היו מיושרים, וכי רק בחלק מהשטח נעשו עבודות הכשרה לפני מספר שנים. כן ציין בתצהירו, כי ראה לראשונה, שנעשות עבודות הכשרה לפני מספר שנים ע"י סלמאן אבו סאלח ועאדל מחמוד אבו סאלח למקרקעין הנמצאים מצפון לדרך של עין קיניה ולא בדרך הדרומית (ראו בעמ' 204 שורות 4-7), ובעקבות פלישתם הגיש כנגדם המינהל בשנת 2010, תביעה לסעד הצהרתי (בת.א 18807-12-10) על סמך אותה חוות דעת של ד"ר שרני מיום 8.11.10 (תביעה שנדחתה לבסוף בפסק דינו של כבוד השופט הווארי מיום 31.3.16). כמו כן אישר מר יובל כהן, כי מדרום לדרך ישנן טראסות שעשו אנשים לאחר ניקוי המקרקעין מאבנים אבל הוא אינו יודע מי עשה אותם (בעמ' 202, שורות 11-13).

162. כמו כן, בחקירתו הנגדית העיד מר יובל כהן, כי אין לו ידיעה אישית לגבי המקרקעין עובר לשנת 2002 השנה בה התחיל לעבוד כמפקח מטעם המנהל (ראו בע' 201 שורות 14-19 ). מעדותו אף עולה כי הוא לא הציג כל מזכרים לעניין סיוריו וביקוריו במקרקעין (עמוד 204 שורות 19-21). כמו כן הוא אישר בעדותו כי יש מתווה של הסדר בין המנהל ובין תושבי מג'דל שמס לגבי המקרקעין שבאזור אלשמיס על מנת לאפשר לתושבים לבנות במקום (עמוד 210 שורות 20-23).

163. על סמך עדותו של מר יובל כהן, לא ניתן לקבוע כי מדובר בקרקע אשר אין מי שמחזיק בה בפועל שנים רבות, מאחר ומר יובל כהן התחיל את תפקידו אך בשנת 2002, כאשר עובר למועד זה אין לו כלל ידיעה אישית בנוגע למקרקעין הנתבעים.

עדות ד"ר שרני :

164. כפי שציינתי לעיל, המנהל אף הציג שתי חוות דעת של מפענח תצלומי האוויר ד"ר דן שרני מיום 8.11.10 ומיום 21.7.11. ד"ר דן שרני קבע בחוות דעתו מיום 8.11.10 (נ/25) כי המקרקעין שנבדקו בהתאם לתצלומי האוויר משנים שונות שפורטו בחוות הדעת היו מעובדים בחלקם בכל השנים שנבדקו ואחוזי העיבוד בשנים הראשונות פורטו בחוות הדעת. כמו כן ציין ד"ר שרני, כי נתבקש לחוות דעתו בעניין מצב העיבוד בהסתמך על מפת מדידה של המגרש מיום 10.2.10 ומפת אורתופוטו משנת 2005.

165. כך מציין ד"ר שירני בעמוד 11 לחוות הדעת מיום 8.11.10:

"סיכום

התצ"א מראים שהמגרש היה מעובד בחלקו , בכל השנים האלה .

אחוזי העיבוד הם כ-15 (2005 ו2010 ) כ-20 (1999) , כ-35 ( 1993 ו-1995 ) , כ-40 (1988) כ-45 (1976 ו-1983) וכ-30 (1968 ו-1971 ).

העיבוד הישן ביותר (1968 ו-1971 ) היה בהיקף כ- 30% משטח המגרש. אח"כ העיבוד הורחב לכ-45% ( 1976 ו1983 ) ירד לכ-40% (1988) ופחת עוד לכ-35% ואח"כ עד כ-20% (1999) ולבסוף קפא על כ-15% (2005) ". (הדגשה בקו שלי י.א).

166. כמו כן, בעמ' 8 לחוות דעתו מיום 21.7.11, סיכם ד"ר שירני כדלקמן:

"הממצאים מראים שבמערב המגרש היה מעובד מזערית בשנים 1968 עד ל-1983 .

מכ-25% בשנת 1968.

דרך כ-15% בשנים 1971 ו-1976.

ורק כ-5% בשנת 1983.

בשנת 2005 המגרש כולו מוזנח וטרשים".

167. בחקירתו הנגדית העיד ד"ר שרני, כי עשה פענוח תצלומי אוויר למקרקעין בגדל של 50-60 דונם (ראו עמ' 224 שורות 20-21), על אף שהמדינה תבעה מקרקעין בגודל של כ- 31 דונם בלבד. המומחה לא התייחס בחוות דעתו באופן נפרד וספציפי לשטח שתבע כל אחד מהתובעים אלא עשה פענוח של כל ה-50-60 דונם כמקשה אחת (ראו בעמ' 225 שורות 20-22). רק בחקירתו הנגדית נתקבלה התייחסות ספיציפית יותר בזיקה לתביעות יתר התובעים בתביעות הסותרות.

168. ד"ר שרני אישר כי אחוז העיבוד באזורים השונים משתנה ממקום למקום על גבי אותם 50-60 דונם ( בעמ' 226 לפרוט' שורות 1-4 ). עוד העיד ד"ר שירני, כי תצלום האוויר מתאר את מצב החלקה נכון לתאריך התצלום (עמוד 226 שורות 19-21 ) וכן העיד כי מהתצלום ניתן ללמוד על מה שהיה שנתיים קודם באמצעות סימנים של עיבוד בעבר, קיומם של תלמים, תלוליות, אמצעי השקיה. לפי עדותו יש מספר סימנים שמצביעים על כך כי הקרקע היתה כנראה מעובדת בעבר (עמוד 227 שורות 4-6). כמו כן העיד ד"ר שירני, כי כאשר הוא כותב בחוות דעתו כי הקרקע הנה בור, הרי שייתכן כי שנה או שנתיים קודם לכן הייתה מעובדת (עמ' 227 שורות 12-15) וכן כשהוא כותב בחוות דעתו "מעובדת בעבר " הכוונה ששנה או שנתיים קודם לכן הייתה מעובדת (עמוד 227 ש שורות 16-18).

169. בחקירתו הנגדית התייחס לאחוזי העיבוד כדלקמן:

א. בשנת 1968 ו-1971 אזור ב' היה מעובד ו/או מעובד בעבר בשטח של 60% (עמוד 229 שורות 3-4) ואזור ג' היה

שטח די נקי שהיה מעובד בעבר ואין בו טרשים שמונעים עיבוד (עמ' 229 שורות 10-13).

ב. בשנת 1976 באזור ב' יש קטע קן של טרשים כ-15% והשאר נותר דומה ובאזור ג' השטח נשאר אותו דבר (עמוד

226 שורות 21-23). בעמוד 4 של חוות הדעת נ/25 באזור ב' בשנת 76 יש בפינה הדרום מזרחית קטע שהפך

לטרשים זאת אומרת הזניחו אותו ורואים יותר טרשים בערך 15%.

ג. בשנת 1983 – באזור ב' 60% מעובד ובאזור ג' 100% מעובד ( עמוד 230 שורות 12-14).

ד. בשנת 1993 - באזור ב' 60% מעובד ובאזור ג' 100% מעובד (עמוד 230 שורה 18 ).

ה. בשנת 1995 – באזור ב' 70% מעובד ובאזור ג' כמעט כולו מעובד (עמ' 230 שורות 20-21 ).

ו. בשנת 1999 – באזור ב' רואים במרכז שהשטח היה מעובד בעבר וקצת בור במערב כאשר אחוז הטרשים הוא

רק 25%. באזור ג' כ-80% מעובד בעבר וייתכן שהיה מעובד בשנת 1997 או 1998. בשנת 2005 – באזור ב'

כ- 60%-70% בור או מעובד בעבר ובאזור ג' כ-70% בור ו/או מעובד בעבר (עמוד 231 שורות 10-13 ).

170. בנוגע לאזורים הנ"ל, העיד ד"ר שרני כי שטח ב' – הוא השטח הנמצא בין הדרך הצפונית לבין הדרך הדרומית ושטח ג' – הוא השטח הנמצא מדרום לדרך הדרומית, ביחד הם השטחים המסומנים בצבע ירוק בתוכנית ד' שהוצגה מטעם המומחה של בית המשפט, מר סוהיל זידאן (ראו בעמ' 229 שורה 15). כלומר לפי עדותו חוות דעתו מדברת על השטח שנתבע על ידי משפחת פחראלדין (מפה ד' ) ומשפחת עווידאת (חלק ממפה ה' ).

171. מהאמור לעיל עולה, כי החלקות נשוא חוות דעתו של ד"ר שירני (חוות דעת הבאות לכאורה לתמוך בתביעת המדינה), היו מעובדות באופן חלקי במשך השנים ובפרט חלקות ב+ג. בנוסף עלה מעדותו של ד"ר שרני, כי גם מה שנראה כלא מעובד יכול להיות מעובד שנה / שנתיים קודם, וזאת בנוסף לעובדה כי בשטחים אלה יש טארסות שהם מעשה ידי אדם ומוכיחות כי מדובר במקרקעין פרטיים של אנשים. עדות זו מפריכה אפשרות להוכחת הרכיב השלילי הנ"ל של היעדר עיבוד.

172. זה המקום לציין, כי אם מטרתו של המינהל היתה להוכיח באמצעות חוות דעתו של ד"ר שירני כי הקרקע לא עובדה בצורה מספקת לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העות'מני, הרי שאין די בכך, על פי הילכת אלשער, כדי להקנות את הבעלות למדינה מכח סעיף 3 הנ"ל.

173. כפי שצוין לעיל, אף מעדותו של מר יובל כהן לא יכולה המדינה להיבנות, מאחר וזה האחרון העיד, כי אין לו ידיעה אישית לגבי המקרקעין לפני שנת 2002 השנה בה התחיל לעבוד כמפקח מטעם המנהל, והוא אף אישר בעדותו כי מדרום לדרך ישנן טראסות שעשו אנשים לאחר ניקוי המקרקעין מאבנים.

174. מהאמור לעיל עולה, כי המדינה לא עמדה בנטל המופחת המוטל עליה ולא הוכיחה בראשית ראיה את היסוד השלילי לפי ס' 3 לחוק נכסי המדינה המחייב הוכחה כי הקרקע נעדרת בעלים וכי לא הוחזקה ולא עובדה במשך שנים.

למעלה מן הצורך, וכפי שיפורט להלן, נתקיימה זיקה של מי מן הנתבעים למקרקעין הנ"ל.

זיקה של הנתבעים למקרקעין:

באשר לנתבעים 1-5, משפחת עויידאת:

175. הגם שהראיות שהציגו משפחת עווידאת לא היה די בהם לבסס התיישנות רוכשת, שוכנעתי כי הם עיבדו את הקרקע בחלקיה השונים מדי פעם וגידלו בה מטעים. יתר על כן הוכח בפני כי חלק מקרקע זו הם אף מכרו לאחרים. לגבי חלקים נוספים הם הגישו בקשות להיתרי בניה ואף קיבלו היתרים. די בכל אלה כדי לקבוע שנתקיימה זיקה.

באשר לנתבעים 6-10,

176. יצוין, כי אלו צורפו לתביעת המדינה מטעמי זהירות, כך נטען בסעיף 7 לתביעת המדינה, וזאת לאור טענות משפחת עויידאת, כי מכרה להם חלק מהמקרקעין בהם טוענת המדינה לזכויות. לפיכך, מתייתר הצורך לבחון זיקה למקרקעין ביחס לנתבעים אלו. יחד עם זאת אתעכב על הזיקה שהראה הנתבע 6 – נואף אבו ג'אבל.

176. אזכיר, כי בעניין אבו ג'בל, מדובר על שטח כולל של 3,560 מ"ר בתוך תחום מג'דל שמס בהתאם לתוכנית א' של המודד סוהיל זידאן. אבו ג'בל טען שהינו הבעלים של שתי חלקות שמצויות מעל הכביש וזאת מכוח הסכם המכר שנערך בינו ובין סלימאן עווידאת (החיג'ה). אבו ג'בל אף צרף את ההסכם שסומן כנספח א/1 לתצהיר עדותו הראשית, והעומד בדרישת הכתב של סעיף 8 לחוק המקרקעין. אבו ג'בל אף צרף תשריטים לחלקות שבבעלותו (העתקי תשריטים לחלקות עם מספר חלקות מסומנים כנספח ב לתצהיר נ/13 ).

177. בחקירתו הנגדית העיד אמנם אבו ג'בל כי כאשר רכש את המקרקעין הוא לא ראה נסח רישום של החלקה המראה כי המקרקעין שייכים למוכר/סלימאן עווידאת ( עמוד 147 שורה 5 ), ברם הוא ציין כי ראה חיג'ה והיה יודע כי סלימאן עווידאת הוא מי שמחזיק במטע השזיפים שבמקרקעין (עמ' 147 שורות 3-4). כן אישר, כי רכש את החלקות לאחר שהוצגו לו מסמכי הרכישה המקוריים מטעם – משפחת עווידאת, וכן לאחר שראה את משפחת עוודיאת נוהגת לעבד את המקרקעין בהם נמצאת החלקה (עמוד 147 שורות 1-13 ), ומהאמור בתצהירו (נ/13 ) עולה, כי גם בשנת 2011 המשיך עווידאת להחזיק במקרקעין וכן שבמשך שנים מאז רכישת המקרקעין ועד היום העיבוד נמשך על ידי משפחת עווידאת (בעמוד 148 שורות 3-29).

178. כמו כן טען אבו ג'אבל, כי הוא מעבד את החלקות שרכש ומכשירן, נוהג בהם מנהג בעלים, ואף מבצע בהן עבודות בנייה. אציין כי הוגשה על ידו בקשה לצירוף היתר בנייה לאחר שלב הסיכומים ואף התרתי הגשת היתר הבנייה באמצעות תעודת עובד ציבור מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "מעלה חרמון" ע"י מהנדס הוועדה מר עמראן בדר (סומנה תע/1 ). התעודה הוגשה בפניי ביום 24.11.16 וצוין בה כדלקמן :

"ביום 28.3.16 נתנה הוועדה היתר בניה מס' 7492 ( בתיק בקשה מס' 21510020 ) ע"ש נואף סלמאן אבו ג'בל ת.ז 080938574 שעניינה " מגורים –בניה חדשה " במגרש 1595/1 ( מספר פנימי של הוועדה) במסעדה ".

179. עמדתי לעיל על המשמעות הקניינית של הגשת היתר בנייה . לוועדה אמנם אין סמכות להכריע בשאלות קנייניות ( כך גם העיד מר בדר בפניי בעדותו שאוזכרה לעיל בתביעת עווידאת) אך היא מסתמכת על תשתית קניינית מסוימת שמובאת בפניה, וגם אם צודקת המדינה בטענה כי מתן ההיתר אינו מקנה זכויות קנייניות, הרי שלטעמי שלעניין קיומה של זיקה, יש משמעות לראיה בדבר קבלת היתר בנייה בחלקה המצטרפת לכלל הראיות האחרות ומחזקת אותן.

180. סבורני כי טענת המדינה כי לא נודע לה אודות פעולות התכנון (הן בפני הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה והן בפניי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (ראו סעיף 10 לתצהירו של מר יובל כהן)) אין לה על מה לסמוך שכן המנהל הוא חבר קבוע במליאת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "מעלה חרמון" ובוועדה המחוזית , ועל כן דינה להידחות.

באשר ליתר הנתבעים:

181. נתבעים 11-12 כאמור לעיל, נמחקו מההליך וזאת במסגרת הודעת המדינה. באשר לנתבע 13 -מען, ובאשר לנתבעים 14-17 משפחת פחלדרין, הרי ששטחיהם של אלו חופפים בחלקם עם משפחת עווידאת, שהראתה זיקה ברקע ביחס לשטחים אלו, ומשכך אין אני נדרש לבחינת הזיקה בשטחים החופפים עם משפחת עווידאת, שהרי משפחת עווידאת כבר הראתה זיקה לקרקע. באשר לשטחים שאינם חופפים עם משפחת עווידאת וכן לשטחים המסומנים כאמור בצבע צהוב בלבד- לגביהם טוענת המדינה כי מדובר בשטחים שהם בבעלותה מאחר והם ללא בעל כאמור בסעיף 3 לחוק נכסי המדינה, הרי שלו היתה המדינה עומדת בנטל המופחת שהוטל עליה להוכיח כי אלו לא עובדו במשך שנים רבות בפועל, הרי שאז היתה מוצהרת בעלותה בשטחים אלו. ברם המדינה לא עמדה אף בנטל מופחת זה ומשכך אין להצהיר על בעלותה אף בשטחים אלו. האפשרות כי לשטחים אלו קיים בעלים שאינו יודע על התביעה דנן, ו/או שלא צורף אליה, היא אפשרות קיימת. את קביעת הבעלות לגבי שטחים אלה, יש להותיר להליכי הסדר המקרקעין העתידיים.

182. לטענת המדינה, יש לאבחן את המקרה שהובא בפרשת אלשער מהמקרה דנן, שכן, במקרה דנן, הנתבעים הם אף תובעים, ולפיכך מבחינת נטל ההוכחה רובץ עליהם נטל זהה ואולי אף מוגבר לזה הרובץ על המדינה (שכן על המדינה רובץ אך יסוד שלילי), וככל שאלה לא יוכיחו את תביעותיהם, הרי שהמסקנה המתחייבת היא שדין תביעת המדינה להתקבל.

איני יכול להסכים עם טענה זו.

183. טענה זו מערבת מין בשאינו מינו. אמנם רוב הנתבעים (לא כולם) הגישו גם תביעות משלהם ביחס לקרקע הנתבעת על ידי המדינה בתביעה דנן, ברם אין בעובדה שנתבעים אלו (או מי מהם) לא הצליחו להוכיח את תביעתם בהתאם לנטל הרובץ עליהם, כדי להוביל למסקנה לפיה דין תביעת המדינה להתקבל, או כדי לאיין את הנטל המוטל על המדינה (אף אם הינו נטל מופחת) בהוכחת תביעתה. אין מדובר בהליך הנובע מפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) התשכ"ט-1969, שלפיה, בהיעדר הוכחה על בעלות מצד מאן דהוא, הבעלות תיקבע כשיורית למדינה לפי סעיף 22 סיפא לפקודה הנ"ל.

184. על אף שתביעות אלו אוחדו יש להתייחס לכל תביעה בהתאם לנטלי ההוכחה שבה, והעובדה לפיה מי מהנתבעים בתביעת המדינה אינו מגיע לכדי הוכחת תביעתו שלו, אינה מפחיתה או מאיינת את הנטל הרובץ על המדינה בתביעתה שלה. את תביעת המדינה יש לבחון במנותק מהתביעות האחרות – באופן שבו המדינה הינה תובעת אשר רובץ עליה נטל מופחת והנתבעים בתביעתה זו צריכים להראות אך זיקה לקרקע, ותו לא.

לפיכך, אם הנתבעים בתביעה הראו זיקה לקרקע אף שזו אינה מגיעה לכדי ההצהרה על בעלות בקרקע, מדובר בזיקה המספיקה על מנת לדחות את תביעת המינהל לבעלות מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה.

185. טענה נוספת שטענה המדינה היא כי אין בקביעת בית המשפט העליון בפרשת אלשער כדי להוות מעשה בית דין המייתר את תביעת המדינה בתיק, שכן הלכה היא כי להבדיל מקביעה פוזיטיבית של ממצא שניתנה בהליך קודם, הקביעה כי דבר מה "לא הוכח", אינה מקימה מעשה בית דין. אף לטענה זו איני יכול להסכים, מאחר ובמעשה בית דין הצדדים מושתקים מלהתדיין מחדש באותה השאלה, ותוצאתו היא סילוק על הסף. בענייננו לא רק שתביעת המדינה לא סולקה על הסף בשל מעשה בית דין, אלא היא נדונה כדבעי.

התביעה בהתבסס על טענת היות המקרקעין שבמחלוקת "רכוש נטוש"

186. לטענת המדינה, קמה לה זכות בעלות מכוח היותה של הקרקע רכוש ממשלתי נטוש על פי צו בדבר רכוש ממשלתי (אזור רמת הגולן) (מס' 21), התשכ"ז -1967 שעומד תוקפו על פי תקנות רמת הגולן (הוראות מעבר), התשמ"ב -1981, ואם על פי צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) (רמת הגולן) (מס' 20) [נוסח משולב] -מספר 265), התשל"ב – 1971 ותקנות רמת הגולן (הוראות מעבר)(מס' 3), התשמ"ב – 1982.

187. ס' 2(ב) לתקנות רמת הגולן (הוראות מעבר ) (מס' 3) התשמ"ב -1982 קובע, כי נכס שערב תחילת החוק היה מוקנה לממונה שמונה לפי צווים נטושים, מוקנה מיום תחילת החוק לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים התש"י-1950.

188. לעניין התקנות האמורות מוגדר "צו נכסים נטושים" כך :

"צו בדבר נכסים נטושים (רכוש הפרט) רמת הגולן (מס' 20 ) ( נוסח משולב ) (מס' 265) התשל"ב -1972 שהוציא המפקד הצבאי ברמת הגולן".

189. צו מס' 265 הנ"ל מגדיר "נכס נטוש" כדלקמן :

"נכס שבעליו החוקי או מי שהחזיק בו כדין עזב את האזור לפני התאריך הקובע או אחרי המועד האמור, בהשאירו את הנכס באיזור אולם נכס שהמחזיק בו אינו בעליו לא יראוהו נכס נטוש, אלא אם נעדרים מן האזור הבעלים והמחזיקים גם יחד "התאריך הקובע" מוגדר 10 ביוני 1967".

190. בס' 5 לצו נקבע :

"א. כל נכס נטוש מוקנה לממונה החל מהמועד בו הפך לנכס נטוש והממונה מוסמך ליטול את החזקה בו ולנקוט בכל צעד שנראה לו דרוש לכך.

ב. כל זכות שהייתה לבעלים או למחזיק בנכס נטוש עוברת מאליה לממונה בשעת הקניית נכס נטוש, יד הממונה כיד בעל הכנס הנטוש.

ג. אי ידיעת זהותו של הבעלים או המחזיק של הכנס אינה מונעת את הנכסים מהיות נכסים נטושים".

191. ס' 12 לצו נכסים נטושים הנ"ל מוסיף וקובע :

"הטוען לזכות בעלות או לזכות של מחזיק כדין בנכס – עליו הראיה ".

משמע הנטל להוכיח כי הנכס בבעלותו - מוטל על המנהל. לטעמי במקרה זה כשלה המדינה מלהוכיח את טענתה זו.

192. כאשר נשאל מר יובל כהן (המפקח מטעם המנהל), אם אותה חלקה נמסרה לניהולו של הממונה, הוא לא ידע להשיב על כך (ראה עדותו בעמוד 204). כמו כן לא הובאה בפניי כל ראיה אחרת מטעם המנהל לכך שהחלקה נמסרה לניהול הממונה. על כן לא הוכחו תנאי תקנות רמת הגולן (הוראות מעבר) (מס' 3) התשמ"ד -1982 משמע, לא הוכח בפני שהנכס הועבר לניהולו של הממונה על הרכוש הממשלתי, והיה נתון לניהולו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים.

תביעת המדינה מכוח תחולת חוק רמת הגולן תשמ"ב -1981

193. תחולתו של חוק נכסי המדינה על שטחי רמת הגולן הנמצאים בשליטת ישראל הינה החל מכניסתו לתוקף של חוק רמת הגולן ( ביום 15.12.81) . חוק רמת הגולן אינו בא לשנות זכויות קודמות ואם לפרט כלשהו הייתה זכות של בעלות בתקופת השלטון הסורי, הרי שהוא נותר כבעלים גם לאחר מכן, זאת מכוח ס' 1 לתקנות רמת הגולן (הוראות מעבר) מס' 2 התשמ"ב -1982 שקובע כך :

"המשך תקפם של זכויות וחובות

החלת המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על שטח רמת הגולן אין בה כדי להשפיע על זכות או חיוב שהיו בתוקף באותו שטח ערב תחילת החוק".

194. על כן ועל מנת שהמדינה תהיה בעלים של מקרקעין בהם עסקינן עליה להוכיח כי ביום 15.12.81 היו המקרקעין הנדונים ללא בעלים. כאמור המדינה לא הצליחה להוכיח זאת, כאשר מנגד משפחת עווידאת הצליחה להראות זיקה לקרקע וזאת עוד משנת 1966 , כמפורט לעיל.

הטענה כי המקרקעין בבעלותה מכוח היותם נכס נפקד, בהתאם לחוק נכסי נפקדים תש"י – 1950.

195. גם את טענת המינהל באשר להיותם של המקרקעין בבעלותו מכוח חוק נכסי נפקדים אין לקבל.

סעיף 30 לחוק זה שכותרתו: "דיני ראיות" קובע כדלקמן:

"(א) אישר האפוטרופוס בכתב שאדם או חבר בני אדם הוא נפקד, ייחשב האדם או חבר בני האדם

לנפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.

(ב) אישר האפוטרופוס בכתב שנכס מסויים הוא נכס נפקד, ייחשב הנכס לנכס נפקד כל עוד לא

הוכח היפוכו של דבר".

196. המינהל לא הציג בפניי ראיה לכך כי האפוטרופוס הכריז על מי מבני משפחת אבו ג'מרה כנפקדים בהתאם לסעיף 30(א) לחוק נכסי נפקדים, ואף לא הובאה ראיה כי האפוטרופוס הכריז על יתר המקרקעין נשוא תביעת המדינה, כנכס נפקד כמצוות ס' 30(ב) לחוק הנ"ל. טענה זו נטענה בעלמא ללא כל ביסוס.

197. לפיכך המדינה לא הוכיחה את טענותיה באשר לתחולת החוק לנכסי נפקדים התש"י -1950 ועל כן דין תביעתה אף בעילה זו להידחות.

198. לסיכום – המדינה לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה אם מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, אם מכוח טענתה כי הקרקע הינו נכס נטוש ואם מכוח הטענה כי מדובר בנכס נפקד.

199. מאחר ומצאתי לדחות את טענות המדינה בנוגע להצהרה על בעלותה בקרקע, הרי שאין אני נדרש לבחון את טענות המדינה בנוגע לסילוק יד מהמקרקעין וכן יתר הטענות שיש לדון בהן כפועל יוצא של הכרה בטענת בעלות בקרקע.

סיכומו של דבר

200. אף אחד מן התובעים בתביעות השונות, לרבות בתביעה שכנגד, לא עמד בנטל להוכחת עילות תביעתו.

אשר על כן נדחות התביעות כולן.

בנסיבות, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ צדדים

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ז, 23 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.