לפניי תובענה מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

רקע כללי -

1. הצדדים אינם חלוקים לגבי העובדה שהתובעת, הגב' רבקה כהן בלנקה (להלן: "התובעת") נפגעה בתאונת דרכים ביום 28.9.08 בהיותה הולכת רגל (להלן: "התאונה") ואף אין חולק על חובתה של הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") לפצות את התובעת בגין נזקיה עקב התאונה.
2. הצדדים חלוקים רק לגבי גובה הנזק, וזאת בעיקר בשל שלמרבית הצער, לאחר התאונה החלה הדרדרות משמעותית בבריאותה של התובעת מסיבות שאינן קשורות לתאונה וקיימת מחלוקת לגבי שיעור הנזק עקב מגבלות בעטיה של התאונה, במובחן ממגבלות שאינן קשורות לתאונה.
3. אומר כבר עתה כי התהליכים המגבילים האמורים הם למעשה שניים: האחד – הליך דימנציה קשה ממנו סובלת התובעת (ילידת שנת 1937) נכון להיום; והשני – ניתוח עקב גידול שהתגלה בגבה של התובעת כחצי שנה לאחר התאונה.

התשתית הראייתית –

1. בתיק מונו שני מומחים מטעם ביהמ"ש, בתחום האורתופדי והנוירולוגי. המומחה האורתופדי אף נחקר בבהמ"ש ובנוסף, העידה הגב' עליזה כהן, אשר סייעה לתובעת (להלן: "כהן", לגבי תצהירה ת/2). התובעת, לצערנו, אינה יכולה להעיד. בנוסף, הוגשו מסמכים רפואיים לרוב.

הממצאים לגבי מצבה הרפואי של התובעת –

1. בתחום האורתופדי מונה פרופ' משה רופמן, אשר בדק את התובעת ביום 13.6.2011. פרופ' רופמן מציין בחוות דעתו כי מהתיעוד שלפניו עולה כי לפני התאונה התובעת היתה עצמאית לחלוטין, התהלכה ללא כל קושי ואין תיעוד לגבי מגבלות לפני התאונה. ממשיך וקובע המומחה כי עקב התאונה (ביום 28.9.2008) ארע שבר בראש הפיבולה ברגל ימין של התובעת והיא גובסה. בנוסף, התובעת נפגעה עקב קרע בטחול ונשברו לה 3 צלעות. התובעת אושפזה בבית החולים פוריה ביום התאונה ושוחררה ביום 5.10.2008 עם המלצה לפיזיוטרפיה ומשככי כאבים. בשלב זה עברה התובעת לבה"ח השיקומי אלישע, שם שהתה עד יום 6.11.2008. לשיטת המומחה השבר בפיבולה התאחה ולא הותיר מגבלות ובעת השחרור מבה"ח אלישע (כחודש ושבוע לאחר התאונה) התובעת התהלכה בדריכה מלאה עם הליכון.
2. למרבה הצער, וכפי שכבר צוין בפתיח של פסק הדין, לאחר השחרור מאלישע הופיעו כאבי גב אצל התובעת והתגלה שיש לה גידול בגב. התובעת עברה ביום 26.3.2009 ניתוח להסרת הגידול (להלן: "הניתוח") בבה"ח תל השומר, ולאחר השחרור (ביום 10.4.2009) הופנתה להליך שיקומי בבית לוינשטיין. פרופ' רופמן מתייחס לניתוח בחוות הדעת ומוסיף כי מבית לוינשטיין התובעת שוחררה ביום 12.6.2009 אך מצבה לאחר הניתוח התדרדר. כאשר בדק אותה המומחה רופמן הוא מצא כי היא סובלת מכאבים בשתי הרגלים, מתקשה להלך, נזקקת להובלה בכסא גלגלים ואינה מתניידת ללא עזרה.
3. בסיכום חוות הדעת קבע המומחה כי הליך ההחלמה מהתאונה טרם הושלם במלואו במועד שבו עברה התובעת את הניתוח ולכן, הניתוח קטע את ההחלמה מהשבר שנגרם בתאונה. לכן, מתוך המצב הכללי של התובעת (אשר משקף נכות אורטופדית גבוהה ביותר) משייך המומחה כ-5% לתאונה, בשל שהליך השיקום, הפזיוטרפיה והחיזוק עקב התאונה לא הגיע אל סופו, וכדבריו: "אין ספק כי מירב הנכות נובע מן הגידול והניתוח אך בהחלט יש סיכוי שהקושי בשיקום גרם גם לנזק קבוע בתחום זה".
4. פרופ' רופמן נחקר לגבי חוות דעתו בביהמ"ש ולאחר החקירה מצאתי שעמדתו לא נסתרה ואני אכן משוכנעת שמתוך המכלול של הנכויות הנוכחיות האורתופדיות של התובעת יש לייחס נכות בשיעור של 5% לתאונה.
5. בתחום הנוירולוגי מונה פרופ' יעקב אלול ורדי, אשר בדק את התובעת ביום 11.10.2012 במוסד "נווה שמחה". בעת בדיקתה במועד כאמור – מצא פרופ' ורדי כי התובעת נמצאת במצב של דמנציה חמורה ומפרט כי המצב הדמנטיבי-התנהגותי החמיר במרוצת הזמן, וכולל בין היתר הלוצינציות קוליות וראייתיות בעלות גוון פרנואידי פסיכוטי. המומחה עוד מוסיף כי בעת הבדיקה הודגמו דיספונקציות פרונטליות, הפרעות בזיכרון, הפרעות קוגנטיביות ומסכם כי מצבה עולה בקנה אחד עם דיספונקציה מוחית נפוצה.
6. בהקשר זה יש לראות כי התובעת עצמה הגישה מסמכים מהם עולה כי ביום 19.7.2012 (שלושה חודשים לפני הבדיקה מטעם פרופ' ורדי) מונו לה שתי אפוטרופסות לדין לאחר שנמצא כי היא תשושת נפש ואינה מסוגלת לדאוג לצרכיה (על פי פרוטוקול של ועדת סיווג של משרד הבריאות מיום 16.7.2012 ומסמך מיום 12.7.2012 ממנו עולה כי היא אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית של בה"ח הדסה לאחר שברחה מהבית וכי היא סובלת מהליך דמנציה עם כושר שיפוט לקוי).
7. בכל אופן, אין חולק לגבי מצבה הקשה של התובעת במועד הבדיקה – ונשאלת השאלה אם יש קשר בין המצב לבין התאונה. בחוות דעתו מסביר פרופ' ורדי באריכות ותוך הפניה לספרות מקצועית, כי אין כל קשר בין התאונה לבין ההתדרדרות במצב הדמנטי ואף מציין כי בסמוך לאחר התאונה לא התלוננה התובעת על קיפוחים קוגנטיביים או התנהגותיים וכי אין ממצאים לגבי בעיות בתחום זה בתיעוד מבה"ח פוריה או אלישע.
8. לגבי השאלה מתי החלה ההחמרה, אפנה למסמכים הבאים הנסקרים בחוות הדעת של המומחה: בעת השחרור מאלישע, בתחילת נובמבר 2008, מצוין כי התובעת משתחררת במצב כללי טוב, כי מצבה התפקודי טוב (אם כי היא זקוקה לפזיוטרפיה לחיזוק השרירים עד לניוד מלא) וכי היא מתמצאת בזמן ובמקום ומשתפת פעולה. בדו"ח הערכת תלות של המל"ל מפברואר 2009 מצוין כי לדברי קרובת משפחה של התובעת היא מבולבלת והתרשמותה של עורכת הדו"ח היתה שהיא זקוקה לעזרה רבה בהלבשה. במסמך מחודש מרץ 2009 של האגף לגריאטריה של משרד הבריאות מצוין כי התובעת עצמאית באכילה ושתיה, בהכרה מלאה ומצבה טוב מבחינה קוגנטיבית. משמע – שעד מרץ 2009 אין בנמצא מידע לגבי מצב דמנטי בעייתי והמידע לגבי ההזדקקות לעזרת צד שלישי דל ביותר. האינדיקציות החלו חודש לאחר מכן, במסמכים מבית לוינשטיין מאפריל 2009 (שבעה חודשים אחרי התאונה וחודש לאחר הניתוח) שם קיימים רישומים ראשוניים לגבי בלבול, להפרעות בהתמצאות ולצורך בדרבון של התובעת לשם ביצוע פעולות יומיומיות. ברישום מיולי 2009 ניתן למצוא כדלקמן: "עצמאית ... סוגרים שולטת ... בגלל בעיות זיכרון ובלבול שוכחת להוריד טיטול" – משמע, שבשלב זה הבעיה החלה להחריף. אין תיעוד רב נוסף מהשנים 2009 עד 2012, והמסמכים הבאים שהוצגו הינם משנת 2012 ומהם ניתן ללמוד על חומרת המצב כפי שצוין מעלה.
9. אזכיר כי בסיכום חוות דעתו קובע פרופ' ורדי שהמצב הקוגנטיבי אינו קשור לתאונה, כי הוא לא זומן למתן עדות – וקביעתו זו לא נסתרה ומקובלת עלי.

דיון בראשי הנזק הנתבעים –

1. על רקע האמור מעלה, נסקור את הדרישות של התובעת לגבי הנזק עקב התאונה, בהתאם לסדר הופעת ראשי הנזק בסיכומי התובעת.

כאב וסבל –

1. אין חולק כי עקב התאונה אושפזה התובעת למשך 39 ימים וכי יש לפצותה לגבי ימים אלו בהתאם לתקנות (בנוסף על פיצוי בגין הנכות הצמיתה). אין אף חולק כי אחרי הניתוח התובעת אושפזה למשך פרק זמן ממושך נוסף (כ-90 ימים). התובעת טוענת כי יש לפסוק לזכותה פיצוי גם לגבי חלק מתקופת האישפוז שאחרי הניתוח לאור עמדתו של פרופ' רופמן לפיה הניתוח קטע באיבו את הליך השיקום עקב התאונה – ומציעה לפסוק פיצוי לגבי 50% מימי האשפוז שאחרי הניתוח.
2. לא מצאתי שניתן לקבל את עמדת התובעת בנקודה זו. אמנם פרופ' רופמן סבר כי ההחלמה מהתאונה בהיבט האורתופדי לא הושלמה בגלל הניתוח ומצא כי המשמעות הינה שנותרה לתובעת נכות מסוימת עקב התאונה – אך אין בין כך לבין ראש הנזק בו עסקינן דבר ועניין. האשפוז הממושך שנכפה על התובעת עקב הניתוח לא קשור לתאונה והתקנות מאפשרות להעניק פיצוי לא ממוני רק לגבי ימי אשפוז עקב התאונה. אף אם נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% בגלל הניתוח – אותה נכות לא היתה זו שגרמה לאשפוז הנוסף ולא היתה זו שתרמה להארכת משך האשפוז הנוסף אחרי הניתוח. אף לא שוכנעתי שיש מקום לסבור שאותה נכות הסבה לתובעת כאב וסבל מוגברים יותר במהלך האשפוז הנוסף אחרי הניתוח – ולכן, אין כל קשר בין האשפוז הממושך שלאחר הניתוח לבין התאונה.
3. מכאן שהפיצוי בפריט זה הינו כ-20,500 ₪ נכון להיום (לאחר הפחתת גיל).

עזרת צד ג' –

1. התובעת טוענת כי סך ההפסד לעבר הינו 85,700 ₪ (בהתייחס לשלוש תקופות שונות) ומעריכה את הפיצוי לעתיד כדלקמן:

(א) לטענת התובעת, לאחר ששוחררה מבה"ח אלישע, ולמשך שבעה חודשים (נובמבר 2008 עד מאי 2009), היא נזקקה לעזרתה האינטנסיבית של כהן, אשר הפסיקה את כל עבודותיה והקדישה את זמנה רק לסיוע לתובעת. התובעת טוענת כי התחייבה לשלם לכהן 3,000 ₪ בחודש, ולכן הפיצוי לתקופה זו הינו 3 X7,000 ₪ = 21,000 ₪.

(ב) במשך 38 החודשים הבאים (מיוני 2009 ועד אוגוסט 2012, עת עברה התובעת לבית חולים גריאטרי), טוענת התובעת כי נזקקה לעזרה בשיעור של 1,500 ₪ בחודש, משמע - 38 X1,500 ₪ = 57,000 ₪.

(ג) ממועד האשפוז בבה"ח הגריאטרי ועד היום, במשך 11 חודשים, הדרישה הינה בשיעור של 5 שעות שבועיות כפול 35 ₪ לשעה, כלומר - 5 שעות X35 ₪/שעה X11 חודשים X4 שבועות בחודש = 7,700 ₪.

(ד) לגבי העתיד - התובעת טוענת כי למרות האשפוז בבה"ח הגריאטרי היא תזדקק לסיוע מבני המשפחה מעבר לעזרה שהיא מקבלת מצוות בית החולים, ומחשבת את הפיצוי לעתיד בזיקה ל-5 שעות שבועיות עד גיל 84 = 5 שעות X35 ₪/שעה X96 חודשים X4 שבועות בחודש = 67,200 ₪.

1. הנתבעת סבורה כי יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי בסך 5,000 ₪ לכל היותר לגבי העבר וכי אין לפסוק כל פיצוי לגבי העתיד. הנתבעת עוד מזכירה כי היא מימנה עזרת צד ג' בשכר לתובעת למשך תקופות מסוימות במהלך החודשים נובמבר 2008 עד פברואר 2009 במסגרת הסכמות לגבי תשלומים תכופים (ואין מחלוקת לגבי העזרה כאמור אשר ניתנה באמצעות חברת תגבור בע"מ, בהתאם לאישורים שצורפו מטעם הנתבעת).
2. עמדתי כי יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי כדלקמן:

(א) תקופהI - ממועד התאונה ועד השחרור מבה"ח אלישע (39 ימים) - במהלך תקופה זו התובעת היתה בבה"ח פוריה ולאחר מכן באלישע. בשני המוסדות ניתנה לתובעת השגחה מלאה וסופקו כל צרכיה, אם כי אני מקבלת את הטענה שגם במוסדות כגון אלו, יש צורך בסיוע מצד בני משפחה או קרובים – מעבר לטיפול המסור של הצוות. התובעת אישה בודדה, כפי שעולה מהמסמכים ומעדותה של כהן, ולא היו בני משפחה שסייעו לה בתקופה זה. אני מקבלת את עדותה של כהן לפיה היא סייעה לה במהלך התקופה (ואף לאחר מכן) ואוסיף כי מהנתונים עולה שהתובעת חייה חיים צנועים ביותר בתקופה שלפני התאונה, והתפרנסה בדוחק מקצבאות של המל"ל ומעבודות מזדמנות של גיהוץ. לכן, אני מעריכה שבמהלך תקופת האשפוז, התובעת נזקקה לעזרה במשך כשעתיים ביום – ויש לפצותה לגבי עזרה שכזו בתקופה זו. הפיצוי יהא בזיקה לתעריף המקובל לגבי עזרת צד ג', משמע - 35 ₪ לשעה. לכן, לגבי תקופה זו הפיצוי יהא: 2 שעות ביום X 39 ימים X 35 ₪/שעה = 2,730 ₪, ונכון להיום – 3,500 ₪ בקירוב.

(ב) תקופהII - ממועד השחרור מבה"ח אלישע ועד האשפוז לצורך הניתוח - (4.7 חודשים) – במהלך תקופה זו שבה התובעת לביתה והיתה בעיצומו של הליך השיקום עקב השבר שנגרם בתאונה. אין לי ספק כי ניתנה לה עזרה אינטנסיבית במשך התקופה על ידי כהן (וראו כי עדותה של כהן בהקשר זה לא נסתרה). יש אף לראות שהנתבעת עצמה העמידה לרשות התובעת עזרה בשכר בתקופה זו לגבי שעתיים ביום לגבי חודש, 10 שעות שבועיות במשך כחודש נוסף ולאחר מכן – 6 שעות שבועיות במשך עוד חודש. לגבי תקופה זו יש לתת דגש לדו"ח סיעודי מיום 9.2.2009 שם מתואר מצבה של התובעת כמי שבקושי קמה מהמיטה, כמי שסובלת קשות מכאבים בצלעות אשר משליכים על העדר יכולת להרים את הידיים, כמי שזקוקה לעזרה בלבישת הבגדים, בהכנת הארוחות, ברחצה, בהחלפת בגדים בהכנת התרופות ועוד – ויש לראות כי המדובר ב"שילוב" של החלמה מהשבר ברגל (וניידות מינימלית עם הליכון) והחלמה מהשברים בצלעות. אני מעריכה כי העזרה לה נזקקה התובעת היתה בהיקף של כחמש שעות בכל יום = 35 שעות שבועיות למשך 4.7 חודשים (כ-20 שבועות), משמע - 35 שעות/שבוע X20 שבועות = 700 שעות. השעות שמומנו כבר מטעם הנתבעת היו בסך של 120 שעות, ויש כמובן לנכות את השעות שניתנו מסך השעות שנדרשו (ויש לראות כי בתקופה זו לא קיבלה התובעת כל סיוע מהמוסד לביטוח לאומי – עדות כהן בעמ' 7 שורות 21-24). 700 פחות 120 הינם 580 שעות, והפיצוי יהא בסך 580 X 35 ₪/שעה = 20,300 ₪, ונכון להיום, 24,500 ₪ בקירוב.

(ג) תקופהIII - ממועד האשפוז לצורך הניתוח ועד השחרור מבית לוינשטיין – אין לי ספק כי גם בתקופה זו, למרות שהתובעת היתה במוסדות כגון בית חולים תל השומר ובית לוינשטיין, היא נזקקה לסיוע של הגב כהן. אלא שבתקופה זו – מצבה הכולל נבע בעיקר מהגידול והניתוח הקשה להסרתו ולא מצאתי (אף לאחר עיון בתיעוד מתקופה זו) שניתן לראות קשר בין סיוע שאולי יש מקום לשלם בגינו לבין התאונה. לכן, לגבי תקופה זו, לא מצאתי לפסוק פיצוי.

(ד) תקופהIV - ממועד השחרור מבית לוינשטיין ועד המעבר לבית החולים הגריאטרי – המדובר בתקופה של כשלוש שנים, אשר במהלכה ניסתה התובעת להשתקם מהניתוח בהיבט האורתופדי ובמהלכה מצבה הקוגנטיבי החל להדרדר. שוכנעתי כי בתקופה זו התובעת קיבלה סיוע רב ביותר מאת הגב' כהן, כנגד הבטחת שכר בסך של 3,000 ₪ - ותצהירה בהקשר זה לא נסתר בחקירה. עוד יש לראות כי החל מינואר 2010 (כאשר כהן נסעה לחו"ל) סייעו לתובעת במקומה הגברות שמחה ומרים שוורץ. כל אחת מהן הגישה תצהיר לגבי כך שהן קיבלו מהתובעת תשלום חודשי בסכום כולל של 3,500 ₪ לגבי שתיהן לחודש, בשל שהתובעת למעשה נזקקה לעזרה כמעט בכל שעות היום והלילה – לצורך אכילה, לבישת בגדים, רחצה, תזוזה בבית ועוד. הגב' מרים שוורץ התייצבה לחקירה וב"כ הנתבעת וויתר על חקירתה והגב' שמחה שוורץ לא התייצבה ותצהירה לא יכול לשמש כראיה. לאור תצהירה של מרים והחיזוק שיש לדברים בתצהירה של כהן ובחקירתה – אני מוכנה לקבל כי מבחינה עובדתית אכן שילמה התובעת לגברות כאמור סכומים נכבדים בעבור עזרת צד ג', אלא שלא ניתן לקבוע בוודאות מהו שיעור העזרה שניתנה שקשור דווקא בתאונה.

בהיבט האורתופדי – קשה לחלץ מה היתה המשמעות של אותם 5% שאליהם התייחס המומחה מתוך המכלול של הנכות האורתופדית, ואין די נתונים שמהם נוכל לדעת מה היה המצב לולא הניתוח. חשוב מכך הוא שבמהלך שלוש שנים אלו המצב הקוגנטיבי החמיר ולא ניתן לקבוע בוודאות מתי בדיוק המצב הדמנטי הפך לדומיננטי. שהרי בשלב שהדמנציה החריפה – ברור שיש צורך בעזרה אינטנסיבית, לרבות שמירה על התובעת בלילה – אך אין קשר בין כך ובין התאונה והעזרה היתה ניתנה אף ללא התאונה. לכן, משלב זה ואילך – המחלות של התובעת שאינן קשורות לתאונה "בולעות" את הנכות שנותרה עקב התאונה, ואין עוד כל מקום לפסוק פיצוי לגבי עזרת צד ג' שניתנת בעטיין של אותן מחלות.

עוד יש לראות כי בשלב הזה כבר קיבלה התובעת גם עזרה מהמוסד לביטוח לאומי, באמצעות עובדת של מט"ב אשר סייעה לה בהיקף של שעה עד שעה וחצי כל יום (עדות כהן בעמ' 7 שורה 18).

לאור העדר נתונים חד משמעיים – יש לפסוק פיצוי בסך 20,000 ₪ לכל התקופה עד האשפוז בבה"ח הגריאטרי.

(ה) תקופהIV - ממועד המעבר לבית החולים הגריאטרי ולעתיד – היות והתובעת נמצאת עתה במוסד גריאטרי העונה על צרכיה והיות וכל צורך נוסף במוסד זה קשור רק למצבה הקוגנטיבי הקשה, בהיותה מוגדרת כתשושת נפש – אין מקום לפסוק פיצוי ומצאתי כי מהשלב שבו היא הוגדרה כאמור ניתק לחלוטין הקשר בין המצב וההוצאות הכרוכות בטיפולה לבין התאונה. אפנה בהקשר זה אף לחקירתו של פרופ' רופמן אשר מצד אחד חזר וקבע כי לשיטתו נותרה נכות בשיעור של 5% למרות הניתוח ואף אחרי שהתובעת עזבה את בית לוינשטיין עד המעבר לבה"ח הגריאטרי, ומצד שני קבע חד משמעית כי הערכתו היא שלאחר שעברה למוסד הגריאטרי אין כבר השלכה תפקודית לאותם 5%.

1. לכן – סך הפיצוי בראש הנזק של עזרת צד ג' הינו 48,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות –

1. התובעת צרפה מסמכים לגבי הוצאות רבות שהוצאו עקב התאונה ועותרת לפיצוי בסך של 50,000 ₪ לעבר ולעתיד. לשיטת הנתבעת אין כל נזק בפריט זה. עיון בשלל המסמכים מראה שחלקם קשור לתאונה והוצא בסמוך לתאונה, וחלקם אינו קשור מהותית או שמרוחק בזמן. אני מעריכה את הפיצוי בפריט זה בסך של 8,000 ₪ נוספים.

סך הנזק וניכוי התשלומים התכופים –

1. לאור האמור מעלה – סך הנזק הינו בסך של 76,500 ₪. מסכום זה יש לנכות את התשלומים ששילמה הנתבעת מעת לעת כתשלומים תכופים - בסך כולל של כ-57,000 ₪ נכון להיום (וראו את פירוט התשלומים והאישורים שצורפו לסיכומי הנתבעת, המסתכמים בסך כולל של כ-48,000 ₪ אותם יש לשערך נכון להיום שכן שולמו במהלך 2009 ותחילת 2010). הפחתת הסכומים ששולמו (57,000 ₪) מהנזק (76,500 ₪) מניבה תוצאה של 19,500 ₪.

סיכום –

1. אשר על כן, על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת 19,500 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בהתאם לתקנות, החזר אגרה והחזר עלות שכרו של פרופ' רופמן.

ניתן היום, ג' חשון תשע"ד, 07 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה