1. התובעת ילידת 1960, מורה במקצועה, נפגעה לטענתה ביום 15.1.03, בעת שישבה על מושב במתחם בית הספר תיכון מקיף "גולדווטר-אילת" בו עבדה, אשר קרס וכתוצאה מכך היא נפלה ונחבלה.

התביעה הוגשה כנגד נתבעת 1 חכ"א – החברה הכלכלית אילת בע"מ – שבזמנים הרלוונטיים היתה מעבידתה של התובעת ואחראית לניהול ותחזוקת בית הספר והציוד שבו; וכנגד נתבעת 2 עיריית אילת – הבעלים של בית הספר.

מומחה רפואי מטעם בימ"ש בתחום הפסיכיאטרי פרופ' משה קוטלר קבע נכות רפואית צמיתה של 20% (לפי סעיף 34 לתקנות המל"ל).

מומחה רפואי מטעם בימ"ש בתחום הנוירולוגי פרופ' דוד ירניצקי קבע נכות רפואית צמיתה של 5% (לפי סעיף 29 לתקנות המל"ל).

המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע 20% נכות (סעיף 34) + תקנה 15 סה"כ 30%.

הצדדים חלוקים בשאלת הנסיבות, האחריות וגובה הנזק.

1. נסיבות אירוע התאונה:

בסעיף 6 לתצהיר עדות ראשית מתארת התובעת את הגורם לנפילה הנטענת: "בתאריך 15.01.03 במהלך עבודתי בתוך בניין ביה"ס וברגע שהתיישבתי על ספסל ברזל שהיה מונח במסדרון, המושב של הספסל קרס ואז אני נפלתי אחורה והראש שלי נחבל".

בחקירה נגדית נשאלה האם זוכרת את הנסיבות וענתה בשלילה. "אני זוכרת שהתיישבתי ואחרי זה סיפרו לי". (עמ' 23 לפרו').

התובעת העידה כי לא היו עדי ראייה לתאונה, מלבד ילדים שלא ניתן להביאם לעדות. לאחר התאונה סייעו לה שני אנשים שלא ראו את הנפילה.

כאשר נתבקשה להתייחס לספסל ממנו נפלה לטענתה, ציינה כי לפני שהתיישבה עליו הוא היה נראה תקין, ובאותו הזמן החזיקה ביד אחת ספל תה וביד שניה קלסר/תיק.

(עמ' 23 לפרו').

1. טיעוני הצדדים בסיכומים:

בסיכומי ב"כ התובעת נטען כי הוכחו נסיבות אירוע התאונה; הנתבעות הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן; קיים קשר סיבתי בין מצב הכיסא לבין התאונה והנזק שנגרם לתובעת, ולכן יש להטיל עליהן את מלוא האחריות לנזקי התובעת.

יש לאמץ את קביעות המומחים הרפואיים מטעם בית משפט ולהעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בשיעור 30% ואת נכותה התפקודית בשיעור 60%.

עובר לתאונה השתכרה התובעת סך של 12,000 ש"ח ואלמלא התאונה, שכרה יכול היה להגיע לכדי 19,210 ₪.

התובעת זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 180,000 ₪; הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ועתיד בסך 188,000 ₪; עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 200,000 ₪; הפסד הכנסה לעבר 1,406,224 ₪; הפסד שכר עתידי 593,946.892 ₪; הפסדי פנסיה לעבר ועתיד 240,020 ₪. סה"כ פיצוי 2,888,190.892 ₪.

ב"כ הנתבעות טוען כי התובעת לא הוכיחה את נסיבות התאונה ו/או את האחריות המיוחסת לנתבעות ולכן יש לדחות את התביעה.

התביעה הוגשה בשיהוי, התובעת נמנעה מלהביא עדים התומכים בגרסתה ומלהגיש חוות דעת מומחה בטיחות לעניין טיב הכיסא ממנו נטען שנפלה.

לא הוכח כל פגם בהתנהלות הנתבעות ואין להטיל עליהן אחריות לחילופין מדובר ברשלנות תורמת של התובעת.

הנתבעות חולקות על קביעתו של מומחה בית משפט בתחום הפסיכיאטרי והנוירולוגי לגבי שיעור הנכות הרפואית והקשר הסיבתי לתאונה, שכן הקביעות מבוססות בעיקרן על תלונות התובעת.

לעניין הנזק, התובעת לא הוכיחה הפסדי שכר לעבר ו/או הפסדים הקשורים לתאונה. לחילופין, יש לאמוד את הפסד שכרה לעבר בסך של 40,000 ₪; בגין הפסד השתכרות לעתיד סך של 50,000 ₪ ; בגין כאב וסבל סך של 60,000 ₪.

מכל סכום שיפסק יש לנכות 50% אשם תורם וכן לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות דעת אקטואר מעודכנת בסך של 1,115,890 ₪; דמי פגיעה תגמולי מל"ל שיקום ודמי אבטלה.

1. דיון והכרעה:

בתום שמיעת הראיות, עיון בכתבי בית דין על נספחיהם, בפרוטוקול ובסיכומי הצדדים, נדרשת הכרעה באשר לתשתית העובדתית בבסיס כתב התביעה, שאלת האחריות וגובה הנזק.

גרסת התובעת, שהינה עדות יחידה, נתמכה במסמכים ממועדים הסמוכים לתאונה:

רישום חדר מיון יוספטל מיום 15.1.03: "היום בשעה 12:00 נשענה על הכיסא ומשען נפל אחורה, נחבלה בראש...".

אישור מטעם נתבעת 1 מיום 19.1.03 שכותרתו "תאונת עבודה": "תאור התאונה: המורה ישבה על ספסל המוצב במסדרון קומת המעבדות. המושב של הספסל קרס והמורה נחבטה בראשה בצורה חמורה. המורה פונתה באמבולנס לבי"ח יוספטל.

עדים לתאונה: ילדים שהיו בהפסקה".

תעודת חדר מיון יוספטל מיום 20.1.03: "ב 15.01 נפלה ביגלל שישבה על כיסא..."

טופס הפניה לחדר מיון מיום 20.1.03: "ניבדקה במיון ב"ח יוספטל אילת- לאחר שנפלה מכישא שבור- לאחור ניפגעה בראש".

אישור מיום 21.1.03 החתום ע"י נתבעת 1: "ישבה על ספסל, הספסל נשבר ונחבטה בראשה.

רישום רפואי של יועצת למחלות פנימיות מיום 22.1.03: "ליפני שבוע תוך הרגשה כללית טובה ישבה בעבודה עם כוס תה ביד, ישבה על כיסא שבור ללא ידיעתה, המושב נפל והיא עצמה נפלה, נחבלה בראש ובגב ואבדה את הכרתה ל כ 5 דקות."

רישום של רופא נאורולוג מיום 24.1.03: "לפני כ 10 ימים נחבלה בראש-עורף לאחר ישיבה על כסא שכרס".

(ראה נספחים לתצהיר התובעת).

לא מצאתי להטיל דופי באמינות עדות התובעת ואף אין מקום לקבל את טענות ב"כ הנתבעות לעניין סתירות בגרסת התובעת המותירות אותה עמומה ורצופה בסימני שאלה (ראה ס' ב' לסיכומים).

הסתירות אליהן מפנה ב"כ הנתבעות (כסא אל מול ספסל; הישענות על הכסא אל מול ישיבה עליו; משען הכסא אל מול מושב הכסא; הבדלים בגרסאות שנמסרו למומחים הרפואיים) – אינן סתירות מהותיות ואין בהן כדי לפגום בגרעין האמת של גרסת התובעת.

גרסת התובעת לא נסתרה ולא באה ראיה כלשהי מטעם הנתבעות אשר היה ניתן בנקל להביאה, על מנת לסתור את התשתית העובדתית הנטענת ו/או לבסס את טיעוני ההגנה בשאלות השנויות במחלוקת.

לפיכך, שוכנעתי לקבוע כי התובעת נפגעה ביום 15.1.03 במהלך עבודתה בבית הספר תיכון מקיף באילת כאשר ישבה על כיסא/מושב שקרס.

1. שאלת האחריות:

ביחסים שבין התובעת לבין נתבעת 1, המעבידה, אין חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית.

וראה דברי הנשיא ברק בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ:

"נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה ענפה ועקבית".

על המעביד לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה, ציוד מתאים לביצוע תפקידו והוראות מתאימות בדבר אופן ביצוע העבודה: "המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל: ...חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה. עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע".

(ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם והאסמכתאות שם).

גם ביחסים שבין התובעת לבין נתבעת 2, העירייה, קיימת חובת זהירות מושגית.

העירייה, שהינה המחזיקה והבעלים של בית הספר, חבה בחובה זו כלפי הבאים בתחומיו: תלמידים, מורים, אנשי צוות, הורים ומבקרים.

בהתייחס לחובת הזהירות הקונקרטית, יש לבחון אם בין מזיק ספציפי לבין ניזוק ספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות בגין הנזק הספציפי שהתרחש.

חובת זו נקבעת על פי מבחן הציפיות, במסגרתו נשאל אם אדם סביר יכול היה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – לצפות את התרחשות הנזק. בהעדר ציפייה בפועל, אין חובת זהירות.

חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת רק ביחס לסיכון שהוא בלתי סביר, סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו.

1. האחריות של שתי הנתבעות לדאוג לבטיחות המורים והתלמידים, היתה שלובה זו בזו.

טיעוני ההגנה בסיכומים אינם תחליף לראיות קבילות ובמהלך בירור התובענה לא הובאו כאמור ראיות ו/או עדויות כלשהן מטעם הנתבעות.

אין ספק כי בנסיבות בהן ניתן היה לבסס את הטיעונים, הימנעות מהבאת ראיות מטעם ההגנה פועלת בהתאם להלכה לחובתה.

אחזקת בית הספר ושמירה על המבנה כך שיהיה מקום בטוח עבור ילדים ועבור הסגל החינוכי, מוטלת על העירייה, כמחזיקת המקרקעין וכאמונה על הפיקוח השוטף של הנעשה בבית הספר (בהתייחס לתכני הלימוד, היקף ומסגרת החומר הנלמד, בעיות תלמידים ומורים, אך גם בהתייחס לסביבת הוראה בטוחה לכלל המשתמשים בו).

הנתבעת 1 כמעסיקתה של התובעת, חובתה לספק סביבת עבודה בטוחה לעובדים.

בנסיבות העניין, היה על הנתבעות לצפות כי הציוד, לרבות הכיסא ממנו נפלה התובעת, יתבלה ויש צורך לערוך ביקורת תקופתית לבדיקת מצב הציוד, בו משתמשים מידי יום מאות תלמידים וכן מורים.

לא הובאה ראיה כלשהי לעניין שיטת העבודה של הנתבעות למניעת מפגעים מסוג זה ושמירה על ציוד כך שיהיה בטיחותי לשימוש כלל הצוות החינוכי והתלמידים.

הנתבעות לא טרחו לייסד מנגנון קבוע, של ביקורת אשר יבדוק את המבנים והציוד אחת לכמה זמן, על מנת לגלות ליקויים ו/או מפגעים, קיימים או פוטנציאליים לאחר שחיקה/בלאי של זמן או שימוש.

אין די באספקת סביבה בטוחה ואמצעים מתאימים לביצוע עבודה ולשימוש תלמידים בעת הלימודים, אלא חובה על האחראים לוודא כי הציוד שסופק עומד בתנאים הבטיחותיים גם לאורך זמן ולאחר שימוש.

בהימנעותן של הנתבעות מלספק לתובעת ציוד הכרחי בטיחותי לצורך ביצוע עבודתה, ובהעדר פיקוח וביצוע ביקורות, הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן.

1. בנוסף, מצאתי לקבל את טענת ב"כ התובעת באשר להחלתו של ס' 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו". (ראה ס' 14 לסיכומי התובעת).

התנאים להחלתו של הסעיף הם שלושה:

האחד הוא כי לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהביאו למקרה אשר הוביל לנזק; השני כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; השלישי כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר המסקנה כי נקט זהירות סבירה.

(ראה ע"א 241/89 ישראליפט בע"מ נ' הנדלי).

בהתייחס לתנאי הראשון, התובעת העידה כי בטרם התיישבה על הכיסא ממנו נפגעה, הוא היה "נראה תקין" (ראה עמ' 23 לפרו'), ולכן לא ידעה ולא יכלה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לקריסת הכיסא.

באשר לתנאי השני, לתובעת לא היתה כל שליטה על הכיסא. הכיסא הוא ציוד בית הספר ותקינותו נתונה לפיקוח ושליטה בלעדית של הנתבעות.

בהתייחס לתנאי השלישי, כאמור הנתבעות לא נקטו בזהירות סבירה שכן לא בדקו את הציוד באופן שגרתי, ואם היו עושות כן, סביר שהיו מגלות את הפגם בכיסא ומוציאים אותו מכלל שימוש עד לתיקונו. העובדה כי לא התקיימו בדיקות שגרתיות הביאו למצב כי הליקוי בכיסא התגלה לאחר קרות הנזק, ולכן גם תנאי זה מתקיים.

בית המשפט העליון חזר לאחרונה על ההלכה לעניין העברת הנטל בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין בע"א 6332/15 מגדי אחמד צלאח:

"סעיף 41 לפקודה נותן אפוא לבית המשפט כלי עזר לפתרון מצבים מסוימים של אי-ודאות עובדתית לגבי נסיבות המקרה. בהתקיים שלושת התנאים הנזכרים בסעיף, דחיית התביעה רק בגלל חוסר וודאות עובדתית לא נראית צודקת משלוש נקודות המבט – התובע, הנתבע ובית המשפט. חוסר הצדק – וכאן הקשר בין התנאי השלישי לשני התנאים הראשונים – משקלל את הנתון שהתובע אינו יודע מה קרה ואילו הנתבע שולט בנכס. במובן זה, העברת הנטל לא נועדה להביא לקבלת התביעה אלא לסייע להכרעה צודקת – למנוע את דחייתה מבלי שהעניין נשקל לגופו בצורה המקסימלית. בראיה זו, התנאי השני – שליטת הנתבע בנכס – נועד לאזן את דרישות הצדק. מצד אחד, התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת. מצד שני, הנתבע הוא בעל זיקה לידיעה, בשל היותו שולט בנכס. רק בהתקיים שני התנאים הללו יש לעבור למבחן בשלב השלישי. כאשר מתקיימים כל תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ההנחה היא שהטלת נטל ההוכחה דווקא על שכמו של הנתבע מובילה לתוצאה ראויה יותר."

(ראה כב' הש' הנדל סעיף 7 לפסה"ד מיום 23.11.17).

בנסיבות אלו, חל בעניינו הכלל "הדבר מדבר בעדו" ונטל הראיה עבר לנתבעות להוכיח כי לא התרשלו בנסיבות העניין, נטל שלא עמדו בו משלא הראו שיטת עבודה ופיקוח ראויה להבטחת בטיחות המשתמשים בבית הספר.

1. אשם תורם:

המגמה בפסיקה הינה כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה "אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו".

(ראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו).

בעניינו, הכיסא ממנו נפלה התובעת הינו חלק מציוד בית הספר, בבעלות ובפיקוח הנתבעות ואינו בשליטת התובעת אף שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי מדובר במי שמכירה היטב את המקום והיה מצופה כי תנקוט במשנה זהירות טרם התיישבה כאשר היא אוחזת לדבריה ביד אחת ספל תה וביד שניה קלסר/תיק.

בשקלול הנסיבות המייחדות את העושה והמעשה בתיק זה, ומאותם טעמים שנקבעו ע"י כב' הש' הנדל בע"א 6332/15 המתייחסים לשיקולי צדק וניסיון חיים ביישום העיקרון של ס' 41 לפקודה גם לעניין אשם תורם – יש לאמוד את שיעור האשם התורם של התובעת בגבולות 10%. (ראה סעיפים 12-14 לפסה"ד).

1. גובה הנכות הרפואית והשלכותיה:

מטעם התובעת הוגשה חוות דעת של ד"ר לודמילה קיטאין, פסיכיאטרית, הקובעת כי כתוצאה מאירוע התאונה לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 50% לפי ס' 34 ה לתקנות המל"ל.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי של ד"ר אברהם פלד וכן חוות דעת בתחום הנוירולוגי, של ד"ר פליקס בוקשטיין, בהן נקבע כי לא נותרה נכות פסיכיאטרית/נוירולוגית צמיתה בגין התאונה.

לאור פערים גדולים בין חוות הדעת מטעם הצדדים בתחום הפסיכיאטרי, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ' משה קוטלר, מפרט בחוות דעתו מיום 19.8.14 את תולדותיה של התובעת, האירוע נשוא התובענה, ההשלכות הנפשיות, מסמכים רפואיים שעמדו לרשותו ובדיקה רפואית שביצע לתובעת:

"בבדיקה אצלי התלוננה הנבדקת על תסמינים בעלי נופף דיכאוני (מצב רוח ירוד, אנהדוניה, הפרעות בשינה, שינוי מזגי, תיאבון ירוד, פגימה בדימוי העצמי, קשיים במערכת היחסים הזוגית וקשיים תפקודיים) וקשיים קוגנטיביים".

המומחה התרשם כי מדובר בתגובת הסתגלות ממושכת לתאונה וקבע לתובעת נכות רפואית צמיתה כתוצאה מהתאונה: "התרשמתי ממצוקה אותנטית ומהלך מחלה פלוקטואטיבי, ויחד עם זאת, לאורך השנים מידת ההיענות וההתמדה בטיפול התרופתי, היא משתנה. דרגת הנכות הנפשית התואמת את מצבה הינה בת 15% (כדרגת ביניים לסעיפים 34(ב)-2 ו-3 לתקנות הבטל"א 2012).

המומחה הרפואי המליץ על הפניית התובעת למומחה מטעם בימ"ש בתחום הנוירולוגי, על מנת לבחון את הירידה הקוגנטיבית החמורה עליה דיווחה התובעת.

בעקבות המלצת פרופ' קוטלר, נעתר בית המשפט לבקשת ב"כ התובעת וביום 8.1.15 מונה פרופ' דוד ירניצקי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, וזאת על מנת להבהיר את התמונה המלאה לגבי מצבה הרפואי של התובעת (לרבות הקשר הסיבתי), כאשר הועמדו בפני פרופ' קוטלר תלונות וממצאים שלא יכול היה לתת להם מענה בתחום מומחיותו.

פרופ' ירניצקי עיין במסמכים הרפואיים שעמדו לרשותו, בדק את התובעת וביקש לערוך לה אבחון קוגנטיבי לאחר שלא נמצאו ממצאים בבדיקתה הנוירולוגית.

המומחה קובע כי חלק מתלונותיה הקוגנטיביות יש לייחס למצבה הנפשי וקובע את נכותה הנוירולוגית בהתייחס לתלונות גופניות בלבד.

"מדובר, אם כן, במצב שלאחר חבלת ראש קלה, עם תלונות סומטיות, המגובות ברשומה, ועם תלונות קוגנטיביות שיש לייחס למצב הנפשי. הנכות הנוירולוגית מתיחסת לכן לתלונות הסומטיות (=גופניות) בלבד, ועומדת על 5% לפי סעיף 29(11) מותאם ל 32(1) א-ב. הנכות לצמיתות."

המומחה הרפואי מצא לנכון להביא את התיק לעיון חוזר של פרופ' קוטלר כדי שישקול האם יש מקום לשינוי הערכת הנכות, לאור ממצאי האבחון והאבחנה כי תלונות התובעת הינן בתחום הפסיכיאטרי ולא הנוירולוגי.

בחוות הדעת המשלימה של פרופ' קוטלר, ולאחר עיון בחוות הדעת של פרופ' ירניצקי, נקבע כי הפגיעה הקוגניטיבית של התובעת נגזרת ממצבה הנפשי ולכן עדכן המומחה את ממצאיו והעמיד את נכותה בשיעור 20% לצמיתות לפי ס' 34(ב)(3).

לאחר בדיקה ועיון בממצאי ומסקנות חוות הדעת של המומחים הרפואיים, שלא זומנו לחקירה נגדית בבית המשפט על חוות דעתם והממצאים לא נסתרו, טיבם והיקפם של תחומי המומחיות והממשק ביניהם - קובעת את הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת בשיעור של 24% (בתחום הפסיכיאטרי 20%; בתחום הנוירולוגי 5%).

1. על בסיס מארג הראיות והמימצאים בתחומי הרפואה, ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדויות ומימדי הפגיעה – יש לבחון את "סיפור החיים" של התובעת בשים לב לעקרונות הפיצוי בדיני הנזיקין, השבת המצב לקדמותו, הקטנת הנזק כמו גם העיקרון לפיו אין המזיק אחראי אלא לנזק שגרם והוא מוצא את הניזוק כמו שהוא.

בשקלול מלוא הנתונים וביניהם גילה של התובעת, עברה התעסוקתי, קורותיה לפני ואחרי התאונה, הצורך והאילוץ להסבה בתחום המקצועי ובעיקר שיעור הנכות הרפואית, טיבה והיקפה - המסקנה היא כי הגריעה מכושר ההשתכרות וההשלכה התפקודית עולה על שיעור הנכות הרפואית והינה בגבולות 30%.

1. שאלת הנזק:

התובעת מתארת בתצהיר עדות ראשית את עבודתה עובר לתאונה כמחנכת כיתה ומורה למתמטיקה ולשון בבי"ס תיכון מקיף "גולדווטר-אילת" בהיקף של יותר ממשרה מלאה. (ס' 3 ו-23 לתצהיר) ולאחר התאונה נזקקה לטיפול רפואי ושיקומי ממושך.

בהתאם לנספחים לתצהיר, לאחר תקופת אי כושר בגינה שולמו דמי פגיעה ע"י המל"ל, נוצלו ימי המחלה שעמדו לרשותה של התובעת במהלך השנים (2003-2005) וכן תקופת חל"ת ושבתון מחודש ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2004.

מתצהיר התובעת ומדו"ח רציפות ביטוח של המל"ל (תיק מוצגים של הנתבעת) עולה כי התובעת עברה במסגרת השיקום מבדקים ואף ניסתה להשתלב בלימודים אך נאלצה להסב את העיסוק מתחום המתמטיקה לתחום הספרות ועבדה בהדרכה של תלמידי אולפן; במועצה אזורית מנשה ובאולפן עולים במשרה חלקית.

1. מלאכת חישוב הנזק מורכבת.

בדקתי, בחנתי ושקלתי את טיעוני הצדדים, לרבות מלוא המדדים הצריכים להערכת ראשי הנזק בהינתן חלוף הזמן מאז אירוע התאונה, הנתונים המתייחסים להיעדרות בפועל; הסבה מקצועית; חזרה למשרה חלקית, במידתיות הנדרשת, באיזון הראוי ובהלימה לעקרונות הפיצוי.

בהתאם לכלל הראיות מטעם התביעה (נספחים לתצהיר התובעת) וההגנה (תיק מוצגים - חוו"ד אקטואר; הכנסה רבע שנתית ות.ע.צ מל"ל) - יש לקבוע את בסיס השכר לחישוב בפסק הדין בסך של 11,700 ₪ (במעוגל).

נזק מיוחד:

התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד הכנסה מלא לתקופה של שישה חודשים: 70,000 ₪ (במעוגל); הפסד הכנסה חלקי על בסיס ההשלכה התפקודית עד למועד פסק הדין: 600,000 ₪ (במעוגל); כמו כן זכאית לפיצוי בגין עזרה וסיעוד בתקופה הסמוכה לתאונה –

סך הכל פיצוי בגבולות של 700,000 ₪.

מסכום הפיצוי יש לנכות את סך התגמולים שהתקבלו עד למועד פסק הדין - לרבות השלמת דמי הפגיעה אשר שולמו ע"י המל"ל בשיעור 75% [19,200 ₪]; דמי אבטלה [22,500 ₪]; תגמולי שיקום [96,000₪] וקצבאות הנכות כמפורט בחוו"ד אקטואר [570,000 ₪].

התוצאה הינה קיזוז ראש הנזק המיוחד (הפסדי עבר) אל מול תגמולי המל"ל שהתקבלו עד מועד פסק הדין.

נזק כללי:

התובעת זכאית לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד והפסדי פנסיה בסך של 400,000 ₪ (במעוגל); כמו כן זכאית התובעת לפיצוי בגין עזרת צד ג' והוצאות רפואיות ונסיעות (מעבר להחזר הוצאות לו היא זכאית מטעם המל"ל) בסך של 50,000 ₪.

בהינתן שיעור הנכות הרפואית ותקופת הטיפול הרפואי והשיקומי הממושך, מעריכה את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל בסך של 90,000 ₪.

סך הכל הפיצוי 540,000 ₪.

בהתאם לקביעת האשם התורם בסעיף 8 לפסק הדין, סך הפיצוי 486,000 ₪.

מסכום הפיצוי יש לנכות רק את היוון התשלומים לעתיד בהתאם לחוות דעת האקטואר מיום 9.8.17 בסך 374,000 ₪ (במעוגל) – יתרה בסך של 112,000 ₪.

1. אשר על כן הנני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסך של 112,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 17.5% ומע"מ.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ח, 12 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.