1. בפסק דין זה נותר לפסוק בשאלת ההוצאות בלבד, לאחר שהחוב הנתבע שולם על ידי צד שלישי, בנסיבות שיתוארו להלן.

לפיכך, אין מקום להכריע ממש בכל המחלוקות שהועלו, אלא בעיקרן ובאופן לכאורי בלבד, ככל שהדבר נדרש לצורך פסיקת ההוצאות.

תיאור הצדדים והתביעה

2. התובעת (להלן גם – בסט הולנד) היא חברה הולנדית, שמלוא מניותיה מוחזקות בידי חברה ישראלית בשם בסט ייזום ובניה בע"מ (להלן – בסט ישראל).

עד ליום 13.9.08 (להלן – מועד ההיפרדות) הוחזקו מניות בסט ישראל (ובסט הולנד, בעקיפין) בידי בדיע טנוס (להלן – בדיע) – 55% והנתבע 1 (להלן – סובחי) – 45%.

בסט הולנד החזיקה בשליש ממניותיה של חברה הולנדית בשם ASBBUD HOLDINGS B.V. (להלן – אסבוד).

הנתבעת 2 (להלן –סטר) היא חברה, שמרבית מניותיה (83%) מוחזקות על ידי סובחי.

3. בסט הולנד הלוותה לאסבוד הלוואות בעלים אחדות.

ביום 31.12.07 נחתם הסכם הלוואה בין בסט הולנד ובין אסבוד, שריכז את כל ההלוואות להלוואה אחת בסך של 1,288,683 יורו (להלן – הסכם ההלוואה, נספח 1 לכתב התביעה).

בהתאם להסכם ההלוואה, היה על אסבוד לפרוע את ההלוואה עד יום 31.12.12.

אסבוד פרעה לבסט הולנד חלק מההלוואה, כך שיתרתה עובר למועד ההיפרדות עמדה על סך 477,451 יורו (להלן – החוב).

4. בשנת 2007 חתמו בדיע וסובחי על הסכם המסדיר את ההיפרדות העסקית ביניהם.

בעקבותיו נוהל הליך התמחרות, שהסתיים בחודש ספטמבר 2008, ושבסופו סוכם, כי בדיע ירכוש מסובחי את כל מניותיו וזכויותיו בבסט ישראל, כולל בסט הולנד, וסובחי ירכוש מבדיע את מניותיו וזכויותיו באסבוד בתמורה לסך של 7,850,000 דולר.

המניות הוחלפו בהתאם למוסכם וגם התמורה האמורה שולמה.

5. במרכזה של תביעה זו עמד כתב התחייבות, לפיו התחייבו סובחי וסטר לפרוע לבסט הולנד את החוב, כלומר יתרת ההלוואה שטרם נפרעה על ידי אסבוד, בהתקיים אחת משתי חלופות, שהרלבנטית ביניהן לעניננו היא: 18 חודשים מהמועד בו חתמה בסט הולנד על העברת המניות שבבעלותה באסבוד לסובחי או לסטר, ולאחר שאסבוד תודיע – בתוך 30 יום מהדרישה –כי אין בכוונתה לפרוע את החוב קודם למועד הפרעון שנקבע, 31.12.12, וכן בכפוף לכך שבסט הולנד תמחה את זכותה לפרעון החוב לסובחי וסטר (להלן – כתב ההתחייבות, נספח 4 לכתב התביעה).

מאחר שביום 15.9.08 חתמה בסט הולנד על העברת מניותיה באסבוד לסובחי או סטר (באמצעות נאמנים), התקיים התנאי האמור לקיום ההתחייבות, כלומר: תום 18 חודשים, ביום 15.3.10.

6. בהגיע המועד האמור פנתה התובעת לנתבעים (באמצעות ב"כ) כדי שיבררו אצל אסבוד אם תסכים לפרוע את החוב קודם למועד הפרעון, וזו השיבה (באמצעות ב"כ הנתבעים) בשלילה.

אזי פנתה התובעת לנתבעים בדרישה לשלם את החוב בהתאם לכתב ההתחייבות, וצירפה למכתבה נוסח כתב המחאה, אך הנתבעים סירבו לשלם את החוב בטענה כי לנוסח שצורף אין תוקף משפטי (ההתכתבות צורפה כנספחים 5-9 לכתב התביעה).

מכאן תביעה זו לתשלום החוב, ששוערך לשקלים ביום הגשת התביעה (29.11.10), לסך של 2,617,717 ₪.

יצוין, כי התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף ולחילופין למתן רשות להגן. הבקשה לסילוק התביעה נדחתה וניתנה רשות להגן.

תמצית טענות הצדדים

7. טענתם העיקרית של הנתבעים היא, שהתחייבותם כפופה כאמור לתנאי של המחאת החוב של אסבוד כלפי בסט הולנד אליהם, וכי תנאי זה לא מולא.

הנתבעים מפנים לסעיף 6.3 להסכם ההלוואה, שזה לשונו:

Assignability"

Assignment to related companies is permitted subject to delivery of "written confirmation about this action to the second Party.

טוענים הנתבעים, כי סעיף זה להסכם ההלוואה מעמיד שני תנאים מצטברים להמחאת זכויות: א – ההמחאה תהיה לחברות קשורות, ב – קבלת הסכמת הצד השני להמחאה.

לטענתם, שני התנאים האלה לא התקיימו: א – לאחר ההיפרדות ביניהן, בסט הולנד וסטר אינן חברות קשורות; ב – לא התקבלה הסכמת אסבוד להמחאה.

הנתבעים טוענים עוד, כי על כתב ההתחייבות חל הדין ההולנדי, וכי על פי דין זה זו הפרשנות שיש לתת לסעיף האמור בהסכם.

התובעת צירפה לענין זה חוות דעת מומחה לדין ההולנדי.

8. התובעת טוענת בראש ובראשונה, כי הפרשנות של הנתבעים לסעיף האמור בהסכם ההלוואה מביאה לתוצאה אבסורדית, לפיה המחאת הזכות לא תוכל להתבצע מעולם, וממילא גם התחייבותם של סובחי וסטר לא תוכל להתקיים לעולם.

לגוף הטענות טוענת התובעת, כי לא זו הפרשנות שיש לתת לאותו סעיף, אלא הפרשנות הבאה: א – ב"חברות קשורות", הכוונה לכך שהזכות תועבר לחברה הקשורה לאסבוד, וסטר, באמצעות בעל מניותיה העיקרי, סובחי, היא חברה הקשורה לאסבוד; ב- הסעיף איננו מחייב קבלת אישור מאסבוד להמחאה, אלא רק יידועה על כך.

התובעת טוענת כי היא אכן יידעה – באמצעות ב"כ הנתבעים – את אסבוד בדבר ההמחאה, וכן שהודעה זו יכלה להינתן לה גם על ידי סובחי וסטר עצמם.

התובעת טוענת עוד, כי על כתב ההתחייבות חל הדין הישראל, וכי גם על פי הדין ההולנדי, הפרשנות שיש לתת לסעיף האמור בהסכם היא זו של התובעת ולא זו של הנתבעים.

גם התובעת צירפה חוות דעת מומחה לדין ההולנדי.

השתלשלות הדברים

9. לאחר מתן הרשות להגן, התנהלו הליכים נוספים בין הצדדים, בכללם בקשת עיקול שהתקבלה, וכן נדונו בקשות מקדמיות אחדות.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית וחוות דעת מומחים לדין ההולנדי.

התקיים גם דיון הוכחות אחד, במהלכו העידו שניים מעדי התובעת.

בינתיים, הגיע מועד הפרעון הנזכר בהסכם ההלוואה, ואסבוד פרעה את החוב לתובעת.

משכך, התייתר כמובן הצורך לדון בתביעה עצמה.

10. בעקבות פרעון החוב, הגישו הצדדים לבית המשפט הסדר דיוני, שאלה חלקיו הרלבנטים לצורך ההכרעה הנדרשת כאן:

"

"

בהתאם למוסכם, הגישו הצדדים את סיכומיהם לענין ההוצאות.

11. בסיכומיהם חוזרים הצדדים על הטענות שהועלו בקשר לתביעת החוב.

התובעת הוסיפה כי הנתבעים אילצו אותה לנקוט הליך מיותר, שעיכב את קבלת כספי החוב ומנע את השימוש בהם עד לפרעונו על ידי אסבוד, וכן גרם לה להוציא הוצאות גדולות ומיותרות.

לטענת התובעת, סכום ההוצאות שנדרשו לשם ניהול ההליך עומד על סך 316,325 ₪, והיא מבקשת לחייב את הנתבעים בסכום זה, "בתוספת הוצאות לדוגמא".

הנתבעים טוענים, כי התובעת היא שנקטה בהליך מיותר, שגרם להם להוציא הוצאות גדולות ומיותרות, הם אומדים את הוצאותיהם בסכום של 452,109 ₪, ודורשים לחייב את התובעת בסכום זה.

הנתבעים גם טענו, כי חלק מההוצאות שמנתה התובעת, הן בשל הליך מקביל אחר.

בעקבות הערה אחרונה זו העמידה התובעת את סכום ההוצאות על סך 301,721 ₪.

דיון

12. כאמור, מאחר והחוב נשוא התביעה שולם לתובעת, אם כי לא על ידי הנתבעים אלא על ידי צד שלישי, אסבוד, לא נדרשת הכרעה של ממש בכל המחלוקות שפורטו, אלא באופן לכאורי בלבד, וככל שהדבר נדרש לצורך פסיקת ההוצאות.

פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית שלפניה נדון הענין, ובין שיקוליה נמנים: התנהגות בעלי הדין להליך, כולל הצורך בדבר נקיטת ההליך לשם קבלת הסעד שהתבקש, שיעור הסכום השנוי במחלוקת, כמות העבודה שהושקעה, ההוצאות שהוצאו למעשה כולל שכר הטירחה ששולם לעורכי הדין או שסוכם עמם, ועוד.

לחלק מהשיקולים שנמנו לעיל, ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 744.

13. לאחר עיון בכל המסמכים והראיות שהוצגו בפני, דעתי היא כי הכף נוטה לטובת התובעת.

נקודת המוצא צריכה להיות, שצדדים החותמים על הסכם מתכוונים גם לקיימו.

הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעים שוללת הלכה למעשה כל אפשרות לקיום ההתחייבות על ידם, שהרי כתב ההתחייבות נעשה במסגרת ההיפרדות בינם ובין התובעת, כך שברור היה שלאחר ההיפרדות בסט הולנד וסטר לא תוכלנה להיות "חברות קשורות", וכיצד אם כן ניתן לקיים את ההתחייבות לשיטת הנתבעים?

כמובן, שהסכם ההלוואה כבר היה פרוש באותה עת בפני הנתבעים ובאי כוחם, על סעיף 6.3 שבו. אם הם סברו שפרשנותם לאותו סעיף היא הנכונה, מדוע חתמו על התחייבות שאין סיכוי לקיימה?

ובנוסף, אם הם היו מגלים לתובעת, כי זוהי פרשנותם לאותו סעיף, כפי שהדבר היה מחויב מכח חובת תום הלב, כי אז התובעת בוודאי היתה דואגת להשגת המטרה, שההתחייבות ביקשה להשיג, בדרך אחרת (ערבות בנקאית וכדו').

בהקשר זה יצוין, כי מיכאל גוטמן, ששימש מטעם התובעת כיועץ פיננסי שליווה את תהליך ההיפרדות, העיד בתצהירו (סעיף 26), כי תחילה דרשה בסט הולנד את פרעון כל החוב, כתנאי להעברת המניות באסבוד, ורק לבקשת סובחי, הסכימה בסט הולנד לדחות את מועד הפרעון ב -18 חודשים.

14. גם לגוף הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעים, אני סבור כי פרשנותה של התובעת נכונה יותר.

לשון הסעיף איננה מחייבת ש"החברות הקשורות" תהיינה הממחה והנמחה דווקא, ויתכן גם שהכוונה – כפי שהנתבעים הציעו בפרשנותם – היא לכך, ש"החברות הקשורות" הן הנמחה ואסבוד (בעלת החוב) עצמה.

לפרשנות אחרונה זו יש גם תכלית סבירה, כפי שהסבירה התובעת, שהרי החוב מקורו בהלוואת בעלים, של בסט הולנד לאסבוד. סעיף 6.3 להסכם ההלוואה נועד, אפוא, להבטיח, שאופיה של הלוואה זו – הלוואת בעלים – תשמר, וזאת ניתן להשיג באופן שגם הנמחה יהא "חברה קשורה" לאסבוד.

לא מצאתי תכלית סבירה דומה לפרשנות המוצעת על ידי הנתבעים. אם הממחה (בסט הולנד), לאחר ההמחאה, כבר אינו קשור לחוב ולהלוואה, מה הטעם לדרישה שהוא יהא "חברה קשורה" לנמחה (סטר), ומה ענינה של בעלת החוב (אסבוד) בכך?

15. כמו כן, סעיף 6.3, על פניו, אינו מחייב קבלת אישור מאסבוד להמחאה הנעשית, אלא רק את יידועה, ודומה שגם הנתבעים מסכימים לכך, כאשר סיכומיהם מתרכזים (בענין זה) בעיקר בטענה שהתובעת לא טרחה להודיע לאסבוד על ההמחאה.

טענה אחרונה זו נטענת בחוסר תום לב. שהרי מה מנע מסובחי וסטר, שהפכו להיות בעלי המניות באסבוד במקומה של בסט הולנד, להודיע בעצמם לאסבוד על ההמחאה? ונראה כי צודקת התובעת גם בטענתה, שסעיף 6.3 הנ"ל לא חייב דווקא אותה להודיע לאסבוד על כך.

נוסף לכך, מתשובתה של אסבוד (באמצעות ב"כ הנתבעים) לפניית התובעת, כי אין בכוונתה לפרוע את החוב טרם מועד הפרעון המוסכם, ניתן להסיק על ידיעתה בדבר ההמחאה.

מסקנה זו נובעת גם ממכתב ששלח ב"כ התובעת לב"כ הנתבעים, לשם ניסוח מוסכם של המחאת המניות, שגם תורגם לאנגלית ונשלח לאסבוד (נספח 13 לתצהיר גוטמן).

16. במחלוקת בשאלת הדיון החל ובפרשנות שהוצגה בשתי חוות הדעת אינני רואה חשיבות ממשית.

שני המומחים הסכימו למעשה, שעל פי הדין ההולנדי, הצדדים היו רשאים לנסח את הסעיף המתייחס להמחאת הזכויות/החובות כרצונם, ושניהם הסכימו שפרשנות הסעיף צריכה להיעשות על פי לשון הסעיף וכוונת הצדדים, וזוהי גם שיטת פרשנות החוזה על פי הדין הישראלי, כידוע.

כאמור לעיל, הן הפרשנות הלשונית והן הפרשנות על פי כוונת הצדדים, תומכות לדעתי בגירסת התובעת.

17. מהראיות שהוצגו ניכר גם שהתובעת עשתה כל מאמץ להגיע עם הנתבעים לנוסח מוסכם של ההמחאה, באופן שיתאים – לגירסת הנתבעים – להסכם ולחוק ההולנדי, אך הנתבעים התחמקו מכך (נספחים 12-14 לתצהיר גוטמן).

18. לא מקובלת עלי גם טענת הנתבעים (סעיף 2 לסיכומיהם), לפיה החוב היה אמור להיפרע, בין כה וכה, על ידי אסבוד, כך שלא היה על התובעת להיחפז בהגשת תביעה נגדם.

לא לחינם טרחו הצדדים לנסח כתב התחייבות, המבטיח את פרעון החוב קודם מועד הפרעון הנקוב בהסכם ההלוואה, כך שלתובעת היה אינטרס מיוחד לכך, והנתבעים ידעו זאת היטב.

19. מסקנתי היא, לכן, שהתובעת זכאית לפסיקת הוצאות, למרות שהחוב נפרע בסופו של דבר על ידי אסבוד, ואילו הנתבעים אינם זכאים להוצאות.

אולם, כמובן שאין לפסוק לתובעת הוצאות, כפי שניתן היה לפסוק אילו תביעה זו התבררה עד תומה. הן, משום, שאילו היא היתה מתבררת עד תומה, קיים היה הסיכוי – המועט אמנם, לאור האמור לעיל – שבית המשפט היה מגיע למסקנה אחרת, והן משום שנחסכו ממנה דיונים רבים נוספים, על כל ההוצאות הכרוכות בכך, וסבורני שנכון יהיה, בנסיבות הענין, לפסוק כמחצית מההוצאות שהיו נפסקות אילו התביעה היתה מתבררת עד סופה.

פירוט ההוצאות

20. לפירוט ההוצאות שבסעיף 96 לסיכומי התובעת:

א. שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 175,500 ₪, כולל מע"מ.

צורפו העתק חשבונית וסיכום פרטי שכר הטירחה.

הנתבעים העירו על כך, שעל פי החשבונית שצורפה, התובעת שילמה לעוה"ד סכום של 87,000 ₪ (כולל מע"מ) בלבד.

התובעת השיבה, כי סוכם עם עוה"ד על תוספת בונוס בסוף ההליך בסך 75,000 ₪ (בתוספת מע"מ).

מאחר שההליך לא הגיע לסופו, אין הצדקה לחייב את הנתבעים בסכום זה.

ב. אגרת בית המשפט בסכום כולל של 68,524 ₪. צורפה חשבונית.

ג. הוצאות שונות בסכום כולל של 22,389 ₪. צורף דף ריכוז הוצאות.

הנתבעים טענו בענין זה כי על פי דף הריכוז שצורף, סכום של 14,500 ₪ הוצא בקשר להליך מקביל אחר שביניהם.

התובעת בתשובתה הסכימה להפחתה זו, כך שההוצאות יעמדו על סך 7,889 ₪.

ד. שכר טרחת המומחה ההולנדי בסך השווה ל-36,070 ₪. צורף העתק העברה בנקאית.

ה. תשלום עבור תרגום ואישור נוטריוני של חוות הדעת בסך 7,700 ₪. צורפה חשבונית.

ו. הוצאות הגעת מר עלא טנוס לארץ לצורך עדותו בסך של 6,142 ₪. צורף אישור תשלום כרטיס הטיסה מקנדה לישראל.

סך כל ההוצאות, בניכוי סכום הבונוס ובניכוי ההפחתה המוסכמת, עומד על סך 213,325 ₪.

21. בהתחשב באמור בסעיף 19 לעיל, יש לפסוק כמחצית בלבד מההוצאות שהוצאו, כך שסכום ההוצאות שייפסק יעמוד על סך 110,000 ₪.

תוצאה

22. אני מחייב את הנתבעים (ביחד ולחוד) לשלם לתובעת הוצאות בסך 110,000 ₪.

ניתן היום, י"ט אדר תשע"ד, 19 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.