1. השאלה במחלוקת שלפניי היא האם הנתבע חב בתשלום שכר לתובעת אותה שכר לביצוע שירותי אדריכלות.
2. התובעת היא חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי אדריכלות בניהולם של האדריכלים מר יהונתן פרי וגב' בלנש הולנדר.
3. הנתבע הוא בעל זכויות בחלקה המהווה כמחצית ממגרש ברחוב הזוהר 13 בפתח תקווה. המחצית השנייה של המגרש הייתה בתקופה הרלוונטית בבעלות גב' בתיה חוברה ושרה שמן.
4. ביום 24.8.1997 נחתם בין התובעת לנתבע הסכם לפיו שכר הנתבע את שירותיה לביצוע תכנון תכנית בנין עיר נקודתית (להלן: תב"ע) ומבנה מגורים. ההסכם קבע שלבים שונים לביצוע ובהתאם את זכאותה של התובעת לקבלת שכר טרחתה.
5. התובעת טיפלה בהכנת התב"ע ובאישורה. הבעלים הנוספים התנגדו לתב"ע ונקטו הליכים שונים כנגדה שעיכבו את אישורה. בסופו של דבר, לאחר שהשותפים הגיעו להבנות הם הצטרפו לתכנון בניין זהה ולפיכך אושרה התב"ע ביום 29.6.2005. על פי המוסכם ועל פי התב"ע היו אמורים לקום על המגרש שני בניינים זהים. אחד על מחצית המגרש השייכת לנתבע ושני על המחצית השנייה השייכת לבעלים הנוספים. בין שני המגרשים קיימת רצועת קרקע שייעודה לשטח ציבורי פתוח (להלן : "שצ"פ") השייכת לעיריית פתח תקווה ועליה תוכנן להקים גינה ציבורית.
6. על פי התב"ע החניות לשני הבניינים היו אמורות להיות במרתפים, מתחת לבניינים ולשצ"פ כך שלפחות 66% מהחניות תהיינה תת קרקעיות (סעיף 16 (א)). בהתאם לתכנית המאושרת קומת המרתף אמורה הייתה להיות מטר אחד מתחת למפלס הרחוב על מנת שמעליה תונח אדמה עד לגובה פני הרחוב. בתקנון התב"ע נקבע כי גובה תקרת המרתף לא יעלה בשום מקרה מעל פני המדרכה לצורך גינון, שתילה וניקוז מי נגר עילי ( סעיף 16 (ב) (3)). כן נקבע כי טרם מתן היתר לבניינים יוצע פתרון לטיפול בניקוז מי הנגר העיליים לאישור מחלקת איכות הסביבה בעיריית פתח תקוה (סעיף 16(ו)).

טענות התובעת הרלוונטיות כפי שפורטו בכתב התביעה

1. לדברי התובעת, ביום 13.9.2006 אישר הנתבע בכתב את התוכניות המפורטות הסופיות שהכינה להגשה לעירייה לצורך קבלת היתר בנייה אשר כללו בקשה להקלה להגדלת מספר הדירות בכל בניין מ-19 המותרות על פי התב"ע ל-23. הבקשה להקלה נדחתה, אך לאחר שהתובעת פעלה נמרצות בעירייה, והתוכניות שונו הן אושרו ביום 4.10.2007 באופן עקרוני. אישור זה הותנה בהגשת אישורים שונים כולל השלמת תנאים שונים של מהנדס העיר.
2. לטענת התובעת מאחר שהנתבע והבעלים הנוספים לא ביצעו את שהיה עליהם לבצע כדי לקדם את קבלת ההיתר ומאחר שחלפה שנה ממועד ההחלטה ולא נעשה דבר, בוטל ההיתר ולפיכך היא נאלצה לפעול לחידושו. זה חודש ביום 4.11.2008.
3. התובעת פירטה את מחדלי הנתבע בגינם התעורר הצורך לחדש את האישור. היא טענה כי במקום שהנתבע יפקיד את התוכניות שהכינה בעירייה וישלם את התשלומים הנדרשים, ניהל הנתבע משא ומתן עם קבלנים שונים במשך חודשים רבים מתוך כוונה שהם אלה שיישאו בעלויות התכנון והבנייה בתמורה לדירות. בנוסף, למרות שהעירייה דרשה כתנאי לקבלת היתר - אישור מחברת החשמל אשר דרשה הקמת חדר שנאים ועל אף דרישות חוזרות מצד התובעת להודיעה היכן ימוקם חדר זה, התמהמה הנתבע בהחלטתו ובמקום זאת ניסה לשכנע את חברת החשמל לוותר על הדרישה להקמת חדר שנאים או לשכנע את העירייה להקימו בשצ"פ, ניסיון שלא צלח. זאת ועוד, התובעת טענה כי לצורך קבלת היתר הבנייה הודיעה לכל הבעלים לרבות הנתבע כי יש להעסיק כמקובל יועצים חיצוניים כגון: הידרולוג, יועץ אינסטלציה, יועץ חשמל וכו'. אף על פי כן, על מנת לחסוך בעלויות, שכר הנתבע שירותיו של מהנדס כללי – המהנדס רייזל מבלי שהיו לו הכישורים הנדרשים לאותם תחומים. לאחר שהמהנדס נתקל בקשיים באישור הניקוז, פיתוח והחדרת מי תהום הוא הודיע לבעלי המגרש כי אינו מומחה לדברים אלה ולפיכך הפסיק את עבודתו בתחומים אלה.
4. בשלב זה ולאחר משלוח מכתב על ידי התובעת, ניתק עימה הנתבע כל קשר. בדיעבד התברר לתובעת כי הנתבע פנה מאחורי גבה לאדריכל אחר שהגיש תוכנית אחרת לפתרון בעיות הניקוז והימנעות מחנייה מתחת לשצ"פ. תוכנית זו אושרה בטעות ולאחר שהתגלו בה פגמים, ביטל מהנדס העירייה את האישור.
5. נושא ההיתר לא קודם עד למועד הגשת התביעה דנן. התובעת הדגישה כי התנהלות הנתבע האמורה לרבות הימנעותו מלקדם את השגת היתר הבנייה ופנייתו לאדריכל אחר מבלי להסדיר את תשלום שכרה, מהוות הפרות יסודיות של ההסכם.
6. על פי התובעת, בסעיף 5 להסכם נקבע כי שכרה יעמוד על סך של 58 ₪ בצירוף מע"מ עבור כל מ"ר מתוכנן צמוד למדד יוקר הבנייה מיום 15.6.1997 בשטח של 4,083.18 מ"ר. על הנתבע היה לשלם שכר זה בהתאם לשלבי הביצוע כמפורט בהסכם. הנתבע לא שילם לתובעת עבור השלבים שבוצעו על ידה. בהקשר זה ציינה התובעת כי שני חשבונות שהוצאו על ידה ביום 16.8.2006 על סך 49,345.4 ₪ וביום 26.9.2006 על סך 75,180.7 ₪ אושרו על ידי הנתבע אך לא שולמו על ידו.
7. לטענת התובעת, נכון ליום 4.1.2008, בו על הנתבע היה לשלם את שכרה, חב לה הנתבע סך של 307,520.64 ₪ כמפורט בתחשיב שצירפה. לטענתה, בהתאם להסכם זכאית הייתה התובעת לחייב את הנתבע בריבית חודשית בשיעור של 4% . מטעמי הגינות היא חייבה אותו בריבית חודשית בשיעור 2% בלבד. סכום התביעה אשר הוגש בסדר דין מקוצר עמד על סך של 492,032 ₪.

טענות הנתבע הרלוונטיות כפי שפורטו בתצהיר הרשות להגן

1. הנתבע טען כי ההסכם כלל 2 התחייבויות מקבילות. האחת, התחייבותו לשלם לתובעת עבור התכנון ובהתאם לשלבי התכנון. השנייה, התחייבות התובעת לבצע בעבורו תכנון מקצועי ומסור בזמן סביר, שבסופו יביא לתוצאה המיוחלת של הוצאת היתר בנייה.
2. לדברי הנתבע, ממועד אישור התב"ע – 29.6.2005 ועד לתחילת חודש פברואר 2009 משך כ- 4 שנים לא הצליחה התובעת לגרום לקבלת היתר לתוכניות הבנייה על פי תכנונה בשל רשלנותה ורשלנות מנהלה מר פרי.
3. הנתבע אישר כי אדריכל פרי תכנן וערך עבורו בקשה להיתר בנייה של הבניין. על תכנית זו הוא חתם ואישר את הגשתה לעירייה. הוא טען כי התוכנית כללה אך ורק חלופה אחת יחידה שהוצעה על ידי התובעת.
4. הנתבע דחה את טענת התובעת לפיה הוא לקח את התוכניות שהכינה ובמקום להפקידן בעירייה ולשלם את הנדרש, ניהל משא ומתן עם קבלנים שונים. לדבריו, לא היו הדברים מעולם. תכניות אלה נותרו בידי מר פרי לצורך הגשתן לעירייה ואלה הוגשו. התוכניות, לרבות הבקשה להוספת דירות (מ- 19 ל-23), אושרו עקרונית בתנאים שונים. הצורך בחידוש האישור נולד לאחר שלהחלטת האישור נדרשה חתימת מנהל מקרקעי ישראל על התוכניות. החתימה התעכבה לאור הליכי השגה שהתנהלו מול המנהל בעניין גובה שינוי ניצול של המגרש.

1. האישור העקרוני של התוכנית היה כפוף לאישור גורמי פנים כולל איכות הסביבה וגורמי חוץ כגון חברת מיתב – התאגיד העירוני בפתח תקווה האחראי בין היתר לניקוז ותיעול מים (להלן: "מיתב") ובכפוף לדרישות מהנדס העיר ודרישות מקצועיות אחרות שמרביתן היו באחריות התובעת ומר פרי. בנוסף, נדרש אישור חברת החשמל, אשר דרשה ביום 12.3.2008 כי במבנה יוקם חדר שנאים.
2. על פי הנתבע, הוא ביקש ממר פרי לבטל את הדרישה לחדר שנאים, אך זה לא פעל לצורך כך. במקום לפעול כאמור, הוא תכנן הקמת חדר שנאים בחניון התת קרקעי בתחומי המגרש של הנתבע, כך שנתעורר הצורך לבטל שתי חניות, במקומן הציע מר פרי להשלים באמצעות מכפילי חנייה. לדבריו, רק לאחר שהודיע למר פרי באמצעות בא כוחו עו"ד יעקב על התנגדותו לכך ולאחר שקיים פגישה עם עורך דינו ונציגי חברת החשמל ביום 27.5.2010 ביטלה חברת החשמל את הדרישה לחדר שנאים. לטענתו, לו מר פרי היה ממלא את תפקידו, הדרישה לחדר שנאים הייתה מתבטלת כך שלא היה צורך בתכנון מיותר של החדר בחניון התת קרקעי.
3. בנוסף, לטענת הנתבע, ביום 4.6.2008 הודיעה המחלקה לתכנון סביבתי בעיריית פתח תקווה כי היא מתנגדת לחנייה תת קרקעית מתחת לכל שטח השצ"פ וכי לא ניתן לאשר את התוכנית. לדבריו, התנגדות המחלקה לתכנון סביבתי היכתה אותו בהלם שכן היא ערערה מן היסוד את התב"ע ומשמעותה הייתה כי לא ניתן להוציא היתר בנייה על פי תוכנית פרי. לנתבע הוסבר כי ההתנגדות נובעת מהדרישה לחלחול מים למאגרי מי תהום מתחת למרתף התת קרקעי והתוכנית שהוצעה לא נתנה לכך מענה משום שהיא חוסמת את החלחול. גם במקרה זה טען הנתבע כי מר פרי כשל במשך מספר חודשים בשינוי ההחלטה. רק לאחר שהנתבע נפגש בעצמו עם נציגי המחלקה לתכנון סביבתי, הודיעו אלה ביום 2.10.2008 כי יסירו את התנגדותם לתכנית, בכפוף לאישור מיתב בנוגע לחלחול המים.
4. הנתבע טען כי בעקבות כך ולנוכח חוסר המעש מצד מר פרי פנה בחודש נובמבר 2008 למיתב שם הופנה למר מיכאל בלום, שהסביר לו כי אינו יכול לאשר את התוכניות מאחר שאין פתרונות ניקוז לחניון התת קרקעי. לדברי מר בלום, על פי התוכנית תיווצר "אמבטיה" מעל השצ"פ ויישומה יגרום להצטברות מי גשמים וחלחול מים לחניון שיגרמו להצפתו. מר בלום הוסיף וטען כי מיתב אינה מוכנה להתמודד בעתיד עם דיירים בכל הנוגע לאחריות הטיפול במיוחד כשמדובר במים שמקורם בשצ"פ שהוא בבעלות העירייה. בפגישה שנערכה בחודש דצמבר 2008 ציין מר בלום כי הפתרון האפשרי היחידי הוא ניקוז בגרביטציה בדרך של הגבהת תקרת חניון מתחת לגינה הציבורית עד 5 ס"מ מעל פני הכביש מבלי לשנות את רצפת החניון. לדברי הנתבע, ביצוע התכנון המחודש בהתאם להנחיות מיתב היה גורם לו לנזקים חמורים שהתבטאו בעלויות כספיות כבדות נוספות, ירידת ערך ועיכוב בבנייה.
5. לטענת הנתבע, מר פרי נדהם לשמוע את דרישות חברת מיתב וטען כי הן חסרות כל בסיס, מחייבות שינוי בתב"ע וכרוכות בשינוי משמעותי של תכניתו ובהוצאות כספיות כבדות. הנתבע הוסיף כי הבהיר למר פרי שהוא מצפה שיימצא פתרון מיידי שיאפשר הוצאת היתר בנייה על פי תכניתו וציין כי אין בכוונתו לשלם לתובעת סכום כלשהו עד שלא יינתן מענה לדרישות מיתב ויתקבל היתר בנייה. בתגובה, הציע מר פרי כי תתואם פגישה בנוכחותו, בנוכחות המהנדס רייזל ובנוכחות מר בלום מטעם מיתב על מנת שישכנעם שאין כל צורך בשינוי התכנון.
6. הנתבע טען כי מר פרי הוסיף שהוא מסכים שהתמורה תשולם לתובעת רק לאחר קבלת היתר הבנייה אך עמד על כך שיינתנו בטחונות לתשלומה לאחר ההיתר. לדברי הנתבע, הוא הציע למר פרי כי באי כוחו עוה"ד יעקב ולוי יתחייבו לתובעת כי ישלמו את יתרת התמורה בגין התכנון לאחר הוצאת היתר הבנייה. בהמשך לכך, ביום 2.2.2009 שלחה התובעת באמצעות מר פרי לבאי כוחו כתב התחייבות לתשלום יתרת שכר הטרחה המגיע לתובעת עד אותו מועד. בכתב ההתחייבות נרשם כי 90% מהחוב ישולם בתוך 14 יום מיום קבלת היתר הבנייה וה-10% הנותרים ישולמו במהלך ביצוע הפיקוח העליון ולכל המאוחר תוך 18 חודשים ממועד קבלת היתר הבנייה. לטענת הנתבע, מסמך זה מוכיח שהתובעת באמצעות מר פרי הסכימה והייתה מודעת לכך שהתמורה על פי הסכם התכנון מותנית בכך שיינתן היתר בנייה על פי תכנון מר פרי. על פי הנתבע, התחייבות זו לא נחתמה כיוון שהיתרה שצוינה בו הייתה שגויה וגבוהה בהרבה מהיתרה הנכונה.
7. לטענת הנתבע, לאחר שמר פרי כשל בשכנוע מר בלום כי יש בתוכניתו מענה לבעיית הניקוז, הציע לו להגיש תביעה נגד מיתב ולשכור לצורך כך שירותי הידרולוג ויועצי קרקע לצורך קבלת חוות דעת. לכך הנתבע סירב והודיע למר פרי כי אין בכוונתו להיגרר לתביעות שיימשכו שנים והוא מצפה ממנו כאדריכל לתת לו פתרון תכנוני ולא משפטי.
8. הנתבע הוסיף כי לאחר שפרי הבין כי תכניתו נקלעה למבוי סתום הוא הפנה את חיציו לתוכניות המהנדס רייזל אולם טענותיו אלו נדחו על ידי בא כוחו עו"ד יעקב אשר העמיד דברים על דיוקם והראה שתכניות מר רייזל הוכנו בדיוק על פי תכנון מר פרי. עוד טען הנתבע כי הטענה שפנה למר רייזל שהוא מהנדס כללי אין לה מקום לאחר שמר פרי הוא שהמליץ עליו לאור היכרות עמו בפרויקט קודם.
9. לפי הנתבע, לאחר שפגישה נוספת בהשתתפות נציגי התובעת והנתבע אצל ראש מחלקת בינוי ערים בעיריית פתח תקווה ביום 4.3.2009 הגיעה למבוי סתום, פנה ב"כ התובעת לבא כוח הנתבע עוה"ד יעקב ודרש את תשלום התמורה תוך שהוא מודיע כי אם לא תשולם, התובעת תפסיק עבודתה. למכתב זה השיב עו"ד יעקב במכתב מיום 15.3.2009.
10. לבסוף, טען הנתבע כי לאחר שכשלה פגישה נוספת שהתקיימה ביום 8.3.2009 בין כל הגורמים הרלוונטיים לנציגי מיתב, הודיע הנתבע למר פרי כי מאחר שברור לו כי אין לתובעת פתרון תכנוני מתאים, הוא אינו מתכוון לשלם לה סכום כלשהו ולאור מכתב הדרישה של בא כוח התובעת הוא מבין שהתובעת מפסיקה את עבודתה ולכן הוא נאלץ לפנות לאדריכל אחר, על מנת שיבדוק עבורו חלופות תכנוניות שיאפשרו קבלת היתר בנייה ללא צורך בהוצאות הכבדות הכרוכות ביישום תכנית מר פרי.
11. הנתבע טען כי בתחילת חודש פברואר 2009 פגש במקרה במשרדו של בא כוחו עו"ד יעקב את האדריכל מטקוביץ ולאחר שסיפר לו על התנגדות המחלקה לתכנון סביבתי ליתן היתר, ציין בפניו מר מטקוביץ כי יש לו פתרון שיאפשר הוצאת היתר בנייה ללא בניית מרתף תת קרקעי שתמנע את שינוי התב"ע וההוצאות הכספיות הכרוכות בשינוי התכנון על פי דרישות מיתב. על פי תוכנית מטקוביץ הפרשי הגובה הטבעיים בין שני הרחובות בהם ממוקם הבניין ינוצלו ליצירת קומת מסד טבעית שתשמש לחניון במקום החניון המתוכנן מתחת לשצ"פ, כאשר יתרת החניות תהיינה עיליות בהתאם לתב"ע. לבקשת הנתבע הציג מר מטקוביץ את החלופה שהציע בפני אדריכל העיר וממלא מקום מהנדס העיר – מר סרג'ו. הבקשה להיתר שנערכה על ידי מטקוביץ אושרה ביום 26.7.2009.
12. הנתבע הוסיף כי לאחר שנודע למר פרי כי תוכנית מטקוביץ אושרה וכדי לפגוע בו ולמנוע הוצאת היתר בנייה, הוא פנה לאדריכל העיר מר סרג'ו וטען שתוכנית מטקוביץ אינה תואמת את התב"ע. בעקבות פנייה זו, ביטל מר סרג'ו את חתימתו על תכנית ההיתר, אך זו אושרה מחדש לאחר שמר סרג'ו נפגש שוב עם מר מטקוביץ והשתכנע כי התכנית תואמת את התב"ע.
13. הנתבע טען כי עצם העובדה שמר מטקוביץ הציע מיד את הפתרון שיישם בתכניתו, מוכיחה כי מדובר בתכנון אדריכלי פשוט ומתבקש שכל אדריכל סביר היה בוחר בו מלכתחילה. לטענתו, התובעת באמצעות מר פרי התרשלה כלפיו בכך שבחרה בחלופה תכנונית גרועה, לא כלכלית ובלתי ישימה של בניית מרתף חניה תת קרקעי מתחת לשצ"פ, שגם אם הייתה יוצאת אל הפועל הייתה גורמת לו לנזקים כמפורט לעיל. לטענתו, לאחר התנגדות המחלקה לתכנון סביבתי ומיתב, היה על התובעת לבחור אלטרנטיבה תכנונית חלופית, כגון תכנית מטקוביץ.

1. הנתבע הסביר כי לנוכח העובדה שהחניון עתיד היה להיות ממוקם מתחת לשצ"פ, כבר בשלב הכנת התב"ע היה על התובעת לבדוק את עמדתם של המחלקה לתכנון סביבתי ומיתב כדי לנטרל התנגדויות אפשריות. התובעת התרשלה בכך שלא פעלה כאמור.
2. הנתבע הוסיף וטען כי תכנון החניון מתחת לשצ"פ היה מלכתחילה רשלני ושגוי גם משום שעל פי חוק המקרקעין, הבעלות בשטח קרקע מתפשטת בכל העומק שמתחת לשטח הקרקע, כך שהחניות היו בעצם בבעלות העירייה וזו הייתה יכולה לדרוש דמי שכירות או שימוש מהדיירים. זאת ועוד, תכנון זה היה עלול להוביל למחלוקות ותביעות מול העירייה בנוגע לליקויים בגינה הציבורית.
3. בנוסף, טען הנתבע כי מר פרי תכנן את בניית הממ"דים במעטפת החיצונית במקום בגרעין הפנימי של הבית, תכנון בלתי בטיחותי אשר היה כרוך בהוצאות מיותרות.
4. הנתבע הסביר כי תכנונו הלקוי של מר פרי חייב תכנון מחדש שונה לחלוטין אותו ביצע אדריכל מטקוביץ והוסיף כי גם לו הייתה נכונה טענת מר פרי כי תכנית מטקוביץ אינה תואמת תב"ע, שאז התרשלה התובעת באמצעות מר פרי בכך שלא תכננה את התב"ע מלכתחילה בהתאם לתכנית מטקוביץ, באופן שהחניון לא יהיה תת קרקעי כלל או לפחות שלא יהיה מתחת לשצ"פ מבלי שנבדקה עמדת הגורמים הרלוונטיים בעירייה.
5. לטענת הנתבע, בנסיבות אלו, התובעת אינה זכאית לתבוע את יתרת שכר הטרחה על פי הסכם התכנון והוא אף זכאי להשבת הכספים ששילם לתובעת על פי הסכם התכנון בגין השלב המוקדם ופיצויים בגין נזקיו.
6. הנתבע אף הכחיש (למעלה מהצורך לטענתו) את סכום החוב הנטען. הוא טען כי חשבונות התובעת התבססו על נתונים שגויים בדבר גודל השטח תוך הבחנה בין גודל שטח עיקרי לבין שטחי שירות וכי סוכם שתעריף לשטח שירות יעמוד על 20 ₪ למ"ר. זאת להבדיל משטח עיקרי העומד על 58 ₪ למ"ר וכי לא קוזז סך של 30,000 ₪ ששולם על ידו. עוד טען כי מאחר שהתובעת הסכימה שהתמורה תשולם לה לאחר הוצאת היתר בנייה על פי תכנון מר פרי הרי שמאחר שלא הוצא היתר אין לחייבו בריבית. לחילופין, אם מגיעה ריבית הרי שיש לחשבה רק בתום 30 יום מהצגת חשבון סופי. מעבר לכך, שיעור הריבית על פיו חישבה התובעת את סכום התביעה אינו מותר על פי חוק הריבית והצווים על פיו. לפי תחשיביו הרי בהתעלם מטענתו כי התובעת אינה זכאית לתמורה כלשהי, יתרת החוב לתובעת עומדת על סך של 148,165 ₪.
7. הנתבע הוסיף כי מכל סכום שייפסק יש לקזז סכום ששולם על ידו ולא נלקח בחשבון וכן הוצאות ונזקים שנגרמו לו לאור הצורך לשלם לבעלי מקצוע המהנדס רייזל עבור התכנון מחדש סך של 40,020 ₪, תשלום לאדריכל מטקוביץ בסך 28,750$ והפסדים שנשא בהם כתוצאה מהעיכוב בקבלת היתר הבנייה ועקב אי יכולתו לקבל דמי שכירות באותה תקופה בסך של 523,600 ₪.

כללי

1. ההליכים בתיק נפתחו כאמור בהגשת תביעה בסדר דין מקוצר. בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת רביד, אשר דנה בשעתו בתיק, ניתנה לנתבע רשות להתגונן.
2. בהמשך מונה על ידי כב' השופטת האדריכל מיכאל גופר כמומחה מטעם בית המשפט אשר התבקש במסגרת חוות דעתו לקבוע האם הייתה התרשלות בפעולותיו של האדריכל פרי מטעם התובעת ואלו שלבים בעבודת התובעת בוצעו בהתאם להסכם. ביום 15.5.2012 הוגשה חוות הדעת.
3. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מנהלה, האדריכל יהונתן פרי. מטעם הנתבע הוגשו תצהיריהם של המהנדס ארייה רייזל, עוה"ד אבישי יעקב ושל הנתבע. כן הוגשו מטעם הנתבע חוות דעת האדריכל אילן שפירא (אברמוביץ') וחוות דעת השמאי יניב שירן. יש לציין כי לא ניתן היה לזמן את האדריכל מטקוביץ לעדות עקב פטירתו.
4. בתיק התקיימו 8 דיוני הוכחות במסגרתם נחקר מומחה בית המשפט על ידי באי כוח הצדדים. כן נחקרו המצהירים ונותני חוות הדעת.
5. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה.
2. על אתר אציין כי הנתבע בסיכומיו זנח את הטענה בדבר דרישת חדר השנאים והמחדל של התובעת בסוגיה זו ולפיכך דינה להידחות רק בשל כך. מעבר לנדרש אציין שמחומר הראיות לא הוצגה כל ראייה לפיה התחייבה התובעת לבטל את חדר השנאים. יתרה מכך, חדר זה בוטל במועד מאוחר הרבה יותר (מאי 2010) ולא ניתן לדעת האם במהלך תקופת הזמן שחלפה מאז הדרישה להקמתו במרץ 2008, השתנו הנסיבות בגינן החליטה חברת החשמל שלא לעמוד על דרישתה לבנות חדר שנאים בבניין . לאור זאת, טענת הנתבעת בסוגיה זו נדחית.
3. זאת ועוד, גם הטענה בדבר תכנון בניית הממ"דים במעטפת החיצונית במקום בגרעין הפנימי, לא זכתה להתייחסות במסגרת סיכומי הנתבע ולפיכך דין טענה זו להידחות בשל זניחתה. מעבר לנדרש אציין כי אף המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו קובע כי בנושא בניית ממד"ים יש גישות ופתרונות תכנון שונים. לדבריו יש יתרון לתכנון כאמור, שכן ממ"ד נתפס כחדר מגורים לכל דבר (ראה עמוד 20 לחוות הדעת). דבריו אלה מקובלים עליי ולפיכך אני דוחה גם טענה זו.
4. אציין כי לא מצאתי שיש רלוונטיות להכרעה בסוגיה מה היה הגורם לכך שתוקפו של אישור התוכניות פג לאחר שנה ממועד נתינתו עד כי היה צורך לחדשו, כפי שקרה ביום 4.11.2008, שכן לא זו המחלוקת שהכרעה בה תוביל לקביעת זכאותה או אי זכאותה של התובעת לתשלום שכרה.

טענת הנתבע כי הייתה הסכמה של התובעת לקבל את התשלום לאחר קבלת ההיתר

1. כאמור, הנתבע טען כי הוסכם בינו לבין התובעת כי הסכום ישולם על ידו לאחר קבלת ההיתר. הנתבע אף צירף מסמך (נספח ה' לתיק המוצגים) כהוכחה לטענתו. איני מקבל טענה זו.
2. המסמך אליו הפנה הנתבע אינו חתום כלל ולכן אין ללמוד ממנו דבר. לכל היותר ניתן ללמוד ממנו כי הצדדים ניהלו משא ומתן בנושא עיתוי התשלום, אשר לא הבשיל לכדי הסכם מחייב.
3. מר פרי הסביר בתצהירו בפרוטרוט את נסיבות ניהול המשא ומתן שנוהל בין הצדדים. הוא אמר כי היה מוכן לשקול אפשרות לדחייה של מועד התשלום ובלבד שתהיה הסכמה בדבר הסכום לתשלום - הסכמה שלא הייתה. הוא אף הסביר כי הנתבע ניתק מגע לאחר ששכר שירותי אדריכל אחר (ראו סעיפים 76-83 לתצהירו).
4. עו"ד יעקב הודה בתצהירו כי מסמך זה לא נחתם בסופו של דבר: "עו"ד לוי ואנוכי לא חתמנו בסופו של דבר על התחייבות זו, מאחר ועל פי טענת ובדיקת מר שמן, היתרה המצויינת במסמך זה היתה שגויה וגבוהה בהרבה מהיתרה הנכונה" (ראו סעיף 19 לתצהירו. כן ראה סעיף 33 לתצהיר הרשות להגן של הנתבע).
5. לאור כל האמור, אני קובע כי לא השתכללה הסכמה של התובעת לדחיית התשלום לאחר קבלת ההיתר ולפיכך אני דוחה טענה זו של הנתבע.

האם הייתה התרשלות בפעולותיו של אדריכל פרי?

1. כאמור, כב' השופטת שדנה בשעתו בתיק מינתה את האדריכל מיכאל גופר כמומחה מטעם בית המשפט לקבוע האם הייתה התרשלות בפעולותיו של האדריכל פרי ואלו שלבים בעבודת התובעת בוצעו בהתאם להסכם.
2. בחוות דעת מקיפה פירט המומחה את הפגישות שערך עם הצדדים ובאי כוחם לרבות עו"ד יעקב אשר שימש במועדים הרלוונטיים כבא כוחו של הנתבע וכן את שיטת עבודתו. המומחה פירט את הטענות של הנתבע ושל המומחה מטעמו - האדריכל שפירא שהועלו נגד פרי בנוגע לתכנון של חניות תת קרקעיות מתחת לשצ"פ, אשר הצריך פתרון לבעיית הניקוז של מי גשמים. בגין כך נטען כי פרי היה צריך לצפות כי תכנון של חניות פרטיות מתחת לשטח בבעלות העירייה שעליו מתוכננת גינה ציבורית ייתקל בהתנגדויות של המחלקה לתכנון סביבתי, כי מדובר בהצעה בלתי כלכלית וכי תכנון כאמור של חניון מתחת לשטח האמור יחייב את שינוי התב"ע כתנאי למתן ההיתר. עוד נטען כי פרי לא חשב על חלופות אחרות לאור ההתנגדות וכן כי תכנון כאמור היה שגוי והיה בו כדי ליצור בעיות בעתיד מבחינת קניינית ומבחינת תביעות עתידיות של העירייה. טענות אלה נדחו על ידי המומחה, אשר לא מצא כי נפל פגם בהתנהלותו של פרי.

מעמדה של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט

1. טרם אדון בקביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט יש להרחיב על מעמדה המיוחד של חוות דעת מומחה כאמור.
2. כב' השופטת שדנה בשעתו בתיק מצאה לנכון למנות מומחה מטעם בית המשפט לאור המחלוקת בין הצדדים בכל הקשור לאופן ביצוע עבודתו של אדריכל פרי מטעמה של התובעת וטענות הנתבע אשר נתמכו בחוות דעת מטעמו בדבר רשלנותו וחוסר מקצועיותו. אף שבית המשפט מאמין כי חוות הדעת שמגיש בעל דין משקפת את חוות דעתו המקצועית והכנה של נותנה, הרי לא ניתן להתעלם מכך שחוות הדעת תומכת בבעל הדין שהגישה. בנסיבות אלה, חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט אשר נשכר על מנת לסייע לבית המשפט במתן חוות דעת אובייקטיבית, נהנית ממעמד מיוחד. אין בכך כמובן כדי לומר שקביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט הן בבחינת תורה מסיני ועל בית המשפט מוטלת החובה לבחון את סבירותן. עם זאת לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה אותו מינה. כלל ידוע הוא כי בית המשפט ייטה שלא לסטות מחוות הדעת של המומחה מטעמו בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן והוא יעשה כן בזהירות מתחייבת וכאשר קיימת סיבה מיוחדת לכך.

חוות דעת המומחה

1. כאמור, המומחה מונה לחוות דעתו בשאלה האם הייתה התרשלות בפעולותיו של האדריכל פרי. על כך השיב המומחה כדלקמן: "לאחר שבחנתי את הטענות ההדדיות, התכניות והתשריטים הרלוונטים, ולאור ניתוח הדברים כמפורט להלן, מצאתי כי לא הייתה כל התרשלות בפעולותיו של אדריכל פרי. תמצית הטענות לרשלנותו של אדריכל פרי, נוגע לשתי טענות ראשיות השזורות זו בזו, והן גם המקור לטענות משנה. הטענות מתייחסות לחוסר מקצועיות והתנהלות לא מקצועית. ניתוח כרונולוגי על פי ההתפתחות הליך התכנון ואישורים סטטוטוריים:-שלב הכנת התב"ע ואישורה, ובהמשך, הכנת הבקשה להיתר והטיפול לאישורה-מראה כי הטענות כנגד מקצועיותו של אדריכל פרי ולהתרשלותו במהלך עבודתו נטענו בדיעבד ועל פי מבחן ההצלחה (אי-הצלחה). הטענות נטענו, וכמו גם המסקנות הנילוות להן, בזיקה וכפועל יוצא מפרשת ההתנגדות לבקשה להיתר מצד המחלקה לתכנון סביבתי עובר לחברת מיתב בפרט" (ראו עמ' 24 לחוות דעת המומחה גופר).
2. לעניין בחינת רשלנות פרי בחן המומחה מספר שאלות משנה בהן מצא לנכון לדון לצורך הכרעה בשאלה זו : (1) האם התב"ע שהוכנה אינה מקצועית ונועדה לכישלון מלכתחילה. (2) האם היה יכול פרי לצפות או חייב היה לצפות להתנגדות.(3) האם הייתה חובה על פרי להציג חלופות תכנון לתב"ע. (4) האם פרי לא "הוביל" את הטיפול בהתנגדות, לא הצליח להתגבר עליה, ולמעשה "הרים ידיים". (5) האם העובדה כי נמצאה תכנית אחרת-של אדריכל מטקוביץ, מצביע על כשלון תכנית פרי והתרשלות מקצועית. (6) האם היו טעויות מקצועיות לפרי הנוגעות לפרטי התכנון הבקשה להיתר עצמו (טענות חוות דעת אדריכל שפירא)" (ראו עמ' 11 לחוות דעת המומחה גופר).
3. אשר לשאלות הראשונה והשנייה קבע המומחה כי התשובה להן שלילית. המומחה הסביר כי לנושא החנייה מתחת לשצ"פ ולפתרון לניקוז מי-נגר עיליים שבגינם הועלתה הטענה לחוסר מקצועיות, ניתנה התייחסות תכנונית מפורשת מצד פרי והם היוו חלק ממארג התכנון השלם שנמצא ראוי לאישור על ידי הגורמים המקצועיים בוועדה המקומית והמחוזית. לדבריו, ההתנגדות העקרונית על הסף ליתן היתר בניגוד להוראות התכנית שאושרה למקום מהווה אירוע מנוגד לחוק ולדין שלא ניתן לצפותו. ככל שיש טענות לגורמים שונים כמו המחלקה לאיכות הסביבה וחברת מיתב הרי שמקומם בעת הליך האישורים הסטטוטורים ובעיקר במסגרת דיוני הוועדה המקומית. גם אם התנגדותם של אותם גורמים לא הייתה מתקבלת הייתה מונחת לפניהם הדרך לעשות כן על פי הסעדים המתאימים לכך על פי הדין. משאושרה התוכנית היא מחייבת ואין לשלול באופן עקרוני בקשה להיתר תואמת תוכנית. לאור זאת קבע המומחה " לשאלה אם אדריכל סביר יכול היה לצפות כאפשרות ממשית (פיזית), וצריך היה לצפות (נורמאטיבית) להתנגדות עקרונית (וטוטלית) שכזו , עובר לשלילת האפשרות להוצאת היתרי בנייה!? התשובה לכך היא שלילית!" (ראו עמוד 13 לחוות הדעת). אני מאמץ את קביעתו המשכנעת והמנומקת של המומחה בשאלות אלה.
4. אשר לשאלת המשנה השלישית, קרי, האם הייתה חובה על פרי להציג חלופות תכנון לתב"ע קבע המומחה כי לא קיימת כל נורמה מקצועית המחייבת את האדריכל – איש המקצוע הסביר – לעשות זאת. עוד ציין כי חובה שכזו לא צוינה מפורשות בהסכם התכנון להזמנת השירות האדריכלי ולכן אינה קיימת במקרה דנן. לדבריו, משנמצאה בסופו של הליך תכנוני פנימי תכנית הראויה לדעתו של האדריכל להצגה בפני לקוח היא תובא בפניו כהצעתו התכנונית הסופית. קרי אין צורך להציג חלופות. בחוות הדעת הוא הסביר כי מדובר בטענה שנולדה בדיעבד, לאור התנגדות המחלקה לאיכות הסביבה וחברת מיתב. להתנגדות זו, כאמור, אדריכל פרי לא יכול היה לצפות (ראו הדיון לעיל בשאלות משנה (1) ו- (2)). התוכנית של אדריכל מטקוביץ נולדה רק בשלב מאוחר יותר לאור ההתנגדות (ראו הדיון בעמודים 14 ו-15 לחוות הדעת). גם מסקנה זו של המומחה מקובלת עלי לחלוטין ואני מאמץ אותה. בסוגיה זו יורחב על ידי בהמשך.
5. אשר לשאלת המשנה הרביעית, קרי האם פרי לא "הוביל" את הטיפול בהתנגדות לא הצליח להתגבר עליה ולמעשה "הרים ידיים" הסביר המומחה כי עמדת המוצא של פרי להתנגדות הייתה כי הפתרון שהעלו גורמי ההתנגדות היה מנוגד לתכנית המתאר הארצית (תמ"א 34) ולהוראות התב"ע. על מנת להתגבר על הסירוב הקטגורי בו נתקל, נדרש פרי לתכנון שונה מהתב"ע המאושרת שמשמעותה תב"ע אחרת כשהוא מסרב משיקולים מקצועיים לכל פתרון הנדסי שאינו עומד בהוראות תמ"א 34. על פי המומחה, ניסיונותיו הכושלים של פרי להציע פתרון שיניח את דעת המתנגדים מוכיחים כי לא הרים ידיים ואין זה נכון לבחון התנהלותו בדיעבד על פי מבחן ההצלחה, דהיינו, האם הצליח להתגבר על ההתנגדות כפי שהצליח מאוחר יותר האדריכל מטקוביץ . אני מאמץ גם את מסקנתו זו של המומחה. אציין כי ער אני לטענת הנתבע כי התב"ע אושרה לפני כניסתה לתוקף של תמ"א 34. עם זאת לא מצאתי כי בכך יש לשנות מהמסקנה כי פעולת גורמי ההתנגדות הייתה מנוגדת לתב"ע המאושרת. די בכך כדי להכשיר את נקודת המוצא של פרי שהתנגד לתכנון שונה ממנה. יתרה מכך, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, לא זו בלבד שפרי לא הרים ידיים אלא שהגעתי למסקנה כי הנתבע ויתר מרצונו על האפשרות להיאבק בהתנגדות של מיתב ובכך סיכל את האפשרות להוציא לפועל את תוכנית פרי. אם לא די בכך הנתבע פעל מאחורי גבו של פרי וסיכל את פעולתו.
6. אשר לשאלה המשנה החמישית, קרי האם העובדה כי נמצאה תכנית אחרת של האדריכל מטקוביץ מצביעה על כישלון תכנית פרי והתרשלות מקצועית, גם על כך השיב המומחה בשלילה. לדבריו, העובדה שתכנית מטקוביץ זכתה באישור בעוד תכנית פרי נענתה בשלילה, אינה מצביעה על כישלון ורשלנות אלא רק על העובדה שתכנית מטקוביץ נמצאה "ראויה" לאישור המתנגדים, הא ותו לא. המומחה הביא כדוגמא תחרות מתחום האדריכלות לפיה העובדה שקיימות תוכניות שזוכות במקומות הראשונים אינה מעידה על כישלון של תכניות שלא זכו. לדבריו, העובדה כי פרי לא הצליח להתגבר על ההתנגדות בדרך בה הצליח אדריכל אחר, מעידה דווקא על היושרה המקצועית שלו בכך שסירב לפעול בניגוד למה שסבר שמנוגד לתב"ע המאושרת. מכל מקום, אין באי הצלחתו הסובייקטיבית כדי להעיד על רשלנות. אין לי אלא להסכים גם עם מסקנה זו של המומחה ואני מאמץ את דבריו.
7. אשר לשאלת המשנה השישית, קרי האם היו טעויות מקצועיות לפרי בנוגע לפרטי התכנון של הבקשה להיתר עצמו לאור טענות חוות הדעת המקצועית של האדריכל שפירא, קבע המומחה כי טענות האדריכל שפירא לטעויות תכנון של פרי הן יחסיות, לא חד משמעיות ואין בהן כדי להוכיח כי תכנונו של פרי הוא כשל מקצועי המצביע על רשלנות.
8. המומחה התייחס אחת לאחת לטענות שהועלו על ידי אדריכל שפירא בחוות דעתו ודחה אותן.

1. בעניין הטענה לתכנון מערך החניות, הסביר המומחה כי מחלוקת בין אדריכלים באשר לתכנון נכון הוא עניין שבשגרה. תכניות שונות מובילות לתוצאות שונות. אין בכך כדי לקבוע כי פתרון שנמצא על ידי פרי הוא פתרון כושל. יש לראות את התמונה הכוללת . תכנון המרתף הוא רק חלק ממערך הבינוי כולו. מדובר במהלך תכנוני רב מרכיבים.
2. לטענה של אדריכל שפירא כי חיבור מרתפי החניה של שני מגרשים בעייתי בשל בניה בשלבים והאחזקה המתחלקת בין מספר בעלים, הסביר המומחה כי בכל מצב בו קיים תכנון לביצוע בשלבים, ממילא תתבצע הבנייה בשלבים. לדבריו, עניין זה של תחזוקה משותפת בין בעלים שונים ניתן להתגבר עליו בצורה מושכלת. הוא נתן כדוגמא מגדלי ענק של מגורים בהם יש דירות רבות כך שפתרונות לתחזוקת רכוש משותף הוא עניין שבשגרה. דבר זה אינו מהווה מרכיב יחידי ודומיננטי בשיקולי כלכלת בנייה. לדעתו המקצועית הפתרון התכנוני של חיבור מרתפים אינו כישלון מקצועי המעיד על רשלנות.
3. אשר לטענה כי ההחלטה לחייב 66% מהחניות במרתף הייתה שגויה ואין כל אינדיקציה שזו נבעה מדרישת הרשויות ולא נעשה ניסיון לבטלה, הסביר המומחה כי ההחלטה נקבעה על פי דרישה וכפועל יוצא מהחלטת הוועדה לתוספת יחידת דיור. הדרישה אף מופיעה בסעיף 16 א לתקנון התוכנית. אציין שאף אם אין המדובר בדרישה של הרשויות, אני סבור כי אין לומר שתכנון כאמור מהווה רשלנות. על כך ארחיב בהמשך.
4. המומחה גם התייחס לטענת אדריכל שפירא כי תכנונו של אדריכל מטקוביץ מוכיח כי הייתה חלופה אחרת פשוטה וסבירה ודחה טענה זו כהוכחה לרשלנות של פרי. לשיטתו, העובדה שקיימת תכנית שונה נוספת אינה מעידה על כישלון ורשלנות של תכנית אחרת (ראו דיון לעיל בתשובה לשאלת המשנה החמישית).
5. לסיכום, אני מקבל גם את מסקנותיו של המומחה בכל הקשור לדחיית הטענות שהועלו במסגרת חוות הדעת של אדריכל שפירא.

1. יש לציין כי אדריכל שפירא טען כי מבחינה משפטית לא ניתן לרשום את החניות בטאבו והדיירים היו נדרשים לשלם שכירות לעירייה. בעניין זה התב"ע קובעת בסעיף 16 (ז) כי "רישום זכויות המרתף שייבנה מתחת לשצ"פ ייעשה ע"י בעלי הקרקע – באישור היועץ המשפטי של עירית פ"ת". קרי, על פי התוכנית היה ניתן למצוא פתרון משפטי שמסדיר את זכויות בעלי הדירות.

הטענה כי המומחה לא בחן את השאלה האם פרי התרשל בתכנון התב"ע, לרבות אם תכנון החניות על ידו היה תוצר של תכנון מקצועי אם לאו

1. הנתבע טען בסיכומיו כי המומחה לא בחן את השאלה האם פרי התרשל בתכנון התב"ע והאם תכנון החניות על ידו היה תוצר של תכנון מקצועי או לא. המומחה הסביר בחוות הדעת באופן מפורש כי משאושרה התכנית על ידי הועדה המקומית והמחוזית, כולל הקביעה לחניה תת קרקעית ודרישות לפתרון חלחול מי גשמים, הרי שהיא בחזקת חיקוק אשר על פיו, כחלק מהוראות התכנית, יש להוציא היתר. הבקשה להיתר אמורה הייתה להיות על פי ובהתאם לתכנית כאשר הפתרון הנדרש ברמה של רישוי היה אמור להיות בעיקרו טכני (ראו עמוד 12 לחוות הדעת).
2. בעדותו בחקירה נגדית המומחה אף הסביר כי רשויות התכנון הם הגורם המקצועי לחסד או לשבט, כך בלשונו, ומרגע שאלה אישרו את התכנית הרי מבחינתו זו ההלכה שאליה יש להתייחס (ראו עמוד 12 לפרוטוקול).
3. ב"כ הנתבע עימת את המומחה עם טענה זו של תכנון החניות התת קרקעיות וניסה להציג זאת כתכנון בעייתי וכי עדיף היה לתכנן חניה שאינה מתחת לשטח ציבורי. המומחה השיב בשלילה לעניין זה. מכל מקום, אף אם אניח לטובת הנתבע כי תכנון חניות תת קרקעיות מסובך יותר ומצריך פתרונות ניקוז, אין בכך כדי לקבוע כי מדובר בתכנון רשלני או בלתי מקצועי. יש להבין כי השיקולים בעניין זה הם רבים. המומחה נתן כדוגמא תכנון חניות תת קרקעיות כתוצאה מחוסר בשטחים (ראו עמוד 14 לפרוטוקול שורות 4-6).
4. זאת ועוד, יש להבין במקרה דנן כי בתחילת הדרך השטח כולו הוגדר כפרטי ורק בהתאם לדרישת הרשויות שונה השטח העליון מתחת לשטח החניה המיועד לשטח ציבורי פתוח. להלן הדברים כפי שעלו בחקירת המומחה:

"ש. אבל אופציה תכנונית שלא מתחת לשצ"פ לא מצריכה פתרונות ואילו חניות מתחת לשצ"פ מצריכות פתרונות ומכאן תסכים איתי שהיית מעדיף חניה שלא מתחת לשצ"פ?

ת. קשה לי לתת תשובות תאורטיות. בהתייחס למצב הדברים שהוצג בפניי, החניה במקור היתה מתחת לשטח פרטי פתוח והדגש הוא על הפרטי, אנשי עיריית פ"ת מצאו לנכון שהאחזקה של השטח הפרטי הפתוח היא קשה ולכן ביקשו להפוך אותו לשצ"פ כדי שהשליטה תהיה בעירייה. כך שהתוכנית המקורית מבחינת האדריכל היתה לתכנן חניה תת קרקעית מתחת לשני מגרשים פרטיים ולא מצב שהיה שצ"פ ואז תכננו את החניה.אני אומר זאת, כי הנסיבות הביאו לתכנון ולא היה לוח חלק" (עמוד 14 לפרוטוקול שורות 7-14).

ובהמשך:

"ש. אם יש 2 אלטרנטיבות תכנוניות אפשריות, האחת עם מרתף והשניה בלי, האם נכון שאתה כאדריכל סביר היית מעדיף את האופציה של תכנון בלי מרתף, זאת כמובן תוך בידוד המשתנים האחרים?

ת. לא בהכרח. יש יתרונות גדולים מאוד גם כלכליים וגם תכנוניים לפנות את קומת הקרקע לדירות גן וכנגד חניות תת קרקעיות שמוגנות משמש, מזג אוויר וביטחון אישי.

ש. בשני המקרים לא תהיינה דירות גן והיתרון הנוסף, כשאין את הנתונים האחרים אלא רק מרתף או בלי, היית מעדיף בלי מרתף?

ת. לא. כי כל החלטה היא נובעת משיקולים שונים" (עמוד 16 לפרוטוקול שורות 20-28).

1. גם מר פרי בחקירתו הסביר כי בתחילת הדרך השטח היה מיועד להיות שטח פרטי פתוח (שפ"פ) והתכנון שלו התייחס לכך. ראה דבריו בעדותו: "בדקתי מספר אלטרנטיבות וביניהן חניה בקומת העמודים והתוכנית שהמלצתי בפני המזמין שלי הייתה תוכנית שבה במקום הפקעה נעשה שפ"פ (שטח פרטי פתוח) בניגוד לשצ"פ (שטח ציבורי פתוח) שאושר בסופו של דבר. רק מתחת לשפ"פ ולבניין עצמו המלצתי לעשות חנייה תת קרקעית כדי לרצות את רצון הוועדה המקומית ובסופו של יום גם הוועדה המחוזית" (עמוד 42 לפרוטוקול שורות 14-18 וכן ראו גם בהמשך עדותו בעמוד 43 שורות 25-28)
2. אציין גם כי אין מקום לקבל טענה לפיה תכנון של חניות בקומת המרתף בשלב התב"ע לעומת תכנון של חניות מתחת לקומת העמודים מהווה רשלנות. פרי הסביר זאת היטב בעדותו, ממנה ניתן ללמוד על היתרונות האסתטיים ואיכות החיים העדיפה של התכנון שנקט מול החסרונות של התכנון למיקום חניות בקומת העמודים לו טען הנתבע. להלן הדברים: "יוקר הבניין איננו תמיד הפקטור לאיכות הבניין. איכות הבניין נקבעת על ידי הסביבה שלו ולמשל גינה בקומת העמודים, היה לה איכות גם כלכלית וגם למחייה הרבה יותר מאשר קומת עמודים עם חניות ובמיוחד מכפילי חניה שמעלים את המכוניות כלפי מעלה"( ראו עמוד 42 לפרוטוקול שורות 26-30) ובהמשך: "לא הייתה מניעה (לתכנן חניות בקומת העמודים - הערת הח"מ), היה מפגע אסטתי ממדרגה ראשונה והראיה שעיריית פ"ת הפסיקה את מכפילי החניות. הבית הזה תרם לצורך העניין הזה" (עמוד 43 לפרוטוקול שורה 11-12).
3. לסיכום, לא מצאתי כי בטענה זו של הנתבע יש כדי לפגום או לגרוע מהמסקנות של המומחה אותן אימצתי כאמור.

הטענה כי המומחה לא בדק האם פרי בחן חלופות תכנוניות

1. הנתבע אף טען כי המומחה לא בדק האם פרי בחן חלופות תכנוניות. כאמור לעיל, המומחה קבע בחוות הדעת כי לא קיימת כל נורמה מקצועית מחייבת לפיה על אדריכל סביר להציג חלופות תכנון לתב"ע. לדבריו, חובה שכזו ככל שקיימת היא חוזית וחייבת להיות כתובה מפורשות בהסכם התכנון שבין הצדדים. מאחר שבמקרה דנן אין בהסכם חובה כזו, הרי שאין לדרוש זאת מהאדריכל. לדבריו, משנמצאה בסופו של הליך תכנוני "פנימי" תכנית ראויה לדעתו המקצועית של האדריכל להצגה בפני לקוח, היא תובא בפניו כהצעתו התכנונית הסופית.
2. יובהר ויודגש, כי אין באמור לעיל, כדי לקבוע שאדריכל לא צריך לשקול חלופות תכנוניות ככל שאלה קיימות. נהפוך הוא, חובה על אדריכל לשקול אותן, אך זאת בשונה מהצגתן בפני הלקוח. המומחה הסביר זאת היטב בחקירתו הנגדית כדלקמן:

"מלאכת התכנון של האדריכל כלפי עצמו במשרד עם צוות המשרד היא בוודאי תוצאה ניסוי וטעייה ובסופו האדריכל בוחר את החלופה מנקודת מבטו הטובה יותר מכל החלופות התלויות על לוח משרדו. כאשר מדובר על מלאכת תכנון, מדובר על בחירה בין חלופות.

השאלה בנושא שלנו, האם היה עליו להציג חלופות אלה ללקוח.

וכאן, כל אדריכל והנורמה שלו למעט אם כתוב בחוזה אבל אם לא כתוב זה רצונו של האדריכל כבודו. לכן הטענה של האדריכל מטעם הנתבע לא מוצדקת" (עמוד 17 לפרוטוקול שורות 14-19). הדברים ברורים.

1. יש לציין כי פרי עומת בעניין זה בחקירתו הנגדית והסביר היטב את אופן עבודתו אשר כללה בחינה של חלופות שונות (ראו סעיף 43 לתצהיר פרי וכן ראו עדותו עמוד 42 לפרוטוקול שורות 14 עד 18 ובעמוד 44 ).
2. אף אם הייתי מקבל את טענת הנתבע כי פרי לא בחן חלופות בכל הקשור לחניות טרם הציג את תכניתו, גם אז אין לומר כי התרשל במילוי תפקידו. כאמור, התוכנית הוגשה לרשויות התכנון אשר אישרו אותה, קרי מבחינת רשויות התכנון מדובר בתוכנית אפשרית. יש להניח כי אם הפתרון שהוצג לבעיית הניקוז היה מתקבל ניתן היה להוציא את התוכנית לפועל. לעניין זה אציין שאין בעובדה שמיתב לא אישרה את הפתרון שהוצע כדי להוביל למסקנה כי הייתה התרשלות של התובעת. על כך יורחב בהמשך.

הטענה כי פרי התרשל כאשר לא בדק את עמדתם העקרונית של עיריית פתח תקווה ומיתב לפני תכנון החניות במרתף

1. מצאתי לנכון להרחיב בדיון בסוגיה אותה העלה הנתבע לפיה אדריכל פרי התרשל כאשר לא בדק את עמדתם העקרונית של עיריית פתח תקווה ומיתב לפני תכנון החניות במרתף.
2. כאמור לעיל, קיבלתי את דעתו של המומחה לפיה ההתנגדות העקרונית על הסף ליתן היתר בניגוד להוראות התכנית שאושרה למקום מהווה אירוע מנוגד לחוק ולדין שלא ניתן לצפותו. על פי המומחה, ככל שלגורמים השונים כמו המחלקה לאיכות הסביבה וחברת מיתב היו טענות הרי שאלה יכלו להעלותם בעת הליך האישורים הסטטוטוריים ובעיקר במסגרת דיוני הוועדה המקומית. גם אם התנגדותם של אותם גורמים לא הייתה מתקבלת הייתה מונחת לפניהם הדרך לעשות כן על פי הסעדים המתאימים לכך על פי הדין.
3. זאת ועוד, המומחה מטעם בית המשפט אף קבע כי התנהלות הוועדה המקומית, אשר התנתה את מתן ההיתר באישור של גוף חיצוני, אינה תקינה. לדבריו, מי שצריך לדון במתן היתר הוא הוועדה המקומית. זו הייתה צריכה לקבל את עמדת הצד השלישי, במקרה שלנו מיתב, וככל שזו הייתה מתנגדת למתן ההיתר, על הנושא היה להגיע לדיון בפני הוועדה המקומית והיא הייתה צריכה להחליט האם ליתן היתר או לא. על הוועדה היה להימנע מהפיכת אותו צד שלישי לגורם המכריע (ראו הסבריו בעמוד 22 לפרוטוקול שורות 3-8).
4. יתרה מכך, על פי התב"ע נקבע כי טרם מתן היתר לבניינים יוצע פתרון לטיפול בניקוז מי הנגר העיליים לאישור מחלקת איכות הסביבה בעיריית פתח תקוה. במילים אחרות, היה צריך למצוא פתרון טכני לבעיית הניקוז ואין לומר כי הוא לא היה בנמצא.
5. פרי אף הסביר את הטעם לכך שלא פנה קודם לכן לבדוק את עמדת העיריה ומית"ב. להלן דבריו: "שלב אישור התב"ע זה שלב שבו התוכנית היא כל כך כללית שבדר"כ המחלקות היותר טכניות אינן מתנגדות ולא זוכר שאי פעם התנגדו לי ממחלקת מים וביוב. לכל היותר, במידה ויש להם הסתייגות, הם כותבים זאת למחלקת הבינוי ומחלקת הבינוי נותנת לי הנחייה להוסיף את זה בהוראות התוכנית. למשל, החדרת מי נגר למי התהום הם הנחיה של מחלקת מים וביוב והיא ניתנת אוטומטית על ידי מחלקת הבינוי". ובהמשך: "אל תשכח שיש וועדה מחוזית שיש שם אותן דיסיפלינות שנוהגות לבדוק את התוכנית ולהעיר ובמקרים רבים הפוך מהוועדה המקומית. כך שמי שקובע בסופו של דבר זו הוועדה המחוזית" (ראו עמוד 52 לפרוטוקול שורות 7-22). ובמקום אחר: "הכנת תב"ע היא מאוד מאוד כללית וכוללנית. אתה לא פונה כמו בהיתר הבניה למחלקות לקבל כל אישור ואישור בנפרד והסיבה משום שכל האישורים האלה מבוטאים בהוראות התוכנית ובאופן כללי מאוד. האישור הספציפי ניתן רק בהיתר הבניה" (ראו עמוד 64 לפרוטוקול שורות 28-30).
6. המומחה אמנם נשאל האם זו נורמת זהירות מקובלת לערוך בדיקה עם הגורמים המקצועיים (כמו מיתב והמחלקה לאיכות הסביבה) והשיב שאכן זה נורמת זהירות מקובלת (עמוד 15 לפרוטוקול שורות 9-15). עם זאת בהמשך עדותו הבהיר כי אין המדובר במשהו שאם לא נעשה יש לראות בו כהתרשלות. להלן דבריו: "לא הייתי אומר שזו נורמה. הייתי אומר שזוהי חכמת חיים שהייתה מביאה לזה" (עמוד 27 לפרוטוקול שורה 15-16).
7. יתרה מכך, על פי המומחה עצם ההתנגדות של מחלקת איכות הסביבה קטיגורית, כך בלשונו, לחניה תת קרקעית, היא לכשעצמה לא תקינה שכן היא עומדת בסתירה לתמ"א 34 שהיא תוכנית מתאר ארצית שמדברת על חלחול מי נגר עילי (עמוד 22 לפרוטוקול שורות 31-33). הוא גם הסביר כי ההתנגדות הייתה של מר בלום, שהתנגד קטיגורית לחניה תת קרקעית מבלי לדון בפתרונות הטכניים שהוצעו (עמוד 15 לפרוטוקול שורות 9-21). בעניין זה אציין כי אף אם תמ"א 34 הייתה מאוחרת לאישור התב"ע, עדיין היה מקום לצפות כי אנשי המקצוע יבדקו את הדברים לאורה.
8. מכל האמור לעיל נחה דעתי כי לא נפלה כל התרשלות בעבודתו של אדריכל פרי.

הנתבע ויתר על האפשרות להיאבק בהתנגדות של מיתב לאשר את פתרון הניקוז שהוצע ובכך סיכל את האפשרות להוציא לפועל את תוכנית פרי

1. כפי שעלה מהעדויות ומחומר הראיות, אדריכל פרי טען כי יש לשכור אנשי מקצוע ולפעול נגד ההחלטה של מיתב אשר לשיטתו הייתה בניגוד לתב"ע ובמידת הצורך להגיש ערר, אולם הנתבע סירב לעשות כן בשל חששו כ הדבר יארך זמן רב (ראו סעיף 39 לתצהיר הנתבע וכן עדותו של פרי בסעיף 49 לתצהירו).
2. פרי העיד כי הליכים שכאלה אינם נמשכים זמן רב: "לא היתה שום בעיה בלתי פתירה עם מיתב. לכל היותר, יכולנו ללכת לועדת ערר ולקבל תוך 30 עד 60 יום החלטה וברור מה היתה ההחלטה ולי היה ברור מה היתה ההחלטה ומה עוד שהעירייה דרשה את זה". כשנשאל על כך שעצם העובדה שהסכים לחכות עם התשלום המגיע לתובעת עד להוצאת ההיתר (הסכמה אשר כאמור לעיל לא השתכללה לכדי הסכם מחייב) מלמדת שהבין כי בלי היתר אין טעם לכל העבודה, השיב: " לא שמעתי על פרוייקט שלא יצא אל הפועל בגלל ניקוז מים וזה מגוחך לטעון דבר כזה" (ראו עמוד 76 לפרוטוקול שורות 6-12).
3. גם המומחה מטעם בית המשפט העיד כי הדרישה של פרי לשכור איש מקצוע בתחום החדרת מי נגר היא גישה מקצועית נכונה (עמוד 34 לפרוטוקול שורות 14-16 ) וכי הליכי ערר שכאלה היו צפויים להימשך בין חודשיים לארבעה חודשים (עמוד 35 לפרוטוקול שורות 23-24).
4. האמור לעיל מלמד כי הנתבע לא נתן הזדמנות סבירה לתובעת לאשר את התוכנית שתוכננה על ידה בהתאם לתב"ע המאושרת. לא הייתה כל מניעה מלהתחיל בהליכי ערר וככל שאלה היו מסתבכים כפי שחשש הנתבע היה יכול לחזור בו מהליכי הערר ולפעול בדרך אחרת.

הנתבע פעל מאחורי גבו של מר פרי וסיכל את פעולתו

1. זאת ועוד, לא זו בלבד שהנתבע בחר שלא למצות את ההליכים החוקיים שעמדו בפניו על מנת לתקוף את הסירוב של מיתב שהיה בניגוד לתב"ע אלא שהנתבע אף שכר שירותים של מהנדס מטעמו אשר פעל ללא ידיעתה של התובעת וסיכל את פעולתה.
2. מתצהיר הנתבע עלה כי הפגישה עם אדריכל מטקוביץ, אשר את שירותו שכר, התקיימה במשרד עורכי הדין שלו עוד בפברואר 2009 זאת ללא ידיעתו של אדריכל פרי. באותה עת הנתבע עדיין היה בקשר עם התובעת. הנתבע בתצהירו אף הפנה לתכתובת שנוהלה מול פרי ופגישות משותפות שנערכו (ראו סעיפים 41 עד 45 לתצהירו). יש לציין כי באותה עת אף התנהל משא ומתן בין הצדדים בקשר עם ההתחייבות לתשלום שכרה של התובעת לאחר קבלת ההיתר, התחייבות אשר לא נחתמה בסופו של דבר.
3. יתרה מכך, ממכתביו של אדריכל פרי בשם התובעת מיום 25.5.2009 ומיום 20.8.2009 שהופנו אל באי כוח הנתבע (נספחים 11 ו-12 לתצהירו) בעניין מינוי יועצים לפרויקט וכן עניין תשלום שכר טרחה עולה בבירור כי התובעת ומר פרי לא ידעו כלל כי הנתבע העסיק גורם מקצועי אחר באותה תקופה (ראו גם סעיפים 53-56 לתצהירו).
4. בקשר להתנהלות זו מצד הנתבע העיד פרי תוך הבעת כעס רב כדלקמן: "הנתבע מינה אדריכל מטעמו שזינב בי והפריע לי למעשה מבלי שידעתי שיש עוד אדריכל שמטפל באותו תיק" (עמוד 76 לפרוטוקול שורות 31-32).
5. התובעת טענה כי דרישת מיתב הייתה בניגוד לתב"ע ואף הציעה לפעול נגד כך. במקרה כזה, בו הנתבע, ללא ידיעת התובעת, שכר שירותים של איש מקצוע אחר אשר פנה אל הרשות והציג לה תכנית אחרת שלטענת התובעת עומדת בסתירה לתב"ע, יש משום סיכול של ניסיון התובעת לשכנע את הגורמים הרלוונטיים בצדקת טענתה. התנהלות זו הציגה את אדריכל פרי מטעם התובעת כמי שאינו מוסמך לדבר בשמו של הנתבע ולייצגו. מדובר בסיכול כל אפשרות של מר פרי לטפל בנתבע, ולקדם את התוכנית שלשם הכנתה ואישורה נשכר.
6. אציין כי באמור לעיל אין כדי למנוע מהנתבע את אפשרות הבחירה מי הוא הגורם אשר יטפל בו ואת שירותיו של מי לשכור. המומחה מטעם בית המשפט אף ציין את רצונו הלגיטימי של הנתבע להתגבר על ההתנגדות ולהשיג את מטרתו, אך כפי שציין המומחה, אין ברצון זה כדי להעיד על רשלנות פרי. אוסיף ואומר כי אין ברצון לגיטימי זה כדי לקפח את התובעת ולמנוע ממנה את תשלום השכר המגיע לה.

התשלום המגיע לתובעת

התובעת זכאית לגבות תעריף אחיד בגין שטחי התכנון השונים

1. על פי סעיף 5 להסכם שכר הטרחה התחייב הנתבע לשלם לתובעת 58 ₪ למ"ר כולל שטחי שירות צמוד למדד יוקר המחיה החל מיום 15.6.97 ולא פחות משער הבסיס ובתוספת מע"מ כחוק, אשר ישולם לשיעורין על פי טבלת שלבי התשלום. בטבלה פורטו שלבי העבודה שעל התובעת לבצע ושיעור התשלום המגיע.
2. כאמור, הנתבע טען כי סוכם שתעריף לשטח שירות יעמוד על 20 ₪ למ"ר. טענה זו עומדת בסתירה מוחלטת לאמור בסעיף 5 להסכם שהובא לעיל. יש לציין כי בסעיף 5 להסכם הוספו בכתב יד המילים "כולל שטחי שירות" קרי התעריף של 58 ₪ למ"ר כלל גם שטחי שירות.

1. בעניין זה הנתבע טען בסעיף 64 לתצהירו כי בעת שחתם לא שם לב לתוספת בכתב יד. לדבריו, לתוספת זו שם לב רק כאשר שוחח עם פרי לפני החשבון מיום 26.9.2006. בעקבות כך נודע לו שהתובעת מחייבת אותו בתעריף זה גם בגין שטחי שירות. לדבריו, הוא אמר לפרי כי אינו מסכים לכך ובהמשך סוכם ביניהם כי התמורה בגין שטחי השירות תעמוד על סך של 20 ₪ למ"ר.
2. אין מחלוקת כי לא נערך על ידי הצדדים תיקון של ההסכם בכתב בסוגיה זו של התעריף לתשלום בגין שטחי שירות ולכן טענתו של הנתבע היא בבחינת טענה כנגד מסמך בכתב עליו הודה שחתם, כך שהנטל מונח לפתחו להוכיח הסכמה אחרת. בנטל זה לא עמד.
3. הנתבע הסתמך על חשבון התובעת מיום 26.9.2006 (נספח 16 לתצהיר פרי), אשר לדבריו מוכיח את טענתו. הוא ערך חישוב של השטחים הנטענים על ידו והכפילם בתעריפים המוסכמים לשיטתו והגיע לתוצאה אשר לדבריו מוכיחה כי אכן הוסכם כפי טענתו. פרי הכחיש עניין זה של הסכמה נטענת בדבר חיוב בתעריף מופחת של 20 ₪ מכל וכל וטען כי "הנתבע ממציא סיכום שלא היה ולא נברא" (סעיף 98 לתצהירו). לדבריו, החשבון עליו ביסס הנתבע את טענתו לא כלל את שטח החניון . על פי התחשיב המתייחס לגודל השטח ללא שטח החניון, התעריף על פיו הוא נערך עמד על סך של 34.8 ₪ למ"ר. לדבריו, מדובר בתעריף שנלקח בטעות. להוכחת הטעות הוא הפנה לחשבון נוסף שהראה על טעות חוזרת דומה (נספח ט"ז לתצהיר הנתבע).
4. עיון בנספח ט"ז האמור (אשר הנתבע הגיש על מנת להוכיח את טענתו בדבר גודל השטחים הנכון על פיו יש לחשב את שכר הטרחה), מלמד כי אכן יש ממש בהסברים שנתן פרי כי מדובר בטעות. בחשבון זה נרשם במפורש כי התעריף עבור שטח שירות עומד על 34.8 ₪ למ"ר, כך שנראה כי מדובר אכן בטעות שחזרה על עצמה. לתעריף שגוי זה הנתבע לא טען כלל. למעשה, המסמך האמור אותו הציג הנתבע להוכחת טענתו בדבר גודל השטחים שיש לבצע בגינם חישוב שכר טרחה פועל נגד גרסתו בדבר הסכמת הצדדים לתשלום התעריף של 20 ₪ למ"ר בגין שטחי השירות.
5. יש לציין גם כי החשבונות הנ"ל הם חשבונות חלקיים ולא סופיים. פרי אף הסביר שחשבונות אלו נערכו על ידי חברה בשם נועם מערכות שנשכרה על ידי התובעת. הוא העיד כי במשלוח החשבונות החלקיים יש פחות הקפדה על בדיקת החשבון המדויק זאת להבדיל מעריכת החשבון הסופי (ראו לעניין זה עמוד 71 לפרוטוקול שורות 21-23 וכן עמוד 73 שורות 24-26 ועמוד 74 שורות 20-25). אני מקבל הסבר זה.
6. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי סוכם ביניהם "מה שכתוב בהסכם" (עמוד 87 לפרוטוקול שורה 13). לדבריו טענתו, נולדה רק לאחר חתימת ההסכם ולאחר שבירר את הדברים עם אדריכלים אחרים. הוא גם הסכים שאף אם לשיטתו טעה ושילם מחיר יקר, היה עליו לשלם לפי האמור בהסכם (עמוד 87 לפרוטוקול שורה 10 עד עמוד 88 שורה 7).
7. לאור כל האמור, אני דוחה את טענת הנתבע כי הוסכם על תשלום תעריף מופחת עבור שטחי שירות.

גודל השטח

1. התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום עבור 4,083 מ"ר. מנגד טען הנתבע כי התובעת לא הייתה זכאית לתשלום בגין השטח האמור. הנתבע ביסס טענתו על השטחים שהופיעו בחשבונות שקיבל (נספח 16 לתצהיר התובע הזהה לנספח י"ב לכתב התביעה ונספח ט"ז לתצהיר הנתבע). המדובר בחשבונות חלקיים אשר על פיהם חויב הנתבע לטענתו בגין 1,897 מ"ר שטח עיקרי ו-1,658 מ"ר שטח שירות וביחד סך כולל של 3,555 מ"ר.
2. אני מעדיף את טענת התובעת בעניין זה. בהתאם לסעיף 5 להסכם, התובעת הייתה זכאית לקבל תשלום בסך של 58 ₪ למ"ר ברוטו. פרי הסביר כי בתוכניות המוגשות לעירייה, אשר על פיהן הוכנו חשבונות הביניים, מרפסות ושטחי גג אינם נכללים (ראו עמוד 70 לפרוטוקול שורות 1-11). פרי אף הפנה לנספח 14 א לתצהירו שם פורטו השטחים אותם מונה העירייה ואשר הוגשו לאישורה. כן פורטו השטחים הנוספים בגינם נערך החשבון הסופי. על פי הנספח האמור סה"כ השטחים הוא 4,083 מ"ר (בטעות נרשם 4,043). פרי בעדותו הסביר את אופן חישוב השטחים תוך הבחנה בין סוגי השטחים, קרי שטחים אותם מונה העירייה לצורך קבלת האישור לבין השטחים האחרים (ראו עמוד 70 לפרוטוקול שורות 17-23).
3. הסברו של פרי כי מטר מרובע ברוטו כולל שטחים אלה נראה סביר בעיניי ואני מקבל אותו. אין מקום לקפח את התובעת ולמנוע ממנה שכר מוסכם בגין תכנון שטחים רק בשל כך שהעירייה מונה את השטחים בהתאם לתקנות ולנהלים שלתובעת אין שליטה עליהם. אשר על כן אני קובע כי השטח בגינו זכאית התובעת לתשלום הוא 4,083 מ"ר.

טענת הנתבע כי התובעת לא קיזזה תשלום בסך 30,000 ₪ ששולם על ידו

1. הנתבע זנח בסיכומיו את הטענה לפיה התובעת לא קיזזה סך של 30,000 ₪ ששולמו על ידו משכר הטרחה הנתבע על ידה. מכל מקום, התובעת הודתה כי הסך של 30,000 ₪ כולל מע"מ התקבל אצלה. כפי שהוסבר על ידי פרי בתצהירו, הסכום נלקח אצלה בחשבון בעת חישוב החשבון הסופי. מאחר שההסכם נחתם ביום 24.8.97 וכל הסכומים הנקובים בו צמודים לאותו יום, הרי שהתוכנה שיערכה את הסכום למועד זה. הסכום המשוערך ללא מע"מ פורט במסגרת התקבולים וקוזז מהחוב (ראו סעיפים 102-106 לתצהיר פרי כן ראו נספח י"ג לכתב התביעה בעמוד השני). לאור האמור אני דוחה טענה זו של הנתבע.

השלבים שבוצעו על ידי התובעת

1. בהתאם לכתב המינוי של המומחה מטעם בית המשפט היה עליו לקבוע אלו שלבים בעבודת התובעת בוצעו בהתאם להסכם. המומחה תיאר בפרוטרוט בחוות הדעת את השלבים שבוצעו. הוא כתב כי "הבקשה להיתר בניה הוגשה לועדה המקומית לתכנון ולבניה והיא אושרה- בתנאי .... הוצאת ההיתר לא התממשה. מכאן עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לביצוע שלבי התכנון: הבקשה להיתר הוגשה ואושרה, ואולם הוצאת ההיתר לא התממשה. (סורבה (קטגורית) בשלב הטיפול להוצאת ההיתר)" (ראו: עמוד 22 לחוות הדעת). הוא הבהיר כי חוות דעתו מפרידה מילולית בין אישור הוועדה את הבקשה להיתר לבין הדרישה למילוי דרישות מהנדס העיר קרי לא אישור מותנה אלא מילוי תנאים במסגרת הוצאות ההיתר.
2. בסופו של דבר בחוות הדעת קבע המומחה כי "על פי הכתוב בהסכם (סעיף 5 ה'), אישור הבקשה להיתר עונה על שלב העבודה המתייחס בהסכם (בעמודת "תיאור השלב") לשלב "אישור הבקשה". ואולם שלב זה כולל גם את הנדרש (בעמודת "עבור") כ"השלמה להיתר", דהיינו, כל שנדרש במסגרת תנאי מה"ע להוצאת ההיתר. עובדתית, נעשה טיפול בהשלמת תכנון על ידי יועץ מקצועי – לעניין ניקוז וחילחול מי נגר ואולם, אלו לא הושלמו, ומשלב מסוים "נעצרו" ללא המשך. מכאן ששלב הוצאת ההיתר – ככל שהוא נדרש להשלים את תנאי מה"ע -לא הושלם"(ראו: עמוד 23 לחוות הדעת).
3. את המשמעות החוזית של מצב הדברים, קרי אם השלב 5(ה) בוצע על פי לשון ההסכם, הוא הותיר בידי בית המשפט לקבוע. אני סבור כי יש לראות שלב זה כאילו הושלם.
4. ביום 4.10.2007 ניתנה החלטה המאשרת בתנאים את התוכניות לשני הבניינים לצורך קבלת היתר בנייה כולל ההקלות. כפי שפרי העיד בתצהירו היתר זה היה מותנה בהגשת אישורים שונים של היועצים ובהשלמת תנאים שונים של מהנדס העיר (ראו סעיף 23 ונספח 7).
5. כפי שהמומחה קבע, הרי עובדתית בוצע טיפול על ידי התובעת בעניין זה אלא שבשלב מסוים הדברים נעצרו. כאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבע לא אפשר לתובעת לבצע את עבודתה ואף פעל מאחורי גבה ובעצם סיכל את פעולתו של אדריכל פרי בקידום הדברים לאחר ששכר ללא ידיעתו ובמקביל לפעולתו את אדריכל מטקוביץ. כאמור, אדריכל פרי אף הלין על כך שהדברים נעשו מאחורי גבו וללא ידיעתו . מכאן שספק ככל שישנו פועל לחובתו של הנתבע.

זכאות התובעת לתשלום בגין פעולות שלא ביצעה

1. בתוספת להסכם שנכתבה בכתב יש ואושרה בחתימת שני הצדדים הוסכם כדלקמן: "המזמינים מתחייבים להזמין תכנון מפורט של המבנה בהתאם להסכם ובמידה ומסיבה כלשהי לא יזמינו את התכנון אצל האדריכלים ישלמו לאדריכלים לפחות 30% משכ"ט שנותר".
2. אין מחלוקת כי התובעת לא ביצעה את שלב תוכניות עבודה- תכניות למכרז (סעיף 5(ו) להסכם) ועבודות גמר רצוף וטיח – פקוח עליון (סעיף 5(ז)) ולפיכך התובעת בהתאם להסכם זכאית לגבות 30% מהסכום לו הייתה זכאית בגין האמור (ראו תחשיב התובעת בעמוד 2 לנספח י"ג לכתב התביעה).

האם זכאית התובעת לריבית הנתבעת

1. כאמור התובעת טענה כי היא זכאית לגבות מהנתבע בגין חובו הכספי ריבית חודשית בשיעור של 4% לחודש וכי מטעמי הגינות היא חייבה אותו בשיעור 2% ריבית חודשית בלבד החל מיום 4.2.2008 הוא המועד שיועד לתשלום. הנתבע טען כי הריבית על פיו חישבה התובעת את סכום התביעה אינו מותר על פי חוק הריבית והצווים על פיו.
2. אף שטענת הנתבע נגד חיוב הריבית שביצעה התובעת לא נומקה כדבעי ונטענה באופן סתמי אני סבור כי אין מקום לחיוב הריבית לו טענה התובעת.
3. על פי ההסכם עליו חתמו הצדדים, זכאית התובעת לריבית חודשית בשיעור של 4%. ההסכם על פי ניסוחו, למעשה, מזכה את התובעת בריבית בשיעור של 60% לשנה (לפי חישוב ריבית דריבית חודשית). זו ריבית בלתי סבירה בעליל.
4. משמעות הסעיף היא בעצם תשלום פיצוי מוסכם או אף הטלת קנס על הנתבע על כך שלא שילם את המגיע ממנו במועד. סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) קובע כי בית המשפט רשאי להפחית פיצויים מוסכמים אם מצא שנקבעו ללא יחס ישיר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של הפרה. יש גם לציין כי סעיף 30 לחוק החוזים מאפשר לבית המשפט לבטל הסכם שתוכנו סותר את תקנת הציבור.

כפי שיפורט להלן אני סבור כי זהו המקרה אשר מצדיק את התערבות בית המשפט.

1. לשם השוואה יש לעיין בהוראות חוק הריבית. על פי סעיף 3 לחוק הריבית רשאי שר האוצר לקבוע בצו את שיעור הריבית המכסימלי שמלווה רשאי לקבל מן הלווה. השר קבע בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי) תש"ל -1970, כי שיעור הריבית המכסימלי למלווה צמוד ערך – הוא 13 אחוזים לשנה (סעיף 2(א)) ואילו שיעור ריבית הפיגורים המקסימלי למילווה צמוד ערך הוא 17 אחוזים לשנה (סעיף 2 א (א)). שיעור ריבית הפיגורים המכסימלי למילווה שאינו צמוד ערך שניתן לפני תחולת החוק נקבע על 16 אחוזים לשנה.
2. חוק נוסף שממנו ניתן ללמוד על חוסר הסבירות של הריבית ההסכמית הוא חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות אשר קובע כי שיעור עלות האשראי המירבי יעמוד על פי שניים ורבע מהשיעור שיפרסם בנק ישראל מידי חודש בחודשו לעלות הכוללת של אשראי לא צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים. על פי לוח הריביות שמפרסם בנק ישראל, הריבית באוגוסט 1997, מועד כריתת ההסכם, עמדה על 12.7% לשנה ואילו הריבית בפברואר 2008 מועד דרישת החוב עמדה על 4.25% לשנה. אם נכפיל את שיעורי הריבית האמורים פי שניים ורבע כאמור בחוק, הם יעמדו על 28.6% ו-9.6% בהתאמה. מדובר בשיעורים שהם נמוכים בהרבה משיעור הריבית שנקבע בחוזה.
3. משני החוקים הנ"ל עולה בבירור כי הריבית המוסכמת מופרזת ומוגזמת ויש בהכשרתה על ידי בית המשפט משום פגיעה בתקנת הציבור. זהו המקרה בו על בית המשפט להתערב. אין מקום לבטל כמובן את חלקיו האחרים של ההסכם בין הצדדים בהם לא נפל פגם ויש מקום להתערב רק באותו חלק בעייתי כאמור. (לעניין התערבותו של בית המשפט ראו לעניין פסק הדין בעניין ה"פ 1291/03 נעמי נ' מיסטר מאני בע"מ וכן פסקי הדין בעניין רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז וע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' פרידמן המוזכרים שם).
4. אשר על כן אני קובע כי אין מקום לאכוף סעיף זה של גביית הריבית ויש לבטלו. אין לקבל את רצונה של התובעת לגבות בפועל שיעור ריבית נמוך יותר, כפי שתבעה (2% במקום 4%), שכן משפסלתי את זכאותה של התובעת לגבות ריבית כמוסכם הרי שאין לאפשר גם גביית חלק ממנה על פי בחירתה. בנסיבות אלה זכאותה של התובעת לגבות ריבית קמה מכוח הדין, אשר קובע כי היא זכאית להפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה וכך אני קובע.
5. מן המקובץ עד כה ולאחר שכל טענותיו של הנתבע נדחו בכל הקשור להסתייגויות שהעלה מחישובי התובעת למעט סכום הריבית, הרי שהתובעת זכאית לקבל לרשותה את שכר הטרחה בהתאם לתחשיב שצרפה נכון ליום 4.1.2008 כאשר לסכום האמור יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום שיועד לתשלום (תוך 30 יום ממועד החשבון) ועד התשלום בפועל.

סוף דבר

1. הנתבע ישלם לתובעת סך של 307,520 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 4.2.2008 ועד התשלום בפועל. בנוסף הנתבע ישלם לתובעת אגרת בית המשפט, שכר המומחה בו נשאה, הוצאות ביטול זמנה של התובעת בסך של 10,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 55,000 ₪. הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ו, 04 יולי 2016, בהעדר הצדדים.